כל פעם ופעם שישאל איש מישראל חפציו, ימצא בתפלה הסדורה מה שהציקתהו רוח בטנו, ידבר בשפתים נעות וירווח לו / הרב יצחק מהרשן הי"ד

מזמור שיר של יום

כאשר נשים עין על יחס המזמורים הנבחרים להיות חלק חשוב בסדר התפלות להסידור הנוכחי בכלל וכאשר נבקש לדעת מאיזה כוונה נתקבלו בתור תפלה ובקשה לזמן זמנים טובא, שתי דרכים יש אשר בהם נוכל להשיג מבוקשנו, ובפרט כאשר החקירה הזאת סובבת הולכת על דבר התפלה, או נשים למטרה תוכן המזמור לבד ונדבר נכבדות אודות נצחיות תוכנו ונפלאת היא בעינינו איך הפייטן הישן נושן מטיב נגן בכינור נפש האדם אשר אין נימה ממנה זרה לו עד שיחדרו חרוזיו עמוק עמוק בלבב האנושי לדור דורים. או כלך לדרך זו מי ומי האיש אשר רוח ה' החלה לפעמו ומה המה קורות ימי חייו ואיך היה מצב רוחו כאשר גזר אומר והנהיג בני דורו לומר מזמור ידוע בתפלה.

באופן הראשון לא איכפת לן מי הוא המחבר או מי התקין לאמרו, רק שווי הפיוטי וערך הרעיונות הנשגבים הם הם המעוררים בנפשנו רגש שאין לספר. ועל כן אין להתפלא כי כמה וכמה מפרשים טרחו להבין המזמורים שנמצאו בסידורנו על האופן הנ"ל. הלא התפלה בעצמה תחנונים ובקשות ששפך הישראל בכל זמן ועדן לפני אביו שבשמים, ואף על פי שיש לה קבע ומטבע ידוע משנים קדמוניות, שופעת ממנה ערך עולמית ובכל פעם ופעם שישאל איש מישראל חפציו, ימצא בתפלה הסדורה מה שהציקתהו רוח בטנו ידבר בשפתים נעות וירווח לו ויהיה "תפלתו שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה" (רמב"ם הלכות תפלה פ"א ה"ד). אזי נפרצו גדרי הזמן ואין לו להמתפלל עסק במחבר הקדמון, הלא רוח היא באנוש אשר תהלוכותיה אז כהלוכה עתה. כמו כן נחרץ המשפט על המזמורים בתפלה: הרגש הפנימי היא השליט והיא הנגיד והמצוה בגבול – אשר במלוא מובן המלה – לא לו כי הביקורת ההיסטורית לא תמצא קורת רוח בדימיונות כאלה אשר השקפה סוביקטיבית יסודם.

לדוגמא, אם נחקור לדעת מאיזה סיבה נתקנו המזמורים צ"ה עד צ"ט עם מזמור כ"ט קודם 'לכה דודי' במעריב של שבת, יש מפרשי הסידור שפרשו כי השבת אם נשמרה כהלכתה היא שפע של יום שכולו ארוך, ואם כן ראוי שנזמר השירים אשר בהם יתאר המשורר האלקי ממשלת אדון כל, עת יבא לשפוט כל העולם. גם סופר מהיר וחוקר ידוע כזאב יעבץ ז"ל כתב בספר 'מקור הברכות' (צד ע"ז) אודות הענין הנ"ל, וזה לשונו: בכל זאת אפשר כי המאמר בגירסת המדרש (רצה לומר מדרש תהלים צ"ה פסוק 'היום אם בקולו תשמעו') היה מקור לאמירת המזמור 'לכו נרננה' שבו כתוב 'היום' וגו' לקבלת שבת. עד כאן לשונו. אמנם הביקורת ההיסטורית תורה לנו האמת. הלא כל התיקון של קבלת שבת נתקן על ידי תלמידי האר"י ובספריהם כגון חמדת הימים, תקוני שבת, כוונת האר"י ודומיהם, שם ורק שם נמצאו הטעמים האמתיים (עיין מאמרי 'קבלת שבת' במ"ח ישורון חלק ט' צד מ"ו עד נ"ג ופ"א עד פ"ז) ורובם ככולם הם סודות ורמזים על פי הספירות. למשל על מזמור כ"ט איתא בתקוני שבת וזה לשונו: ובפרט המזמור הששי בסוד שבע קולות שמרמזים ליום של שש כנפים לאחד וגו' והוא שם של מ"ב. ויותר סודות נוראות עין לא ראתה, והם גנוזים וחתומים באוצרות אצילי בני ישראל לכל זמן ועת לכל חפץ. עד כאן לשונו. ואודות בחירת הו' מזמורים בכלל, איתא בתקוני שבת כי ראשי תיבות הראשונות של כולם עלו למנין ת"ל והוא בגימטריא 'נפש' וגו'. ואף על פי שלאו כל מוחא סביל דא, ולנו מה נעימים הטעמים שאין להם עסק בנסתרות, והאמת יורה דרכו.

