בעקבות עזרא דרך אחר כך רבן יוחנן בן זכאי. הוא לא מצא עצה אחרת איך להציל את היהדות מכליון בעת אשר גוף האומה נתמזמז כלו, כי אם על ידי
ידיעת התורה. בה ראה יסוד מוכרח לקיום העם. אחרי אשר האחדות המדינית נתבטלה בתגרת האויב מבחוץ. ואף על פי שכל אחד מבין את התורה “לפום שעורא דיליה”, לפי מצב השכלתו ותבונת נפשו, בכל זאת האידיאל של הידיעה בכלל שומר על אחדות האומה ומעורר את החפץ בכלם להיות חטיבה מיוחדה בכל הדברים שהידיעה מחייבתם.
הדעות וההשקפות, שנתחדשו בימי הביניים בבית מדרשם של פילוסופי עמנו, לא היה ביסודן המשך ישר מהיהדות המקורית, לא מתורת הלב והמעשה – המשכה של הנביאים ולא מתורת המעשה והלב – שומרה של רבותינו בעלי התלמוד. חפצם הפנימי, היה אמנם כחפץ הנביאים, להביא את העולם הגדול עם סודותיו וחכמותיו תחת כנפי היהדות ולגיירו. אבל בדבר אחד ומיוחד נבדלו מהם ומיורשיהם של אלה בכל הדורות. בעוד שהנביאים שאפו “ליהד” את “האנושיות” באמצעות התורות ןהאמתות שבלב העם העברי בן אלקי ישראל, שלש עשרה מדות שבלב, הנה חשבו חכמי הבינים (חוץ מר’ יהודה הלוי ור’ שלמה בן גבירול ורבינו בחיי בעל “חובת הלבבות”) להגיע אל המטרה האמורה באמצעות הצורה שבמח והאמת שבהגיון על ידי שלטון השכל, ומטעם זה השיגו לסוף את ההיפך ממה שביקשו: היהדות נכנסה בעל כורחה, למרות טבעה ומהותה, תחת כנפי תורת היוונים והערבים, וכפי שהטבע מחייב הייתה אנוסה להשתעבד ולהסתגל לתביעותיה של האחרונה. אבל גם התקופה הזו הביאה מצדה גם היא רב טוב להמשכה של היהדות ודעותיה. הנשמה הגדולה המפעפעת בכל גופי היהדות ותורותיה דאגה אף כאן לקיים קנייני האומה בטהרתם. ולכן לא נתנה להדורות הבאים לתפוס תורת פילוסופי עמנו במלואה, בתת את השלטון הגמור לשכל והגיון בהערכת קנינינו והליכות החיים שנעשו שלא על פי ההגיון לעצם מעצמנו. החקירה והבקורת החלו אמנם לתפוס מקום חשוב בחיי היהודים, באמונה ורגש, אבל רק במדה שהיא נחוצה לנו בשביל לצרף את אלה מסיגים ופסולת העלולים להתדבק בכל דבר שיש לו חבור עם אמונה ורגש שבלב.
באו הקבלה והחסידות והחזירו עטרת הנבואה והאגדה ליושנן. הקבלה בעיקרי דברותיה, כפי שניתנו מפי המקובלים האמתיים, באה להחיות בלמוד התורה וקיום מצוותיה את הפנימיות שבנבואה, המסתורין הקדושים שבה. החלוק היסודי שביניהם הוא רק בזה, שהנביאים הביעו רעיונותיהם, בשפת המוסר המובן, והמקובלים הלבישו אותם בשפת הסוד הנעלמה. אבל מתוך שהמקובלים הראשונים עמדו בתורתם עוד תחת השפעת הפילוסופיה של הרמב”ם וסיעתו, הנה הדגישו ביחוד בלימודיהם את הצד העיוני שבמסתורין.
ובאה אז החסידות והחיתה את הסוד שבנבואה מצד המוסרי שבה. ולפיכך אנו רואים, שכאשר שאלו תלמידי הבעש”ט אותו: מהי הדרך החדשה בתורהשהוא בא ללמדם? ענם: אני באתי ללמד אתכם שלשה דברים: אהבת ד’, התורה וישראל. זהו האידאל המרכזי שבתורת החסידות, ואידך, שאר למודיה וחזיונותיה, אינו אלא פירוש לזה, ולא יותר.
