מאי חנוכה / הרב דוד סטול הי"ד
… מאי חנוכה, דתנו רבנן בנכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כ"א:)…
ולכאורה קשה: א. מאי פריך הגמרא "מאי חנוכה" ולא פריך כהאי גוונא על נס פורים "מאי פורים"? ב. מדוע לא מפרש הגמרא הנס, נס על ניצחון מתתיהו על היונים והיוונות?…
מי היה הראשון שיצא למלחמה מסוכנה כזו, נגד היונים והמתיונים הללו, והתחיל להדליק ולהעמיד את נר ואור התורה בכל פינות עם ישראל? מי היה הראשון שגרש את החושך הנורא והאיום, והסכנה הגדולה אשר דחפה על עם ישראל? זהו האדם ההסתורי הגדול – מתתיהו כהן גדול הזקן ובניו, שבחום לבו ואהבתו הגדולה והמופתית לתורה, הבוערת בו כשלהבת אש יה, התאזר כגבור חיל, וקרא מי לה' אלי! התחיל מעירו מודעים, המית את המתיוון היהודי הראשון שרצה להקריב קרבן על מזבח היווני, ויחד עם בניו התחיל ללחום את היונים והמתיוונים. ועיר מודעים היתה הראשונה שממנה גרש את "החשך הרוחני"- תרבות היונית, ושוב הדליק את נר המצוה ואור התורה בכל בית עירו, וכמקנא קנאת ה' צבאות יצא ממודעים במתי מעט, נגד מחנה גדול יונים, אבל אותם החשמונאים הגיבורים שבלבם בוער אור התורה והאמונה הטהורה, הולכים בעזרת ה' ומנצחים מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי היהודים הנחבאים בראותם את עוז ורוחו הגדול של מתתיהו הזקן ובניו, מצטרפים אליהם, ומחנה מתתיהו מתרבה מיום ליום, מאלו שהיו נחבאים במערות. אלו הנדכאים והנחלשים, אבל גיבורי רוח – ברוח התורה, הולכים ומנצחים, כי ע"י שהחזירו מעט את אור התורה, המה לוחמים בכח התורה הטמון והבוער בלבם פנימה, בשמחה ובאמץ הלב , נגד המחנות העצומים והרבים של היונים, וכה הולכים וכובשים את כל הארץ – ארץ האבות, ופנסי ומאורות התורה מאירים כספירים, כי הישיבות הוקמו, וממקומות התורה שוב נשמע כמקדם קול התורה, ואור התורה עוד מתחזק ומחדיר יותר, ודולק בכל שררות העם.
ובזה מבוארת הגמרא דשבת (כ"א:), מראש המאמר, וקודם שנבארה נקדים מאמרם (סנהדרין צ"ד:) וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר חרב זו וכו'. עד כאן לשונו. ולכאורה קשה למה נעץ חרב על פתח בית המדרש דווקא? ובאורו כי קיום עם ישראל נגד העמים אויביו, תלוי רק באור התורה, על ידי השמן הטהור שמדליקין בשררות עם ישראל ולומדים תורה ברבים. וכמו "השמן" הטהור אי אפשר להתערב עם שאר דברים, כי השמן נשאר לעולם צף למעלה, כן על ידי למוד והפצת התורה שסופנים וקולטים עם ישראל נתחזק רוחם ולבם כלב הארי, ולא יתבוללו לעולם, ונשאר עם נצחי לבדד ישכון ששום עמים לא יכלם ולא ינצחם. ולכן אם ילמדו תורה בבית המדרש, אף שחרב האויב עומד ואורב על פתח הבית, לא יוכל האויב לשלוט בחרבו ולבוא לתוכו, כי כח שמן התורה הוא כל כך חזק, שמשמר את היהודי מהאויב הכי נורא. ובאמת כן היה בחזקיהו כי מלאך ה' המית את כל מחנה אשור בלילה אחד על ידי השמן – אור התורה שהדליק בשדרות העם. וזהו: "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר" וכו', כלומר אם ילמד תורה בבית המדרש, אפילו אם האויב עומד בחרבו קרוב לפתח בית המדרש, מובטח הוא שלא ישלוט עליו, אבל אם איננו לומד תורה ידקר בחרב ע"י האויב, כי אין לו במה להגין עליו.