ונביא עוד דוגמא אחרת אשר גם שם רבו הטעמים לסיבת אמירת מזמורים ידועים אזי מימים קדמונים. המקור לאמירת מזמור של יום אחרי חתימת התפלה התמידית בכל בוקר ובוקר (או קודם התפלה, עיין ספר 'דברי קהלת' ד' ט' וכו') הוא המאמר הידוע במסכת סופרים פרק י"ח מ"א, לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, דתנינן תמן 'השיר שהלויים אומרים בבית המקדש וגו', היא המשנה בתמיד פרק ז' מ"ד (ולפי סברת חנוך אלבעק בספר Untersuchungen über die Redaktion der Mischna דף קל"ד אינה משנה אלא ברייתא, כמו שנמצא זה גם בסוף מסכתות אחרות כי מחתימת המשנה ג' נראה כי זהו באמת המשנה האחרונה, ומביא עוד מקומות בש"ס אשר שם הובאה משנת דשיר הלוים בשם ברייתא) והטעם לאמירת כל מזמור ומזמור ליום המיוחד לו נתפרש בגמרא ראש השנה ל"א ע"א (ועיין המשנה הוצאת לו' שהביא בסוף המשנה דתמיד הפירוש מגמרא הנ"ל באיזה שינויים קטנים). והנה לפי התנאים שם היחס בין המזמור ליום שנקרא בו, הוא מה שנברא בו ביום בששת ימי בראשית. אולם אם נוציא המזמור ליום א' ו' וז', רק תיבות אחדות בהמזמורים הנשארים מזכירים בדוחק גדול מה שאירע ביום הידוע. ונעלה מעל כל ספק כי הפירוש שהביא רבי עקיבא שם איננה באה לו בקבלה מרבותיו, כי אם סברא אדעתא דנפשיה. הלא רבי נחמיה מחלק עליו אודות הפירוש של 'מזמור שיר ליום השבת'. ומתוך הלך רוחו של האיש אשר חבריו אמרו לו 'כבר יעלו עשבים בלחייך ועדיין לא יבא', נוכל להבין מה ראה לגלות מקומו ושאיפתו העזה ליום שכולו שבת וגו'. ומה שהכריחו לפרש המזמורים של יום ב' עד יום ו' על מעשה בראשית, יתכן שהעלה על דעתו מה דאיתא במשנה תענית פרק ד משנה ג' וד' על אנשי המעמד וקוראין במעשה בראשית ויהי רקיע וגו' ומה שנקראו ב' פרשיות של מעשה בראשית בכל יום, הוא מפני מספר הקרואים והפסוקים לכל אחד, אבל עיקר הקריאה היתה הפרשה הראשונה ליום ראשון וגו' (ועוד עיין Schürer. Geschichte des jüdischen Volkes II 351). אבל באמת קשה להבין היחס בין הפירוש שם בראש השנה לאמירת המזמור ביום זה מן השבוע.

