מוכרחים אנו להטיב ולתקן את החנוך שלנו, ולהכשיר את הצעירים גם לתנאי החיים המעשיים והכלכליים / הרב יוסף שאול צוקר הי"ד

תמונת הרב יוסף שאול צוקר הי"ד

הכנסי' והצעירים.

כשמסתכלים ברחוב היהודי רואים אנו תמונה מעציבה מאד. וביחוד אם חודרים אנו את מבטנו לחיי הנוער, יתמלא הלב דאגה ופחד. רוחות שונות מנשבות במחננו, הכפירה והפריצות מתרבות, עם הארצות מתפשטת במדה גדולה, בתי המדרש מתרוקנים, וצעירינו עוזבים אותנו ועוברים למחנה מתנגדנו, אשר כל באיה לא ישובון. תועים הם בדרכי החיים ונופלים לתהום הכפירה ונמשכים אחרי כל דעה כוזבת ואידיאל זר לרוח התורה והיהדות.
ואם באים אנו לחפש אחרי הגורמים היסודיים למצב הנורא הזה, מוכרחים להכיר, כי אך ורק החנוך הלקוי היה בעוכרנו, בהיות צעירינו לא נתחנכו ברוח התורה במדה ראויה. ואם רוצים אנו ללחום כנגד הזרם הסואן ברעש מוכרחים אנו בראשונה, להטיב ולתקן את החנוך שלנו תיקון עקרי.
אין אנו יכולים להסתפק בעבודת החנוך רק בעד נערים קטנים מסוג יסודי התורה, כי צריכים ביותר לדאוג בעד הצעירים. צריכים אנו לדעת כי הצעירים מוכרחים בזמן הזה גם כן ללמוד הדברים אשר מכשירים לתנאי החיים המעשיים והכלכליים, כי על כן נחוץ ליסד בתי חנוך כעין בתי לימוד החרדים שבאשכנז, אשר יכשרו אותם לדרישת החיים המעשיים. כי באם אינם מוצאי בסביבתנו בתי חינוך כאלו, הולכים הם לסביבות זרות לרוח היהדות, ומתרחקים אט לאט מכל דבר אשר יש לו שייכות עם התורה והדת.
על הכנסיה מוטלת איפא החובה לתת פתרון לשאלה חשובה זו, ואז נוכל לקוות שיעלה בידינו להסיר את המכשולים המונחים על דרכנו להקים דור מלא תורה ונושא דגלה ברמה.

(יבנה, שנה א תרפ"ט, חוברת ו-ז עמו' עא)

המוסר והחיים.

מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק ובאותו זמן (יומא דף פ"ו).
יודעים אנחנו מכמה חכמי אומות העולם כשהגיעו לחשבון הנפש וגמרו לעשות תשובה התרחקו מדרישת החיים, מאסו בכל מיני הנאות הגוף, פרשו את עצמם מן החברה האנושית וברחו ליערות ולמדבריות. כי שיטתם הייתה שהחיים הגופניים עם חיים הרוחניים, זה לעומת זה הם, ואם הוא רוצה לעשות תשובה בזמן שהוא עוסק בעניני חיי העולם הזה, הוא דומה לטובל ושרץ בידו. החומר והרוח הם שני הפכיים, וכשזה קם זה נופל. הרוח אינו יכול לבנות את עצמו, כי אם על חורבות החומר, לפיכך כשגמרו לעשות תשובה ולחזור ממעשיהם הרעים, פרשו את עצמם מחיים חומריים ומכל דבר אשר יש לו שייכות עם חיים האנושיים המונעים – לפי השקפתם – לחיות חיי ישרים ואידיאליים.
ההיפך הגמור מהשקפתם היא השקפת תורתנו הקדושה. התורה מלמדת שכוונת התשובה לעשות רביזיה עצמית ולחזור ממעשים הרעים, אבל אין צריך לפרוש את עצמו מן החיים היום־יומיים. "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע". הנביא אינו אומר לברוח מן החיים, רק לזככם ולטהרם. "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיי". לא להמית החומר הקב"ה דורש ממך, כי אם לחזור ממעשים הרעים, ולחיות מהיום והלאה חיים גשמיים על טהרת הקודש. התורה מלמדת שהחטא וגם התשובה שניהם יכולין להיות באותו זמן, בזמן שהוא קשור לחי היום־יומיים, ובמקום אחד בישוב. וזה הוא כוונת רב יהודה "באותה אשה", באותו דבר אשר הביאו לידי עברה, "באותו פרק", לא הפריש את עצמו מן החיים, "באותו מקום", לא ברח מן הישוב למחבואות היערים. מתנהג הוא את עצמו כבתחילה רק על טהרת הרוחנית. מאחד הוא את החיים הגופניים, עם חיים הרוחניים, בקדושה אחת לעבוד את ה' יתברך "בכל לבבך בשני יצריך", בחומר וברוח. חיים גשמיים שתוכנם ותכליתם רוחניים, זאת היא תשובה ישראלית.

