תגית: פונאר

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)

---

הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 9

כתב האדמו"ר מסוסנוביץ-קוידנוב זצ"ל, רבי נפתלי צבי גליקמן (רובין) בספרו "אור יקרות" על התורה:

"כי ביום הזה יכפר עליכם טהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).
הנה כתב חמי כבוד קדושת אדמו"ר רבי נחמיה פרלוב מקוידנוב זצ"ל מפני מה שינו חז"ל לקרוא לראש השנה 'יום הזיכרון', הלא בתורה הקדושה נקרא 'יום תרועה'? ונראה הטעם שהימים הקדושים ראש השנה יום הכיפורים וסוכות מרמזים על תיקון שלושה דברים: מחשבה, דיבור ומעשה.

הנה בראש השנה נעשה תיקון מה שפגמו בכל השנה במחשבה. לכן נתן ה' יתברך מצות שופר שהיא חכמה ולא מלאכה, וחכמה היא מחשבה, שכן אותיות 'חכמה' – 'כח מה', "כולם בחכמה עשית" בתרגום: 'כולם במחשבה אתברירו'. לכן קראוהו חז"ל 'יום הזיכרון', שהזיכרון הוא במחשבה, שהוא תיקון על המחשבה.

יום הכיפור הוא תיקון על הדיבור, היינו מה שפגמנו כל השנה בדיבור שלא במקום מצווה, בפרט בדברים בטלים חס ושלום. ואכן יום הכיפורים הוא כל היום תפילה, היינו דיבור, על כן הוא תיקון על הדיבור.

וחג סוכות הוא מצוות ארבעת המינים הנקראים בזוהר: 'זיני קרבא' והוא במעשה, והוא תיקון על המעשים שעשינו כל השנה.

אמר בנו גיסי הרב הצדיק רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד, זה מרומז בפסוקים "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

וזהו הרמז: "פיה פתחה בחכמה", הוא מה שאדם יכול לפתוח פיו להשם יתברך הוא מפני השופר, שהוא חוכמה ולא מלאכה.

"ותורת חסד על לשונה" – הוא יום הכיפורים, שאנו עוסקים כל היום בתורה ותפילה, שהוא בלשון.

"צופיה הליכות ביתה" – הוא חג הסוכות, שאנו נכנסים לסוכה.

"ולחם עצלות לא תאכל" – זמן שמחתנו, רק בשמחה וחדווה, ולא בעצבות המביאה לעצלות. והטעם כי אי אפשר לקבל הימים הקדושים רק על ידי אחדות ורעות. 'ותרועה' מלשון חיבה ורעות, "ותרועת מלך בו". הנה תחילת הפסוק על ראש השנה הוא "באחד לחודש השביעי", כי הכל הוא רק על ידי אחדות.

(אור יקרות , א, עמו' סט-ע)

---

האדמו"ר רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד מברנוביץ', האדמו"ר החמישי בשושלת קוידנוב, היה צדיק מפורסם, בנו הצעיר של האדמו"ר רבי נחמיה ב"ר אהרן פרלוב.

רבי שלום אלתר נולד ברוסיה בשנת תרס"ד, .

אביו, רבי נחמיה, נמלט עם משפחתו בשנת תרפ"א מרוסיה הקומוניסטית והקים את חצרו בברנוביץ', אליו הצטרפו ותיקי חסידיו. עם הגעתם לברנוביץ' החל ר' שלום אלתר ללמוד בהתמדה בישיבת 'אוהל תורה' בראשות הרב אלחנן וסרמן הי"ד, והיה לבחיר תלמידי הישיבה וללמדן מובבהק. במקביל ללימודיו בישיבה ה'ליטאית', למד חסידות עם אביו.

