הקב”ה מסר לצדיקי הדור כוח להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם / הרב מנחם ווייס הי”ד
“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”. בפירוש רש”י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. וכבר דשו בזה מפורשי התורה לפי רוחב בינתם. ושמעתי מפה קדשו של מורי ורבי הקדוש הגאון בעל דרכי תשובה זי”ע, ונדפס רק אפס קצתו מעט מזעיר ממה ששמעתי מדברות קדשו, בספרו הקדוש “תפארת בנים” על התורה. כי הנה ידוע שהקב”ה הוא בבחינת אב לעמו ישראל ולא הכניסם לגלות מצרים להקטין ערכם, והיה כל זאת לטובת ישראל. ועיין שם בספר הקדוש הנ”ל בפרשת ויחי בד”ה בפרש”י, וגם בד”ה אמנם, מה שנדפס שם מעט מן המעט.
ותוכן דבריו הקדושים שכל זמן שהיה יעקב אבינו עליו השלום קיים היה ביכולתם להיות במצרים [והיינו להוסיף קדושה וטהרה ולא היו צריכים שמירה ע”י יסורים לבלי ימעדו אשורם, יען שיעקב אבינו עליו השלום עמד על המשמר, אכן כשמת יעקב, חס הקב”ה שלא יגבה לבם ח”ו ויפלו ממדרגותם, לכן נטל הקב”ה מהם השני עניינים הגורמים ומסבבים את העוונות, היינו “גבה עינים” “ורחב לבב” שהם תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ”א הל”ה) כמו שנאמר (במדבר טו,לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. וממילא הפירוש הוא כך, שסתם הקב”ה עיניהם ולבם ע”י צרת השעבוד, והיינו שהשעבוד עשה להם הטובה שנסתמו העיניים והלב שהם תרי סרסורי דעבירה, ונצלו על ידי זה מטומאת זנוני ערות מצרים [כי אחת היתה ופרסמה הכתוב] (ויקרא כד,א ברש”י), ואדרבא עוד עשו חיל ללקט הניצוצות הנפזרות במצרים.
ואני אוסיף נופך לדברי קדשו דאם כן הוא, האיך נעשתה כזאת שנפלו אחר כך למ”ט שערי טומאה לא עלינו עד שכמעט לא היה ביכולתם להישאר אפילו רגע, כידוע על הפסוק “ולא יכלו להתמהמה” (שמות יב,לט). אולם יש להפליא עוד יותר דבאמת אם כבר נפלו במ”ט שערים, ורק חלק החמישים נשאר להם שעדיין לא נפלו בו, מה יועיל ומה יציל חלק אחד מחמישים להצילם אחרי שהיו ח”ו במ”ט שערים שהוא הרוב, ורק חלק החמישים שהוא המיעוט נשאר להם, והרי המיעוט בטל ברוב.
אולם יובנו הדברים על פי הנאמר בספרים הקדושים כי בירידתם למצרים אמר הקב”ה ליעקב (בראשית מו,ג) “אל תירא מרדה מצרימה, כי [אף אם] לגוי גדול אשימך שם [ויהיו ח”ו מסגלים עוונות למכביר ויהיו רובם לחובה ח”ו, והרי מיעוט זכיות בטלים ח”ו ברוב עוונות, אולם] אנכי ארד עמך מצרימה [כי גלו למצרים שכינה עמהם בגלות, וכביכול ה’ יתברך הוא המהווה את כל העולמות ולולי שפעו וחיותו כלא היו, וממילא דבר המעמיד כזה בחשיבותא סגיא ורביא אינה בטלה עולמית, ואין רוב בעולם שיוכל ח”ו לבטלו, וממילא] ואנכי אעלך גם עלה”. והיה גם בזה רצון הקב”ה בנפילתן למ”ט שערי טומאה, למען גם משם, והיינו מעומקא דתהום רבה, ילקטו כל חלקי הקדושה שנתפזרו שמה. אולם היו צריכין שמירה יתירה לבלי ישארו שם [כידוע מסוד של נפילת אפים] (פרי עץ חיים שער נפילת אפים פ”ב).
והנה אם ח”ו היה נשאר להם דבר הגורם גסות רוח הנובע מגבה עינים ורחב לבב, הרי נאמר (תהלים קא,ה) “גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל”, וכל המתגאה שכינה מסתלקת ממנו (סוטה דף ה’ ע”א), והיו ח”ו נאבדו ברוב העוונות, כי ח”ו השכינה לא היתה יכולה לשבת עמהם בגלות בעומק ירידתם, לכן הקדים הקב”ה הרפואה למכה וסתם לבם ועיניהם ע”י השעבוד, שלא יהיה שליטת גסות הרוח עליהם, וממילא היה השכינה עמהם. ובכוח השכינה לא שייך ביטול כלל, והיה בכוחם ללקט הקדושה הנפזרה בעמקי הקליפות המ”ט שערי טומאה בהגאולה הראשית. וזאת הוא המעמיד ומקיים גם אותנו באורך הגלות הזה האחרון, עד כי ישוב ויגאלנו ברוב רחמים וחסדים.
