סיפור לרגל יום פטירתו הראשון של מהר”ם שפירא מלובלין זצ”ל / הרב יהושע בוימל הי”ד
ז’ מרחשוון תרצ”ה – יום הילולא הראשון של הרב דלובלין זצ”ל. כבר נקפה שנה שלמה מאז התרחש האסון הגדול. היה ידוע תיכף ומיד, אך רק במרחק של זמן מרגישים יותר ויותר, עד כמה נבצר מאתנו למלא את החלל הריק שנוצר – כי אין לנו תמורתו. ואך טבעי הדבר, שתלמידיו-בניו מרגישים שבעתיים את גודל האבידה, כי נתייתמו מרבם ןמדריכם הגדול. הלא הוא זצ”ל התייחס לכל תלמיד באהבה, במסירות אבהית, לא רק מבחינה רוחנית, כי גם מבחינה גשמית – שהיה דואג לכל צרכיו ונותן את דעתו על כל פרט להטיב עמו. אצלו נחשב התענוג הגדול ביותר כשעלתה בידו להסב קורת רוח לתלמיד. כמעט לא קרה שהשיב ריקם פני תלמיד, אפילו אם היה מילוי בקשתו כרוך בקשיים מרובים. במקרים כאלה לא חס על טרחתו.
אספרה, בשורות דלהלן, מספר עובדות שיש בהן כדי להמחיש את יחסו הנלבב כלפי התלמידים שלו. עובדות אלה משקפות, אגב כך, את רעננותו ואת מרצו השופע של הרב זצ”ל שלא פסקו הימנו עד יומו האחרון. און עלומים זרם מאישיותו ועוד הבטיח גדולות ונצורות בעתיד. הסתלקותו בטרם עת, מהווה, איפוא, אבידה גדולה שבעתיים בשביל יהדות התורה שציפתה ממנו לעוד הרבה מעשים גדולים וכבירים.
היה זה ביום קיץ לוהט, כאשר התפשטה אצלנו – בעיירה קרושצינקה-שצווניץ – הידיעה שהרב דלובלין הגיע להינפש ולרחוץ במעינות-המרפא הסמוכים של קריניצה. הדבר הפך לשיחת היום. לראשונה מבקש הרב זצ”ל במעינות הרחצה של גאליציה המערבית ויש לנו הזדמנות לקבל את פניו (לא חלמתי אז שהרב זצ”ל גם יבקר אצלנו). כתלמיד אוהב חפצתי עוד באותו יום לנסוע לקריניצה. האוטובוס עמד לצאת רק כעבור שעות מספר ואני לא יכולתי לשלוט ברוחי ולהתאפק: לפני עיני ריחפה דמותו המאירה של מורי ורבי הגדול. החלטתי איפוא לצאת מיד לדרך ברגל. הצטרף אלי גם אחי הבכיר יוסף מרדכי, הנקרא “יאשע” אשר נמנה מאז על ידידי ומעריצי הרב זצ”ל. הלכנו בין תועפות הרים עד לפיווניטשנה (ומשם נסיעה ברכבת במשך שעה אחת), פסענו במהירות לא רגילה עד שתוך ארבע שעות היינו בקריניצה.
לא מצאנו את הרב זצ”ל במעונו. שבאותה שעה מטייל היה בין ההרים ומתבודד, תפוס שרעפים, כאשר אהב. בבית פגשנו את זוגתו הרבנית ע”ה, שהגידה לנו בפירוש, כי אין שהותו בקריניצה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד, כדי שתיטיב לדאוג לבריאותו ולשלומו של אישה, שיינפש פה ויחליף כח להמשיך בעבודתו הקדושה לטובת ישיבת חכמי לובלין. יצאנו אל הרחוב ופנינו בכיוון השביל המוליך אל ההרים, אכן פגשנו אותו רק אחרי שעתים בחזרתו מן הטיול. הרב קידם את פנינו ב”שלום עליכם” נלבב ביותר. אחר כך הוסיף: “טוב שבאתם, כך תימצא פה ישיבת חכמי לובלין בזעיר אנפין”. באדיבותו הוא מזמין אותנו להצטרף אליו לארוחת צהרים: “חייב אדם במזונות בנו” – והרי כל תלמיד ישיבת חכמי לובלין חביב עליו כבן…
מאוחר יותר, כשנודע לו שעברנו רגלי את מרבית הדרך לקריניצה, גילה הרב זצ”ל התעניינות רבה וחקר ודרש מפינו פרטים שונים על מהלך הטיול. באמצע הסעודה קרא לעבר שאר המסובים, בהצביעו עלינו: ראו, אלה הצעירים קיימו פשוטם כמשמעם את דברי חז”ל “חייב אדם להקביל פני רבו ברגל” – הם הלכו לכאן רגלי…
לאחר שסעדנו את לבנו, הרהבתי עוז ובקשתי ומאתו, שיואיל לבקר אצלנו בקרושצינקה. הצעתי לשכור עבורו מכונית מיוחדת. אך לגודל הפתעתי השיבני הרב זצ”ל: יהושע! כלום שכחת משנה מפורשת? “תלמיד שגלה מגלין רבו עמו” – אלך באותו נתיב שהגעתם לפה…
[…] בשעה 10 שחרית ירדנו מן הרכבת ברציף של תחנת פיווניטשנה. מכאן אנו יוצאים לטיול ארוך שהתמשך על פני יותר מ-20 קילומטרים. הדרך מוליכה אותנו בינו הרים שגיאי-הוד, יערות עבות וגיאיות ברוכי א-ל. הרב זצ”ל הוקסם מיופי הבריאה עד עמקי נפשו. מפעם לפעם היו מתפרצות מפיו קריאות נלהבות: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”, “מה רבו מעשיך ה'” ושאר פסוקים.