בשנת תרפ"ז נפטר רבי נחמיה, ובנו, ר' שלום אלתר מילא את מקומו. חסידיו העריצו אותו עד למאוד, בהיותו גדול בנגלה, בחסידות ובקבלה, ובעל מידות. הרבי פעל במרץ ובלהט נפשי, יחד עם מחשבה, שיקול דעת והגיון מעמיק. הוא נדד על פני הישובים בהם התגוררו חסידיו, הפיץ את תורת חסידות קוידנוב, הכניס בלב החסידים רוח חיים חסידית ועורר אותם לתורה ולעבודה, באמרותיו השנונות, בתפילותיו ובשיחות הפרטיות שערך איתם. הרבי ברח מגינוני כבוד, ברח מהמחלוקת ורדף שלום.

רבי שלום אלתר הוא היה נשיא "כולל חסידי קוידנוב" בארץ ישראל. בשנת תרפ"ט התחתן רבי שלום אלתר בלודז' עם מרת פרל'ה בתו של רבי ירחמיאל צבי הירש רבנוביץ' האדמו"ר משדליץ-ביאלה, ובתו החורגת של האדמו"ר מאביאניץ, רבי עמנואל וולטפרייד. בחתונתם השתתפו אדמו"רים רבים, שלימים נספו בשואה.

עם פתיחת מלחמת העולם השניה כבש הצבא האדום את המחוזות המזרחיים של פולין, ויהודים רבים ניסו להימלט ולעלות לארץ ישראל. הרבי דאג לבני עדתו והמשיך לסיוע ולהיפגש עם חסידיו ועודד אותם, במסירות נפש, למרות שאיימו עליו פעמים רבות במאסר וגלות.

כשגיסו, הרב נפתלי גליקסמן נעצר עם משפחתו ועמד לפני גירוש לסיביר, העביר להם רבי שלום אלתר מספר חפצים ומסר להם "אל תיראו, ה' עמכם, והלוואי ולא נקנא אנו בכם!".

ביוני , 1941 כבשו הנאצים את מזרח פולין, ברחו הרבי ואשתו לווילנה, יחד עם אלפי יהודים נוספים. כעבור חודשים הטיל הממשל הגרמני על היהודים בווילנה מס של כחמישה מליון רובל, והרבי השתתף במרץ באיסוף הכספים. כאשר לא הצליח לגייס סכום זה, נאסרו רבים מנכבדי היהודים בווילנה, נשלחו לכלא ונרצחו.

בספטמבר 1941 גורשו יהודי וילנה לשני גטאות. הרבי ורעייתו גורשו ל'גטו הגדול'.

הרבי הכין את עצמו בגטו וילנה, למות על קידוש השם. לעתים קרובות סיפר את הסיפור החסידי על 'קדושי זאסלאב', שמתו על קידוש השם ונשמותיהם היקשו מהבעל שם טוב תיקון על כי לא היו להם מחשבות טהורות בשעת הריגתם. הוא דיבר על המדרגות של מקדשי השם ועל קידוש השם של רבי עקיבא, ועל מעלתו הגבוהה של יהודי המקבל על עצמו למות על קידוש השם באהבה – גם אם בדרך נס הוא לבסוף ניצל ונשאר בחיים.

הרבנית הייתה בין הנשים שארגנו נערות ונשים, מתלמידות ומורות 'בית יעקב', ויסדו בגטו וילנה 'בית מדרש לנשים'. הן היו מתאספות בכל יום להתפלל ולומר תהלים, ומידי שבוע למדו ביידיש את פרשת השבוע עם רש"י ומפרשים נוספים, פרקי אבות, הלכות שולחן ערוך ולקט מספרי מוסר. במשך הזמן נעשה המקום צר מלהכיל, ו'בית המדרש לנשים' נדד עד שהתמקם באולם המטבח העממי שהועמד לרשותו. קירות האולם קושטו במאמרי חז"ל בשבח הנשים הצדקניות, ועוד.

יום לפני ה'אקציה' בגטו, היה מי שהציע לנסות להבריח את הרב ורעייתו לגטו ברנוביץ', אך היוזמה לא יצאה אל הפועל.

