תגית: גטו מונקאטש

רמזי טעמי המקרא בפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון"

"ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ). על התיבה לכם הנגינה הוא קדמא ואזלא.

אפשר לומר דמרומז המדרש (תנחומא ויקרא כב) וכי ראשון הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, משל [רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהייתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא הייתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון. ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו, עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא, יצאו בריוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו חמישה מילין. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתברך שמו. בני המדינה, אלו ישראל, שהם מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוותר שליש מעונותיהם. וביום הכיפורים, כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא מוותר להם את הכל, דכתיב: כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז,ל). מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון. לכך כתיב: ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה, לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם, שנאמר: בסוכות תשבו שבעת ימים, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו', ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני. אבל לעתיד לבא, אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד,ו)]. מה דאזיל מכאן ולהלאה חושבנא. על כן הנגינה קדמא ואזלא, רצה לומר הקדמונים אזלו ונמחקו, ודו"ק.

ועל תיבות "ביום הראשון" הוא מונח רביעי, מרמז כי ארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות, יש להם מנוחה מן יצרא לעבירה, על ידי טרדות המצוות. ודו"ק.

(דברי מאיר, עמו' סו)

"ועמק סוכות אמדד" – רמז לשיעור הסוכה

"ועמק סוכות אמדד" (תהלים קח,ח). מרומז שיעור סוכה ז' על ז', כי ז' פעמים ז' הוא מ"ט גימטריא "אמדד". וגם בפסוק (תהלים מב,ה) "כי אעבור בסך", לשון סוכה, "אדדם", בגימטריא שיעור סוכה כמניין אדדם.

(דברי מאיר, עמו' קס)

"עשה למען ימינך" בזכות פסח, "עשה למען תורתך" בזכות שבועות, "עשה למען קדושתך" בזכות  ראש השנה ויום הכפורים סוכות ושמיני עצרת

"עשה למען שמך למען ימינך למען תורתך למען קדושתך". אפשר לומר בדרך רמז כי אנו מבקשים שיעשה הקב"ה לנו טובות ונפלאות בזכות המועדים ושבת קודש, כמו שנאמר בפרשת בלק (במדבר כב,כח) "זה שלש רגלים", עיין שם ברש"י ז"ל.
ולפי זה יש לומר "עשה למען שמך", בזכות שבת שמא דקוב"ה. "עשה למען ימינך", בזכות פסח כנגד חסד אברהם ימינא, עיין שם בפתח אליהו. ו"עשה למן תורתך", כנגד שבועות קבלת התורה בנעשה ונשמע. "עשה למען קדושתך", כנגד ראש השנה ויום הכפורים סוכות שמיני עצרת, ימי הרצון, כי ישראל מקדשים את עצמם בימים האלה ומקדשים שם הגדול בתפילותיהם וצדקותיהם. כן יעזור לנו ה' יתברך למען שמו הגדול ויעננו ביום קוראנו, וכימי צאתך מארץ מצרים יראנו נפלאות, כמו שנאמר (שמות לד,י) "נגד כל עמך אעשה נפלאות".

 (דברי מאיר, עמו' רפה)

דצ"ך בזכות סוכות עד"ש בזכות פסח באח"ב בזכות חג השבועות

"כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי" (שמות ט,יד). זה לשון רש"י, למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, עד כאן לשונו. ועיין המפרשים ז"ל, הנאמרים באמת.
לעניות דעתי אפשר לרמז עוד, כי רבי יהודה חלק אותם על שלשה פרקים דצ"ך עד"ש באח"ב.
אפשר לומר כי הנה מצינו כי המלאך אמר לאותו הרשע (במדבר כב,לב) "על מה הכית וגו' זה שלש רגלים". והנה כן כאן אפשר לומר שבזכות השלש רגלים באו המכות על מצרים וישראל נצולו מהם. וחלק אותם רבי יהודה לשלשה חלקים, כי על חלק היה בזכות רגל אחד שישראל יקיימו.
ואפשר לומר כי דצ"ך הוא לשון דיצה, היה בזכות הסוכות זמן שמחתינו. עד"ש מרמז חג הפסח שאוכלים לחם עוני ד' כוסות שה לקורבן פסח. באח"ב מרומז חג השבועות מתן תורתנו, עשרת הדברות חרות על שני לוחות הברית, והנה שתים שמענו מפי הגבורה ושמונה מפי משה, כמו שאמרו חז"ל (מכות כד.), והנה מרומז באח"ב ב' אבנים ח' דברות ב' דברות, סך הכל עשרת הדברות.
והנה כתיב (שמות כג,יז) "שלש פעמים בשנה", וכתיב (שיר השירים ז,ב) "מה יפו פעמיך", שנקראים הרגלים 'פעמים', כמה שנקראים 'רגלים' על שם עלייתן לראות וגו', כך נקראים על שם זה 'פעמים' מלשון הליכה. והנה במכת ברד התחיל הסימן של באח"ב שהיה בזכות רגל אחד שנקרא 'פעם', ובוודאי בזה החלק היה האחרון קשה שגרם להם שישלחו את ישראל, דהיינו מכת בכורות.
על כן כתוב 'כי בפעם הזאת', דהיינו החלק שהוא בזכות חג השבועות ש"תעבדון את ה' " וגו', יהיה מכה שיהיה קשה ככל המכות, והיינו בכורות, שנכנעו על ידי זה, ובו יוצאים ביד רמה, וה' הטוב יכפר בעדי.

