סיפורים חסידיים וסוד הייסורים, העוני והיגון בגלות / הרב שמואל דוב מייזליש הי"ד

התעלות…

(נמוק חסידי)

…למה ומדוע?

… מה זה ועל מה זה החרד עתה היער כולו? איזה סוד נורא, פחד איום, חלפו עליו פתע פתאום? דממה מסביב. נח הכל ויעצור לפוש. והיער הפסיק בן-רגע את תנועת תעלומותיו, החשה מכל: לא זעזוע באוויר ולא רפרוף כנף צפור. לא סחו הפרחים ולא נשבו העלים. שתיקה… כתלילות צחה חבקה את כל האופק. במרחקים, בין השורות הארוכות אשר לסבכי העצים הירוקים-שחורים, רחפה מנוחה אפלה. אף הזמיר, המילל התמידי בינות מסתרי הענפים, חדל גם הוא אז זמרת שירו, אימה מזעזעת, שממון החומס כל הגה געש. עברו ויבריחו ביער מן הקצה אל הקצה…

למה? מהו טעם הדבר ונימוקו?

בעומק היער, בינות האילנות והפרחים, התהלך אז איש פלאי. לא הלך — אלא כמו דאה, רגליו כמעט אשר לא נגעו ולא דרכו בארץ, כי אם דומה היה כעף למעלה, ומסביב לו, נראה עמוד אש, אש בוערת, אך לא אוכלת, כי אם מזהירה…

אז נרעד היער ויתפחד ויתרגש. דוממו ונעו, צמחו וקפאו, צפור כל כנף וכל רמש וכל חית הארץ. מאין בא איש הנעלם ההוא? מה מטרת תכליתו? איכה הופיע הלום? זאת לא הבין היער השב, השבע-שנים, אשר הרגיל מימות קיומו לחוות פלאות רבות במפעלות הטבע. עתה השתומם מתמהון ואחר כן החרידהו פרכוס פנימי…
זהו היה — ה"בעל שם טוב"…

היער הזה ישב בעמק פורה. זר ירקרק של הרים נשאים הבהיר אותו. נצנים ונטעים מלאו אותו, יופי חן ה' נסוך עליהם — כולו אומר כבוד שופע. שביל קצר וישר הוביל אל העיירה הקרובה. אילנות וסבכי עצים עמדו מסביב, עטופי אור שמש.

ויתיצב ה"בעל שם טוב" לפני הר אחד גבוה, אשר התרומם בנאותו על כל צמרות העצים, מול העננים הקלילים אשר טסו על פני הרקיע. האויר היה צח ורענן. רוח נעימה נשבה ותלטף בכל עברים. ההר, מכוסה בעשבים ודשאים, פרחים ושושנים, היה נראה כמו שקוע בהרהורים, תפוש ברוב סרעפים, מסתכל ממעלה על היער המשתרע. מצד אחד הגביה את התנשאותו עוד יותר, לא נטה למדרון, לא היה לו שיפוע או עקום אלכסון – אלא הר תלול, דמות קיר ישר.

הנודד הפלאי השתאה למחזה עיניו. אשר השתוה עתה על "הקיר" ההררי הזה, שם צמחו בשפע רב נטעים ועשבים. וכבשים רבים רעו שם את עצמם. הללו נצצו את טלפיהם עמוק-עמוק "בקיר", קבעו את ידיהם ורגליהם על הגובה התלול הלזה, החזיקו בפרסותיהם את הירק – ויאכלו. המחזה הזה, איך תלו הכבשים על "כתל-העשבים" הגבוה והישר ולא נפלו למטה — היה ציור נפלא. ויפתיעהו מאד מאד. לרגעים נשמע קול צליפת-שוט. מתחת "הכתל" נראה רועה צעיר מתהלך הלוך ושוט גדול בידו. ומדי פעם בפעם הצליף בשוטו לעומת האוויר ויאבד במרחקי הרים הד הצליפה. מכל צליפה הבינו הצאן אימת הפחד מפני הסכנה הנשקפה להן לנפול למטה, בהיותן תליות על "הקיר" התלול. כל מהלומה ודפיקה באוויר הזכירתן לבל לשכוח, אלא להרבות לנעץ ידיהן ורגליהן בקרקע "הקיר" למען החזיק מעמד…

הצדיק לא הסב מבטו מהציור הזה. מחשבות סלקו לפניו…

"…זוהי התגלות… צאן אובדות היו עמי, בני ישראל… אחוזים המה בידיהם ורגליהם על ההר התלול, הגלות, בחינת "מחיצת הברזל"… מן הגלות ניזונין. על הכותל הכבשים רועים… וזהו סוד הייסורים… הכל לטובה… העוני והיגונים הנם צליפת שוט הרועה העליון המזהיר ומעורר, התראה משמי שמים אב לנפול לתהומות ח"ו… כל מהלומות "הגלות" הנן סודות – חסדים המחזיקים אותנו, התלויים על "מחיצת הברזל"…

('יבנה', לבוב, חוברת ט"ו סי' ז)

הסוד הנעלם…

(נימוק חסידי).