על אם הדרך פגשנו תיירים שונים. תשומת לבם נמשכת לעבר דמותו האימפוזאנטיבית של הרב זצ”ל. אחד מהם פונה אלי ב”עברית” ושואל מיהו האיש בעל החזות המרשימה ביותר. בשומעו שזהו “הרב שפירא מלובלין” ניגש התייר במרוצה אל הרב, מיהר ושלף מתרמילו מסכת נדרים (בפורמט קטן) ולחץ בהתרגשות את ידיו: “אני דוקטור לפילוסופיה, מזה כמה שנים הרגשתי ריקנות איומה בנפשי, נסיתי למלא את החלל הריק בכל מיני אמצעים, אך לשווא – עד ששמעתי על הרעיון “דף היומי” ונשא חן בעיני, הרגשתי תיכף ומיד שזהו האמצעי הגואל להשביע את רעבון נשמתי…”
הרב משיב לאותו צעיר במילים של עידוד וחיזוק, בתוספת איחולים וברכה, שבזכות תלמוד תורה יזכה לשוב בשלימות אל שורש מחצבתו, אשר נשמתו כל כך כוספת ועורגת אליו… המקרה הנוכחי שימש כנקודת מוצא לשיחה עמוקת תוכן מופלאה שהשמיע אז הרב זצ”ל באזנינו. בהמשך הטיול הנעים קלחו מפיו דברי פלפול הלכותיים ומילי דאגדתא, אמרי שפר ושיחות חולין, הברקות משעשעות שצודדו את לבנו, עד שנסחפנו כליל בזרם הרעיונות ולא הרגשנו כי איננו פוסעים בכיוון המתאים. רק כשעישנו באמצע אתנחתא והסתכלנו סביב סביב, נתחוור לנו פתאום כי הלכנו בדרך לא נכונה. במשך שעה די ארוכה תעינו מבלי לדעת איה המוצא. הרב זצ”ל אומר כי התעייף מיד. “יאשע” – פנה הרב אל אחי ואמר באותו רגע: “קום וחזור לפני על קושיא חמורה”. התפלאתי על סמיכות הפרשיות: מה לעייפות עם קושיא? אך עד ארגיעה נתחוורה לנו כוונתו. והוא הקשה לפניו באחת הסוגיות החמורות של מסכת כריתות (דף י”ז) שלמדנו אותו פרק, הרב שוקע בהרהורים. כעבור כמה רגעים התחיל להרצות את תירוצו אחרי שהוא מקדים לו מספר “הנחות”, דברים מלאי חריפות ועמקות, עד שפשוט נבהלתי והשתוממתי. “כנראה אינני כל כך עייף כפי שדימיתי מתחילה” – אומר הרב בסיום הפלפול. מסתבר, שביקש לבחון בדרך זו את מדת עייפותו, איזה תירוץ יצליח לחדש עכשיו. מן התירוץ היה בהחלט ניכר שאיננו עייף כל עיקר…
הוספנו ללכת ולחפש את הדרך הנכונה. לפתי הגיע לאזנינו קול דכיו של מפל מים העולה מבין סבכי היער. על פי חפצו של הרב זצ”ל נכנסנו בין האילנות הגבהים וחיפשנו אחרי מוצא המעין. המים היו מתוקים להפליא, ערבים לחיך, וגמענו מהם לרוויה.