(דברי מאיר, עמו' לז)

---

הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, נולד בי"ג באלול תרכ"ד (1864) לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (מחבר ספר 'דברי דוד' על התורה והש"ס ופרקי אבות, והיה נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש).

הרב מאיר זאב למד תורה בהתמדה רבה מתוך דחק ועוני. בצעירותו למד בישיבת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, והתגדל בידיעת הש"ס והפוסקים הראשונים והאחרונים.

הרב מאיר זאב התחתן עם מרת שרה רבקה בת הנגיד הרבני ר' לוי יצחק אסטרייכר, בנו של הרב יונתן בנימין אסטרייכר אב"ד טענגער. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה בהתמדה, והוסמך להוראה בידי גדולי דורו. לאחר פטירת אשתו בשנת תרע"א, נשא בזיווג שני את מרת בלימא ריזל בת הרב ישראל יהודה זאב סמט ממונקאטש.

בשנת תר"פ לערך מונה לדיין ופוסק בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר", וענה על שאלות והוראות בכל מקצועות התורה, יחד עם הדיינים הרב מנחם וייס, הרב חיים סופר והרב נטע שלמה שליסל.

הרב מאיר זאב נהג בחסידות ופרישות, נזהר מאוד מלשון הרע ופעל נמרצות לחיזוק הדת. הוא קבע את מקום לימודו ותפילתו הקבוע ב'בית המדרש הקטן' (מייסודו של ר' יוסף זרח הלוי הורוויץ). שם התגדל בתורת הנגלה והנסתר, והפיץ שם תורה וחסידות בדרשותיו מדי שבוע.

לאחר שהגרמנים כבשו את ערי הונגריה, נכלאו יהודי מונקאטש בתוך חומות הגטו בחלק קטן מהעיר. בימי ספירת העומר תש"ד נכלאו הרב עם חבריו לבית הדין ועברו עינויים קשים. ביום ב' סיון תש"ד נשלחו יהודים בקרונות למחנה המוות אושוויץ. הרב נהרג עקה"ש בג' בסיון תש"ד עם רוב בני משפחתו. על פי עדות עד ראייה הרב הגיע לאושוויץ חבול ופצוע מרוב מכות ולא היה מסוגל לרדת מהרכבת על רגליו "והשליכו אותו בבור שבער בו אשר גדול ונשרף על קידוש ה' ".

ילדיו שנספו היו: הרב יוסף זלמן דומ"ץ בקירעהעלמעץ (נולד בשנת תר"נ לערך), רעילא (תרנ"ז-תש"ד, אשת הרב ניסן מוזס), ר' מיכאל מסיגעט (נולד בשנת תר"ס), ר' לוי יצחק מסאטמאר (נולד בשנת תרס"א), דוד (נולד בשנת תרע"ח), חנה פעריל (נולדה בשנת תרע"ט), רבקה יהודית (נולדה בשנת תרפ"ה)

בנו ר' יחזקאל שרגא (נולד בשנת תרס"ד ונפטר בי"ח חשון ת"ש).
בנו משה, (נולד בשנת תרס"ה), נפטר בהיותו בן שתים עשרה.

שרדו ילדיו: הרב אליעזר (תרנ"ו-תשכ"א), ר' חיים (תרס"ט-תשמ"ה), מחלה (תרע"ו-תשנ"ו, אשת הרב זלמן קליין) ושרה הענטשא (תרפ"ו-תשע"ו, אשת הרב שלמה גולדברגר).

הרב מאיר זאב השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, שנערכו על ידי בנו ונכדיו, ויצאו לאור בספר "דברי מאיר".

אחיו, הרב מרדכי זלצר הי"ד, היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ומחבר הספר "ויכתב מרדכי".

מספר הצפיות במאמר: 11

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג' דכלאים)

הצירוף הששי מהי"ב צירופי הוי"ה השולט בחודש אלול הוא ההו"י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו'.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה' יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו', מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה' יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה' יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה' יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז"ל דברי הש"ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה' יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה' יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז"ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו' רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה' יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד' אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני"ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט"ו) והאמין בד' ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז"ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו', ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל"ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא "אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו'. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה' יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט"ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי"ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד' אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז"ל (במכות ד' כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד' אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד' יהבו, ובלב בטוח בד' ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)

---

הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים "חגים וזמני" (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב"ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ"ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ' שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו ("סוף הרוסי"; בשמה הצ'כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב"ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת "בית ועד לחכמים" (תמוז תרפ"ד, שנה ג' חוברת י"ח, סי' תשס"ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ' תרצ"ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב"ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ"ב באייר תש"ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ' לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ' מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ"ו באייר לב' בסיון תש"ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ"ח באייר תש"ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי' באלול תש"ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת "בית ועד לחכמים" בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ"ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב"קהילות הונגריה" ו'שבחו של אהרן'.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ' בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 168