הטבע גלתה מראות בלהה בתקפן; זעף חמה בכל פינות החיים ועל האופק נפרשו לובן ושחרות מאימים; קרחים ושלגים הורעשו בכעס ואיתנים שונים הרעישו לכבוש ברעש את כל נמצאי היקום…
אז היתה צרה גדולה; רעב איום התהלך עלי העולם – והציק מחסור פנימי את הכל… מן החיות הפראיות, שרצו הלוך ושוב כמוכות שגעון ביערים, מן האילנות החסופים שעמדו נפרדים ונרעשים חבוקי לובן תחת שואת השלגים – מן כל היער כלו שהיה אומר אימה ומלחמה – ועד גולת כותרת הבריאה: האדם – כולם השליכו נגד המרומים שאגת-וי אדירה – מטעם שהציק אותם הכפן… לא היה להם מה לאכל ולהחיות את נפשם…
כל השואה והשממה קבלה על עצמה סמל-ציור התגשמות רוחנית – ותעל לגבהי המרומים ושם הציעה את שאגת-הוי של כל הטבע ושאונה…

כשבא למרום אותו ציור–הוי נעשה רעש בפמליא של מעלה, וזה צווח בכה, וזה צווח בכה… ולמטה הטבע כסתה קדרות שחורה מטעם שבכל רגע ורגע התחיל הרעב המר לצער בכל פעם יותר…
ויתיצב למעלה אותו השר המלאך הממונה להמליץ על אושר העולם והציע בבית-תפילה:
"ריבון העולמים! כבר קצרה יכולתי לשאת אותו הצער של וי-הטבע! חזה נא איפוא באותו היגון – ותן לי רשות לנהג את העולם, אני אשתדל להביאו לדרכי האושר!"…
ולהבה נוראה נתפזרה על שיאי השחקים, רעמים החרידו את חלל היקום והאויר הביא בת קול:
"מוטב! הא לך רשות!…"
החיים צהלו ורנו פתאום! ממקור נעלם זרמה תמימות והשמיפה יופי-פז על העולם. שמש מזהירה יצאה ממחבואה ויתכסו כל היערים והשדמות בירקרק והבריק נוגה…
ויצאו אז כל איתני הטבע לכונן ולבנות את החיים; כולם נשאו שיר-תהילה על שפתותימו – ונתמלאה החלד הכרת אושר מטעם התקווה שעוד מעט – ויחדל הרעב… הכל היה בסדר נהדר, הגשמים – היו גשמי ברכה, האורות – מפוארות, הרוחות – חביבים נעימים, האויר – נפלא, האופק – צח. השמים – בהירים-זכים, האדמה – שטופת זרעים נחמדים והחיטה והשעורה התגדלה במלוא תנובתה – וירחף על הכל ששון-חיים…
הטבע חכתה – בחדות התקווה – על אותו הרגע המאושר – כשתתחבנה התבואות – אז ישקיטו בני המות עני הרעב הנרגש…

הפתעה איומה! אותה התקוה מבעד המנון החבל – לא הביאה התוצאה המקווה!
נתבכרו כל הזריעות ופתאום – אהה! אינן ראויות לאכילה! כי נתפזרו לחתיכות דקות מן הדקות, נעשו צרורי עפר – עפר בעלמא! – ולא היה באפשרות לעשות ללחם שלם ליהנות בו עולם ומלואו…
פלא! החיטה נטחנה לקמח – והחיטה היתה יפה עד להפליא! – ואחר כך כשחפצו לאפות אותו, להדביק המים ולעשות למזון – נתפוררו ונתפרדו לאבק ארצי ולא היה בו כל חומר פעוט להזין בו וליהנות…
זעקת-שבר הרעישה… ופתאום – הרעימו השמים ועלו עננים עלי גבהי הרקיע, מטרות עוז התחילו לדפוק באימה… שלגי שואה נתכו ארצה, רפש וזעף התערבו ועל הכל כסתה עלטה ואימה חשכה שחורה…
כל האיתנים נסתערו בחימה… ושוב חזרה בקול יותר-אדיר ואיום צעקת-וי הטבע.