והנה בגמרא סוכה נ"ה ע"א איתא ברייתא אודות השיר שהיו אומרים בחולו של מועד ושם נמצאו המזמורים פ"א פ"ב וצ"ד שנקראו בימות החול בג' בד' ובה' של שבת, וכבר העיר רש"י שם על תוכנם בדיבור המתחיל 'ולרשע אמר', דברי כבושין הן לנאספים לעזרה. ובדיבור המתחיל 'מי יקום לי עם מרעים', מדברת על צרותן שהיו משועבדין בבית שני תחת מלכי פרם ומלכי יון ומלכי רומי.

גם במשנה סוטה פרק ט' איתא שיוחנן כהן גדול ביטל את המעוררין, ועיין שם בגמרא מ"ח ע"א מאי מעוררים אמר רחבה בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים 'עורה למה תישן ה' ' וגו' (ועיין השינויים בתיבות 'אלא בזמן שישראל בצער' בתוספתא סוטה פרק י"ג מ"ט ובילקוט תהלים מ"ד ובירושלמי מעשר שני פ"ה הלכה י"ג. ועוד עיין מורה נבוכי הזמן הוצאה שלישית ווארשא תרנ"ד ד' קל"ט).

ועוד יש בה שלישיה בברייתא בסדר עולם פרק ל' (דף ע"ד בהוצאת ראטנער. ועוד עיין מדרש עשר גלויות הוצאת אלעזר גרינהוט חלק ג' דף י"ב) שהובאה בערכין י"א ע"ב ותענית כ"ט ע"א שמדברת על השירה שהיו אומרים הלויים בעת שחרב בית המקדש, 'ומה שירה אומרים וישב עליהם את אונם'. ואף על פי שיש עוד לשפט ולהתווכח אודות העניין הזה בכלל, מכל מקום נראה גם מהברייתא הנ"ל שבימים קדמונים כבר סברו שהלויים שרו השיר בתור תחינה ובקשה, ולא בתור הודיה וקול זמרה בלבד. גם הרה"ג מוהר"ר יוסף צבי המכונה דיננער זצ"ל הביא בהגהותיו על מסכת ערכין (דף י"ב ע"א בדיבור המתחיל 'כדריש לקיש דאמר' וגו') הירושלמי דתענית פרק ד' הלכה ה' אשר שם פליגי רבי יוחנן וריש לקיש אם אומרים שירה בלא קרבן, ורבי יוחנן מצא און לו מהברייתא ד'הלויים עמדו על הדוכן' וגו', וכבר בטל התמיד בעת הזאת, וזה לשונו: ואנו למדין מזה… שרבי יוחנן פירש הברייתא הנ"ל שאמרו הלויים שירת תחנונים, היינו 'וישב עליהם את אונם' וכו'. עד כאן לשונו.

אחרי כל זאת נראה לעניות דעתי שהו' מזמורים שנמצאו בברייתא דמסכת תמיד, יש מהם שנתקנו לשיר בימי בית שני כאשר השופטים היטו המשפט (עיין מזמור פ"ב וצ"ד) והשרים הממונים על פי מלכות יון ורומי נוגשים וצוררים את העם (נחמה בעת מצור במזמור מ"ח ופ"א), ואם כן תוכן המזמורים מתאים עם טעם אמירתם ועם קורות הזמן אשר בו נתקן לאמרם.

(וזאת ליהודה, עמו' 197)

---

הרב יצחק מהרשן נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו ר' זאב וולף, תלמיד חכם שעסק בליטוש יהלומים.

הרב יצחק הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים באמסטרדם בשנת תרע"ז (1917), ולימד שם. הוא מונה לדיין בעיר ולמד שפות קלסיות באוניברסיטה עד לשנת תרפ"ה (1925). בשנת תרפ"ו (1925) הוא מונה לתפקיד אב"ד והרב הראשי של העיר האג שבהולנד.

הרב מהרשן היה ממנהיגי 'אגודת ישראל', אך זכה להערה גם בקרב חברי ה'מזרחי' והיה אהוב על בני קהילתו. הרב ניהל תכתובת של משא ומתן הלכתי עם חשובי הרבנים בדורו בכל רחבי העולם, וזכה להערכתם. הוא נודע בשיעוריו ובפסקיו הבהירים והמדויקים, הקפיד על שמירת מנהגי קהילת אמסטרדם, נלחם בהתארגנות זרמים רפורמים, וכתב את "סדר הנהגת ביהכנ"ס דק"ק האג" (כתב יד).

