יעזרך ה' יתברך שתגמור הש"ס עם תלמידים מובהקים לפי ערכך, שלא על מנת לקבל פרס / הרב משה בסר הי"ד
… ולפי זה יש לפרש 'הדרן משילין וסליקא מסכת ביצה', דלכאורה לא סליקא לה ביצה כהוגן, דהווא ליה להסמיך השוחט לביצה ולא שאור באמצע, ותירצו דביצה ושאור הם קולי בית שמאי לפי האמת.
וקשה, בשלמא לרב נחמן דמחמירנן במוקצה ביום טוב יותר מבשבת, וכן אין מחלק בין מוקצה ונולד. ויש לו ראיה מהמשנה דאין מבקעין (ביצה ל"א ע"א) דביום טוב מוקצה אסור, הגם דממחתכין (שבת קנ"ו) שמעינן דמוקצה מותר (ביצה ב' ע"א) מחלקינן בין יום טוב לשבת, ומשום הכי המשנה דביצה שנולדה היא לפי האמת. אבל לפי הסוגיא דריש משילין (ביצה ל"ה ע"ב) דסוברת דבשבת מחמירנן יותר מביום טוב, אם כן יש ראיה ממתניתין דמחתכין דמוקצה מותר בשבת ומכל שכן ביום טוב, וממתניתין דאין מבקעין אין ראיה איפכא דמוקצה אסור ביום טוב, דהתם נולד הוא, ואם כן צריכים לומר כהצל"ח דבאמת דהבבא דביצה מוחלפת, רק נשנית לפי הטעות שנשנה במסכת עדיות, ואם כן לא סליקא לה מסכת ביצה כהוגן, דהווא ליה להסמיך ביצה לבבא דהשוחט, אך 'הדרן עלך משילין', דתנן (ביצה מ' ע"א): אין משקין ושוחטין כו' מדבריות הלנות באפר. ובברייתא פליגי, דתנא קמא סובר כהמשנה, ורבי סובר דהני נמי בייתות, רק אלו שאינם באים לעיר גם בימות הגשמים הוי מדבריות, ומקשה הגמרא הא בפצעילי תמרה (שבת מ"ה ע"ב) לית ליה לרבי מוקצה, דאמר אין מוקצה לרבי שמעון רק בגרוגרות וצימוקים. ותירצה הגמרא מדבריות כגרוגרות וצימוקים דמי, ופירש הצל"ח שני פירושים:
א. דגם המדבריות דתנא קמא הוי כגרוגרות וצימוקים, ובין תנא קמא ורבי סוברים במוקצה דעלמא כרבי שמעון. ב. דמדבריות דתנא קמא לא הוה כגרוגרות וצימוקים, ותנא קמא כרבי יהודה סובר, ואם כן הוא הדין לתנא דמתניתין דסובר כתנא קמא נמי סובר כרבי יהודה.
ונראה לי הוכחה בפירוש ב', דבשבת (קנ"ו ע"א) פסק רבי יוחנן כרבי שמעון מכוח סתמא דאין מגביהין, וסובר כרב נחמן דבית הלל כרבי שמעון, ואין מחלק בין יום טוב לשבת, ואסתמא דאין מבקעין לא סמך כיוון דכרבי יוסי בר יהודה מתני לה, והקשתה בגמרא מסתמא דמדבריות, והקשו בתוספות (קנ"ז ע"א ד"ה אין וכו') דהא מדבריות כגרוגרות וצימוקים דמי, ומאי מקשה הגמרא ולא תירצו התוספות, ועל כן צריך לומר כפירוש השני דהצל"ח, דלהתנא דמתניתין ותנא קמא דבאות לעיר בימות הגשמים הוי מדבריות לא הוי כגרוגרות וצימוקים רק כסתם מוקצה, ואם כן שמעינן כרבי יהודה ביום טוב, ומיושב קושית התוספות, דדוקא רב נחמן דאין מחלק בין מוקצה ונולד מביא ראיה ממשנה דאין מבקעין, ולא צריך לסתמא דמדבריות, אבל גם להמחלקים בין מוקצה לנולד, הגם דאין להם ראיה ממשנה דאין מבקעין, סוף כל סוף יש להם ראיה מהמשנה דמדבריות כהוכחת הגמרא בשבת, ואם כן צריך לומר גם אליבא דאמת, דבית שמאי כרבי שמעון בביצה, ואם כן ביצה ושאור הם אליבא דאמת מקולי בית שמאי והשוחט לפי הטעות, ושפיר מסמיך התנא שאור לביצה, וסליקא לה מסכת ביצה כהוגן.