במרום בכה המלאך המליץ . "מה היה החיסרון בהנהגתי? הלא הגשמים, האורות, הרוחות, האויר, החשך, וכל מעשי היצירה הוצאתי בסדר. הכל היה ערוך ומתוקן בדיוק נמרץ, קור וחום היו משוערים ביזמה מצומצמה – ומדוע מפעלי אינו מביא לקיום העולם? מדוע התפוררו כל הזריעות ואינן ראויות לאכילה? מדוע אי אפשר לדבק את כל החטים והשעורים ללחם שלם, שיהיה בו חומרי מזון להחיות בו נפש כל נמצאי הטבע?…".
מחביון שפריר הגיע אליו סוד בלחוש: "מלאך טוב מלא חסד! דע לך – שעפר דרכו להתפורר… לעולם אי אפשר לאחדו לשלמות אחת… ובכל זריעות המזון של העולם הטבעי נמצאת אותה מהות-העפר הגורמת לפזר, לפרד ולהפריע… אלא מה? יש איזה סוד נפלא מורכב משמות קדושים-גנוזים, סוד שבכוחו הרוחני הוא מוציא את כל חומרי הארציות מן כל המצאות העולם… ודע שזה הסוד הוא גדול ממך… עולם יפה תנהג – אך בלי זה הכוח הרוחני. ולפיכך נשאר בכל החומר העפרי… וכשמגיעה עד הבישול והביכור – מתפורר הכל כמו עפר… כי נעלם הוא הסוד המוציא את העפר – ממפעלות הטבע…".
המלאך הביא את התירוץ הזה והניחו על שפת האדמה… ומעת ההיא יודעים כל בני היקום – שאם 'רעב' מציק אותם והם שולחים תפילת-אוי למרומים – רק אז תבוא עבורם הישועה – שהשחקים מרי ענים – באמצעות איזה סוד נעלה, המכוסה ונעלם מעין כל חי, והוא הסוד הטמיר הזה, דוחה את כל כחות הפירוד ומדבק אותם לשלמות אחת; למוזן חי בעד קיום העולם…

לבוב, כסלו, תרפ"ט.

('יבנה', לבוב, חוברת א סי' ז)

עֲלֵי מֶה ?!…

בּעטֶף חַיֵּי מְצוּקוֹת יָמִים וְלֵילוֹת
אֵלַי רָאשֵׁי עָמוּס סְעִפִּים כּבדִים שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת:

עלי מה אחקקה תמונה רוחי מלאה אימה?
עלי מה אייצר תולדות-יקומי – חלומות-סודות?
עלי מה אציב גבולות עניי מדכא בחימה?
עלי מה אכונן עולמי? על איזו יסודות?

אֱלֹקִים! עֲלֵי מֶה?! אוּלַי – עֲלֵי אִיתָּנֵי חַיִּים!
רְעִידוֹת? רְעָמִים? זְעָפוֹת? עָבִים? בְּרָקִים? סְעָרִים?
מֵימוֹת הומות? עֲצֵי יְעָרִים? שִׂיאֵי הָרָרִים?
חֲלִיפוֹת צִבְעֵי אֲפָקִים – מִתְּהוֹם עֲדֵי שָׁמַיִם?

לֹא! לֹא! עֲבוּר רְגָשׁוֹתַי – לֹא הֵמָּה מַצָּבָה!
לֹא עְלִימוֹ אחרטהּ אשי הַבּוֹעֶרֶת!
כִּי כֻלָּם יֹאבְדוּן בְּפֶרץ סוּפָה שׁוֹבֵבָה
הַרוֹמֶסֶת, הַמַּשְׁחִיתָה, הַסּוֹעֶרֶת!…

אֲנִי בְּעָמְקֵי נַפְשִׁי לְבַד הִסְתַּרְתִּי שְׁמִי רָמָה;
בִּסְתָרַי לְבָבִי, שָׁם, עוֹלָמוֹת שְׁלֵמִים חֲבוּיִים!…
שָׁם אַחִרתָהּ עַשְׁתְּנֹתַי – עֲלֵי קַרְקַע הַנְּשָׁמָה
וְלֹא תְּבַהֲלֵם סוּפָה! וְעָמְדוּ כְּמִבְצָרֵי-עֹז בְּנוּיִים!…

לבוב, אדר ראשון, תרפ"ט

('יבנה', לבוב, חוברת ב-ג סי' ט)

תּוּגַת הַישות…

(רְשִׁמֵי ליל)

כַּאֲשֶׁר קוים שְׁחוֹרִים הִסְתִּירוּ אֶת הַיקום וְהַליל שָׁפַךְ גַּלֵּי אֹפֶל עֲלֵי גִּבְהֵי רוּם
אָז, בֵּין שְׁחָקִים כְּחַלִּים, נִצַּבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם; וָאֹמַר עֲנִיִּי אֶל סִתְרֵי חַלַּל-אֲוִיר לָרוֹמֵם,
לָשִׂיחַ לְשִׂיא הַחַיִּים דְּאַגַּת תּוּגָתִי: – שַׁחַק! הוֹי! לְבַדְּךָ הִקְשַׁבְתָּ גַּעַשׁ נִשְׁמָתִי;
כִּי כַּאֲשֶׁר תֹּהוּ צוֹרֵחַ וּמִשְׁתּוֹבֵב, אָז לְחַפֵּשׂ שְׁמֵי סֵתֶר בְּחֵי חֹשֶׁךְ אֲסוֹבֵב,
שָׁם שִׁיר מִשְׁתַּפֵּךְ ויפרצה תְּפִלָּה מִלַּשְׁדִּי; "אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

