הרב יהודה לייב אורליאן (כ"ב באדר א' תר"ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש"ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד למשפחת חסידי גור ובילדותו למד בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר' אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב"ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש"ר הירש והרב ד"ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של "שלומי אמוני ישראל" שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה"מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית" (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת "נצח".

היה ממייסדי "פועלי אגודת ישראל" וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ"ב-תרצ"ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת "בית יעקב" בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ"ה (1935) מונה למנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר "בית יעקב". היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ"ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה'נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה'ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ"ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות "בית יעקב" בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת"ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח' ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד "מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות" נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי "יסודי התורה" בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי

אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר "בית-יעקב". כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג'וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של "בית יעקב" כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש"ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש"ג אצל הרב מנחם זמבה ז"ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: "יהודה לייב עולה ב'מדרגות' מיום ליום", והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה.

בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי"ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש"ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג'וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט "חוליית אוספי הספרים"  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ' מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש"ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה!"

באדר א' תש"ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד' בסיוון תש"ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ"ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש"ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע"מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי"ד, מורשת ספרים, תש"ך)

דעת או השכלה, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

שירה חרדית, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

"לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

"גן העדן האבוד, "דער פארש וואונדענער גן עדן"

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס"ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש"ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש"ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש"ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ"ח

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת"ש-תש"ה א', ניו יורק תשט"ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע"פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב"מרבה ספרים מרבה חכמה", הוצאת בית יעקב, עמ' קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל