קטגוריה: רבני פולין – גליציה

ז' מרחשוון תרצ"ה – יום הילולא הראשון של הרב דלובלין זצ"ל. כבר נקפה שנה שלמה מאז התרחש האסון הגדול. היה ידוע תיכף ומיד, אך רק במרחק של זמן מרגישים יותר ויותר, עד כמה נבצר מאתנו למלא את החלל הריק שנוצר – כי אין לנו תמורתו. ואך טבעי הדבר, שתלמידיו-בניו מרגישים שבעתיים את גודל האבידה, כי נתייתמו מרבם ןמדריכם הגדול. הלא הוא זצ"ל התייחס לכל תלמיד באהבה, במסירות אבהית, לא רק מבחינה רוחנית, כי גם מבחינה גשמית – שהיה דואג לכל צרכיו ונותן את דעתו על כל פרט להטיב עמו. אצלו נחשב התענוג הגדול ביותר כשעלתה בידו להסב קורת רוח לתלמיד. כמעט לא קרה שהשיב ריקם פני תלמיד, אפילו אם היה מילוי בקשתו כרוך בקשיים מרובים. במקרים כאלה לא חס על טרחתו.

אספרה, בשורות דלהלן, מספר עובדות שיש בהן כדי להמחיש את יחסו הנלבב כלפי התלמידים שלו. עובדות אלה משקפות, אגב כך, את רעננותו ואת מרצו השופע של הרב זצ"ל שלא פסקו הימנו עד יומו האחרון. און עלומים זרם מאישיותו ועוד הבטיח גדולות ונצורות בעתיד. הסתלקותו בטרם עת, מהווה, איפוא, אבידה גדולה שבעתיים בשביל יהדות התורה שציפתה ממנו לעוד הרבה מעשים גדולים וכבירים.

היה זה ביום קיץ לוהט, כאשר התפשטה אצלנו – בעיירה קרושצינקה-שצווניץ – הידיעה שהרב דלובלין הגיע להינפש ולרחוץ במעינות-המרפא הסמוכים של קריניצה. הדבר הפך לשיחת היום. לראשונה מבקש הרב זצ"ל במעינות הרחצה של גאליציה המערבית ויש לנו הזדמנות לקבל את פניו (לא חלמתי אז שהרב זצ"ל גם יבקר אצלנו). כתלמיד אוהב חפצתי עוד באותו יום לנסוע לקריניצה. האוטובוס עמד לצאת רק כעבור שעות מספר ואני לא יכולתי לשלוט ברוחי ולהתאפק: לפני עיני ריחפה דמותו המאירה של מורי ורבי הגדול. החלטתי איפוא לצאת מיד לדרך ברגל. הצטרף אלי גם אחי הבכיר יוסף מרדכי, הנקרא "יאשע" אשר נמנה מאז על ידידי ומעריצי הרב זצ"ל. הלכנו בין תועפות הרים עד לפיווניטשנה (ומשם נסיעה ברכבת במשך שעה אחת), פסענו במהירות לא רגילה עד שתוך ארבע שעות היינו בקריניצה.

לא מצאנו את הרב זצ"ל במעונו. שבאותה שעה מטייל היה בין ההרים ומתבודד, תפוס שרעפים, כאשר אהב. בבית פגשנו את זוגתו הרבנית ע"ה, שהגידה לנו בפירוש, כי אין שהותו בקריניצה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד, כדי שתיטיב לדאוג לבריאותו ולשלומו של אישה, שיינפש פה ויחליף כח להמשיך בעבודתו הקדושה לטובת ישיבת חכמי לובלין. יצאנו אל הרחוב ופנינו בכיוון השביל המוליך אל ההרים, אכן פגשנו אותו רק אחרי שעתים בחזרתו מן הטיול. הרב קידם את פנינו ב"שלום עליכם" נלבב ביותר. אחר כך הוסיף: "טוב שבאתם, כך תימצא פה ישיבת חכמי לובלין בזעיר אנפין". באדיבותו הוא מזמין אותנו להצטרף אליו לארוחת צהרים: "חייב אדם במזונות בנו" – והרי כל תלמיד ישיבת חכמי לובלין חביב עליו כבן…

מאוחר יותר, כשנודע לו שעברנו רגלי את מרבית הדרך לקריניצה, גילה הרב זצ"ל התעניינות רבה וחקר ודרש מפינו פרטים שונים על מהלך הטיול. באמצע הסעודה קרא לעבר שאר המסובים, בהצביעו עלינו: ראו, אלה הצעירים קיימו פשוטם כמשמעם את דברי חז"ל "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" – הם הלכו לכאן רגלי…

לאחר שסעדנו את לבנו, הרהבתי עוז ובקשתי ומאתו, שיואיל לבקר אצלנו בקרושצינקה. הצעתי לשכור עבורו מכונית מיוחדת. אך לגודל הפתעתי השיבני הרב זצ"ל: יהושע! כלום שכחת משנה מפורשת? "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" – אלך באותו נתיב שהגעתם לפה…

[…] בשעה 10 שחרית ירדנו מן הרכבת ברציף של תחנת פיווניטשנה. מכאן אנו יוצאים לטיול ארוך שהתמשך על פני יותר מ-20 קילומטרים. הדרך מוליכה אותנו בינו הרים שגיאי-הוד, יערות עבות וגיאיות ברוכי א-ל. הרב זצ"ל הוקסם מיופי הבריאה עד עמקי נפשו. מפעם לפעם היו מתפרצות מפיו קריאות נלהבות: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "מה רבו מעשיך ה'" ושאר פסוקים.

על אם הדרך פגשנו תיירים שונים. תשומת לבם נמשכת לעבר דמותו האימפוזאנטיבית של הרב זצ"ל. אחד מהם פונה אלי ב"עברית" ושואל מיהו האיש בעל החזות המרשימה ביותר. בשומעו שזהו "הרב שפירא מלובלין" ניגש התייר במרוצה אל הרב, מיהר ושלף מתרמילו מסכת נדרים (בפורמט קטן) ולחץ בהתרגשות את ידיו: "אני דוקטור לפילוסופיה, מזה כמה שנים הרגשתי ריקנות איומה בנפשי, נסיתי למלא את החלל הריק בכל מיני אמצעים, אך לשווא – עד ששמעתי על הרעיון "דף היומי" ונשא חן בעיני, הרגשתי תיכף ומיד שזהו האמצעי הגואל להשביע את רעבון נשמתי…"

הרב משיב לאותו צעיר במילים של עידוד וחיזוק, בתוספת איחולים וברכה, שבזכות תלמוד תורה יזכה לשוב בשלימות אל שורש מחצבתו, אשר נשמתו כל כך כוספת ועורגת אליו… המקרה הנוכחי שימש כנקודת מוצא לשיחה עמוקת תוכן מופלאה שהשמיע אז הרב זצ"ל באזנינו. בהמשך הטיול הנעים קלחו מפיו דברי פלפול הלכותיים ומילי דאגדתא, אמרי שפר ושיחות חולין, הברקות משעשעות שצודדו את לבנו, עד שנסחפנו כליל בזרם הרעיונות ולא הרגשנו כי איננו פוסעים בכיוון המתאים. רק כשעישנו באמצע אתנחתא והסתכלנו סביב סביב, נתחוור לנו פתאום כי הלכנו בדרך לא נכונה. במשך שעה די ארוכה תעינו מבלי לדעת איה המוצא. הרב זצ"ל אומר כי התעייף מיד. "יאשע" – פנה הרב אל אחי ואמר באותו רגע: "קום וחזור לפני על קושיא חמורה". התפלאתי על סמיכות הפרשיות: מה לעייפות עם קושיא? אך עד ארגיעה נתחוורה לנו כוונתו. והוא הקשה לפניו באחת הסוגיות החמורות של מסכת כריתות (דף י"ז) שלמדנו אותו פרק, הרב שוקע בהרהורים. כעבור כמה רגעים התחיל להרצות את תירוצו אחרי שהוא מקדים לו מספר "הנחות", דברים מלאי חריפות ועמקות, עד שפשוט נבהלתי והשתוממתי. "כנראה אינני כל כך עייף כפי שדימיתי מתחילה" – אומר הרב בסיום הפלפול. מסתבר, שביקש לבחון בדרך זו את מדת עייפותו, איזה תירוץ יצליח לחדש עכשיו. מן התירוץ היה בהחלט ניכר שאיננו עייף כל עיקר…

הוספנו ללכת ולחפש את הדרך הנכונה. לפתע הגיע לאזנינו קול דכיו של מפל מים העולה מבין סבכי היער. על פי חפצו של הרב זצ"ל נכנסנו בין האילנות הגבהים וחיפשנו אחרי מוצא המעין. המים היו מתוקים להפליא, ערבים לחיך, וגמענו מהם לרוויה.