*

לְבָבוֹת מְנֻפָּצִים -הַתבֵל מְלֵאָה קוֹל נְהִי, נְפָשׁוֹת נִרְמָסוֹת – ייֵאוּשׁ נוֹקֵף בֵּין הַנְּפָשׁוֹת;
וְכָל תּוּגָה גּוֹעֲשָׁה – שׁוּם צַעַר אֵין נוֹתֵן דמי, צְעָקוֹת נֶחֱמָוֹת נְכָזְבוֹת וְתִקְוֹת נִקְרָשׁוֹת…
נשפכוֹת וְנִזְרָמוֹת מִשְׁאֲלוֹת נִלְבָבוֹת, גּוֹסְסוֹת אנקוֹת ייסוּרִים וְגִוועוֹת ערְגּוֹת אַהֲבָה,
וְרָץ בַּעבָרָה הַגַּעַשׁ שֶׁל דְּמָעוֹת נִלְהָבוֹת, וְנִזְרְקוּ עֲלֵי עֲבֵי חֹשֶׁךְ שָׁחוֹר בַּלהוֹת זְעָווָה…

*

צְללי קדֶם לְהֹוֶה אֹפֶל הֶעֱבַרְתִּי, וְנִכְלַלְם בִּמְאֹרְעוֹת זְמַן הֶעָבָר נִזְכַּרְתִּי:
אָז יָרַד סְיָף חַד שֶׁל שִׂכְלִיּוֹת מְדַמָּה וְעוֹלָמוֹת שֻׁבַּר לִרְסִיסִים בְּאַכְזָרִיּוֹת מְהוּמָה,
בֵּין שַׁחַק וָאָרֶץ הַחֲרִיב הוֹד שֶׁבַּיֹּשֶׁר ויעַן: „עִם זֶה הַחֻרְבָּן בָּא הָאֹשֶׁר!"
וְהָאֱנוֹשׁ עֲזֹב נָאוֹת אֵ-ל לְקוֹל צְעָקוֹת מַבְהִילוֹת… וְעַכְשָׁיו? הֵן נְאָקוֹת פְּרָאִיּוֹת הָאֲוִיר מַרְעִילוֹת;
בְּלִי אֱמוּנָה וְתִקְוָה, בְּלִי הַצְּלָחָה מִשְׂמַחַת
שׁוֹכְבָה תֵּבֵל נִרְמֶסֶת תּוֹךְ תּוּגָה נִדְכָּאָה. תּוּגָה! – תּוֹךְ הַליל שׁוֹאֶגֶה בְּיֵאוּשׁ וְצורַחַת…
לֹא בְּהַצְּלָחָה, בְּעִנִּי—הַיְּשֵׁוֹת טְבָעָה! וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי לְבַדִּי – אֲנִי לְבַדִּי נִשְׁאַרְתִּי;
וָאֶתְיַצְּבָה לֵאלֹקִים לְמַחֲזֶה הַחַיִּים; בּוֹדֵד, אֲנִי שָׂרִיד נִפְלָט, לַחַיִּים עֲבַרְתִּי
וָאַפְקִיד בִּבְכִי תְּפִלָּתִי לְגִבְהֵי שָׁמַיִם: „אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

*

וּכְעֵת לְבָבִי מִתְלַבֵּן מֵחֶמְלַת חֲנִינָה, אֶת שַׁאֲגַת וי הַמַּרְחַקִּים אֶל תּוֹכוֹ סוֹפֵג
ורגֵּשׁ נלָהָב צוֹרֵף בְּרַחֲמִים שִׁירָה עֲדִינָה וְעַל מֵיתְרֵי תּוּגַת הַיְּשֵׁוֹת הוֹמֶה וְדּוֹפֵק-
וְהַתְעוֹרְרוּת אָרִיץ לְאֹפֶל סוֹכֵךְ בַּעֲדִי,"אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

(דגלנו, ורשה, ניסן תרפ"ז, שנה ז חוברת ה, סי' ט)

שַׁאֲגוֹת-זְמָן…

שְׁמַע נָא! קְדוּשׁוֹת-הוֹד בֵּין הֲמוֹן-אָבָק בּוֹכוֹת!

הִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה אֱלֵי זָוִית דּוּמֵמָה…

טוּמְאָה, חֹנֶף, דָּם יִשְׁאָגוּן עֲלֵי חוּצוֹת הוֹמִיּוֹת

וְנֶחְנְקָה מֵאֵימָה תְּפִלָּה אֱלוֹקִית רוֹמֵמָה…

 

אֲצִילוּת-אָדָם שׁוֹתְקָה, דּוּמִיָּה נֶאֱלָמָה,

נֶעְלָם הַיְקוּם הַטָּס עֲלֵי שַׁחַק אָרְעִי…

הָרוּחַ בָל  מרכין שְׁמֵי-רוֹם לָאֲדָמָה

וְאֵין לִרְאוֹת הֲדַר-אוֹר, שַׁפְרִיר-קֹדֶשׁ מֶה הִיא…

 

וי-וי לַלֵּב בְּשָׁמְעוֹ מִתְעַלֵּף הֵד רוּם-קְריאָה!

חֲסַר אוֹנִים הוּא אָן נשָּׂא יִסּוּרֵי מְצוּקוֹת כּוֹאֲבוֹת! …

וְאָנָה יִבְרַח מֵהֶמְיַת תּוּגוֹת שׁוֹבֵבוֹת? …

אַשְׁרוֹ הַיְּחִידִי הוּא אָז: שֵׁנָה… נְשִׁיָּה…

כִּי כַּאֲשֶׁר הַלֵּב מֵקִיץ מִתְּהוֹמוֹת זְהַב-חֲלוֹם

וְכוֹסֵף מְצֹא אֲצִילוּת בְּשַׁאֲגַת-חַיִּים בְּרַעַשׁ יוֹם –

אָז מִדָּה תִּקְוָתוֹ! מָרָה מְאֹד! כִּי הַיּוֹם

שְׁמַע נָא! קְדוּשׁוֹת-הוֹד בֵּין הֲמוֹן-אָבָק בּוֹכיוֹת!

וְטוּמְאָה, חֹנֶף, דָּם יִשְׁאָגוּן עֲלֵי חוּצוֹת הוֹמִיּוֹת –

וּבַחֲלַל קִינָה – הִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה…

פשמישל

('יבנה', לבוב, חוברת יג-יד סי' ט)

טלטולי הרוח

לבשתי חרדה… שמש עלי היקום פרשה כנפים;

עלי שביל מתעה צערו גלגלי להבת…

ברום, עלי תעלומה עטויה אור, שכבו שמים;

עלי האופק נצוקו רטט-רצינות, בדידות עצבת…

 

אהיה משתומם: עלי מרחביה עלה שקט, הדר-חתת…

שחק! מה תרעידני בעצם בלהות הטהר!

אבני משכיות מופיעות נהרה, גון נוצץ פז;

מהיכל גנוז, עטוף אורות גובה, חותר סוד זוהר…

למעלה — בינות סבכי אריס — התנשא ציור חשאי;

השתרע יופי — עלי קצות האדמה נפרשו צעיפים;

מבין סתרי צבאות החרס האיר חזיון פלאי;

דוב, חלילה, התפשטו מרחקי היקום עמוסי סעיפים…

 

אלי! הקשבתי מרי שיח תחומותי הנעלמות!

סלודי זעזועי, צוק סבלי פגימה, חזות הואלת

עת נלאיתי הכיל האש העוצרה במו עצמות!

עולם שואף למרחקים מעולף הוד, לעיני גללת!…

 

פיום כצל בנטותו יהלך דקור-אור עלי רמה…

הו, מה הדור, נאה זיו העולם! אין בו רפי!

רוחי הסוער שואף אלי תוכה שפה הדממה:

אני גוע מאהבה בשוטט תוך זה היופי!…

 

אלי! אלי! בשעת זאת אידיאלית אסלדה בחלה:

אלי רוחי שפך אותו יקר הנעם האסיר שאננות!

הן תחום הגיטו צר, עלוט אבל, בחסרון חדוה ותהלה

וכסופי: לעולם אי-מגבל, בו יפכה יפי-רעננות!

 

גלי החיים יעלו שאון רכים בינות נבכי הנשמה:

"יצור תמותה! הא לך אידיאל: עולם מסתעף למרחקים!

יקום שבע נופש, גלי יפי בזכאות מפכים!

עזוב מדור תרום קדמותך הצר, בו תשתקף שממה!…"

 

הקשבתי אלי הד הקול: בלב מלא רטט-זעזוע

עזבתי אפקי הקודם, מסולם שלוב עדן נועם

ירד זהר הוד, צחר טוהר התרומם לנוע

שטף מהות חיי, סביב נהר הדר יקר שהם…

 

"עכשיו" — אמרתי אל נפשי — "עכשיו אפוצץ יגון האסון!

אעקור מכאובי עוני, אשר תוך לבי יהמיון!…

אפלץ המוני תוגות, אטבול במקור עדן וששון!