“הידעתם מדוע מים אלו כל כך טובים ומתוקים?” – קורה הרב אלינו – “אין זה אלא מפני שיד אדם לא נגעה בהם, זוהי מתנה כשרה ישר מידיו של הקב”ה…”
אחרי גישושים נוספים מצאנו את הדרך המוליכה למחוז חפצנו. אחרי שעתים של תעיה הגענו אל תחומי הכפר יארבורקי סמוך לשצווניץ. הרב ביקש להוליכו אל בית יהודי, כדי להנפש שמה, אך כשהגענו היה ממאן בתוקף להיכנס אל המעון פנימה. לפליאת היהודי הכפרי, אשר הזמין אותו לבוא בצל קורתו, הגיד הרב: “מיום שהקימותי את ישיבת חכמי לובלין כמעט לא עברתי אף פעם את מפתן ביתו של מישהו בכדי”. תוך כדי דיבור סיפר לאותו מוכסן מעשה שאירע ברבי מרדכי מצ’רנוביל זצ”ל, אשר פעם כפה לאחד עשיר קמצן – שמימיו לא הניח לאף עני להתקרב אליו – לתרום צדקה סכום עצום של 500 זהובים, אחרת מיאן לדרוך על סף ביתו. בשעת פטירתו התוודה המגיד הקדוש מצ’רנוביל וכך אמר: “איני צריך לשוב על שום דבר, פרט לאותו פגם, הלמאי מכרתי את הסכמתי להיכנס אל מעונו של העשיר במחיר כל כך זול…”. ואתה חביבי כלום רצונך – הפטיר הרב זצ”ל בחיוך רחב לעברו – שאקבל על עצמי עוון כזה כבד מנשוא?…
מן הכפר יאבורקי אנו יוצאים בכרכרה (“דרוזשקה”) לשצווניץ. הופעתו הבלתי צפויה של הרב זצ”ל הפכה כאן לסנסציה מרעישה […] לפי התוכנית עמד הרב לשוב עוד באותו יום לקריניצה. בינתיים יצאנו לטייל מעט בקירבת המעין. כמה רבנים ממכיריו, משהבחינו בו, ניגשו את הרב והתפלאו: “הרב דלובלין, כל כך במפתיע? ללא שום פרסומת?”. אך הוא משיבם מיניה וביה: כשמדובר בטובת הישיבה זקוקים לפרסום, לדידי אין שום הבדל…
אנו נוסעים לקרושצינקה. באמצע הדרך נעצרנו ליד ה”פיינינות” (בפי החסידים: “פינת יקרת”) אלו הרים נישאים, ענקי קומה, אשר בינותם זורם קולח במרוצתו הנהר “דונאיץ”. האפיק הרחב ומימיו החדים סללו לעצמם דרך, למרגלות ההרים הגהוים נושקי העבים, בהותירם גדה צרה מאד. מעל גביה יצרה הטכניקה האנושית דרכים צרות אך נוחות למדי בשביל בני אדם עייפים וחלשים, הבאים הנה כדי לרענן את מלאי כוחותיהם הגופניים ולשאוף אל תוך ריאותיהם מן האוויר המבושם. פינת יקרת זו היא אחד מאוצרות הטבע היפים ביותר שפולין נתברכה בהם. כיוון שהגיע הרב זצ”ל אל ה”פיינינות” פתח מרוב התפעלות לשורר “אין כאלקינו” בניגון שמנגנים בכל יום בישיבת חכמי לובלין. אבא (רבה של קרושצינקה) ועוד רבנים שהיו עדים למחזה, התמוגגו בדמעות כתוצאה מן ההתרגשות שאפפה את נפשם לשמע נגינתו הנלבבה והמרטיטה של הרב, שהשתפך מלוא נשמתו בלהט קודש בהתלהבות עילאית.
קרוב למחצית השעה התמהמה הרב זצ”ל ליד ה”פיינינות”. בקירבת מקום נמצא הגבול הצ’יכי. אומרים, מלוויו לשוב על עקבותיהם משהבחינו בקן התחום.
“זה כלל נקוט בידי תמיד, שאני מרחיק עד קצה הגבול שביכולתי לילך”, אומר להם.