"הידעתם מדוע מים אלו כל כך טובים ומתוקים?" – קורה הרב אלינו – "אין זה אלא מפני שיד אדם לא נגעה בהם, זוהי מתנה כשרה ישר מידיו של הקב"ה…"

אחרי גישושים נוספים מצאנו את הדרך המוליכה למחוז חפצנו. אחרי שעתים של תעיה הגענו אל תחומי הכפר יארבורקי סמוך לשצווניץ. הרב ביקש להוליכו אל בית יהודי, כדי להנפש שמה, אך כשהגענו היה ממאן בתוקף להיכנס אל המעון פנימה. לפליאת היהודי הכפרי, אשר הזמין אותו לבוא בצל קורתו, הגיד הרב: "מיום שהקימותי את ישיבת חכמי לובלין כמעט לא עברתי אף פעם את מפתן ביתו של מישהו בכדי". תוך כדי דיבור סיפר לאותו מוכסן מעשה שאירע ברבי מרדכי מצ'רנוביל זצ"ל, אשר פעם כפה לאחד עשיר קמצן – שמימיו לא הניח לאף עני להתקרב אליו – לתרום צדקה סכום עצום של 500 זהובים, אחרת מיאן לדרוך על סף ביתו. בשעת פטירתו התוודה המגיד הקדוש מצ'רנוביל וכך אמר: "איני צריך לשוב על שום דבר, פרט לאותו פגם, הלמאי מכרתי את הסכמתי להיכנס אל מעונו של העשיר במחיר כל כך זול…". ואתה חביבי כלום רצונך – הפטיר הרב זצ"ל בחיוך רחב  לעברו – שאקבל על עצמי עוון כזה כבד מנשוא?…

מן הכפר יאבורקי אנו יוצאים בכרכרה ("דרוזשקה") לשצווניץ. הופעתו הבלתי צפויה של הרב זצ"ל הפכה כאן לסנסציה מרעישה […] לפי התוכנית עמד הרב לשוב עוד באותו יום לקריניצה. בינתיים יצאנו לטייל מעט בקירבת המעין. כמה רבנים ממכיריו, משהבחינו בו, ניגשו את הרב והתפלאו: "הרב דלובלין, כל כך במפתיע? ללא שום פרסומת?". אך הוא משיבם מיניה וביה: כשמדובר בטובת הישיבה זקוקים לפרסום, לדידי אין שום הבדל…

אנו נוסעים לקרושצינקה. באמצע הדרך נעצרנו ליד ה"פיינינות" (בפי החסידים: "פינת יקרת") אלו הרים נישאים, ענקי קומה, אשר בינותם זורם קולח במרוצתו הנהר "דונאיץ". האפיק הרחב ומימיו החדים סללו לעצמם דרך, למרגלות ההרים הגהוים נושקי העבים, בהותירם גדה צרה מאד. מעל גביה יצרה הטכניקה האנושית דרכים צרות אך נוחות למדי בשביל בני אדם עייפים וחלשים, הבאים הנה כדי לרענן את מלאי כוחותיהם הגופניים ולשאוף אל תוך ריאותיהם מן האוויר המבושם. פינת יקרת זו היא אחד מאוצרות הטבע היפים ביותר שפולין נתברכה בהם. כיוון שהגיע הרב זצ"ל אל ה"פיינינות" פתח מרוב התפעלות לשורר "אין כאלקינו" בניגון שמנגנים בכל יום בישיבת חכמי לובלין. אבא (רבה של קרושצינקה) ועוד רבנים שהיו עדים למחזה, התמוגגו בדמעות כתוצאה מן ההתרגשות שאפפה את נפשם לשמע נגינתו הנלבבה והמרטיטה של הרב, שהשתפך מלוא נשמתו בלהט קודש בהתלהבות עילאית.

קרוב למחצית השעה התמהמה הרב זצ"ל ליד ה"פיינינות". בקירבת מקום נמצא הגבול הצ'יכי. אומרים, מלוויו לשוב על עקבותיהם משהבחינו בקן התחום.

"זה כלל נקוט בידי תמיד, שאני מרחיק עד קצה הגבול שביכולתי לילך", אומר להם.

הרב זצ"ל ממשיך ללכת עד שנתקל במשמר הגבול. "האם מותר לעבור?" שאל את השומרים. "היש עמכם דרכון?" חוקר איש המשמר. "לא, אין עמנו". "ובכן" – חוזר שומר הגבול ומזהיר – "אסור לעבור". עכשיו פונה הרב אל מלוויו ואומר: "עכשיו בהכרח אנו חוזרים"[…]

עם ביאת הרב, התאספו במעוננו כמה אדמורי"ם, רבנים, המון בעלי בתים נכבדים, שנתקבצו מכל פינות העיירה כדי לקבל את פניו. נערכה לכבודו סעודה רבתי. הוא האריך עד בוש בשיחותיו עם האורחים, בפלפולי דאורייתא, בהלכה ובאגדה, עד שנאלץ להסכים לבקשתנו שישאר ללון בקרושצינקה. הרב יוצא עמדי לטיול קצר על פני העיירה. בהזדמנו זו מבקר הוא אצל אחד מנכבדי הקהל אשר בנו לומד בישיבת חכמי לובלין.

עתה מחליט הרב זצ"ל לארגן את חזרתו לקיניצה מחר בבוקר באופן דומה לביאתנו אליו: נוסעים בכרכרה עד הכפר יאבורקי, ממשיכים ברגל עד פיווניטשנה, ומשם – ברכבת היוצאת לקריניצה.

למחרת, בהשכמה, הורה לי הרב זצ"ל לשכור כרכרה ועגלון יהודי שיוכל להסיע אותנו עד הכפר יאבורקי. בעיירה ישנו יהודי עגלון, טיפוס מקורי ביותר, שהוא יחיד במינו. הרב נכנס עמו בשיחה והתענג מאד על שיחת החולין של יהודי תמים ופשוט זה. כשחלפה הכרכרה בפנים העיירה רץ אחרינו יהודי וביקש לעצור. אני מתבונן בו, זהו אחד מן המתנגדים המובהקים לישיבת חכמי לובלין. הרב פוקד לעכב את הסוסים, היהודי ניגש אל הכרכרה ומושיט לידי הרב, בדחילו ורחימו, ספר חדש שהוא ערכו והביאו לדפוס. בעת ובעונה אחת הזכיר את עצמו, בשמו ושם אמו, לברכה… לבסוף הוא מתנצל בהכנעה גדולה, הלמאי לא בא אמש לברכת-פרידה…

בהמשך הנסיעה הגענו לכברת אדמה זרועה אבנים חדות. כדי להקל על הסוסים במהלכם נאלצנו לרדת מן הכרכרה. העגלון היהודי אומר שהרב הנכבד רשאי להישאר יושב, בגלל עייפותו. אולם הרב זצ"ל מסרב ליהנות מן ה"פריבילגיה" ויורד מעל הכרכרה. "יתכן", הוא אומר, "שלעתיד לבוא, אם אבוא בדין, אצא זכאי; בית דין של מעלה אולי יפסוק שרב חלש ועייף איננו מחויב לרדת מעל הכרכרה על מנת להקל על הסוסים". "אבל", כאן הוא מתחייך בהרחבה, "מיהו שיחפוץ לנהל דין תורה עם סוסים".

אבא ועוד אנשים רבים נתלוו אליו עד למבואות הכפר אבורקי. הם חפצו להמשיך בלווי, אולם הרב זצ"ל הניאם מלטרוח יותר מדי ואמר: איני צריך, יש עמדי שומרים אנשי חיל משלי, הנה "צורבא מרבנן שלי" (וכאן הצביע לעבר כותב השורות)…

האנשים נפרדו מעליו בלבביות רבה וחזרו למקומם. הרב זצ"ל יוצא ברגל אל הדרך הארוכה. נותרתי, איפוא, מלווהו היחיד – להוציא את האיכר מילידי המקום שהלך פנינו בתור "מורה דרך" בלכתנו יחידים, שוחח הרב זצ"ל עמדי ארוכות וקצרות על בעיות שונות הקשורות בישיבת חכמי לובלין. במיוחד הרחיב את הדיבור אודות סדר הלימודים אשר חפץ להנהיג בישיבה. אף הוא סיפר לי על כוונתו, לערוך בקרוב חגיגה פומבית גדולה, לרגלי חלוקת התעודות עם התואר "צורבא מרבנן". הוא שאב סיפוק והנאה מן הרעיון המוצלח של "צורבא מרבנן", וקיווה, שיהיו לזה הדים חיוביים ומשמעות עמוקה בחיים התורניים, שיגביר את אהבת התורה ויגדיל קנאת הסופרים. לאחר מכן קלחה שיחתו לאפיק אחר. הרב זצ"ל עובר לשאלת התקציב הכספי ומדבר במרירות גדולה. לפתע קרן אור פניו ויאמר: "לבי ינבא, כי עוד בחורף הקרוב נשלם את כל החובות ונתמסר כליל ללימוד התורה, אך לא סתם לימוד, כי אם ללמוד באמת – עוד יבואו ימים טובים לישיבת חכמי לובלין" […]

(חוויה בלתי נשכחת, קובץ אור המאיר, עמ' 220 ואילך)

הרב יהושע בוימל הי"ד, נולד לאביו יואל משה ולאמו סלובה לבית אורבך, בשושן פורים שנת תרע"ג (1913) בבוטשאטש. הוא היה ילד פלא, אוהב עליזות וחדוה, בעל חוש דמיון מפותח שהתפעל מכל גילוי חדש. עם הכתרת אביו לרבה של העיירה קרושצ'ינקו בשנת תרפ"ח עברה לשם משפחתו מלבוב. עד גיל 15 למד תורה מאביו, והתענג על הגמרא בניגון של דביקות וגעגועים. מטבעו היה מתמיד גדול ועם זאת היה מוצא פנאי להקשיב לצרות הזולת. הוא היה דבק באדמו"רים ורבנים שהגיעו לנפוש בשצ'אווניץ. הוא הצטרף לישיבה לצעירים של הרב צבי הירש מייזליש בניימארק (נובי-טארג) בגליציה המערבית, והתקרב לאדמו"ר מבובוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד. עם פתיחת ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרפ"ט, נבחן על 200 דפי גמרא בעל פה והתקבל להימנות על תלמידיה הראשונים של הישיבה. באישיותו מיזג תורה וחסידות, בשקדנות וחריפות, בבקיאות ובריבוי חידושי תורה. בהשפעת רבו הגדול, המהר"ם שפירא שהיה חסיד צ'ורטקוב, התקשר לאדמו"רים רבי ישראל ולבנו רבי נחום מרדכי מצ'ורטקוב. רבו חיבב אותו ביותר, וכיוון אותו להיות איש אשכולות מושלם בידיעת הש"ס והפוסקים על בוריים, ביכולת לפלפל וללמד תלמידים, לפסוק ולהורות בהלכה. כן למד מרבו את חכמת הנאום כובש הלבבות בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. לאחר הפטירה הפתאומית של רבו, התמסר עם כמה מחבריו להציל את ישיבת חכמי לובלין מקריסה כלכלית, ונסע מעיר לעיר לשאת נאומים בחסד עליון למען כבוד התורה ולומדיה. כן נמנה על מייסדי "איגוד חניכי ישיבת חכמי לובלין" ופעל במסירות נפש לבסס את כלכלת הישיבה ולהציל אותה ממצוקותיה. בתקופה זו פרסם בעיתונים מאמרים על רבו המהר"ם שפירא זצ"ל, והמוני יהודים התרגשו רבות כשקראו את דבריו. בערב מלחמת העולם התחתן עם מרת חנה, בתו של הרב מאופוטשנה, ונבחר לרב הקהילה. בתפקידו זה פעל במסירות להסדיר את הכשרות בעיר ובחינוך. חינוך הנוער היה ייעוד חייו. בתי הכנסת התמלאו בשבתות כאשר הציבור בא לשמוע את אברך מופלא זה שדרשותיו היו מליאות בשפה עשירה, ברעיונות מבריקים הגדושים בחידושי תורה. הוא היה מקבל את באי ביתו בסבר פנים יפות ובשמחה, וביתו היה פתוח לכל.