תענוגים, סחופי מתק אלי חיי כעת יאתיון!…"

 

נפתחי שערי שמים — התנוצץ חזיז,

זוהר התפרץ — ויטוס עלי מרחבי רקיע,

שחקים שקופים הורככו — בין זהרורים רסיס

לבנבן נצוק, ים התכלת ביפיו הופיע…

 

… אז נודעתי… עלי נרות החיים שפכתי קו ראי …

„חיים"? מושג נושא בחיקו אך זוועות!

רעל גנוז תוך היפי הפרוש עלי גבהי שיא!

"עולם"? גיא מלא הדר — אך משתגשג מדמעות…

 

אתא ליל. ושוחה לבנת ספיר עם חיל כוכבים

ונדמה, כאלו הם זולגים דמעות שם, ברם העבים…

… רוחי טס למרחקים — תענוג משכר… שור! אורים צבועים

סובבים סובבים דמעות העבים: סמל געגועים…

 

שאון באפקי… קול חוצב שלהבות, רעם, מהלומה…

מה זאת? מה רועש כך? איזו קמה סערה מהפכה?

המונים זורמים לארץ של קדושה מקטנם ועד גרונם

ולפניהם כרוז אדיר מרעים בתעצומה.

 

הקצותי לקולם

ועל כנפי רוח אתם אלכה …

 

הס! חצבתי תעלומות שהתחבאו בשאול

ואשמע בין הררים מהלך קול,

קול אלקים הקורא לרוחי העטוף בארציות

והמרגיש מצוקות, ייסורים, העדר מרגוע,

רטט זוועות, דכדוכי אהבה, טלטולי נח…

 

— „טוסי, רוח נכאה, לאפק נאצל הרוחניות,

שם בארץ הקדש הזוועות והעינויים,

הם רק סבלם של עשתנות גבה, נושאי- געגועים

תוגת היקום כולנה שם געגועים-זעזועים,

דמעות זכאות להתרומם להוד שמי אצילות ורוחניות…".

 

אלקים! אבי חפץ להתפלל במעמקי שאול אך

הן אחזה גבהי שיא חובקים דמות חיים קרועים!…

ואוכלתני תוגה השטה עלי שמי הבדולח

ותוך מכסה ההוד צפונים ענוים — זעזועים…

 

אלקים! נהל בכוחך רוחי המטלטל למעונו,

לאפק ארץ ישראל — כי שם תשקט המית יגונו

פשמישל

(מוריה, שנה ב, תרפ"ו, צד ו', חוברת א-ב, עמו' 6)

מאוצר החסידות.

(מדור הגיוני־חסידי נתון לבני־עליה)

אדם.
כמו שיש אדם גופני-רוחני כך מכונה בשם "אדם" העולם הגדול והזמן. ויש אד"ם-עולם ויש אדם-זמן וסי' "והר סיני עש"ן כלו", עש"ן נוטריקון, "עולם", "שנה", "נפש."..
"איזה שוטה המאבד מה שנותנין לו" (חגיגה ד'). כי עיקר האדם הוא הצלם האלקי דמות האדם שבו, וכמו שכתב הזוהר "כשהחיה דורסת את האדם בודאי נדמה לה כבהמה והלך ממנו דמות אדם מחמת העברות שעשה". ואד"ם גימטרייה "מ"ה". וזהו פירוש "איזה שוטה המאבד מ"ה שנותנין לו", רצה לומר, צלם "אדם" גימ' מ"ה שנותנין לו מהעולמות העליונים. ונקרא "שוטה" כי אבד זה מחמת שטות, כי "אין אדם עובר עברה אא"כ נכנס בו רוח שטות…" (הרה"ק ר' דוב בער ממעזעריטש, מובא בספר "רמזי תורה").

בריאת העולם.
"מה רבו מעשיך ד'" – זוהי הכל רואים אותו המפעל הנהדר של בריאת העולם, השמים, הארץ, המאורות. הגלגלים – אלו מעוררים פליאות ותימהון, אך "מאד עמקו מחשבותיך" שנעלם סוד המחשבות העמוקות של תכלית הבריאה ודרכי היצירה, שאלו הן כבשי דרחמנא…

גלות וגאולה.
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא", היינו מה שאנו פה בגלות לא אירא, רק זה "רע כי אתה עמדי", שגם שכינתא בגלותא… (הרה"ק מרוזין).
אי אפשר להיות גאולה כללית עד שתהיה מקודם גאולה פרטית, שכל אחד יגאל את עצמו. כי כל אדם הוא עולם קטן, ובכלל הוא כל ישראל קומה אחת. ועל כן אם כל אחד יתקן ויפרק את עצמו מצד הצורר נגדו על ידי אור התורה, בסוד "סור מרע ועשה טוב"… תהיה גאולה כללית… (בנין שלמה בשם הגה"ק רא"י מסאדיגורי)

דבור.
"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". רואים אנחנו הרים שהם גשם עב וגדול וענקי וחזק. אבל האויר, הרוח, הוא ענין דק. ואף על פי כן רוח סערה עוקרת הרים וגבעות, זה מגיד לאדם שדבורו שהוא רוחני נשגב וחזק מאד… (הגה"ק מרוזין).