(יבנה, חוברת ב-ג עמו' לב)

אור הנצח.

כשקוראים בהתבוננות בדברי ימי ישראל רואים אנו, כי בכל התקופות האיומות שהתחוללו בתולדות עמנו, בכל עת אשר סכנת התורה והאומה מתקרבת ובאה הופיע לפתע פתאום כוכב מזהיר על אופק היהדות, גאון אדיר ונשגב אשר הפיח נשמת חיים בהעצמות היבשות והדליק מחדש נר ישראל־סבא בכל זיו הדרו.
"שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה" (סוכה דף כ).
כך אירע בעתות שונות אשר התקדרו שמי היהדות, הופיע אור חדש להציל את ישראל מכליון.
"כימי העץ ימי עמי".
עץ השדה – ועם ישראל…
העץ מסמל את הספציפיות של עם ישראל.
תכונת העץ: בימות החורף, בעת אשר העלים נבלו ונשרו מהאילן והוא נשאר ערום ומכוסה ברגבי שלג וכפור, אז ידמה לנו כאלו עבר וחלף מן העולם ואפסה לו כל תקוה, אולם כאשר יגיעו ימי האביב, יקיץ משנתו, שנת החורף, יתלבש ציצים ופרחים ושב לתחיה.
דומה לו היא תכונת האומה הישראלית: אחר החורף הממושך ואחר הקפאון הנורא באים ימי האביב, מקיצים את האומה משנתו הלטרגית ומפיחים בה רוח חדשה לחיי נצח.
כך היא גודלה של האומה הישראלית. בזמן איום ונורא אשר ידמה לכל כי היהדות הולכת ומתנונת, מתגלה לפתע פתאום אור גדול, אשר קרנים מידו לגרש את החשכות הנוראה ומאיר את החיים הישראליים בקדושת אור הנצח.
מחזה כזה חוזר ונשנה בזמננו אנו. חיים אנו בתקופה נוראה, אשר עם ישראל שכח חובתו ותעודתו העקרית בחיים, לדאוג לחיי נצח, לשמור על קיומה של התורה וחינוך דור הצעיר ברוח – ישראל־סבא.
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך… וידעתם כי אני ד'".
בעת התהוות האומה הישראלית, גלה לנו ד' תעודת ישראל להודיע מעשי ד' ותורתו לדורות הבאים.
החובה הזאת נשתכחה אמנם בזמננו, אשר סכנה גדולה נשקפת לעתידו של עמנו, ומאת ד' היתה זאת שהופיע כוכב מזהיר על שמי היהדות אשר יאיר ולא ידעך לעולם.
"ישיבת חכמי לובלין" תדליק שוב את נר־התמיד, שיאיר באור גדול ולא יסף, באור התורה המזהיר, באור הנצח…

(אור הנצח, יבנה, חוברת יא-יב, עמו' קלד)

משפט התורה.