בתקופת השואה, התמסר הרב יהושע לנחם את הנדכאים ולהקל את עול הסבל הנורא, לסייע בכל יכולתו לגוועים מרעב ולנשלחים למחנות, וללמד פרקים בקידוש השם. הוא הגביר את שקידתו בתורה ובעבודת השם ותכנן להעביר את ישיבת חכמי לובלין לעיירה קרושצ'ינקו מתוך מחשבה ששם יוכלו להמשיך ללמוד במנוחה עד יעבור זעם. ביום י"ח חשוון תש"ב נהרג עם בני קהילתו בשואה. הי"ד.

שרידים מתורתו הובאו בספר שלשה דורות ומכתב ממנו אל רבו מובא בקובץ אור המאיר.

מקורות: שלשה דורות, דף עד במאגר "יד ושם".

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? וכו'.

הנה ידוע הדקדוקים כאן לרוב בני אדם, למה הכפיל עקביא את השאלות שתי פעמים? והנראה לעניות דעתי בביאור דברי עקביא בן מהללאל, דהנה כאשר יסתכל אדם בהשאלות העולמיות שמעמיד התנא יכולים הם לפעמים להביא לידי תוצאות הפוכות מזה ח"ו. מהשאלה הראשונה אפשר אדם לבא לידי החלטה כוזבת שגם צדקתו ורשעתו של אדם באה בהכרח בירושה מלידה ומותר אדם מן הבהמה אין, כשן שאין חילוק בלידתו כך אין חילוק בהווייתו. וכן בהשאלה השנייה של לאן אתה הולך? אפשר לו לאדם לשדיא רישא בתר גופא ולהתחבר לאותן האומרים היום נחיה ומחר נמות. ומהשאלה השלישית של "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" אם נרשה לו להסתכל בשאלה זו, אפשר לבא ח"ו מקוצר ההשגה לידי תוצאות כוזבות בבחירתו של האדם דאם הכהיכול יודע שהאדם יחטא ממילא מחייבת זאת הידיעה פעולתו שלאדם ולאו בר עונשין הוא. ואם לא, נמצא ח"ו חוסר ידיעה להמביט עד סוף כל הדורות, וזה אי אפשר. לכן מחלק עקביא השאלות בשני אופנים. ראשונה שאלות בלא תשובות, ואחר כך עם התשובות. הנה מצינו בחז"ל שכינו לאות וראיה לדבר בשם יד: "ידים מוכיחות" ו"ידים שאינן מוכיחות", לכן עקביא בן המהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא "לידי" העבירה אם תסתכל ותתבונן השכלה עיונית לא תבא לידי עבירה. רצוני, הידיים המביאות אותך למחשבות זרות וכוזבות ע"י השאלות השטחיות, אבל הן באמת אינן מוכיחות כלל. אין לך אלא לעמוד ולחזור השאלות עם התשובות כאחד ואז רק אז תבין ותפתור את החידה העולמית "מאין באת?". על כרחך אתה תענה מטיפה סרוחה, וזאת מראה בעליל כי האדם הוא בעל בחירה חפשית והוא פושט צורה ולובש צורה, לא בדרך אוטומטי, רק ע"י בחירתו הנפשית שניתן לו במתנה נחליאל, (כי עצם הזרע שממנו נוצר האדם משתנה ומתחלף אשר לא כן אצל שאר בעלי חיים). נראה כי האדם הוא לא יציר מוצק בטבעו כשאר בעלי חיים הטבעיים החיים חיים אנסטינקטים בלבד, אלא במעלליו יתנכר איש וטיפה זו מה תהא עליה צדיק או רשע, לא הוטבע בתחילת יצירתה והרכבתה. וכיוון שכן, הרי הותרה לך גם השאלה של "לאן אתה הולך", דכיוון דבאת ע"י טיפה סרוחה המשתנית ומתחלפת ממילא הגוף ישוב לשרשו הארצי, למקום עפר רמה ותולעה, והרוח תשוב אל הא-להים, אל שרשו העליון האצילי. וכאשר באת לידי הכרה זו שהאדם הוא בעל בחירה, על כרחך אתה בא לידי ההכרה שאתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ומי שיכול להפריד בין הדבקים, בין חיי הבהמיי של אדם לחיי הרוח שלו, שהאחד לא יפריע את השני, הוא יכול לברוא בריאה כזו שידיעתו כביכול לא תגרור ותחייב מעשה האדם בהחלט, כמו שידיעתו של אדם אם אחד רץ בחוץ והשני רואה אותו בשעת מעשה ובתחילתו, אינו גורמת לו ידיעתו זאת למעשה הריצה, כן ברא הקב"ה חומר היולי כעין בחירה, שידיעתו כביכול לא תצור לו צורה מוחלטת.

רבי אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

נראה לעניות דעתי כי כוונת רבי אליעזר איש ברתותא נמשך על עניין חלה וצדקה הדומה לה, כי רבי אליעזר אומר "בעוון חלה מארה במכונס", לכן הוא אומר "תן לו משלו", והוא "ראשית עריסתך תתן לכהן"שהוא שלוחא דרחמנא, "שאתה ושלך שלו", כמאמר יחזקאל "ראשית עריסותכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך". ובשביל זה היא נקראת "ראשית", בשביל ששיריה ניכרים. על ידי הראשית שיריה ניכרים אצל בעל הבית. "גמרו שלא ליטול את החלה, רעב של כליה בא לעולם", שאין השיריים ניכרים אלא בשביל ה"ראשית" שניתן להכהן שפותח ראשון ומברך ראשון. "וכן בדוד הוא אומר כי מידך הכל ומידך נתנו לך". "ממך הכל" – כי לד' הארץ ומלואה, "ומידך נתנו לך" – והארץ נתן לבני אדם. לכן "תן לו משלו", שאין לשני אלא מה ששייר ראשון לראשונים.

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואמר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ורוצה אני לדרוש בזה סמוכין, לפי שמסיים למעלה, "וכן בדוד הוא אומר", לכן סידר תיכף מאמרו של רבי יעקב, משום דמצינו דמיתתו של דוד המלך עליו השלום לא באה רק על ידי אותה סיבה דהמלאך המוות לא היה יכול לקחת את נפשו, הגם שהגיע קצו, עד שנדמה לו לקוצץ האילנות בתוך הגן והפסיק מתלמודו ואתרע דרגא ומית. והמסדר מילי דאבות רצה להראות לנו בזה כמה גדולים דברי חז"ל, שכל דבריהם אפילו המלה הפשוטה, בנויים על אמת ומציאות הסתורי, דבאמת גם אותו הרגש האצילי שמתמלא האדם בהסתכלותו במעשה הבריאה והדר הטבע אשר נעים זמירות ישראל שר אותה השירה האלקית ושירה העולמית, יכול לגרום ח"ו להתחייבות הנפש ממש, ורק תלמוד תורה כנגד כולם. והפך בה והפך בה דכולה בה, בה תמצא הכל השירה והאסתתיות כאחד בהתורה כבטבע בעצמה משתקפת הפואזיה היותר גדולה בעולם, תורת ד' תמימה ומשיבת נפש. בשביל שהיא תמימה היא זנה ומפרנסת לכל רגשי העדינות היופי והאצילות שבנפש האדם. היא כונסת ואוגרת כל הרגשים היותר דקים וטהורים וטווה ושוזרת אותם להנקודה היותר עליונה ומשיבה להנפש שבאדם.