הרב זצ”ל ממשיך ללכת עד שנתקל במשמר הגבול. “האם מותר לעבור?” שאל את השומרים. “היש עמכם דרכון?” חוקר איש המשמר. “לא, אין עמנו”. “ובכן” – חוזר שומר הגבול ומזהיר – “אסור לעבור”. עכשיו פונה הרב אל מלוויו ואומר: “עכשיו בהכרח אנו חוזרים”[…]
עם ביאת הרב, התאספו במעוננו כמה אדמורי”ם, רבנים, המון בעלי בתים נכבדים, שנתקבצו מכל פינות העיירה כדי לקבל את פניו. נערכה לכבודו סעודה רבתי. הוא האריך עד בוש בשיחותיו עם האורחים, בפלפולי דאורייתא, בהלכה ובאגדה, עד שנאלץ להסכים לבקשתנו שישאר ללון בקרושצינקה. הרב יוצא עמדי לטיול קצר על פני העיירה. בהזדמנו זו מבקר הוא אצל אחד מנכבדי הקהל אשר בנו לומד בישיבת חכמי לובלין.
עתה מחליט הרב זצ”ל לארגן את חזרתו לקיניצה מחר בבוקר באופן דומה לביאתנו אליו: נוסעים בכרכרה עד הכפר יאבורקי, ממשיכים ברגל עד פיווניטשנה, ומשם – ברכבת היוצאת לקריניצה.
למחרת, בהשכמה, הורה לי הרב זצ”ל לשכור כרכרה ועגלון יהודי שיוכל להסיע אותנו עד הכפר יאבורקי. בעיירה ישנו יהודי עגלון, טיפוס מקורי ביותר, שהוא יחיד במינו. הרב נכנס עמו בשיחה והתענג מאד על שיחת החולין של יהודי תמים ופשוט זה. כשחלפה הכרכרה בפנים העיירה רץ אחרינו יהודי וביקש לעצור. אני מתבונן בו, זהו אחד מן המתנגדים המובהקים לישיבת חכמי לובלין. הרב פוקד לעכב את הסוסים, היהודי ניגש אל הכרכרה ומושיט לידי הרב, בדחילו ורחימו, ספר חדש שהוא ערכו והביאו לדפוס. בעת ובעונה אחת הזכיר את עצמו, בשמו ושם אמו, לברכה… לבסוף הוא מתנצל בהכנעה גדולה, הלמאי לא בא אמש לברכת-פרידה…
בהמשך הנסיעה הגענו לכברת אדמה זרועה אבנים חדות. כדי להקל על הסוסים במהלכם נאלצנו לרדת מן הכרכרה. העגלון היהודי אומר שהרב הנכבד רשאי להישאר יושב, בגלל עייפותו. אולם הרב זצ”ל מסרב ליהנות מן ה”פריבילגיה” ויורד מעל הכרכרה. “יתכן”, הוא אומר, “שלעתיד לבוא, אם אבוא בדין, אצא זכאי; בית דין של מעלה אולי יפסוק שרב חלש ועייף איננו מחויב לרדת מעל הכרכרה על מנת להקל על הסוסים”. “אבל”, כאן הוא מתחייך בהרחבה, “מיהו שיחפוץ לנהל דין תורה עם סוסים”.
אבא ועוד אנשים רבים נתלוו אליו עד למבואות הכפר אבורקי. הם חפצו להמשיך בלווי, אולם הרב זצ”ל הניאם מלטרוח יותר מדי ואמר: איני צריך, יש עמדי שומרים אנשי חיל משלי, הנה “צורבא מרבנן שלי” (וכאן הצביע לעבר כותב השורות)…
האנשים נפרדו מעליו בלבביות רבה וחזרו למקומם. הרב זצ”ל יוצא ברגל אל הדרך הארוכה. נותרתי, איפוא, מלווהו היחיד – להוציא את האיכר מילידי המקום שהלך פנינו בתור “מורה דרך” בלכתנו יחידים, שוחח הרב זצ”ל עמדי ארוכות וקצרות על בעיות שונות הקשורות בישיבת חכמי לובלין. במיוחד הרחיב את הדיבור אודות סדר הלימודים אשר חפץ להנהיג בישיבה. אף הוא סיפר לי על כוונתו, לערוך בקרוב חגיגה פומבית גדולה, לרגלי חלוקת התעודות עם התואר “צורבא מרבנן”. הוא שאב סיפוק והנאה מן הרעיון המוצלח של “צורבא מרבנן”, וקיווה, שיהיו לזה הדים חיוביים ומשמעות עמוקה בחיים התורניים, שיגביר את אהבת התורה ויגדיל קנאת הסופרים. לאחר מכן קלחה שיחתו לאפיק אחר. הרב זצ”ל עובר לשאלת התקציב הכספי ומדבר במרירות גדולה. לפתע קרן אור פניו ויאמר: “לבי ינבא, כי עוד בחורף הקרוב נשלם את כל החובות ונתמסר כליל ללימוד התורה, אך לא סתם לימוד, כי אם ללמוד באמת – עוד יבואו ימים טובים לישיבת חכמי לובלין” […]