וככה אנו רואים, שכל גאוני הרוח אשר עמדו לעמנו מדור דור דאגו בשעות גדולות שבחיי האומה למצוא רעיון כללי, אשר יהיה לעיניים לבני עמם בקיום התורה והמצוה ובכל עלילות החיים. הם היו בטוחים, שאם יהיה העם רק נאמן באמת להאידאל הכללי יהיה נאמן ממילא לשאר חקי ומשפטי היהדות, שאינם אלא תולדות מתוכו, אם מוסריות, אם מחוייבות מטעם השכל הישר. על סמך הדברים האמורים אפשר לבאר בטוב טעם ודעת, מפני מה הוכיחו הנביאים את העם תמיד רק על עיקרי התורה והדת ואין אנו מוצאים שיוכיחום על מצוות פרטיות (חוץ ממקומות אחדים). לפי שהאמינו בכל תוקף – ואמונה זו הייתה ילידת תכונתם הנבואית – שאם רק יצלח בידם להכניס בלב העם עיקרי התורה, הרי בזה מילאו שליחותם: קיום המצוות בפרט יבוא ממילא, עם הכשרת הלב יקבל האדם ממילא באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב ומחוייבים על פיו, וחדל לגנוב ומלרצוח וכו’ וכו’.
ורק בימי התנאים החלו חכמינו לטפל בבאור דיני התורה והדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי חוץ מזה שהנסיון הורה אותם לדעת, כי למוד העיקרים בלבד אינו מספיק בשביל ההמון הרחב עד כדי התעוררות להוציא מתוכם את התולדות הכורכות אחריהם, עוד הייתה סיבה אחרת שדחפה אותם לכך: מכיוון שהעמידו במרכז היהדות את ידיעת התורה, הנה זקוקים היו על כורחם לבאר בפרטות כל דין ומשפט. כי אם אין באור – ידיעה מנין.
עומדים אנו לפני עובדה נפלאה, עובדה חיה ומוחשה בכל ימי קיום ישראל בגלות: דעות ואמונות שונות נולדו בקרבנו במשך ימי שבתנו בארצות זרות, דעות לאלפים ורבבות, ביניהן ישנן כאלה הנראות לסותרות אשה את רעותה בעיקרן, ובכל זאת לא שמעתם ולא תשמעו, לא מפי העם, אף גם לא מפי בעלי הדעות עצמם, כי יחשבו את הדעה שהם מחולקים בה למין יהדות חדשה. לרוב תשמעו מפי אלה החולקים בדברים הנוגעים לשורשיה של היהדות דברים כעין אלה: “אלו ואלו דברי אלקים חיים”. אין זאת אלא מפני שכל אחד מהחולקים מרגיש שלא מדעת בעמקי נפשו, שמעל להדעות והאמונות, שבהן הם מחולקים ביניהם, חופפת דעה עליונה אחת, שכלם כאחד מחזיקים בה במידה שווה ואיש איש מהם בונה לו כלליו והנחותיו רק על המסקנות שהוא מוציא מתוך ההתבוננות בה בלבד ויחוסו אליה. ומה שדעה כללית אחת מתפוצצת לכמה דעות שונות, שנראות לכאורה כצוררות אשד את רעותה, אין זה אלא מפני שעומק אין-סופי מונח בה, ועל כן כל אחד משיג איזה חלק מתוכה הנבדל מהחלק הסמוך לו במרחק ידוע, אם בהשטח העליון אם בהשפוע היורד ומתעגל, מתעמק עד לתהומה. אבל באמת כל ההשגות וההשקפות השונות אינן אלא מעלות ומדרגות בהשגת המאור הכללי.
את כל הרעיונות שנתחדשו בתקופות האמורות מעין אחד השקה אותם, מעין האלקות. זה היה החומר ההיולי, וממנו התיך הגאון העברי על אָבני המוח והלב את כל הערכים הנשגבים בנבואה וחזון, בשירה וחקירה, באהבה וצדק, רצון ומפעל וכו’.
ואנו, מה מאושרים אנו, שהגענו לנקודה נפלאה בתולדות עמנו כעין זו, שאנו עומדים עתה במעגלה ויכולים אנו להשתמש בכל העושר הנפלא והרב בתכנו ובכמותו, שאין כמוהו בכל הדתות שבעולם, כדי ליצור ממנו תורה שלמה, שיש בה די כדי לפרנס אותנו וצרכינו, ואף אלה שנולדו בקרבנו מתוך הנגיעה עם התרבות האירופית וקניניה!
חדשות אמנם לא נוצרו בעולמנו במאה האחרונה, אבל בשביל זה נמצאים אנו במצב של “מאסף לכל המחנות” אשר היו לפנינו, ואין לנו אלא לאסוף בהשכל ודעת את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן
רעיון מרכזי אחד לתחית עמנו והתחדשות רוחנו. וזוהי התעודה הנשגבת שמטילה עלינו השעה הגדולה הנוכחית: להוציא מתוך נבכי סגולות עמנו את הראשיות שבהן ולחבר מהן מרכז עליון, אשר יהיה לנו מעתה למורנו וחוזנו בבניין העתיד הקרוב והרחוק גם יחד; והרי זוהו התעודה שעלינו לשימה כחותם על לבנו: לאסוף את כל האורות הגדולים, שנאצלו מנשמת רוחנו בזמנים נבחרים לתוך מערכי חיינו על יד בחירי עמנו, לחברם למאור אחד, בשביל לבחון לאורם כל הגיגי לבנו ומעשה ידינו. החיים בימינו, ימי הרעם והברך [צ”ל: והברק], מלאים רשמים לאין קץ ולכל רושם גוון מיוחד, ונאחזים הם בסבך חליפות ומאורעות אשר למהירות סבובם וחלופם אי אפשר לעמוד עליהם כראוי בשביל להעריך אותם בישוב הדעת. ואם נבוא להעריכם, בשביל לדעת מה מהם לקרב ומה להרחיק, על פי בחינות פרטיות, בין הלקוחות מתורת ההשגה ובין הנובעות מתביעת המוסר, מבלי היות לאלה מצע כללי המחבר ומקיף את כלם ומשלב אותם איש ברעהו, – אם נבוא להעריכם באופן כזה, יעלה חרס בידינו. לכל היותר יצלח בידינו להכיר את תועלתם או הפסדם רק לשעה. לפי שהבחינות הפרטיות גם הן ברובן אינן נושאות את עצמן ואינן מתקיימות בכח עצמן, כי אם משנות תכונתן לפי מצב המקום ודרישות הזמן. ולפיכך בשביל להתרומם למדרגת חיים נושאים את עצמם ופועלים בעולמנו על פי דרך סלולה בשביל כל חזיון ומקרה, אנו נזקקים ל”בריח התיכון” המבריח את כל התנועות והמפעלים מן העולם ועד העולם ומדור לדור.