ראש היודנרט, העו"ד שבתי מילקונוביצקי, סידר לרבי מישרה כפקיד בלשכת העבודה, בניהולו של הרב ראובן כהן שבעבר ערך את השבועון התורני "דאס ווארט". עבודתו הייתה לפקח על הכרטסת של גברים ונשים הכשירים לעבודה בגטו. העבודה סיפקה לרבי 'כרטיס לבן' – אישור עבודה, שנתן לו ולרעייתו 'הגנה' יחסית.

באוקטובר 1941 הוחלפו הכרטיסים הלבנים בכרטיסים צהובים, שמספרם היה קטן ממספר העובדים. הרבי והרב כהן קיבלו רק 'כרטיס צהוב' אחד לשניהם, והיה עליהם להחליט מי יקבל את הכרטיס ומי ישלח לפונאר. שניהם לא הסכימו לקחת את הכרטיס. הרבי התנגד גם להגרלה ואמר כי גם אם יזכה בהגרלה ב'כרטיס החיים' הוא לא יוכל לשאת על מצפונו את ההכרה שחייו נצלו במחיר חיי חברו, ולא יהיה מוכן לקחת את הכרטיס. בו בזמן, התעקש הרב כהן לוותר על הכרטיס לטובת האדמו"ר מקוידנוב.

הויכוח הוכרע כאשר מילקונוביצקי ערך הגרלה והביא את הכרטיס לרבי מקוידנוב. אך בהמשך הגיעו לרבי שני שוטרים יהודים עם צו מטעם היודנרט ולקחו ממנו את הכרטיס. הרבי התעודד מכך וציטט את הגמרא האומרת "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו', והוסיף 'רציתי ללכת עם כל היהודים, והריני הולך ואהיה עמם בצוותא'.

כעבור זמן קצר, החלו הנאצים 'אקציה' רצחנית. הם אספו חמשת אלפים יהודים שלא היה בידם כרטיס צהוב, ובהם הרבי מקוידנוב, הוציאו אותם לפונאר, שם הומתו כולם על קידוש השם בקבר אחים גדול, בו' בחשון תש"א (1940).

ביום חיסול הגטו נערכה סלקציה והרבנית נשלחה ימינה והועברה לריגה. בהמשך הועברה למחנה העבודה שטוטהוף שליד דאנציג, שם נפטרה מטיפוס זמן קצר לפני השחרור.

מספר הצפיות במאמר: 8

רבותינו הקודמים, גדולי ישראל וקדושי עולם, כשהיו מביאים את תורתם תשורה לרבים, מתוך יראת חטאם המרובה הקודמת לחכמתם, ולדעתם את הקוצים והברקנים הנתונים בכל דרך אנוש אף כי קודש הוא, והפחים הרבים הטמנונים בכל מדרך כף רגל, ובייחוד כשיוצאים מקרן זוית, אשר שם התורה מונחת, אשר שם נסתרו במסתרים, כפי חיובי האדם לבקש לו מקום מקלט נכון ובטוח יותר מפגעי הלב העקוב מכל, בהצנע לכת, וגם מחיובי הצלחת התורה, ב'חמוקי ירכיך', שיהיו דברי תורה בסתר, ובהכנסת לרשויות הרבים, ששם הדרכים קרובים להפסד, היו מרתתים ומתפחדים אם לא נתערב שמץ פסול במעשה הלזה ואם כולו על טהרת הקודש, כמשפט חשבונות נפשם בינם לבינם בכל מעשה אשר היו עושים, ומפני זה היו מרבים להתנצל למצוא צדדי זכות לפעול פעולתם, מבלי התחשב עם שלמות וגודל ערך המעשה והכוונה גם יחד.

לא כן הדבר אתנו היום, אין ליטול את השם לבוא להתנצל על מעשה זה הנעשה בפומבי, כי הלוא זה כאילו יאמר האומר, רוב מעשי מתוקנים הם, ישרים הם, אין בהם נפתל ועקש, רק זאת היא האחת אשר יש לערער עליה, והנני מתנצל עליה, לגלות את צדקי וזכותי, ומה יענה איש אשר רוב מעשיו מקולקלים, ודבר זה מתורתם של הראשונים למדנו, שכתבו בדין חתן פטור מקריאת שמע, ואמרו במשנה (ברכות ט"ו) חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. עד כאן. וכתבו הראשונים, ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב, גם חתן יש לקרות, דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר 'אני מכיון בכל שעה'. עד כאן דבריהם.