(חוויה בלתי נשכחת, קובץ אור המאיר, עמ’ 220 ואילך)
הרב יהושע בוימל הי”ד, נולד לאביו יואל משה ולאמו סלובה לבית אורבך, בשושן פורים שנת תרע”ג (1913) בבוטשאטש. הוא היה ילד פלא, אוהב עליזות וחדוה, בעל חוש דמיון מפותח שהתפעל מכל גילוי חדש. עם הכתרת אביו לרבה של העיירה קרושצ’ינקו בשנת תרפ”ח עברה לשם משפחתו מלבוב. עד גיל 15 למד תורה מאביו, והתענג על הגמרא בניגון של דביקות וגעגועים. מטבעו היה מתמיד גדול ועם זאת היה מוצא פנאי להקשיב לצרות הזולת. הוא היה דבק באדמו”רים ורבנים שהגיעו לנפוש בשצ’אווניץ. הוא הצטרף לישיבה לצעירים של הרב צבי הירש מייזליש בניימארק (נובי-טארג) בגליציה המערבית, והתקרב לאדמו”ר מבובוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד. עם פתיחת ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרפ”ט, נבחן על 200 דפי גמרא בעל פה והתקבל להימנות על תלמידיה הראשונים של הישיבה. באישיותו מיזג תורה וחסידות, בשקדנות וחריפות, בבקיאות ובריבוי חידושי תורה. בהשפעת רבו הגדול, המהר”ם שפירא שהיה חסיד צ’ורטקוב, התקשר לאדמו”רים רבי ישראל ולבנו רבי נחום מרדכי מצ’ורטקוב. רבו חיבב אותו ביותר, וכיוון אותו להיות איש אשכולות מושלם בידיעת הש”ס והפוסקים על בוריים, ביכולת לפלפל וללמד תלמידים, לפסוק ולהורות בהלכה. כן למד מרבו את חכמת הנאום כובש הלבבות בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. לאחר הפטירה הפתאומית של רבו, התמסר עם כמה מחבריו להציל את ישיבת חכמי לובלין מקריסה כלכלית, ונסע מעיר לעיר לשאת נאומים בחסד עליון למען כבוד התורה ולומדיה. כן נמנה על מייסדי “איגוד חניכי ישיבת חכמי לובלין” ופעל במסירות נפש לבסס את כלכלת הישיבה ולהציל אותה ממצוקותיה. בתקופה זו פרסם בעיתונים מאמרים על רבו המהר”ם שפירא זצ”ל, והמוני יהודים התרגשו רבות כשקראו את דבריו. בערב מלחמת העולם התחתן עם מרת חנה, בתו של הרב מאופוטשנה, ונבחר לרב הקהילה. בתפקידו זה פעל במסירות להסדיר את הכשרות בעיר ובחינוך. חינוך הנוער היה ייעוד חייו. בתי הכנסת התמלאו בשבתות כאשר הציבור בא לשמוע את אברך מופלא זה שדרשותיו היו מליאות בשפה עשירה, ברעיונות מבריקים הגדושים בחידושי תורה. הוא היה מקבל את באי ביתו בסבר פנים יפות ובשמחה, וביתו היה פתוח לכל.
בתקופת השואה, התמסר הרב יהושע לנחם את הנדכאים ולהקל את עול הסבל הנורא, לסייע בכל יכולתו לגוועים מרעב ולנשלחים למחנות, וללמד פרקים בקידוש השם. הוא הגביר את שקידתו בתורה ובעבודת השם ותכנן להעביר את ישיבת חכמי לובלין לעיירה קרושצ’ינקו מתוך מחשבה ששם יוכלו להמשיך ללמוד במנוחה עד יעבור זעם. ביום י”ח חשוון תש”ב נהרג עם בני קהילתו בשואה. הי”ד.
שרידים מתורתו הובאו בספר שלשה דורות ומכתב ממנו אל רבו מובא בקובץ אור המאיר.
מקורות: שלשה דורות, דף עד במאגר “יד ושם”.
מספר הצפיות במאמר: 662