טובי עמנו הגדולים, שברובם היו גאוני הרוח והדת, הגיעו להכרת הנחיצות ברעיון מרכזי ברגעים נבחרים מתוך ההסתכלות העמוקה – יותר נכון מתוך תפיסת [צ”ל: תפיסה] בטבע המפעל האלקי בעולם. בראיה פנימית הקיפה עינם את החלופים והתמורות, התנועות והגלגולים אשר עצמו מספר במעשה ידי הטבע העולמי מצד אחד ומעשי אנוש ותחבולותיו מהצד השני. ולא יכלו לעמוד על סוד הקיום שבהם נפלא בסדרו ומתמיד בפלאו אלא על ידי זה שהכירו שהוא “מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית”. רק על ידי אצילות ושפע-רב תמידי של האור האלקי וטובו ביצוריו, אפשר לתפוס ריבוי העושר והגוונים המשתעשעים בעולם. ואף על פי כן אין הריבוי לאין חקר ותכלית פוגם בסדר הקבוע. הן גוף הבריאה עם כל צבאותיה הרבים נתהוותה במלואה בבת אחת: הוא אמר – ויהי! אבל הבריאה הנפלאה הזאת, דווקא מתוך שהיא מלאכת מחשבת של האלקים, אינה יכולה להתקיים בתור כזו אם לא שהאמן יעמוד עליה וישגיח עליה בכל רגע ויחדש את חיותה תמיד מתוכו, מתוך אורו-טובו. ומזה למדו לדעת, שזהו גם תפקידו של האדם הפרטי (וביחוד של עם שלם) להדמות ליוצרו: להיות מחדש תמיד דעותיו ומידותיו, לא להרוס ולבנות מחדש – לא זהו רצון יוצר העולם: דרך כזו – דרך עולם ה”תהו” יקרא לה – אלא לחדש את הישנות: “בכל יום יהיו דברי תורה בעיניך כחדשים”.
“אחרי ד’ אלהיכם תלכו” – כלל גדול לא רק בייחוסי האדם אל האדם, בעל הטבע החי ומשכיל, כי אם בהערכת הטבע הדומם. ולמופת הציגה את יוצר הטבע עצמו. קדוש הוא העולם, כי על כן מעשי ידי אל מרום וקדוש הוא. אבל טועים הם החושבים את העולם לקפוא ועומד מיום היותו: הוא עובד ופועל בלי חשך ב”חכמת העולם” הגנוזה בו. כל דבר גדול קטן השרויים בחיקו עולה ויורד, קם ונופל, צץ ונובל, מתחדש בצבעיו בכל עת ורגע – זהו מהמטבע האלקי שבו, ומן הדין הוא על כן שהפרוצס הזה לא יחסר מקומו גם – ועוד במידה מרובה מאשר בטבע העיוור – בטבע המשכיל, וכל כמה שהרעיון או התורה או התורה היא אמיתית ונצחית ביותר, ככה זקוקים הם ביותר להתחדשות.
תורת היהדות, בהיות שכל עיקרה לא באה אלא כדי לכונן מעשי האדם בעולם וחברה על היסודות שבהם הסתכל הקב”ה וברא עולם ומלואו, אי אפשר לה להתקיים על טהרת “הקפאון”, במובן אחד ובמדרגה אחת, כמו שניתנה בפעם הראשונה והשיגוה מקבליה אז. באופן כזה הריהו מעשי ידי אדם בלבד, המוגבל בהשגתו ורצונו ומתנגדת בהחלט להנטבע האלקי. תורה אלקית זו טבעה האלקי דווקא להיות הולכת ומתעמקת ומתחדשת במושגים חדשים. זוהי נצחיותה וזוהי קדושתה.
(שאר ישוב, חוברת ג-ד, עמ’ 43-47)
הרב החסיד ר’ חיים יצחק בוניין, סופר עברי ויידישאי כישרוני והוגה דעות מעמיק, נולד בהומל שברוסיה בשנת תרל”ה (1875). אביו, ר’ אברהם היה למדן וסוחר אמיד. אמו, ברכה, הייתה ממשפחת חסידי חב”ד. בהיותו בן תשע למד חיים יצחק עם סבו, שהיה מחסידי ה”צמח צדק”, את דרכי החסידות ובייחוד את ספר
ה”תניא”, ומאז שקד על לימוד ספרי חב”ד.
לאחר לימודים בעיר מגוריו, למד בישיבת מיר, בראשות הרב חיים לייב טיקוצ’ינסקי, וממנו למד ר’ חיים יצחק את שיטתו ודרכו בלימוד תורה בהיגיון קר, בדרך
ישרה, ללא פלפולים של הבל. בעקבות הלימוד בשקידה וההתעמקות בספרי חב”ד ונסע מידי שנה לאדמו”ר רבי שלמה שניאורסון מקאפוסט. ר’ חיים יצחק כתב תיאורים חיים מחצרו של האדמו”ר מקאפוסט בחיבורו “חבדיש” שיצא לאור בלודז’ בשנת תרצ”ח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נוסע לאדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש כשהתגורר באוטבוצק הסמוכה לוורשה. הוא קיבל מאדמו”רי חב”ד עצות והדרכות בענייני יצירותיו הרוחניות, אך בשאלת הגישה לבניינה של ארץ ישראל נקט כשיטת ארגון “המזרחי”.