בשתים יאיר נוגה על דרכנו, כי נראה ונתבונן גודל פליאות התורה אשר ניתנה לדור שכולם נביאים, איתני עולם, ואחריהם לדורות זקנים ונביאים תנאים ואמוראים, כמלאכי שמים, וגם להם חתומה ניתנה, לא הגיעו לסופה. ושור וראה כי גם עתה אחרי ירידת הדורות ירידה אחר ירידה אחורנית אין קץ, עוד ישתמשו בה קטני קטנים, קטנות בלתי מתחלקת עוד, ועוד יעשו ציצים ופרחים לתורה, גם עתה עוד מלאים היכלי התורה מזן אל זן, כישיבת מיר המהוללה, אשר שם גודלתי גם אני על ברכי רבותי מאורי עולם, וחברותיה, וגם ישיבתנו "ישיבת מהרש"א" באוסטראה-וואלין, אשר אנו שוכנים עתה בתוכה, זכתה להיות סניף לאריות ויומם ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כותלי הישיבות, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים את נפשם עליה, ויענדו כתרים וזירים לגולת תפארתה.

זאת ועוד אחרת, בזמן אשר רבו כמו רבו דברים חיצונים, אי תורנים, אין תוכחה ואין בקורת, נדפסים ונפוצים לרבואות רבבות, ואין שואל ואין תמה, אם כן למה זה יגרע חלק נחלת התורה להתנצל בשבילה. כהנה וכהנה יוסיפו אומץ, ותפוץ תורה ודעת להבקיע ערפילי אופל ולזרוח אור שמש האמת, אשר גם המעט ממנה דוחה הרבה מן החושך, ובהתעוררות דלמטה תתרבה ההתעוררות דלמעלה להרים קרן התורה ועד.

והנני קובע ברכה לעמיתי גיסי הרב הגאון וכו' ר' דוד חזנוביץ שליט"א [הי"ד] הנושא אתי יחד את המשא הכבד של הישיבה בכל העניינים הרוחניים והכלכליים. יברכהו ד'!

(הקדמת מחבר חלקת יוסף)

---

הרב יוסף ברקוביץ הי"ד , "ר' יוסף קוסובר", נצר למשפחת חייקין, בנם של ר' קלונימוס קלמן ומרת רוכלה, נולד בשנת 1898 בקוסוב, למד בצעירותו בישיבת מיר והיה שם לתלמידו המובהק של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ. הוא התבלט בכישוריו ובמידותיו: המשגיח, ר' ירוחם, הצהיר על בקיאותו הרבה של ר' יוסף, על כל הש"ס, והעיד על גודל אהבת התורה של ר' יוסף, כשאמר "אסור לתת לו להכנס לחנות ספרים, הוא לא יצא משם". הגאון ר' חיים עוזר עיכב פעם אספת רבנים בווילנה עד לבואו של הרב יוסף, כשהוא מסביר של"רבי יוסף קוסובר" יש לו דעת תורה.

במלחמת העולם הראשונה גלתה ישיבת מיר לפולטובה שבאוקראינה, ואחד הבחורים הצעירים נעצר על ידי הרוסים בחשד לריגול, נשלח לכלא בעיר אחרת ועמד להיות מוצא להורג. תלמידי הישיבה הסתכנו ונסעו לחפש את הבחור שנכלא. לבסוף מצא הרב ברקוביץ את הבחור מוחזק בבית כלא בעיר רחוקה, בסיוע המשגיח ובסיוע הרב זלמן סורוצקין ששלט בשפה הרוסית וכיהן כמתורגמן עבורו, הם הופיעו במסירות נפש בפני השופטים הצבאיים והצליחו להציל אותו.