(אהל ברוך, מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי"ד)

אחי וראש הגאון מוה"ר צבי שליט"א אבדק"י בדרעזין בירת זכסן הראה לנו נפלאות ומילתא אלבישייהו יקירא וישמחו הלומדים ומביני מדע כי כל דבריו נאמרו בהשכל ודעת לשמחת לב כל חוקרי תושיה, ובזרוע עזו הופיע נתרה על דבר הירושלמי סידורו ועריכתו, ואשרי עין רואה כל אלה הדברים אשר חדשות ינצורו ויגלו נעלמות מדורות ההם אשר בערפל חתולתם, מכל מקום אהיה כ'יהודה ועוד לקרא', וארהיב עז בנפשי להעיר איזה דברים אשר ידי הכתה הגיעה לרשום על דבריו…

ומה שכתב עוד שם מתוספות בכורות נ"ח, דיבור המתחיל 'חוץ', שכתב על מימרא דבן עזאי ש"כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה", שעל רבי אלעזר בן עזריה היתה כוונתו, כי בירושלמי איתא שהיה קרח, וזה אינו בשום מקום. ובתוספות בבא בתרא קי"ג תפסו זאת בשם בראשית רבה, ובצדק האיר בעל יפה עינים שאינו בזה ובזה. והנה רבנו תם שם בתוספות דחה פירוש רש"י וערוך שפירשו "חוץ מן הקרח הזה", על רבי עקיבא נאמר שהיה קרח, ועל כן נקרא בנו רבי יהושע בן קרחה. והקשה  רבנו תם עליהם דהא אסור לכנות שם לחבירו, נהי דבן עזאי דרך בדיחותא קאמר, "חוץ מן הקרח", מכל מקום לא היו חכמים מכנים את רבי עקיבא בשם "קרחה", שהוא לגנאי. ואולי כוונתו על פי ספר חסידים דהיכא דאין מתכוון להקניט חברו רק להוציא מילתא דבדיחותא דרך חידוד, שפיר דמי. ואין קפידא וחדידא קודם לליבונא שאחר כוונת הלב הדברים נאמרין ושלא להלבין פני חברו כיוון רק לאמרה דרך צחות ושרי, ואסמכתא לזה (מעירובין כ"ו) דקאמר ריש גלותא על אמוראי הש"ס "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו", ועל כן סבר הרב רבנו תם על "חוץ מן הקרח" אין קפידא וניחא, משום דלבדיחותא בעלמא קאמר. רק על "בן קרחה" קשיא ליה. ועיין תוספות מנחות ל"ז מה שכתב אודות רבי יוסי החורם (ומעובדא דהאי תלמידא חדא מגו תלתא שאמר דרך צחות לרבו "על אבן אמת שבעה עינים" והקפיד  הרב שהיה סומא בעין אחת" (מהרי"ט) צריך עיון).

ובאמת עוד זה מי ניחא, דאף כשאינו מכנה לשם גנאי דשרי, מכל מקום מדת חסידים שאין לכנות בשום אופן כלל (מגילה כ"ח:) שלא קריתי לחברי בחניכתו, שכתב החד אמר שאפילו כינוי שאינו גנאי לא קרא ואיך בן עזאי קאמר "חוץ מהקרח הזה". ותו על פירוש דמוקי דעל רבי אלעזר בן עזריה נאמר, קשה כנ"ל איך כינוהו לגנאי. ועל כן נראה לומר דבן עזאי דאמר "חוץ מהקרח הזה" על רבי עקיבא היתה כוונתו כפירוש רש"י וערוך, ולא הוי כינוי לגנאי, כי אמר זה בהסתר דברים להגיד גודלו ושבחו של רבי עקיבא, ושלא יקנאו אותו, ועל כן אמר מילתא מעולפת דמשתמעי לתרי אפי. וכהאי גוונא מצאנו לשמואל קרי לרבי יהודה "שיננא" שהיה חביב עליו עד לאחת, שהרי קרי עליה "אין זה ילוד אשה" (נדה הלכה י"ג). ובערוך מובא בהגהות הרי"ב חגיגה ט"ו ד"שיננא" פירושו מחודד בתלמוד, מלשון "חץ שנון", ויש אומרים "גדול השינים". ובשיטה מקובצת כתובות י"ד פירש ששיניו גדולות קרי ליה "שיננא". וצריך ביאור איך כינוהו "שיננא" בשביל ששיניו גדולות משאר בני אדם, הא זה גנותא היא, ואפילו אם תמצי לומר שאינו גנאי, מכל מקום לפי דאמרן מדת חכמים שאין לכנות בשום אופן כלל. ואפשר משום חשש דעינא בישא, כעין ברכות נ"ח" "חכימת כולא האי, ויהבי ביה רבנן עינייהו וכו'", ועל כן קרי ליה "שיננא", לישנא דמשתמעי לתרי אפי שכוונתן שהיה מחודד עד להפליא כחץ שנון, ומשום חשש עין רע אמר הלשון "שיננא" שמשמעותו נמי שיניים גדולות, ועיין נדרים ס"ב דשרי ליה לצורבא דרבנן למימר "עבדא דנורא אנא" וכוונתו לשמים (עבודה זרה ט"ז: ועיין יורה דעה סימן קנ"ח).

והנה בריש אין דורשין (י"ב) מנה לשבעה רקיעין ומסיק עוד רקיע אחד יש למעלת מראשי החיות, דכתיב "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתב בספר בן-סירא "במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור, במה שהרשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". ולקמן בדף י"ד בארבעה שנכנסו לפרדס וכו' רבי עקיבא יצא בשלום, ועל כרחך שהבין עד הרקיע, שהוא כעין קרח, כי למעלת מזה אין רשאי להתבונן, וכן פירש רש"י במשנה "מה למעלה" מרקיע שעל גבי ראשי החיות. ורבי עקיבא לחודא השיג מה שיכול ורשאי להשיג ולהבין, היינו עד רקיע שהיא "כעין הקרח הנורא", כי למעלה אינו רשאי להתבונן. מה שאין כן בן עזאי, לא אפשר לו לעלות בסולם גבוה שווה לרבי עקיבא ולא הגיע למדרגה זו להשיג הסוד שנרמז "ברקיע כעין הקרח הנורא", כדאיתא בש"ס התם, על כן אמר "כל חכמי ישראל וכו', חוץ מן הקרח הזה", היינו רבי עקיבא שהיה קרח (כפירוש רש"י), ואמר מילתא דמשתמעי נמי שהשיג עד סוף ותכלית שאפשר לבן אדם להבין במעשה מרכבה. ולא אמר זאת להדיא בפירוש, רק מעוטף במעטה שהיה קרח, כדי שלא יקנאו אותו, כי הקנאה מוציאה האדם מן העולם, ואמר מילתא דמשתמעי לתרי אנפין, ורבי יהושע בנו של רבי עקיבא נקרא גם כן "בן קרחה", היינו בן רבי עקיבא שהשיג והבין הכתוב "רקיע כעין הקרח הנורא". ואפשר עוד שברא כרעא דאבוה, שגם הוא ירד להבין עמקי סוד המרכבה, על כן כנוהו בשם "בן קרחה", כעין שקורין ללוי "בן לוי". עיין מועד קטן ט', בברכת רבי יהודה בן גרים וחד דעמיה לבריה דרבי שמעון בן יוחאי, למען שלא יתערב עצב בה אמרוה בלשון נסתרה, בחידות, להבין משל ומליצה. ועיין במדרש רבה בעניין אבין רמאה שנקרא על שם צדקותיו שעשה.

(טוב עין, עמ' 18-20)

הרב אלעזר משה הורביץ, נולד בערך בשנת תרכ"ח (1868) לאביו, הרב חיים אריה ליב רבה של קהילות קרקוב וז'ובקבה ומחבר הספר "חיי אריה", ולאמו, הרבנית ציפורה, בת הנדבן מיכאל צבי ציפרעס, שהקים בית כנסת מפואר בקרקוב. עוד בצעירותו כתב עם אחיו, הרב צבי הירש, מכתב לרב אליעזר אפרתי לסייע לו בחקר תולדות משפחת הורביץ, והוא פרסם את הדברים כנספח לספרו "דור ודורשיו" (תרמ"ט), בהקדמתו כותב עליהם הרב אפרתי על הבחורים הצעירים שהינם "בחורי חמד המפורסמים לעילוים".

הרב אלעזר משה הורביץ מקרקוב, היה תלמיד חכם מופלג ואיש עסקים. הוא נשא לאשה את מרת הלנה בת רבי מרדכי צבי יענער. ספרו "טוב עין, חלק א'" על תחילת מסכת יבמות ירושלמי, יצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ה (1935), ולא זכינו שיצאו לאור כרכים נוספים מסדרה זו. לספר נוספו הסכמות מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבי משהניו מבויאן הי"ד, הרב דוד הורביץ מסטניסלב ומאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אחי הרב המחבר, הרב צבי הירש הורביץ, הוסיף לספר מבוא על דבר סידור ועריכת התלמוד הירושלמי, חלק מספרו "תולדות משפחת הורוויץ בדורות הראשונים", ודף חידושים. בנוסף פרסם הרב אליעזר משה מאמרים בכתבי עת רבנים ("רבותינו שבגולה" – פרשבורג, תרע"ה, ו"הכוכב" – מונקאטש, תרצ"ה).

הרב אלעזר משה הורביץ, נספה בסביבות שנת תש"ג (1943). אשתו הרבנית הלנה, בתם ושלשה מבניהם נספו בשואה. הי"ד. רק אחד מבניהם, ר' הרשל, שרד.

אחיו, הרב צבי הירש הורביץ, רבה של דרזדן היה גם היסטוריון ומחבר, שהיה מחלוצי מחקר הגנאלוגיה הרבנית בארצות אירופה ומחוקרי סידורו של התלמוד הירושלמי. הוא הצליח לברוח מגרמניה זמן קצר לפני ליל הבדולח וזמן קצר לפני שבאו הנאצים לאסור אותו, הוא עבר לאנטוורפן, ועם כיבושה של בלגיה בידי הגרמנים עבר לצרפת. הוא נפטר בי' באייר תש"ה ונקבר בניס שבצרפת.