ר’ חיים יצחק כשוחט ובודק בעיירה סנאוואסק. לאחר נישואין עם גנסיה לבית לבסקי ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר. בשנת תרס”ו הוסמך להוראה מאת רבי דוד צבי חן, הרה”ח ר’ אריה ליב האפט והרה”ח ר’ אליעזר ארלוזרוב רבה של רומען, אך לא הצליח להשיג משרה.
בעקבות הפוגרום בהומל והצורך לפרנס את משפחתו, ביקש להגר לארה”ב אך לאחר שהות של כמה ימים בסמוך לחופיה, נמצא “בלתי כשיר” להיכנס למדינה והוא נאלץ לשוב לאירופה. לאחר נדודים במערב אירופה ובמרכזה, ללא שהצליח במציאת פרנסה, נאלץ לחזור להומל. בהסכמת האדמו”ר מליובאוויטש, למד הרב חיים יצחק לימודים כללים, למד לשון וספרות רוסית ורכש את הגישה השיטתית המדעית. הוא התכונן לעמוד בבחינות הבגרות, אך משנקבעו הבחינות בשבת, הוא וויתר על תעודה זו, והמשיך ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה. באמצעות ידיעות אלו מצא משרות הוראה בבתי ספר יהודיים, וכמשרות של מורה פרטי, בהומל, קיוב, וילה, ורשה ולודז’. הנדודים הרבים אחר מקורות הפרנסה והמשרות אותן נשא בערים השונות במהלך נדודיו, הובילו אותו להיפגש עם אנשי רוח, סופרים והוגי דעות. מפגשים אלו הובילו אותו לגיבוש תפיסת עולם רעיוני-רוחני, שנארג ממקורות רבים ומגוונים.
משנת חב”ד עמדה במוקד הגותו הרעיונית, וידיעותיו הרבות והשכלתו הכללית סייעה בידו להסביר את הרעיונות העמוקים לציבור הרחב. החל משנת תר”ע
(1910), בעת היותו מורה בבית הספר היהודי בוורשה, החל לעסוק בכתיבה. כעבור שלש שנים החל לפרסם את כתביו. את מאמרו הראשון, “על החסידות החב”דית” פרסם בירחון “השלוח” בעריכת אחד העם וד”ר יוסף קלויזנר. בנוסף למאמריו על חסידות פרסם מאמרים פובליציסטים בכתבי עת עבריים ואידיים שונים ובהם “העולם”, “הצפירה”, “דאס נייע לעבן” ו”דאס אידישע פאלק”, “התור, “המזרחי” ועוד. מלבד הכתבים על עניינים שונים של חב”ד,
הוא כתב גם על נושאים אקטואליים שעוררו עניין ציבורי. בשנת תשע”ו (1916) עבר ללודז’, בה כיהן כמורה בבית הספר התיכון העברי “יבנה”. הוא הגביר את יצירתו העיתונאית וכתב בקביעות מאמרים לעיתון היומי “לאדזער טאגבלאט”.הוא השתייך לתנועת “המזרחי”, ובין השאר כתב גם מאמרים ומחקרים על מחשב
ישראל וארץ ישראל. בשנת תרע”ז הוציא לאור את ספרו הראשון “לימודי היהדות”. ספר זה יצא לאור כספר לימוד לבתי הספר התיכוניים, במטרה להעניק
לתלמידים ידיעות ו”להאיר את עולמם הפנימי של התלמידים ביחסם לרוח עמם ולחרות עמם”. הספר כולל מקורות במחשבת ישראל, הערוכים באופן מסודר ושיטתי.
בשנת תרפ”א הוציא לאור בוורשה את חיבורו “דיענפלעגונג פון דעם גרויסען שאטען”.