הרב יוסף נשא לאשה את מאשא ליבא בת הרב בנימין קפלן (אחותו של הרב אליעזר זאב קפלן, ואחותה של הרבנית חניה באשה אשת הרב דוד חזנוביץ).

לאחר מעבר ישיבת סארנע לעיר לונינץ, הסמוכה לפינסק-קרלין, פנתה הנהלת הישיבה לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שישלח להם את אחד מגדולי תלמידי החכמים וירא שמים מרבים, לכהן אצלם לכהן כראש ישיבה, שימסור שיעור עיון ויהיה דמות מופת לתלמידיו. הרב חיים עוזר בחר ברב יוסף ברקוביץ, ושלחו לכהן כראש ישיבה בלונינץ, זמן קצר לאחר נישואיו. הרב יוסף הנהיג בישיבה את שיטת הלימוד בישיבתו כדרכם של ישיבות ליטא. על פי המסורת המשפחתית התלבט הרב יוסף האם לקבל הצעה זו או לאמץ הצעת רבנות באחת העיירות, ולכן נסע להתייעץ עם חפץ חיים. החפץ חיים הורה לו לכהן כראש ישיבה, וזאת על מנת שיוכל להפיץ תורה בין כארבעים תלמידי הישיבה. בשנת תרצ"ב פרסם הרב יוסף ברקוביץ 'ר"מ דלונינעץ' דברי תורה בירחון כנסת ישראל, וילנה, חוברת יא.

בשנת תרצ"ג עזב הרב יוסף את לולניץ, ייסד את "ישיבת מהרש"א" באוסטריה (מחוז וואלין) ועמד בראשותה. גיסו הרב דוד חזנוביץ כיהן שם כמנהל ומשגיח רוחני. הישיבה נודעה כאחת מהישיבות המעולות ללמודי תורה ומוסר, והרב יוסף תיאר את הגדיר את מטרת הישיבה "להיות יתד וסניף לאריות, יום ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כתלי הישיבה, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים נפשם עליה ויענדו כתרים וזרים לגולות תפארתה".

הרב ברקוביץ חיבר את הספר "חלקת יוסף: מענייני דינים ועדות, רוב וספק, קנין וזכיה, שביעית".  חלק א' של ספר זה יצא לאור בבילגוריא בשנת תרצ"ח, אך חלק ב' של ספר זה אבד בשואה, וחבל על דאבדין. מתוך הספר ניתן לעמוד על גדולתו בתורה של מחברו. לימים הודפס הספר במהדורה חוזרת על ידי חתן המחבר.

הספר זכה להסכמת הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שעיין בספר ומצא בו "הרבה דברי חפץ פנינים יקרים אשר העלה מנבכי ים התלמוד, ומגדולי הראשונים והאחרונים, חדושים ישרים ונעימים משמחי לב, סברות נכונות ועמוקות הראויות למי שאמרם וראוים להעלות על שולחן מלכים, ושמחתי לראות כי ראה ברכה בעמלו, והצליח בלמודו בהיותו מרביץ תורה ברבים ומתלמידים יותר מכלם". את המחבר מתאר רבי חיים עוזר במילים: "ידידי היקר והנעלה, חריף ובקי סיני ועוקר הרים קנקן חדש מלא ישן עתיק כש"ת מו"ה יוסף בערקוביץ שליט"א, ר"מ ומנהל אולפנא ישיבת מהרש"א באוסטראה וואלין". הוא מוסיף ומברך את המחבר "כן יהי ד' עמו ויעל ויצליח להגדיל תורה ולהאדירה, ורבים יהנו לאורו, וירבה גבולו בתלמידים הגונים, ויגדיל את המוסד הנכבד 'ישיבת מהרש"א' ויפיץ תורה ואורה וחפץ ד' יצלח בידו".

במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע הרב יוסף ברקוביץ לעיר ווילנה, בתקופה בה המוני יהודים, ובהם בני ישיבות רבים, נמלטו משטחי הכיבוש הגרמני בפולין, אל וילנה שנכבשה בידי הסובייטים. הרב יוסף השתתף שם בשיעורים שמסר הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הגרי"ז מבריסק, לתלמידי ישיבת מיר בווילנה.