נמצא ה"שמן" מורה על אור התורה, וכמו השמן איננו מתערב, כן ישראל ע"י קיום התורה, לא יתערבו ולא יתבוללו בעמים. וזהו שאמרו: "מאי חנוכה"? כלומר מהו הערך של חגיגת חנוכה? ולמה היה הנס דוקא ב"האור" ובה"שמן" של חנוכה? ועל זה פירש הגמרא: "שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים", כלומר תחת פכי השמן התוריים, שדלקו בכל בית ישראל, הכניסו היונים והמתיונים, טומאה וטמיעה, של חשכת היונות, בהיכלי התורה של בית ישראל, "ולא מצאו אלא פך אחר של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" – הפך השמן האחד חטהור והמזוקק שבעתים הנשאר – הוא מתתיהו כהן גדול עם משפחת החשמונאים, שרק הוא נשאר בלבו ובנפשו איתן וחזק כברזל להתורה הקדושה ולהאמונה הצרופה, ורק אצל משפחת כהנים זו, עוד היה דולק אור השמן הטהור, התוריי האמיתי. "ולא היה בו אלא להדליק יום אחד", כלומר אור הפך השמן התוריי היחידי הזה, לא היה בכחו למנוע, מהאבדון והכיליון הנפשי, בעד כל עם ישראל, וממילא היה הפך השמן הזה – מתתיהו כהן גדול עצמו, בסכנה גדולה שלא יכבה הפך השמן התוריי האחרון מישראל. "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים", כלומר מהפך השמן הקטן הזה, נתהוה שלהבת גדולה, מפני שמתתיהו אזר את מתניו בכח ה' צבאות, ויצא למלחמת תנופה את היונים, ועל ידי זה התעוררו הנחבאיים, וקמו לאט לאט לעזרתו, התלקטו והתאחדו אליו במסירות נפש מופתית, עד שמהפך השמן התוריי, הקטן, נתהווה אור גדול להיהודים, ובכח אור תורתם נצחו על היונים והמתיונים בכל מקום, וגרשו את "החשך הרוחני" – תורת היונות, ושוב הדליקו בכל הארץ ובכל בית, את אור השמן הטהור – אורי התורה. וזהו "נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים" – אלו שמונת הדורות של ממלכת החשמונאים.
ולפי זה הכל מבואר היטב, כי הגמרא בשבת מבארת לנו את הנסים על שני הרבדים יחד: על הנס גופיה של פך השמן, ועל הנס של נצחון אור התורה על חשבת היונות, שבאמת שניהם אחד הם, ולזאת היה הנס על ה"אור" וה"שמן", משום שהמה סמל על נצחון אור התורה, וכמו "שהשמן" אינו מתערב בן ישראל בעמים לא יתבולל…
ואליכם תלמידי "שעורי הערב" הנני פונה: העזובה הגדולה על שדה החינוך שהקיפה את כל מדינתנו, הנה לדאבון כולנו הגיעו כנפיה גם לעירנו, אור התורה שהיה דולק תמיד בעירנו התחיל להתעמם, וסכנה גדולה נשקפה לנו. אז קם אחד מבני החשמונאים האמתיים – אאמו"ר הגאון הגדול שליט"א, להאיר את אור התורה בלבות הנוער, ולהחזיר עטרת עירנו ליושנה. תחילת עבודתו הייתה לעורר, לחזק ולהביא רוח חיים, בהנפשות הנקפאות, ואמר "יהי אור" לבסס את החינוך הישראלי על יסודות התורה והיראה, וגם פתח "שעורי ערב" ללמודי קודש בעד כל הנוער, בתכנית רחבה ועל יסודות מוצקים. ובהסיסמה: מי לה' ולתורתו אלי! ארגן וחזק את החינוך, ואור התורה מאיר שוב בעירנו, המפורסמת בלומדיה וסופריה, הוא הדליק "נרות.תוריים" זהו התלמידים האלה של "שעורי הערב" שלומדים שם גמרא, וב"ה הצליחו הרבה מאד על שדה החנון החרדי…
(מתוך מאי חנוכה, נאום הרב דוד סטול בחנוכה תרפ"ז לרגל חגיגת היובל ליסוד "שעורי ערב" בבוסק, המובא בספר דרכי שלום, תחת הכותרת: דבר אגדה מבני הרב הג' חו"ב בחד"ת סוע"ד. צמ״ס … וכו' מו"ה דוד שיחי' )
הרב דוד סטול הי"ד נולד לאביו הרב משה שלום סטול הי"ד. הוא היה רבה של פרויאנבורג ואחר כך מורה הוראה בבויסק. הרב ומשפחתו נספו בשואה.