בשנים תרפ”א-תרפ”ב (1921-1922) הוציא לאור את כתב העת הספרותי למחשבת ישראל בשם “שאר ישוב”, בו השתתפו גדולי הוגי הדעות הדתיים ובהם ר’ הלל צייטלין והרב משה אביגדור עמיאל. החוברת הראשונה של הוצאת “שאר ישוב” נקראה “על סף העליה השלישית“. בחוברות אלו פרסם מאמרים רבים בשמו ובפסבדונימים, כגון: בן-אברהם, חובב, י. נויבויאר, הבונה, ועוד. על מנת להציל את ישראל מעם הארצות וטמיעה, הציע ר’ חיים יצחק ליצור מאסף ספרותי שיכנס את אוצרות היצירה הרוחנית היהודית מהתקופה הקדומה ועד לתקופה האחרונה, ואף הציע לפני רבנים, אדמו”רים, סופרים ומלמדים תוכנית ממשית לביצוע משימה זו. מכיוון שהצעתו לא עוררה התלהבות ורבים העריכו כי אינה בר-ביצוע, החליט ר’ חיים יצחק לצמצם את תוכניתו ולהתחיל בכינוס מסודר ושיטתי של אוצר תורת חב”ד, באופן שישמש כדוגמה ליצירה הכוללת של קיבוץ אוצרות הרוח היהודיים ובמטרה לפתוח בפני הציבור הרחב את שעריה הנעולים של תורת החסידות של חב”ד. את הכרך הראשון של חיבורו הנ”ל הוציא לאור בספר “משנה חב”ד”, שהחל לצאת לאור בשנת תרצ”ב והדפסתו הסתיימה בשנת תרצ”ו. שאר הכרכים של ספר זה נשארו בכתב יד ואבדו בגיטו וורשה בתקופת השואה, יחד עם כרכים גדולים של שאר חיבוריו ואוצר המכתבים שהחליף עם גדולי דורו. מקצת ממכתביו שנשלחו לאישי ציבור בישראל, נמצאים בארכיון הספריה הלאומית בירושלים. בין הנמענים של מכתבים אלו נמצאים רבנים, אנשי רוח, סופרים ואישי ציבור ובהם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והסופרים אחד העם, ביאליק ובן-אביגדור, ש”י עגנון, דוב סדן ושמואל הוגו ברגמן.
בשנת תרפ”ט עזב את לודז‘ ונסע ללמד בבית המדרש לרבנים ולמורים “תחכמוני” שנוסד בוורשה ע”י “מזרחי”, ושבראשו עמדו הרב משה סולובייצ’יק וההיסטוריון הנודע פרופסור מאיר בלבן. כעבור עשר שנים, בשנת תרצ”ט, יצא ר’ חיים יצחק לגמלאות וחזר להתגורר ולחבר ספרים בלודז’.
בשנת תרצ”ו פרסם ר’ חיים יצחק בוורשה את ספרו “כתבים”, חלק א, “מתרמיל האביון”.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של לודז’ על ידי הגרמנים, הם החלו לצוד את האינטלקטואלים ואנשי הציבור היהודים. ר’ חיים יצחק נמלט מהם והצליח לברוח עם בנו לוורשה. הוא סבל רבות בגיטו וורשה, אך גם שם המשיך בכתיבת חיבוריו. בשנת תש”ג (ינואר 1943) גורש ר’ חיים יצחק במשלוח השני למחנה המוות טרבלינקה ונרצח שם. הי”ד. כן נספו בשואה ילדיו שושנה (נולדה ב1906), אריה ליב (נולד ב1909) ובתיה (נולדה ב1910).
בנו הסופר והמשורר שמואל דוד בונין (1900-1978) היה בתקופת השואה בלודז’ ובגיטו וורשה, גורש לאושוויץ, שרד את השואה ועלה
לארץ ישראל בשנת 1948.
בנו בנימין ברוך אבנין (1913-2004), עלה לארץ ישראל, והיה חבר קיבוץ יפעת.
מספר הצפיות במאמר: 49