הרב מהרשן היה חוקר תורני וכתב ספרים רבים נוספים, בעברית ובהולנדית, וביניהם: הערות והארות בפירוש הרמב"ן על התורה (בודפסט תרפ"ג) וספר 'פרשנדתא' על פירוש רש"י לנ"ך (ישעיהו, תרי-עשר ותהלים, תרצ"ג-תרצ"ו), מהדורה מדעית של מחזור האשכנזים באמסטרדם, "השאלות והתשובות כמקור לתולדות החיים היהודיים בהולנד", "אדם ומוסר" – פירוש על פרקי אבות בהולנדית (1932), "מוחלפת השיטה" – פירוש רש"י לנ"ך המלוקט מפירושו לתלמוד (ת"ש) ספר זה יצא לאור ימים ספורים לפני פלישת הנאצים להולנד, וספרים נוספים.

בנוסף פרסם מאמרים בכתבי עת, כגון הצופה לחכמת ישראל (ו, עמו' 134; ח, עמו' 289; יא, עמו' 193, יב, עמו' 101; טו, עמו' 26) , אוצר החיים (ח, עמו' 187; ט, עמו' 110 (בעריכתו)), ישרון ירחון לתורה ולעניני היהדות (שנה ג, חוברת ג, אייר-סיון תרפ"ב, עמו' מו), בצרון (שנה א, חוב' יא-יב, אב-אלול ת"ש, עמו' 324) ובספר 'וזאת ליהודה' (וינה תרפ"ו, עמו' 197).

גם לאחר שהולנד נכבשה בידי הנאצים, בקיץ 1940, המשיך הרב לדאוג להמשיך את פועלו לטובת בני קהילתו, ודאג גם לקיום תפילות בציבור. מידי יום הלך המצב והתדרדר. בתחילה נענה להצעת בני קהילתו להיכנס למסתור, להמשיך ללמוד ולכתוב את חידושיו, אך לאחר יום אחד בלבד הוא יצא מהמחבוא ובחר להמשיך לפעול בגלוי לטובת בני קהילתו ולהיות יחד איתם בימים הקשים.

לקראת יום כיפור תש"ג (1942), בשנות השואה, חיבר הרב תפילה שנאמרה לתפילת נעילה: 'אדון עולמים, נבוא לפניך ביום הקדוש והנורא הזה ועפעפינו יזלו דמע מאין הפוגות. יחשכו הרואות בארובות כאשר עלו לפנינו המאורעות הקשות שעוברות עלינו תמיד, ביעותיך צמתונו, סבונו כמים כל היום. נתמה: איך זרח מאור יום אל כל ויחשיך אלינו. נא אלקי הרוחות תזכור לטובה את נשמות בני קהילתנו שנפלו חללים בארץ מרחקים, תמצאנה מנוחה תחת כנפי שכינתך, תהיינה צרורות בצרור החיים ותחסינה בסתר צלך, סלה. אב הרחמים, ממעמקי הלב ראה לפניך שאלת חרדים מחרדת עמנו האומלל, עד מתי? אל דמעתנו אל תחרש, הלא שערי הדמעות עוד לא נשלבות. נא אל תשיבנו ריקם מלפניך, כימי ענותנו נא תנחמנו לשלום אסירים מבור תחתיות. ראה כי אין איש לעמוד בפרץ בעדנו ועתה כל תוחלתנו ה' לך היא. תשלח משמים ותושיענו, תחזק ידיים רפות וברכיים כושלות תסמך ותסעד. עינינו לך מייחלות, נא אל תבישנו מסברנו כדבר שנאמר, "אל יבושו בי קוויך ה' אלוקים צבאות, אל יכלמו בי מבקשיך אלקי ישראל'.

יחד עם קהילת יהודי האג נלקח הרב מהרשן למחנה וסטרבורק שהולנד, ומשם הם גורשו ברכבת למחנה השמדה סוביבור. הרב נספה עם קהילתו, עם רעייתו ושלושת בנותיהם.