נגינה.
כשם שיש לב לאדם – כך יש לב לבניין העולם, ואם יש מלחמות בעולם והאנשים הורגים אלו את אלו על שדות הקטל, אז מתמלא האוויר נאקות, אנחות, מצהלות ומהומות – וכל אלו השאגות נבלעות בלב העולם והן הן הזריעות לתולדות הנגינה…

דמיון.
תצייר לפניך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם וגודל קומתם ורוחב שטחם… ותמליך השם על כל הנבראים ותבטל מציאותם נגדו וכולם יכרעו ויפולו ויאחזם רעדה וחלחלה לעבדו שכם אחד… (הגה"ק ר' משה לייב מסאסוב ב"הנהגותיו").

יופי.
"הנוי והנצח לחי עולמים". הנה כל יופי שבעולם יפה רק פעם אחת ושתים ושלש, אך אח"כ נאבד ממנו החן. אבל דברים שהמה לחי עולמים המה נוי נצחי שאינו אובד יפיו… (הגה"ק רמ"מ מקאצק).

מסירת-נפש.
על "הר סיני" לא כוננו שבטי ישראל מקדש רק על "הר המוריה". לפי שעל "סיני" היתה "תורה" ועל "המוריה" היתה "מסירת-נפש" (עקדת יצחק) – וחשובה אצל הקב"ה ביותר מסירת נפש של יהודי מן התורה שהוא לומד… (הגה"ק ר' חיים הלברשטם מצאנז).

נצחון.
הרשע כשעושה דבר טוב מקבל שכרו בעולם הזה. וקשה: הא השכר הגנוז בעולם הבא הוא רוחני שתענוגו נעלה, ושכר עוה"ז הוא גשמי, ואם הרשע עושה פעולה שמחייבת שכר רוחני – היתכן להחליפו בגמול חומרי? אלא האמת הוא, שהקב"ה נותן לו בעולם גם כן שכר רוחני, הוא נותן לו נצחון שהוא תענוג מתוק-רוחני… (הגה"ק ר' מנחם מענדיל מרימאנוב).

נשמת האדם.
מחשבת האדם – זהו נשמתו. (ר' ישראל בעש"ט)

צדיק.
"אור זרוע לצדיק" – הקב"ה לוקח אור מעצמיותו, כביכול, ומפזרו בעולם, מאור כזה נברא צדיק (הנ"ל).

ידיעת ד'.
"בעקבתא דמשיחא" תהיה "ומלאה הארץ דעה את ד'", זאת אומרת ידעו את ד', כי לראות את ד' יכולים גם היום. "ומבשרי אחזה אלקי", רק אז גם ידעו את ד' (הגה"ק ר' ישראל מריזין).

פניו של אדם.

"בפני נכתב ובפני נחתם" – בפניו של אדם כתוב וחתום כל מעשיו שעשה במשך ימי חייו (הגה"ק ר' ברוך ממעזיבוז).

תורה.

אין איש בעולם שחי בלי ייסורין, אבל אשרי האדם אשר ייסוריו הם ע"י יגיעתם בתורה. (ר' נחמן מברסלב).

שמים וארץ.

"השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם"… השמים הם ממילא שמימים, רק הארץ נתן לבני אדם, שיאצילו אותה למדרגת שמים (בעל 'חידושי הרי"ם').

תפלה.

אוהב אני להתפלל בטרם העולם יתמלא מהבלי שווא ומזמה (הגה"ק ר' פנחס מקאריץ)

מחצית השקל.

"מחצית השקל… לכפר על נפשותיכם". לכן נתנו רק מחצית השקל, כי החצי השני היא חובתו של ה' יתברך, שברא את היצר ברע המסית את האדם לחטא (הגה"ק ר' בונם מפשיסכא).

כף חוב…

הרבי ר' אלימלך מליזענסק זצ"ל אמר לבנו: יודע אתה למה באים אלי אנשים רבים ומשכימים לפתחי להטיב להם? זהו מפני כי יודעים המה שבאשמתי סובלים הם חרפת רעב ועוני, כי בעוונותי ובפשעי הכרעתי את העולם לכף חוב…                 (הגה"ק ר' בונם מפשיסכא).

קרבת ה'.

"שאל לך אות מעם ד' אלקיך" – מלה אחת, אות אחת – רק בשכונת ה' (ר' גרשון מקיטוב).