כשרוצים להעמיד על טיבו של עם יכולים לדון על זה ממקצועות המשפט אשר בהם נוכל להכיר את רוחו הפנימי הבא לידי ביטוי ביסודי חקיו של עם ועם. ואם נבוא להעמיק חקר ברוחו האמתי של עם ישראל, די לסקור סקירה קלה ביסודי משפט התורה המצטיין ברוחו המוסרי הכביר.
ואף גם זאת: בעוד שכל משפטי שאר האומות היו עדיין מלאים מעריצות יתרה, הצטיין המשפט העברי ברוחו הנכון של יושר וצדק.
כך מספרת ההיסטוריא שהמשפט הרומי הורה שהבעלים רשאים לעשות עם העבד כטוב בעיניהם, לעבוד עמהם בעריצות ואכזריות, להכותם ולהשליכם לפני פריצי חיות בבתי משחק, יען שיטתם הייתה שכמו שיש חילוק בין החי למדבר, שהמדבר רשאי לעשות עם החי כל מה שלבו חפץ, כי לכך החי נוצר, כך יש חילוק במדבר עצמו. יש אדם שנולד בגורלו לחיות חיי צער, לשמש את האחרים ולהיות כפוף תחת ממשלת האדון כבהמת הארץ, ולפיכך האדון רשאי לעשות עם עבדו כטוב בעיניו בלי שום מוסר־כליות ורגשות נוחם.
ההיפך הגמור בזה היא השקפת תורתנו הקדושה.
התורה תלמד אותנו שוויון גמור בין איש לאיש ובין מעמד למעמד. אין כאן לא עבדים ולא אדונים באותו המושג ההחלטי רק "כלנו בני אב אחד אנחנו". "ומעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו, צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו, בני ! אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב" (ב"מ צ"א). אין העבד עומד במדרגה נמוכה מן האדון, יוצר אחד ברא אותם ואין שום מחיצה המבדלת ביניהם. "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי" (איוב ל"א) אין שום חילוק בין העבד להבעל, באשר הוא אדם, ואם מקרי־הזמן ומאורעות־החיים הפרידו איש מאחיו והעמידו חומה בין מעמד למעמד, אין לך רשות לבזותו ולהביט עליו כעל בריה בזויה. "כי ימכר לך אחיך העברי", בעת שהוא נמכר לך לעבד, הרי הוא עוד "אחיך" הדומה לך. כ"י בזה שלא רבה בעושר ובנכסים, לא נפל ממך ברוחניותו ובסגולת נפשו השוה לכל אדם הנברא בצלם אלקים.
וכך השוה התורה ערך המצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, וגם בדברי הנביא כתוב לאמור : "מה ה' דורש ממך כי עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ד' אלקיך", אשר שניהם, אחת הם בלתי נפרדים.
כאמור, שאפה התורה להרחיק את ה"אנכיות" והאגואיזמוס הנשרש בלב האדם, לסדר חוקים ומשפטים צדיקים ולהנהיג בין האנושיות חיי ישרים ונעימים, חיי יושר העולמי וצדק המוחלט.
ברוב פעמים נוכל להכיר רוחו הפנימי של העם ומהותו ע"י השפה והסגנון, אשר מתוך מלה אחת בא לידי ביטוי שאיפתו והשקפתו בהחיים האנושיים.
ולמופת חותך על ההבדל בין שאיפת עם ישראל לשאר עמים, ישמש לדוגמא ברכת־עם הנהוגה בין איש לרעהו.
היוון הקדמוני בירך את חברו בתיבת Xoipete (משוש לב), זאת היא שאיפתו ומטרתו להיות אך שמח וטוב לב. אין הוא מחויב – לפי השקפתם – לסבול צער אחרים, רק לעשות כל מה שהחיים דורשים ממנו. ואם שקר ואכזריות נחוצים לשפור כח החיים, גם אלה טובים הם לפניו, כי רק דרך זה נותן מקום להתפתחות כח החיים שבאדם. אבל מדת החמלה חוסם את השכלול לפני האנשים, כי בעקב החמלה בא האדם לידי רפיון ושלילת החיים, על כן אדם השלם צריך להתחלק את עצמו ממחלה זו הנקראת "חמלה" ולעשות רק לטובת עצמו, אפילו על חשבון אחרים. כעין דברי יאזעפוס: "חוק חקק אבי היקום כי ידכא החלש תחת רגלי החזק, חוק זה שולט בחיית השדה ודגי הים וגם בקרב בני אדם, ועל כן נאוה השלטון ועוז לעם אשר לו הגבורה". זה חוק הברזל של הטבע – לפי דעתם – אשר החלש הוא הדום לרגלי הגבורים.
ברם היהודי מברך את חברו בהמבטא "שלום", שפירושו היא השקט ושלוה, ידידות וריעות, ובה מתבטאת באמת שאיפת ישראל.
אין היהודי שואף להיות שלטון ומושל, רק לחיות יחד עם חברו. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", זה עיקר היסוד לשכלול המין האנושי. מדת החמלה תופס אצל עם ישראל מקום הכי גבוה כמאמרם חז"ל: "רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".
כך גדולה הוא מדת החמלה אצלינו אשר בה ישראל יתפאר.