לאחר פרוץ המלחמה, הסתייעו יהודים רבים שהגיעו לווילנה באשרות יציאה דרך יפן ממיופה הכוח היפני בקובנה, חסיד אומות העולם, סנפו סוגיהרה, שהנפיק ללא הרף כ-3,500 אשרות, בניגוד להוראות ממשלתו, אולם ניתן היה לקבל אשרת מעבר ליפן רק למי שכבר הייתה לו אשרה ליעד סופי מחוץ ליפן. על מנת להציג אשרת מעבר ליעד סופי הסתייעו היהודים בקונסול ההולנדי בקובנה, יאן צוורטנדיק, שהנפיק אשר כניסה לאי קורסאו, עד שהסובייטים סגרו את הקונסוליה בחודש אוגוסט 1940. לאישורים הללו לא היה למעשה כל ערך מכמה סיבות: לא היתה כל אפשרות של תחבורה לאי זה בעיצומה של המלחמה, לא היה סיכוי לכך שמושל האי יתן ליהודים את הרשיון האישי לו נזקקו לפי תקנות ההגירה של קורסאו, וכל מי שקיבל את רשות המושל לא היה נדרש להציג אשרת כניסה. עם זאת, ויזות אלו יצרו פתח להצלה, מכיוון שסוגיהרה סיפק אשרות יציאה ליפן לבעלי הוויזות לקורסאו אף שידע שאין להם כל ערך. הרב שלמה וולבה היה תלמיד ישיבת מיר, שגורש על ידי השלטונות הפולניים בשל אזרחותו הגרמנית, והגיע לשטוקהולם. הוא יצר קשר עם הקונסול ההולנדי בשוודיה, דה יונג, וקיבל עבורם עוד ויזות להגיע לאי קורסאו. הוא שלח כאלפיים אישורים לליטא, אך רק מעטים הספיקו לקבל את האישורים ולצאת מליטא לפני שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941, ורובם נרצחו על ידי הנאצים והליטאים. הי"ד.

במכתב שכתב הרב יוסף ברקוביץ לרב שלמה וולבה, הוא כתב לו:

"לרום הוד כבוד ידידנו חביבנו כליל חמדת המעלות והמידות מר שלמה וואלבע נרו יאיר ויזהיר באור שבעתיים לנצח.
הנה זה רבות הוגיענוהו לציערנוהו, וב"ה כי לרבים הגיעה תשועה על ידו. ומי כמוהו אשר זכה לדבר גדול ונורא כזה, להתגלגל זכות גדולה מאד על ידו, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומצאנו ביונתן שנאמר בו '… היונתן ימות אשר תשועה גדולה עשה בישראל היום… אם יפול ארצה משערות ראשו'. ובוודאי יפדה גם ר' ידידנו מכל רע ופגע לנצח. ומי יוכל להתבונן בגודל העניין, מחשבות גדול דעות אשר לו עלילות, אשר נשלח רום שלדו למחיה, ולקומם את התורה הגולה והמטולטלת גולה אחר גולה. יקבל נא, וכל העוזרים והמסייעים על ידו והמשתתפים אתו, את ברכות לב בני התורה מעומק נפשם להזיח לשלדם את שמש ההצלחה בכך פינות אשר הם פונים, ולגונן עליהם מכל פורענוית המתרחשות.
ויש עוד רבים מידידינו אשר לא קבלו ויזות קאראסא, ומהם: לייזער וואלף קאפלאן ומשפחתו, פריידה קאפלאן, הירש קאפלאן, שרה ליעווינסאן (הוא גיסי הג"ר לייזער מראדין בניו הגדולים וחמותו בת החפץ חיים זצ"ל), גיסי הג"ר דאוויס יאסעל חזנביץ ומשפחתו, מאשעק עזריאל סעגאל, אסתר שרה סאגעל (אחד מאברכי מיר) כן אטריחו לבקשו עוד בעד אחדים מיוחדים אבא בערקסאן ומשפחתו (אחד מתלמידים הראשונים של מרן זצ"ל), מאיר פרץ סיליעצקי ומשפחתו (ר' פרץ טראבער), אראן יודא וויין ומשפחתו, איסאקי יודעליעוויטש ומשפחתו, וואלף יודעליעויטש, בער ראזענבלום, יאנקעל גלאווינסקי.
היום הברקנו לכבודו מברק לשאלו ע"ד וויזוס לסיאם טייאי. אקוה כי כל מה שיוכל לעשות ודאי יעשה, ומרן זצ"ל ישמח במעשיו וביחוד אשר יעשה לתלמידי מרן זצ"ל. כל העסק אשר אנחנו עסוקים איך להשיג טראנזיט יאפאן. והנני יוצא מאת כבודו ברוב רגשי תודה על כל טוב וחסד שגמל עם כולנו, ותהי משכורתו שלמה מן השנים, כמשאלות ידידו אוהבו דורש שלומו מוקירו יוסף ברקוביץ מקאסיווע".

