גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך / הרבי מנחם סופר הי"ד

חולין צ"א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו'. כתיב "ויקח מאבני המקום", וכתיב "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה ראשו". תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת "ויזרח לו השמש" לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ"ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז"ל (שם) "ויאבק איש עמו", שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) "ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא", ופלא. ויבואר על פי הרמב"ם ז"ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה' יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך "וכרות עמו הברית", כאשר האריך הראב"ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש"י "וישכב במקום ההוא", שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. "ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", גם בעת עוסק בענייני הגוף. "ואנכי לא ידעתי", ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש"זה אומר עלי יניח צדיק ראשו" וכו', שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ"ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר "ישמח משה" לפרש עניין "ויותר יעקב לבדו", שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן "ולא יכול לו". עיין שם. אבל "ויגע בכף ירכו", אלו נדב ואביהו שחטאם היה "בקרבתם לפני ה'". ואמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע"י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר "ויזרח לו השמש", ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ' קפא-קפב)

הרב מנחם סופר נולד בשנת תר"ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל "זכרון אפרים" ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל "ילקוט סופר" ו"לקוטי סופר" אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד פאקש מחבר הספרים "ילקוט אליעזר", "דמשק אליעזר", "עץ סופר" ו"מלאה קטורת". הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. "ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז"ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא". ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם "שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו".

אח"כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס"ב ע"י אב"ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס"ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב"ד מטרסדורף בעל "מענה שמחה" בנו ממלא מקומו של ה"חתן סופר". בשנת תר"ע (1910) מונה לרבה של נאג'-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח' בסיון תרע"ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש"ס יצאו לאור בספר 'מנחם משיב' (ירושלים תשל"ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט' בסיוון תש"ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי"ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ' וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי"ד, אב"ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.