(יבנה, חוברת ח-ט, עמ' צא וחוברת י עמו' קטו)

אמרות.

  • אנכי עומד בין ה' וביניכם. ה"אנכיות" מבדלת בין ה' והאדם (המגיד זצ"ל מזלאטשעוו).
  • והיה כאשר תריד ופרקת עלו. כאשר תראה בעצמך ירידה, תדע שעיקר הסיבה היא "ופרקת עלו", מפני שפרקת עול מלכות שמים. "הרעותי את מעשי", ובגלל זה "וקפחתי את פרנסתי"… (מעדני מלך)
  • והנה נער בוכה. שלשה דברים צריך אדם ללמוד את עצמו מן הילד: הוא תמיד שמח, אינו יושב בטל, ואם הוא חפץ איזה דבר הוא בוכה (המגיד זצ"ל ממעזריטש).
  • ואלה שמות בני ישראל איש וביתו באו. בני יעקב לא החליפו בתיהם במצרים אלא איש "וביתו" באו, אותו בית עצמו של ארץ כנען עם טהרתו וכשרותו הביאו עמהם לארץ מצרים.
  • הצילני מדמים אלקים. הצילני שלא אעשה הדמים לאלקים… (בעש"ט ז"ל).
  • הרבי הצדיק ה"יוד הקדוש" זצ"ל שאל את הרבי ר' בינם ז"ל מפני מה הוא מתפלל כל כך באיחור הזמן, והשיב בזה הלשון: יש מאמר מפורסם בשם אר"י ז"ל שיש אברים באדם שישנים אצלו אף בעת שהוא נעור, וכתיב "כל עצמותי תאמרנה"… על כן אני ממתין ומצפה עד שיתעוררו כל אברי לעבודת הבורא…
  • צדיק ה' בכל דרכיו. אם הוא צדיק, אז ה' בכל דרכיו (המגיד ז"ל ממעזריטש)
  • אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. אם הרב דומה למלאך (לשליח) ה', שאינו עושה לכבוד עצמו רק בתור שליח ה', אז יבקשו תורה מפיהו (הה"ק משינאווא ז"ל).
  • נודה לך ה'… ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך. ויותר מכל אנחנו מודים לך על שאתה ה' אלקינו (הרבי ר' ברוך ז"ל).

(יבנה, חוברת יג-יד עמו' קסד)


הרב יוסף שאול צוקר (צוקער) –  נולד בעיירה היבניב הסמוכה ללבוב, בשנת 1908, להוריו ר' יהושע ורייז'ה צוקר. אביו היה שו"ב בהיבניב ועבר לכהן כשו"ב בלבוב.

הרב יוסף שאול היה תלמיד חכם, מוסמך להוראה, סופר ונואם מוכשר. היה מעורכי כתב העת התורני 'אור תורה' (לבוב, תרפ"ו), יחד עם הרב ראובן הורוויץ הי"ד והרב חיים דוב הלוי מאדלינגער. פרסם מאמרים בכתב העת יבנה, שיצא לאור בלבוב.