מכתב זה נכתב בתקופת הכיבוש הרוסי, לאחר סגירת הקונסוליות הזרות באוגוסט 1940, ככל הנראה לאחר שבעלי הוויזות הראשונים כבר יצאו מווילנה באוקטובר 1940.

הרב ברקוביץ הוסיף וכתב מכתבים לרב וולבה בעניין ויזת קורסאו. הוא כתב אליו בכ"ג בטבת תש"א (22.01.1941), וכעבור שבוע הוסיף וכתב "והנה כאשר כמעט רובם של החושבים לנסוע כבר נסעו ורק אחדים נשארו ע"כ יראה נא למהר". ובמכתב נוסף כתב "הזרם הגדול של דורשי ויזות קורסאו כבר חלף, כי לעת עתה כבר נסתם הפתח הרחב להוציא, ורק לאחדים עוד נדרשת בשעה זו וויזע זו… אנו מבקשים באתו בעד אחדים, יחידי סגולה… גם בעד ר' יוסף רוזובסקי, וילנה".

הרב ברקוביץ נכלא בגיטו וילנה. הוא ניסה להשיג דרכונים להימלט דרך שטוקהולם, אך היה זה מאוחר מידי. כשבאו הגרמנים ימ"ש לקחת אותו להריגה בפונאר, היו בביתו שנים מתלמידיו, ר' פייבל קמינסקי מלנין ור' הרצל מקמניץ הי"ד. התלמידים הציעו לגרמנים שייקחו אותם במקומו, אך הרוצחים סירבו ותפסו את הרב יחד עם גיסו הרב דוד חזנוביץ והם נרצחו בפונאר. הי"ד.

אלמנתו, הרבנית מאשה ליבא, ובתם, רחל מרים, שרדו את השואה, עלו לארץ והתיישבו בפתח תקוה. רחל מרים נישאה לרב חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת "כרם ביבנה".

בדף עד שכתבה בתו, היא כתבה שנרצח ב 07/1941, בט' באב תש"א (החל ב-08.1941). מקורות נוספים (כגון "פירות בנימין" עמו' 5, כתבו גם הם את ט' באב תש"א כיום בו נרצח הרב). אך  הגיטאות בוילנה הוקמו ב- 09.1941, ועל פי מפקד שערכו הגרמנים בשנת 1942 היו הרב יוסף ברקוביץ, הרבנית מאשא ליבא ובתם מרים בגטו מס' 1 בווילנה, ברחוב רוזניצקי 9, כך שנראה שהתאריך שכתבה בתו הוא שגוי, ואולי צ"ל ט' באב תש"ב (07.1942). יצויין כי באוצר הרבנים נכתב שנספה בשואה בשנת תש"ג.

תמונתו מופיעה ב"אחד היה אברהם", עמו' 131.

מספר הצפיות במאמר: 25