בדבר כינוי משפחתי "משפחת תאומים" הרוממה בישראל, ומהם שמכנים עצמם "פרענקיל תאומים" מוזכר בספרים מרבני קשישאי שמסופר בעולם מעשה נפלא, ובלשון זה מביא בספר דמשק אליעזר על הגדה של פסח ששמע מהגאון הקדוש מגור "בעל חידושי הרי"ם" שסיפר נפלאות ממשפחת תאומים, ובמכתב עת מאינצר אזרלית מד"ר להמן היה נדפס הסיפור, וזה מקרוב שהיה נדפס במכתב עת אנגלי כפי שדודי הגאון רבי יוסף תאומים אבד"ק דטראיט מיש' נ"י מצא בספרים וכתבי יד עתיקים בביבלטקןף וכפי מסורת אבות… וזהו תוכן הסיפור:

השר וטפסר ר' שאול וואהל אשר כידוע היה כסאו מוטלת בין גדולי שרי מלכות פולין באמצע המאה הט"ז, וזמן קצר ישב גם על כסא המלכות שם, ובא לידי רום גדולתו על ידי הפרינץ מקולי כריסטוף רדזויל אשר בעת עברו דרך מדינת אטליא נזדמן לו סיבה שאזל הכסף מכיסו, ולמען לא יצטרך להתוודע עצמו לפני שרי עם המדינה בשם, גמר בדעתו לפנות את עצמו אל אחד מגדולי חשובי היהודים להלוות לו הסך הנדרש לו. ופנה עצמו אל הרב מפדוה הגאון מוהר"י מינץ בן הגאון מוהר"ם מפודוה, וביד רחבה מילא שאלתו, וגם התארחו בביתו איזה ימים, ובטרם הפרדו שאל את הרב אם יוכל להראות לו אות לטובה במדינתו. והשיב לו שבנו שאול הוא לומד בישיבת לובלין, ואולי יזדמן שיצטרך איזה טובה עבור בני עמו, יוכל להראות לו אות לטובה שם.

בשובו לעירו בריסק לטבסקי, שלח תיכף להזמין אליו את שאול ומאוד מצא חן בעיניו, והיה מגדלו ומנשאו בעיני שרי ואצילי פולין. וגם הם היו מוקירים ומכבדים אותו מגודל חכמתו וידיעותיו הרבות בקולטור אטליאנית, אשר הופיעה אז בגודל יפעתה על כל אפסי תבל, עד שהגיע לידי כך שאחר מות המלך בטורי, בשנת אלף חמש מאות שמונים ושש (למספרם) עד המלוך המלך החדש זגמונד השלישי ממשפחת וזי משוודין, אשר לפי החק אין להשאיר כסא המלכות פנוי, הסכימו כולם למנות את הר"ש וואהל למלך לפי שעה.

להר' שאול היה לו בן יקיר נחמד ונעים מאוד עם כשרונות מצויינים, ושמו מאיר – הוא הגאון רבי מאיר וואהל המוזכר בשו"ת הב"ח סי' כ"ו – ואביו שהיה משתעשע בו, היה רגיל להביאו אתו בעת ביקוריו בחצרות שרי המלוכה אשר היו מחבבים אותו ומתפלאים על גודל חכמתו ויופי הופעתו.

ואיתרמי מילתא… שבת המלך זיגמונד, שהיה גיסו של הפרינץ רדזויל נחלתה במחלה קשה, והרופאים לא יכלו לעמוד על סיבת מחלתה, האיצו בה שתגלה לפניהם אולי איזו דבר סתר צפון בלבה, וגילתה להם בדמעות עיני שנפשה חשקה בהעלם מאיר וואהל. ובאשר הרופאים הודיעו את להורי הנערה ושהייתה היא בסכנה אם לא תשיג מאוויי לבבה, באו במבוכה כי היה יקר בעיניהם חיי הנערה האהובה אצלם, ופנו להאפפיור לשמוע דעתו והיו מחכים לתשובתו.

הר' שאול וואהל, שלא ידע מאומה מכל זה, אחז דרכו להיות יוצא ונכנס בחצר המלך והשרים כמאז ומקדם, רק לתמהונו הרגיש והתבונן מרמיזתם והתלחשותם שאיזה דבר סתר שורר שם בנוגע אליו, ולמרות עמלו לא היה יכול למצוא פשר הדבר, עד שפנה בבקשה נמרצה לאחד מידידיו ממתי סודו וההוא גילה לו בסוד תוכן הדבר.

נפחד ונרעד משמועה איומה זאת התחיל לטכס עצה בלבבו האיך להחלץ מן המיצר, וגמר בדעתו שאין לפניו עצה אחרת רק למהר להשיא אשה לבנו בטרם יבא דבר המלכות בהצעה לפניו. אבל הלא הדבר צריך להיות נעשה במהירות ואין עת להמתין עד שיבקש וימצא ויבחור שידוך הראוי לפי רום ערכו ותפארת גדולתו וגדולת בנו. לכן שת עצות בלבבו לחקור ולדרוש אצל פקידי ורופאי בתי החולים למצוא איזה אשה חולנית אשר כבר אמרו נואש לחייה ועומדת למות ובנו יקדש אותה תיכף שיוכל להוכיח להם שבנו כבר נשא אשה. ולשמחתו השיג ידיעה מרופאי שפיטל אחד בוורשה ששם נמצאת אשה כזאת שהוא מבקש, ותיכף ומיד נסע בנו לשם וקידש אותה וחיש מהר שב לביתו שבע רצון כי הפק זממו להינצל ממצוקתו.

וכאשר דמו בן היה והועילה להם תחבולתם, כי כאשר בא הסכמת האפפיור להורי הנערה חרדו להודיע ולבשר להר"ש וואהל, והוא הביע להם צערו שבנו כבר נשא אשה ונפטרו ממנו בשלום.

אחר שלש שנים מאותו המאורע בהיות הר"ש יושב שקט ושאנ בהיכלו, והנה אשה אחת באה לפני פתח ארמונו וביקשה רשות לכנוס להבחור מאיר, כי יש לה דבר נחוץ אליו, וכאשר הודיעו מזה להר' שאול השתומם על דרישה מוזרה כזאת מאשה וציווה להכניסה אליו. בבואה לפניו הודיעה לו שהיא היא אשת בנו מאיר שקידש אותה לפני ג' שנים בשפיטל שהיתה אז חולה מסוכנת נוטה למות, ופתאום כהופיע לפניה הצעיר מאיר, שבא לבקרה וגם נשא אותה לאשה, הפיח בקרבה חיים חדשים ושב רוחה אליה והתקווה ושאיפה לחיים אמצה את לבבה, עד שלהשתוממות הרופאים לאט לאט שבה לאיתנה, מה שחשבו זאת לנס. ועתה באשר היא בבריאות השלימות, הנה היא באה לדור עם בעלה כאורח כל ארעא.

נרעד ונבהל משמועה זו התחיל לדבר על לבה שהנשואים היו למראית עין להציל את עצמו ממצוקה, ושמוכן הוא לפייסה בדמים. ואחרי משא ומתן הרבה באה לידי הסכם ונתרצית לקבל גט במחיר עשרת אלפים דוקטין.

מייד נקראו דייני הבית דין צדק לכתוב את הגט, וקודם המסירה, הביעה דרישתה שחפצה על כל פנים לשוחח עם בעלה, בעוד שהוא בעלה, רגעים אחדים בחדר מיוחד. וכמובן נתמלא בקשתה. ושם בחדר המיוחד אמרה אליו: שמע נא מאיר! יודעת אנכי שיציעו לפניך שידוכים מכל אפסי תבל עם בנות גדולי היחס ובעל הון, וגם אנכי רוצה להציע לפניך שידוך הגון עם נערה מלומדת ויראת ה' הראויה לפניך, ויש לה הון, והיא בת גדולים ומגדולי היחס. ועל שאלתו מי היא זאת, השיבה לו: אנכי הנני הנערה הנצבה עמך בה, שיש לי הון סך עשרת אלפים דוקטין שאתה נותן בעבור הגט, והנני בת הגאון רבי פנחס, גיסו של הרמ"א, ואחרי שמת עלי אבי, נהייתי ונחליתי מאוד עד שכבר הכל היו מתייאשים ממני והייתי עומדת למות, עד שהופיעו לפני פתאום פניך, שבאת אלי לבקרני ונשאת אותי לך לאשה, הפחת בקרבי רוח חיים והעלית מן שאול נפשי. ועתה בתתך לי גט כריתות, הנך כורת חוט תקוות החיים שלי. אמת הדבר שאתה הנך עול ימים ושנותיי הם כפליים משנותיך, אולי תשקול בלבבך הטהור הצער שתגרום לי, חיים נתת לי והחיים אתה עתיד ליטול ממני…!

כשמעו זאת תיכף נכנס לחדר הבבית דין צדק וציווה להפסיק מסידור הגט ופנה לאביו הר"ש ואמר לו: אבי! הנערה הזאת היא יתומה בת גדולים וחולנית, ואינני רוצה לצערה, ומוכן אני להחזיקה לאשה ולדור עמה, כי להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער שקול בעיני יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו.

הר' שאול התרגז והתקצף לדבריו ואמר לו: בני! אם כי יש לך הרשות לוותר על תענוגי עולם הזה משלך, אבל אין הרשות בידך לשלול ממני התענוגים שאנכי מצפה להשיג ממך כשתשא נערה בגיל שלך ותעמיד ממנה תולדות צאצאים ברוכי ה' כמוך, מה שאין לקוות מנערה זאת אשר כמעט עברו שנותיה מלהוליד ובוודאי לא הרבה.

אחרי ויכוח דברים ביניהם הסכימו להביא דברי תעצומותיהם לפני הרב הרמ"א, דודה של הנערה, והוא יכריע ביניהם. כשבאו לפני הרמ"א והציעו לפניו טענותיהם, הוציא להם הכרעת דעתו ואמר, שטענת הר' שאול  לאו טענה היא, כיון שהנערה עדיין ראויה להוליד בדרך הטבע. ואף אם רק זרע אחד, עדיין אפשר הדבר שיעמידו תולדות הרבה, שיתמלא החיסרון שבתולדה על ידי שיצאו מחלציהם משפחות תאומים, וגם על ידי בנים חשובים רבי ערך שאחד יהיה שקול כנגד הרבה, או על שניהם ביחד.