נואם מוכשר, מחברי הנהלת 'צעירי אגודת ישראל', וציר בכנסיה הגדולה של 'אגודת ישראל' בווינה.

הוא היה חבר בקבוצת צעירים, חלקם אברכים ורבנים, שהיו נואמים סופרים ומארגנים מוכשרים, שביקרו בערים שונות וגיבשו קבוצות של 'צעירי אגודת ישראל', ובהם: הרב ישעיה אשר יוליס, הרב צבי הירש הירשהורן, ר' שלום ברוינר ור' יהודה אפרתי מלבוב, ד"ר בן ציון פסלר ור' אליעזר שפירא מקולומיי, ר' שמואל דב מייזלש ור' ראובן ווינקלר מפשמישל, ר' מיכל זלטקס מפומורין, הרב חיים דוב הלוי מודלינגר, הרב משה אפרים מושקוביץ מיאבוז'נה, עוד. הם הקימו בלבוב ישיבה לצעירים ולמדו תורה ויראה, תוך דאגה לפעילות חברתית, לפיקוח על מוסדו החינוך 'יסודי התורה' ובית יעקב', ניהול הכשרות לעולים חרדים ועזרה לסניף 'פועלי אגודת ישראל'.

הרב יוסף שאול צוקר היה חבר במזכירות לענייני ארץ ישראל, מטעם 'אגודת ישראל' בגליציה המזרחית, ביחד עם חבריו שלום ברוינר, חיים דוב מודלינגר ויהודה צבי אפרתי. למזכירות הייתה השפעה ניכרת בהתעוררות התנועה הארץ ישראלית בין חוגי החרדים בגליציה המזרחית. הם ניהלו הרבה קיבוצי הכשרה שהתנהלו ברמה מקצועית וחינוכית גבוהה וגייסו תרומות ל'קרן הישוב', ובהשתדלותם נסעו לארץ ישראל הרבה חרדים עולים חברי פועלי אגודת ישראל בגליציה המערבית.
בשנת 1935 נאם הרב שאול יוסף צוקר לצד מסילת הרכבת, בעת הפרידה מחברו מר יהושע העשיל אפרתי, שעמד לעלות לארץ ישראל. נאומו היה חם ונלהב 'ובדברים מלבבים מברך אותו בהצלחה רבה בדרך נסיעתו שיוכל למלאות תפקידו הקדוש בתור צעיר נאמן למסורת האבות לעזור בבנין הארץ ברוח תורתינו הקדושה ומסיים בקריאה: "להתראות בארצנו הקדושה, בארץ ישראל!"' (קול ישראל, גליון 34, 30.05.1935, עמו' 4).

תשובה אליו מופיעה בשו"ת 'משיב שלום' (בילגורייא, תרצ"א, מאת הרב שלום יוסף פיגנבוים) סי' קנט, קסה, ובקובץ 'אור תורה', א, סי' ד. עוד תשובה אליו מאת הרב אברהם יעקב הורוויץ הי"ד אב"ד פראבוז'נה, הובאה ב'אור תורה', א, סי' ב.

הרב יוסף שאול התחתן עם דישקה האן מהעיר ראווה-רוסקה, ונולדו להם שני ילדים.

הוא רכש השכלה כללית, ובמשך שנה וחצי הספיק ללמוד חומר שלומדים בדרך כלל במשך שמונה שנים, ועבר את בחינות הבגרות. לפרנסתו עסק במסחר בנקניקים.

אחיו, ר' אורי הי"ד, ניהל את סניף 'אגודת ישראל' בראווה רוסקה, בכישרון רב וביושר, עם ייסוד הסניף המקומי בקיץ תרפ"ח (ראה אודותיו בספר זכרון לקהלת היבניב עמו' 176)

הרב יוסף שאול נהרג עקה"ש בשואה לקראת שנת 1942. נספו גם רעייתו וילדיהם (אחד מהם לא נודע לנו שמו, והשני היה תינוק בשם הרשל'ה), הוריו אחיו ואחותו.