(יבנה, חוברת ד-ה סי' יב, חוברת ח-ט סי' י, וחוברת ט"ז סי' יא)

---

הרב שמואל דוב מייזליש (מייזלש / מייזלס) הי"ד, רב גאון ומפורסם, למדן וחסיד, נולד בשנת תרס"ב (1902) לאביו ר' אשר, חסיד, למדן מופלג ומחנך בחסד, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה היגר מעיירה קטנה מעיירה נידחת בגליציה מזרחית, וכיהן כמלמד וכראש ישיבה בפשמישל.

הילד שמואל דוב, ושתי אחיותיו, גדלו בבית עני, רווי תורה, חסידות ושמחת חיים. כבר מילדותו הוא למד בהתמדה, התעניין בכל מכמני התורה ובידיעות כלליות וחיבב שירה ופיוט. הוא נמנה על תלמידי הרבי מאוסטרובצה. יחד עם אביו היה מחסידיו הקרובים של האדמו"ר רבי מרדכי שרגא פרידמן מהוסיאטין, נכד רבי ישראל מרוז'ין.

הרב שמואל דוב מייזליש התחתן עם שרה הי"ד, בת הרב פנחס המרלינג הי"ד, חסיד בעלז וראב"ד ירוסלב. במשך שנתיים ניהל את התלמוד תורה בירוסלב, ומאוחר יותר סייע לחותנו ברבנות ירוסלב, אך סירב לכהן שם ברבנות באופן רשמי. 

הרב שמואל דוב היה מראשי צעירי אגודת ישראל, ועוד. בצעירותו נמנה על מייסדי צעירי אגודת ישראל בלבוב, ביחד עם הרב שלמה שיקלר הי"ד, הרב צבי הירשהורן הי"ד, הרב יעקב הלפרין, ועוד. במשך כחצי שנה גר בלבוב לרגל עבודתו כמזכיר בסניף 'אגודת ישראל' שם. באותה תקופה הוא ביקר בערים ובעיירות בגליציה המזרחית ונאם באספות עם רבות. לצד פעולותיו הציבוריות, הקדיש זמן רב ללימוד התורה והתעמק בה. הוא היה נואם מוכשר וכלל בהרצאותיו רעיונות חדשים, המבוססים על פסוק בתורה או מאמר חז"ל עם קשר לאמרות חסידיות. סגנון נאומו הושפע מראש ישיבת חכמי לובלין הרב מאיר שפירא ומרבה של רישא הרב אהרן לוין הי"ד.

הרב שמואל דוב היה סופר מוכשר. כתביו, שפורסמו בעיתונות החרדית, היו מלאי חן ומחשבה, עסקו בעיקר בבעיות שהעסיקו את היהדות החרדית, ונועדו לעורר את הציבור החרדי ולארגן אותו לפעילות. הוא פרסם ללא הפסקה, בעברית וביידיש. רשימותיו, שנכתבו כאליגוריה פיוטית עם רעיון מרכזי ומוסר השכל, הותירו על הקוראים רושם רב. בין היתר הוא פרסם סיפורים ושירים בכתבי העת 'יבנה' (לבוב), דגלנו (ורשה, ניסן תרפ"ז, שנה ז חוברת ה, סי' ט) ומוריה (שנה ב, תרפ"ו, צד ו', חוברת א-ב).

יצירותיו ביידיש הובאו בעיתונים 'דאס אידישע טאגבלאט', 'ארטאדאקסישע יוגענטבלעטער', 'בית יעקב זשורנאל', וכן שבו והודפסו מאוחר יותר במספר מקורות, ובהם: דאס אידישע ליכט (ג' אלול תש"ל, עמו' א), אנטאלאגיע פון רעליגיעזע לידער און דערציילונגען: שאפונגען פון שרייבער, אומגעקומענע אין די יארן פון יידישן חורבן אין אייראפע (אנטולוגיה משירים וסיפורים דתיים: יצירות מסופרים שנהרגו בשואת החורבן היהודי באירופה), ניו יורק תשט"ו, עמו' 478.

הוא ערך בעצמו את השבועון 'דער יודיער וועג', השתתף בעריכת 'אונזער וועג' שיצא לאור בפשמישל, ואת הרבעון 'יבנה' למחשבת היהדות ולספרות יפה, שיצא לאור בלבוב בשנת תרצ"א.

הרב שמואל דוב התגורר בפשמישל. במשך חמישה חודשים גר בוורשה בנסיון למצוא שם משרה ב'אגודת ישראל'. הוא ניסה לעלות לארץ ישראל, אך לא הצליח בכך. 

למרות שסבל מעוני ודחקות, תמיד היה מלא שמחה, בטחון ומרץ, והיה מעורב עם הבריות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח עם חותנו לסטרי-דזיקוב.
בליל יום כיפור ת"ש, ניסה להימלט מרוצחים נאצים דרך החלון, ונרצח על ידם ביריות ברחוב. הי"ד.

ראה אודותיו ב'אלה אזכרה', ז, עמ' 282-284, ובמאורי גליציה, ג, עמודות 828-827.