כשמוע הר' שאול פסק דינו של הרמ"א, הודה לדבריו וחיבק את בנו ואמר לו: בני יקירי! אתה הינך בן לי והינדא תהיה לי לבת, ויהי רצון שיתקיימו בכם דברי הרב איסרלס וברכתו, שיצאו מכם משפחות תאומים, בבנים צדיקים גדולי הערך כמוך.

אחר כך פנו בשאלה להרב רמ"א שהקידושין בהשפיטל לא היו כהלכה, ושלפי דעתם מהצורך לעשות קידושין מחדש. הרמ"א הסכים לדבריהם וסידר להם הקידושין מחדש. ואז עשו אז חוזה ביניהם, שלמזכרת הדבר, הזרע שיולידו יהיה מכונה בשם "תאומים", ואם בת תלד ותינשא לאיש יהיה הוא מכנה עצמו בשם "תאומים".

אחר כך נולדה להם בת ושמה בילא. ונישאה אחר כך להר' יונה, בנו של הגאון רבי ישעיהו פרענקל מוינה, וקרא את עצמו בשם "תאומים". הוא הגאון רבי יונה תאומים אבד"ק מץ וניקלשבורג, בעל ה"קיקיון דיונה", והוא הוליד שלשה בנים ובת אחת, הג"מ יצחק מאיר, בעל הביאור לספר עין יעקב, והג"מ יחזקאל פייבל – שהיה אבי הגאונים: הר' חיים יונה תאומים מברסלוי, והר' יוסף יאסקי אבד"ק קראקא, ששניהם היו תאומים בתולדה – והג"מ יעקב שולהייף מפראג. ומהם נסתעפה משפחת תאומים. ואחדים מהם היו קוראים את עצמם בשני השמות פרענקיל תאומים, כי שם משפחתו של בעל ה"קקיון דיונה" מקודם היה פרענקיל.

אחר שנולדה להם הבת בילא, מתה הרבנית הינדא אשת הגאון ר' מאיר וואהל, ונשא אחר כך לאשה את בת הרב ר' נחום מלודמיר, והיו לו ממנה ששה בנים וחמשה בנות, והברון מאיר ראטשילד מפרנקפורט היה מיוצאי חלציו.

(תפארת בנים אבותם, המופיע בפתיחת הספר בינת הלב)

הרב נפתלי הירץ תאומים נולד בשנת תרפ"א לאביו הרב יונה תאומים אב"ד וילקוטש. היה חתנו של הרב שמחה גולדרג מסאנוק. בהיותו כבן שבע עשרה הוציא לאור את ספרו בינת הלב (תרצ"ח, והדפסה חוזרת עם הוספות בתשע"א), ובראשו הסכמות נלהבות. הספר מלא וגדוש בחריפות ובבקיאות וכולל גם חידושים שכתב מחברו בהיותו בן חמש עשרה.

התכוון להוסיף ולהדפיס את יתר חידושיו על הש"ס. הרב נהרג בשואה עם משפחתו בהיותו כבן עשרים בסביבות שנת תש"ג בלא שהשאירו שום זכר.

בהקדמת ספרו כותב הרב נפתלי הירץ תודה לה' "אשר שם חלקי מחובשי בית המדרש… חפץ ה' הצליח בידי, וזה מעת הגעתי לבר מצווה ניתן לי כח ועוז לפלפל, לסלסל ולחדש חידושי תורה. ות"ל זיכיתי להעלות פנינים מעמקי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הבאתי דברי בכור הבחינה והו למראה עיני החכמים וישבחום ולפני נבונים יהללום… רואה אני בדמיוני אתכם מתפלאים, משתומים ומשתהי: הגם שאול בנביאים? הגם נער בר שיבסר נמנה בין המחברים? ברוך מחדש חדשים!… ובכן יבואו אליכם מבקרי מומים ומקנאים ויתנו בי מגרעת ויאמרו לאמר: אין זה מגדר הנימוס לפני עלם רך בשנים! העטרה הזאת הולמת אך לישישים בעם, רק להם יאתה להפיץ תורתם – לפני צעיר לימים לגאות יחשב…

במטותא מינייכו רעים יקרים! אל נא תרעו! אל תשמעו אל הפתגמים האלו המחליטים לכף חובה, אנא דונו אותי לכף זכות… כי לא כימים הראשונים ימים האלה, לא כתכונת העם העברי למקדם, תכונתו אפיו וצביונו בתקופה אשר אנחנו חיים בה!! בית ישראל סבא, היה קן לתורה, בית ליראה, בכל בתי אולפנא נשמע בכל עבר ופנה, קול פרחי ישראל לומדים התורה, ועתה הה! פנה זיוה! סר תפארתה! מסילות התורה נשמו… התורה בוכה על בניה וצועקת: בני יצאוני ואינם! הצעירים, המה הגדיים אשר יעשו תיישים, המראים ומחזים עתידות עמנו, פונים להתבוללות ותרבות אירופאית, ומקדישים את שרונותיהם לחכמות זרות ואי רצויות.

לכן החובה מוטלת על בחורי ישראל השוקדים בתורת ה' לפזר חכמתם לפני קהל ועדה, למען תתרבה הדעת אשר ממקור טהור נובעת, ובלי הרף לאה ולעמוד מפני המקטרגים… אמרתי: לא עת לחשות! לא עת התמהמה! לכו בני! ילדי רעיוני! אתם ידעתם את עבודתי אשר עבדתי בכם! קומו התהלכו בתבל לכל אשר ישאכם הרוח, פרו ורבו חכמה כמאמר חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (בב"ב כ"א). ודבר בעתו מה טוב, ברוכים אתם בצאתכם מבית מולדתכם, ברוכים אתם בבואכם לקהל חכמים ונבונים. יהי צאתכם לשלום ובואכם לשלום".

בהוצאה המחודשת של הספר "בינת הלב", כותב המו"ל "חיבה יתירה וחשיבות נוספת יש לספר הזה, מאחר שלא הניחו לו להמחבר לעשות פירות בעולם הזה, וכמו כן כולל בו גם כן חידושי תורה מאחיו הצעיר הבחור ישראל אריה הי"ד אשר לא הניחו לו להשאיר שם ושריד בישראל, דברי תורה אלו הן הפירות היחידים שיש להם והן הן תולדותיהם. ואין ספק, כי על ידי לומד תורה שמשתעשים בדבריהם  יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ויהיה בזה נחת רוח ועילוי לנשמתם".

מקורות: אנציקלופדיה לכחמי גליציה ח"ה עמ' 691-691, "בינת הלב" מהדורה שנייה.

דיון על מידת האמיתות ההיסטורית של המעשה המובא כאן – נמצא בפורום אוצר החכמה.

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שבחר מכל אומות ישראל עמו, בשבילם נברא העולם לעבודתו, קרב אותם, תורת חיים ירשנו מאתו, וחיי עולם נטע בתוכנו.

והנה נודע מספה"ק שטוב לו לאדם שזיכה אותו השי"ת לחדש איזה חידוש, לחוקקו על ספר, ולהפיצו ע"פ תבל, שגם אחרים יהנו מתורתו, כמבואר בהגהות יעב"ץ סנהדרין צט ע"א. וזה לשונו: הלומ תורה וכו' והכותב ומבאר אותה למען המשכילין יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין לימוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול מזה. עכ"ל.

ובספר פלא יועץ אות ס' כתב וזה לשונו: והאיש אשר חננו ה' חכמה ודעת יסדר ספרו למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו וכו' ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש"ס והראשונים שלא לשם ולתהלה רק לקשט את הכלה וכו' עכלה"ק, עיין שם.

ועיין בפרי מגדים או"ח באגרת. לכן רשמתי למזכרת, מה שהולידו רעיוני […] וגם הנני מקיים בהדפסת חיבור זה מצות כיבוד אב, כי כן ציוה עלי  אאמו"ר הרב החסיד זללה"ה שאדפיסו.

והנה אמרתי לפרש מה דמבואר במס' ברכות דף ח, ע"א. ואמר ר"ח בר אבא משמיא דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו'. עיין שם. והקשו המפורשים ז"ל, ממה נפשך אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים גם כן, אם כן פשיטא דהוא גדול, דאית ביה תרתי, ירא שמים ונהנה מיגיעו. ולמה הוצרך להביא ראיה על זה. ואם זה הנהנה אינו ירא שמים, אם כן מדוע הוא גדול מירא שמים. עכ"ק. והנה במקום אחר כתבתי לתרץ קושיא זו, על פי דכתב הגאון הקדוש החיד"א ז"ל, דהא דקיימא לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה דוקא בשכר המצוה גופא, אבל התוספות ודקדוקי המצוה ומילי דחסידי שאדם מוסיף בכל מצוה גם מה שלא נצטוה על פי הדין, נהנה הינדם משכרם גם בעולם הזה. עד כאן דבריו. והנה מי שאינו מקיים המצוה רק כצורתה ותוארה שנכתבה בתורה, זה לא מקרי נהנה בעשייתה, רק מוכרח לקיים מה דכתיב בתורה הקדושה. מה שאין כן מי שמוסיף בכל מצוה דקדוקי מצות וחומרות ומילי דחסידי, זה מיקרי נהנה בעשייתה, שכל כך חביבה המצוה עליו, עד שהוא מוסיף עליה מדעתו דקדוקים וחומרות, גם מה שלא נצטוה על פי הדין.

ולפי זה יש לומר דדבר זה משמיענו הכא ר"ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בכל מצוה, ומוסיף עליהם חומרות מדעתו (דזה מיקרי נהנה מיגיעו) איש כזה גדול יותר מירא שמים, שאין עושה המצוה רק כצורתה שנכתבה בתורה, מחמת ירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש וגו, רצונו לומר דאין לו שכר בעולם הזה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, היינו דיש לו עולם הזה גם כן כנ"ל. ודו"ק.