באמצע חיסרתי פלפולים אחרים שישבתי קושיות הרבה בזו הדרך, רק חיסרתי מקוצר העת שלי לכתוב בזמנים שאינם לא יום ולא לילה, גם הבנתי שגם עבורך טוב יותר לקצר מלהאריך, גם הייתי מוכרח לעשות את ההדרנים בדרכים שאינם לפי רוחי, כי לא היה לי מפרשים רק ספר הצל"ח לבד, ואין אומן בלא כלים. אחרי שגמרתי את ההדרן השגתי הספר חתם סופר, אבל לא רציתי עוד לבלות זמן ולבנות מחדש.
עתה אברך אותך, כשם שזכית לגמור מסכת ביצה עם התלמידים, יעזרך ה' יתברך שתגמור הש"ס עם תלמידים מובהקים לפי ערכך, לא על מנת לקבל פרס רק מתוך הרחבה, ותראה נחת מהם גם מבנך היקר, גם אני פו"ד בשלומך הטוב ובשלום בני ביתך שיחיו.
דברי ידידך
משה בעססער
(סוף הדרן למסכת ביצה מתוך מכתב מאת הרב משה בסר הי"ד, הובא בספר 'רבי זלמן ינקלביץ' עמו' עו)
הרב משה בסר (בעססער) הי"ד, היה מו"צ ודיין בעיר ויילון שליד ורשה ומגדולי חסידי גור בעיר, שנתמנה לרב העיר בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הוא נולד בווילון בסביבות שנת תרמ"ג (1883) לאביו ר' יוסף הירש, חסיד ובעל תפילה בבית החסידים דפילץ ולאמו גולדה.
עוד בהיותו ילד בלט הרב משה במי שלומד תורה בהתמדה ובכישרון רב. הרב משה בסר למד תורה מרבני פרשקה, דזיאלושין וקלובוצק, ובהם הרב יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מחבר הספר 'אמת ליעקב' (פיוטרקוב, תרס"ח). בתום לימודיו, הוסמך וחזר לווילון ולימד תלמידים צעירים רבים לימודי רבנות.
בסביבות שנת תר"ס (1900), הוא התחתן עם מרת שרה יוטא בת החסיד והלמדן א' חיים זאב שולזינגר, ולמד תורה בהתמדה ולימד תורה לצעירים לשמה בעודו סמוך על שולחן חותנו. אחר כך פתח חדר ולימד את ילדי ישראל. לאחר פתיחת בית הספר 'יסודי התורה' כיהן הרב משה כמורה ומנהל בבית הספר. הוא לימד את תלמידיו שאין לבטל אף רגע מתורה, והם הגיעו לשיעוריו גם בשבתות ובחופשות, כשבית הספר היה סגור.
בשנת תרצ"ה (1935) הצטרף לבית דינו של הרב חנוך גד יוסטמן הי"ד, וישב לדון בדיני תורה ביחד עם הגאון מפאביניץ, הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר ויילון על ידי מטוסי הגרמנים, וכ-1200 תושבים נהרגו. רוב גדולי התורה, ובהם הרב יוסטמן, נאלצו לברוח מחמת המציק. בעקבות כך מונה הרב משה בסר הי"ד, במחתרת, לרב העיר, ונטל על עצמו את תפקיד הרועה הרוחני ומורה ההוראה לקהילה, יחד עם הרב אברהם נפתלי גולדברג הי"ד.
בשנת 1940 רוכזו מרבית יהודי העיר בגטו, בו בוצעו מידי פעם הוצאות פומביות להורג. בתקופה הקשה הוא שמר על זקנו במסירות נפש ועודד הרב בסר את בני קהילתו שלא יפלו ברוחם ויתחזקו באמונה בה'. בחודש 04.1942 גורשו כאלפיים מיהודי הגטו ליעד לא ידוע. בחודש אלול תש"ב (08.1942) חוסל הגטו. בתחילה נכלאו יהודי הגטו במשך ארבעה ימים בכנסייה מקומית. אחר כך ערכו בהם אנשי מנהל גטו לודז' סלקציה. חלק מהיהודים נלקח לעבוד בעבודת כפיים, וכל השאר, ובהם הרב ורוב בני משפחתו וקהילתו, גורשו למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחו שם. הי"ד.
כמעט כל חידושיו הרבים, שהיו בכתב יד, אבדו בשואה, ובהם כתב יד על מסכת עירובין, שו"ת בענייני איסור והיתר, ועוד. שרד רק מאמר אחד שחיבר לסיום מסכת ביצה, ושלח לתלמידו ר' זלמן ינקלביץ, מופיע בספר 'רבי זלמן ינקלביץ חייו ותורתו'.
בנו, אברהם חנוך, שרד וכתב דברים לזכרו בספר הזכרון לקהילת וילון.