וכעת נראה לעניות דעתי ליישב קושית המפורשים הנ"ל, דהנה יש שתי מיני דרכים בענייני לימוד התורה הקדושה. יש מי שלומד יומם ולילה ומחדש חידושים. ויש מי שאינו מחדש חידושים. והנה מי שמחדש בתורה הקדושה נהנה מלימודו יותר מזה שאינו מחדש רק שלומד מחמת שהוא ירא שמיםומקיים והגית בה יומם ולילה. ואף על גב שגם זה נהנה מאוד, כמאמר הכתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב, מכל מקום בעל מחדש נהנה הרבה יותר, כנודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל, שאין שמחה בעולם כטעם התרת הספיקות. וזה יש לפרש בדברי ר"ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר, דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בתורה ומחדש חידושים, הוא גדול יותר מירא שמים, דזה יש לו גם עולם הזה שנהנה מחידושיו, מה שאין כן הירא שמים אין לו רק עולם הבא. והבן. 

(הקדמת הספר בית שמאי)

הרב שמאי הכהן פרידמן הי"ד, מלמדני קראקא, נולד בשנת תר"ס [1900] לערך לאביו הרב בן ציון דומ"צ דובצק. בשנת תר"ץ הוציא לאור את ספרו "בית שמאי" ובו חידושים פלפולים על מסכת מכות, בהסכמת הרב חיים גלרנטר מקיטוב והרב שמואל פירר מקראס. ככל הנראה נספה בשואה בשנת תש"ב [1942] לערך.

אמרו חז"ל כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמא ספר תורה ולא קיימי מקמא גברא רבה, דאילו התרה אמרה 'ארבעים יכנו', אתי רבנן ובצרי להו חדא. עיין שם.
ויש לשאול אם רצו לתאר גדולת רבנן וכחן של חכמי התורה לא מצאו מאומה זולת מה שבצרו ממנין המלקות?! והלא כל תורה שבעל פה גילו לנו חכמים אלו, ויש להם כח לעקור דבר מהתורה וכדומה.

ואמר כבוד קדושתו במתק לשונו הקדוש דשמעינן מינה דלמעט מכה ואף רק מרדה אחת מישראל הוא היקר והמשובח מכל, ודייקא זה שבצרו חדא ומסכום המלקות הוא תמונה הכי יפה ממהותן וקדושתן של רבנן. ודו"ק כמה טוהר נפש יש בדבריו הקדושים אלו.

(ספר שערי ציון, מדור "שווה לכל נפש", יג)

הרב חיים אריה ב"ר יחיאל מאיר לאנגלעבען אב"ד סערצין, למד אצל האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה בהיותו אב"ד נאשעלסק, פרסם מתורתו בדגל הצעירים (אלול תרפ"ה) ותשובה אליו מופיעה בשו"ת משיב שלום סימן פד. הוציא לאור את הקובץ הפלפולי תלמודי אהל מועד (תרפ"ה, ושם בסימן י"ד כתב בהיותו בוורשה ביאור על מסכת פסחים) ואת המאסף התורני הנדיר "שערי ציון" (פיוטרקוב וורשה תרצ"ד), מאסף חדשי המוקדש לדברי תורה ולחדשות שונות בעולם הרבני והתלמודי וגם למילי דחסידותא ובדיחותא. העורך כותב בפתיחת הגליון הראשון שהוא נאלץ לרגל פרנסתו לקבל משרת רב בעיר קטנה רחוק מרבותיו וחבריו, אך הוא מקווה שע"י המאסף הוא יהיה בקשר עמם.

באותה שנה (תרצ"ד) פרסם עם אביו בעיתון ורשאי ברכת מזל טוב לנישואי אחיו אברהם. גם ביגדיל תורה פרסם את ברכותיו לנישואי ידידו (גליון שנה א, כסלו-שבט תרפ"ז. והודפס שוב בגליון שנה ב, כסלו-טבת תרפ"ח). בתאריך י"ז חשון תרצ"ט (18.11.1938) פורסמה בעיתון ראדאמער-קעלצער לעבען שיצא לאור בראדום, כתבה על משלחת לטובת קופת רבי מאיר בעל הנס בהשתתפות רבה של סערצין רבי חיים ארי' לאנגלעבען והעיתונאי הירושלמי דוד אייזנברג. 

 אומנם ב'בית מאיר – מועדים', וב'כוכבי אור א' – הוא מובא עם "ז"ל" לאחר שמו (ולא "הי"ד"), וגם במאגר שמות הנספים בשואה של "יד ושם" לא מצאתי את שמו. אחיו הרב אברהם, שהוסמך ע"י רבי יחזקאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה הי"ד ומהרב יצחק מאיר קאנאל מוורשה הי"ד, שרד את השואה, הגיע למחנה עקורים עם שארית הפליטה באיטליה וכותב משם מכתב ובו הוא מזכיר שנותר יחיד מכל משפחתו הגדולה.
לא מצאתי דבר מהרב חיים אריה לאנגלעבען לאחר השואה, או כל ראיה אחרת לכך ששרד את השואה, ויתכן שנפטר בה או לפניה.

אם יש למי מהקוראים מידע נוסף אודותיו – נשמח להתעדכן.

האספו ואגידה לכם, ופירש רש"י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זי"ע, יש לדקדק למה אמר נסתלקה ממנו שכינה ולא אמר נסתלקה ממנו נבואה. ופירש הרב הקדוש הנ"ל כוונת רש"י ז"ל, דהנה כשרצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות את הקץ רצה לגלות הקץ של בעתה, כדכתיב באחרית הימים, כי הקץ של אחישנה לא היה לו מה לגלות, כי ידוע אם זכו ישראל ויעשו תשובה יכול להיות הקץ בכל יום, כמאמר הכתוב (תהלים צ"ה) היום אם בקולי תשמעו וכמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה. אם כן רצה לגלות הקץ של בעתה. ועל ידי אמירת הקץ היה מוכרח להזכיר עונותיהם של ישראל ולומר עליהם שלא זכו, ויהיה הקץ בעתה, כמאמר חז"ל לא זכו בעתה, נסתלק הקב"ה ממנו שלא ישמע בגנותם של ישראל, והתחיל לומר בדברים אחרים, וזה אמרו נסתלקה ממנו שכינה. ודברי פי חכם חן (זכרון לראשונים דף כ"ו ע"ב בהגה"ה):

ומפה קדוש אדומו"ר הרב הקדוש רבי שמעון מסקערניעוויטץ זי"ע שמעתי "האספו" הוא לשון אפס ואין, היינו כשהאדם הוא בעיניו אפס ואין אז יכול לבוא ל"ואגידה לכם", לאחדות ואהבת רעים. עד כאן לשונו הקדוש זי"ע.

ויש להוסיף בכוונת סוף הפסוק אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שזה יהיה  נצרך לכם באחרית הימים, שלא יהיה לכם במה להתחזק בגלות, אז על ידי  שתהיו באפס ואין ובביטול גמור ותבואו לאחדות ואהבת רעים זה לזה, ובזה תתחזקו עצמיכם זה עם זה, וכל אחד יחזק את חבירו לבל יפול חס ושלום. והבן.

ובספרי אמרי יהונתן (פרשת ויחי) כתבתי, היינו שיעקב אבינו עליו השלום ראה ברוח קדשו שבאחרית הימים יהיו עומדים עלינו אנשים מדור החדש שיהיה ברצונם למעט ולעשות לאפס ואין את דת היהדות. על זה אמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו "אספו" מלשון אפס ואין, שבאחרית הימים יהיו עומדים עליכם אנשים כאלה שיהיה ברצונם למנוע ולעשות לאפס ולאין את דת היהודי, על כן אני אומר לכם עצת לזה "ואגידה" – שתעשו אגודה אחת, ואז "לכם" אותיות מל"ך, היינו שעל ידי זה תזכו לקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי זה יקויים בהם "וראו כל בשר כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". וממילא אל תפחדו מאנשים כאלה, כי לא יצליחו.

אבל באם לא תאגדו יחד אז חס וחלילה גורמים לעשות מאותיות לכ"ם אותיות כל"ם, ויהיו גורמים חס וחלילה כליה ואבדון לדת היהודי, ה' יתברך ישמרנו ויצילנו. והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, היינו הקבצו ושמעו שהוא גם כן לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א,טו), תהיו באגודה אחת ובאחדות הגמור. ועל ידי זה אתם זוכים לקבלת עול מלכות שמים, כמו שכתוב במדרש רבה שמעו אל ישראל אביכם שבשמים, היינו על ידי קיבוץ ואגודה אחת תזכו להתקרב לאביכם שבשמים, ועל ידי זה תזכו לרב טוב, כמו שכתוב, והיה אם שמוע, היינו על ידי בחינת שמיעה הוא קיבוץ ואחדות, ונתתי מטר ארצכם וכו' וזהו שאמר המדרש מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, שתיכף קבלו עליהם עול מלכות שמים ואמרו שמע ישראל וכו', היינו שעל ידי שמע ישראל, הוא קיבוץ ואחדות, היו באים לה' אלקינו ה' אחד, לאחדות ה' יתברך ועול מלכות שמים. והבן:

(חדות שמחה עם פירוש שמחת יהונתן)

—

הרב יהונתן ב"ר יוסף יחיאל הלוי אייבשיץ הי"ד, היה בקלשין, אב"ד וואלמין, אח"כ בפראגא ובהמשך היה מו"צ בוורשה והיה גאון מופלא ומפורסם. חיבר את הספרים "שער יהונתן" (תרפ"ב, תרצ"ה) "הכולל שו"ת להלכה ולמעשה בעניינים הנוגעים לארבעה חלקי השולחן ערוך בבירור השאלות הקשות והחמורות ובפרט בענייני עגונות" (יגדיל תורה), "אהל ברוך" (תרצ"ג) ו"חדות שמחה" עם פירוש "שמחת יהונתן" (תר"צ). וכן השתתף בהוצאת הספר "ישרש יעקב" (תר"צ) ובסופו קונטרס "אמרי יהונתן" מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי"ד.  בחיבוריו מזכיר את ספריו "מנחת יהונתן" על תרי"ג מצוות, "אמרי יהונתן" על התורה ו"ליקוטי יהונתן", אך יתכן שספרים אלו לא יצאו לאור.

כתבים ממנו ואליו נמצאים גם במספר חוברות של כתב העת שערי תורה, הנצח, אהל יצחק, אהל מועד, דגל הצעירים, הבאר (ראה שם גם את תשובתו בנוגע להלכות הנוגעות לחידושי העידן המודרני), שערי אורה ועמק הלכה, והסכמות ממנו מופיעות בספרים חומת הדת, דבורי אמת, קהלת דוד, כונת המצות, כור המבחן, כל דאמר רחמנא, מליצי אש, שערי אורה, כור המבחן ועוד. תשובות אליו נמצא באהל יצחק, בחמדת יעקב, בשביבי אש, בקונטרס התשובות, במנחת יחיאל ועוד. הרב נמנה על החותמים הרבים על תקנת רבים, כפי שמופיע בספרו של הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד.

בספריה הלאומית נמצא קול קורא ממנו "לכבוד הרבנים והגאונים המפורסמים וכו' שליט"א" הנקראים להצטרף להיתר מאה הרבנים. ה"קול קורא" זה מבקש הרב יהונתן להציל אברך מכבלי העיגון והצער ומתיר לו לשאת אשה על אשתו לאחר שיפקיד גט עבור אשתו הראשונה הסובלת מסכיזופרניה קשה ומאושפזת במוסד. וזאת, כאשר הרופאים לא רואים סיכוי להחלמתה, ועל רקע העובדה שמשפחתה הסתירה ממנו את העובדה שעוד לפני נישואיהם סבלה האשה ממחלה זו ואושפזה על רקע זה.  הספרייה הלאומית מחזיקה גם מכתב בכתב ידו ובחתימתו וחותמתו.

בספר "חדות שמחה" מובא גם מכתב מאת אחיו הרב אלעזר הלוי אייבשיטץ מסטערדין.

בהקדמתו לספר ישרש יעקב, כותב הרב על חשיבות הדפסת והפצת כתבי הצדיקים:

ולעניות דעתי שהדפסת חידושי תורה מגאונים וצדיקים נשמתם עדן ואומרים על ידי זה דבר שמועה מפיהם הוא הגורם גם כן לקיום העולם, על פי מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז, מגילה ט' ע"ב ברש"י ד"ה אעשה, אבות דרבי נתן פרק ל"א) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ויש לדקדק למה נקט כל המקיים נפש ולא אמר כל המקיים אדם מישראל. אך הכוונה על נפש הרוחני, ולאו דוקא הגוף בלבד בחיים חיותו צריך לקיים, רק אף לאחר פטירתו דנשאר רק הנפש הרוחני צריך לקיימו. והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, כפירוש רש"י ז"ל ביבמות שם, והוה כאלו קיים עולם מלא, והבן. וזה ענין מאמרם ז"ל (ברכות י"ח) צדיקים במיתתם נקראים חיים, והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, והבן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו לעשות חסד עם גדולי ישראל להדפיס חידושי תורתם ולומר דבר שמועה מפיהם, וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה פרשה ל"ד אות ח') ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. עיין שם.

עד כאן לשונו. ולעניות דעתי, יפים הדברים לעמוד על חשיבות פרסום תורת רבים מרבותינו הי"ד.

הרב נספה בשואה בשנת תש"ג (1943).

מקורות: ספרי הרב הי"ד, אוצר הרבנים.

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. ובלתי מובן למה תמות אם אין לה בנים. והרבה תירוצים נאמרו על זה. וגם אני אענה חלקי בעזרת ה' יתברך [ובפשטות יש לומר דאם יהיו לה בנים, תהיה נחשבת גם במיתתה כחיה]. גם צריכין להבין מה שאמרה אחר שילדה את יוסף, אסף אלקים את חרפתי וכו'. איזה חרפה היה לה. ויעויין שם ברש"י ז"ל. ויותר תמוה מה חרה ליעקב על רחל שאמרה כן, וכי זה דרך צדיקים לחרות אפם אם מבקשים מהם להתפלל אפילו בעד איש זר. וגם מה השיב לה התחת אלקים אנכי, הרי צדיק גוזר הקב"ה מקיים. לכן נראה לעניות דעתי לתרץ כל זה בחדא מחתא על פי ש"ס עבודה זרה (נ"ד:) הרי שבא על הערוה היה הדין שלא יוליד, אך בשביל שוטה זה לא ישנה הקב"ה טבע העולם… יש לומר דרחל סברה כי קדושיה היו בשכר שאעשה עמך והוה קידושין במלווה דלא הוי קידושין. ויעויין באור החיים ז"ל הקדוש שלכן נתן לבן את לאה במקומה בביאה ונמצא שלקח אח רחל אחר כך באיסור. וכיון שהיא בטבע עקרה, לא עביד לה הקב"ה נס, דרק הטבע נשארת במקום איסור. וזה שאמרה ליעקב ואם אין, אם אין לי בנים, מתה אנכי, דאז נשמע כי נלקחתי לך באיסור אחות אשה, ואני חייב מיתה בידי שמים. והשיב לה יעקב, התחת אלקים אנכי, וכמו שאמרו, ויקרא לו אל אלקי ישראל מלמד שהקב"ה קרא ליעקב אל. ובציוני ז"ל פרשת אחרי כתב הטעם של איסור עריות דהוה כמשתמש בשרביט המלך מלו של עולם, דוגמת המרכבה קדושה שאיש אל אחיו ידבקו. ולכן הותר ליעקב ב' אחיות על שקראו הקב"ה אל, ואמר לו אני אל בעליונים ואתה בתחתונים…, לכן הותר לו להשתמש בשרביט המלך, וקל להבין, לכן חרה אפו על רחל שחשדה אותו כי דר עמה באיסור, ואמר לה התחת אלקים, הה' היא ה' הידוע, הכי בלתי נודע כי תחת אלקים אני, ואין עלי איסור של ב' אחיות…, אשר מנע ממך פרי בטן, ממך דייקא כי הקב"ה מתאווה לתפילתך, כביבמות (ס"ד.), ולכן אחר שילדה את יוסף אמרה אסף אלקים את חרפתי, כיון שהולדתי על פי נס, נשמע כי גם אני לא נלקחתי באיסור ליעקב. וקל להבין [משנת תרנ"ו].

עוד יש לפרש על דרך הרמז, היות כי ראשי תיבות של הבה לי בנים, הם הלב, והכוונה שהבן שבתוכה הוא דוגמת הלב, כאשר ניטל הלב טריפה ואי אפשר לחיות כלל, כמו שכתב בשו"ת חכם צבי ז"ל, כן מזלה חזי על בנה בנימין שבלדתה אותו תמות. ולכן אמרה הבה לי בנים, גמטריה של ג' תיבות אלו בבנימין, ואם אין, רוצונה לומר, כשיצא ממני ולא יהיה בי עוד, מתה אנכי. ולכן קראה אותו בן אוני, כי הוא כוחה, וכמה שנאמר אתה כוחי וראשית אוני [משנת תרע"ח].

ובדרך הצחות יש לומר על פי ש"ס תענית (כ"ג.) או חברותא או מיתותא. ועל ידי שחשבה כי לאה ילדה על ידי שהיתה שנואה והיא לא ילדה על ידי שהיתה אהובה, לכן אמרה ואם אין מתה אנכי, טוב לי יותר להיות שנואה, להיות נחשב כמתה, כדי להיות לי בנים. וקל להבין:

(השם אקרא על פרשת ויצא)

הרב משה קלונימוס פרנק, מצאנז חדש, נולד בסביבות שנת תר"ל (1870) וככל הנראה נספה בשואה בשנת ת"ש (1940). הרב היה תלמיד מובהק של הרב יהושע פינחס באמבאך ובמשך שנים רבות, הפיץ תורה ברבים לשם שמים.

בשנת תרצ"ג (1933) הוציא לאור את ספרו "השם אקרא – אפרקסתא דעניא חלק ראשון על ספר בראשית… מאמרים שונים ע"ד הפרד"ס וע"ד המוסר וע"ד שיחות חולין שנעשו על טהרת הקודש… מן זעירא דמן חבריא בק"ק צאנז חדש" . הספר ומחברו, זכו להסכמות נלהבות מהרבנים: הרב שמואל פיהרער אב"ד קראס, הרב חנה הלברשטאם מק"ק רישא אב"ד קאלאטשיטץ, הרב דוב בעריש מייזליש אב"ד אוהל,הרב אליהו באמבאך אב"ד אשפצין, הרב נחום ווידענפעלד אב"ד דאמבראווי, רבי חנוך סעדיה מסטריקוב, הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא, דוב בעריש ווידענפעלד אב"ד טשעבין, הרב מרדכי זאב אב"ד גריבוב מצאנז חדש, הרב אריה צבי פרומר אב"ד קוזנילוב  מסאסנאווצע ומהרב יעקב ישכר בער רוזנבוים מסלאטפינה.

הרב משה קלונימוס הקפיד להעלים את שמו מספרו והוא מופיע עליו רק כמוכר הספר: "הספר נמצא לקנות אצל משה פאנק [!] בצאנז חדש…". הוא לימד תורה לשם שמים בצאנז חדש, והיה מגיד ב"חברת שומרים בעיר", עסק בגמילות חסדיו והתפרנס מיגיע כפיו.

ככל הנראה נספה הרב בשואה בשנת ת"ש (1940). הוא היה חסיד באבוב ותלמידו המובהק של רבי יהושע פינחס בומבך אב"ד דרוהוביטש.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמ' 268-269.