וע”י הדברים הנאמרים אתבונן בסיעתא דשמיא לפרש באופן אחר, כי ידוע אשר אישי ישראל הראשים נקראים בשם “עינים”, “עיני העדה” (במדבר טו,כ”ד). ויש מהם במדרגה יותר גבוה המרגישים ומשתתפים בצערם של ישראל, ונקראים בשם “לבן של ישראל לבי לחוקקי ישראל” (שופטים ה,ט), כביכול הקב”ה נותן לבו של מעלה לחוקקי ישראל [שנקראים הצדיקים הקדושים בשם מחוקקים], למען על ידי זה שנותן להם כביכול הלב של מעלה, מרגישין בצערן של ישראל. ו”עיני העדה” גם כן יכולין להסביר באופן הנ”ל, והיינו “עין ה’ אל יראיו” (תהלים לג,יח), כי הקדמונים הקדושים מפרשים שלשון “עין ה'” פירושו השגחת ה’. והיינו שהקב”ה מוסר לצדיקי הדור כח עיני ה’ שיהיה ביכולתם להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם. ומאין יודעים כל צרכיהם ומבוקשם של עם ה’ המרובים למען ימלאו כל משאלות לבם לטובה, הוא ע”י כוח הלב של מעלה [כביכול “לבי לחוקקי ישראל”] הניתן בתוכם, אשר על ידי זה מרגישים בצערן של ישראל בכלל ובפרט, וממילא יכולין להשפיע כל צרכיהם ע”י עין ההשגחה ממעלה.
והנה כל זה הוא אם ישראל סרים למשמעת הצדיקים, שהם בבחינת לב ועין, שומעים לקול הורים ומורים המדריכים אותם ומיישרים נתיבם ללכת ולהדבק בדרכי ה’ ובתורתו. ועל ידי שמקבלים ישראל ממנהיגיהם שפע מזון הרוחני, שהם תורה ומצות ומעשים טובים, כמו כן היכולת לקבל מהם שפע מזון הגופני, כי תלוי חד בחד. אולם אם ח”ו ממאנים מלשמוע לקול הורים ומורים מסירים אזנם משמוע וסוגרים עין מלראות, אז ח”ו פוגמים בלב ועין, וצינורי השפע נפסקים ח”ו. והנה מצינו בגמרא (יומא דף ט’ ע”ב) מפני מה לא משכה גלות בבל רק ע’ שנים, וגלות אדום נתארך לא עלינו כל כך. ותרצו בגמרא, ראשונים שנתגלו עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם. ומבאר זאת היערות דבש (חלק א דרוש ז) שפשטן של דברים, שהראשונים שנתגלה עונם, היינו ששמעו לקול מוכיחם ונתברר להם שלא טוב עשו בעמם כי הרבו לחטוא, ונתנו עין ולב להקב”ה לתשובה, וממילא ריחם ה’ עליהם וגאלם. אולם אחרונים שלא נתגלה עוונם, והיינו שאינם רוצים לשמוע לקול מוכיחם ומייסרם, וממילא אינם מבינים מה רב פשע וחטאה עליהם, ואינם נותנים לב לשוב, לכן בעוונותינו הרבים לא נתגלה קצם. עדיין לא היה סוף וקץ לגלותנו, ה’ ירחם.
וזאת אפשר לכוון בדברי רש”י ז”ל, שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. והיינו שלא רצו לשמוע לקול הוריהם ומוריהם הנקראים בשם עינים, “עיני העדה”, ובשם לב, “לבי לחוקקי ישראל”, וממילא על ידי זה שלא רצו לשמוע לקול מוכיחם, לא ידעו ולא הבינו את רוע מעלליהם ולא נתגלה להם כלל שחטאו, וממילא אם לא נתגלה עוונם לא נתנו לב לשוב. ולכן מסיים רש”י ז”ל, דבר אחר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, כי דבר זה שיתגלה קיצם הוא תלוי באם יודעים שחטאו שנתגלה להם עוונם, [אז נותנים לב לתשובה] ומגלה להם הקב”ה קץ הישועה. אולם אחרי שהקדים רש”י ז”ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, והיינו שלא שמעו לקול תוכחת חכמי הדור שהם העינים ולבם של ישראל, משום הכי לא נתגלה להם עוונם, ממילא לא עשו תשובה, ולכן לא נתגלה קצם, שבאמת בקש לגלות את הקץ, אבל דבר זה שיתגלה הקץ תלוי אם נשמע לקול המוכיח, המגלים לנו עוונותינו ונכיר את אשר חטאנו, אז ניתנה לב לשוב וממילא יתגלה לנו קץ הפלאות במהרה בימינו אמן.
(צמח אש, בתוך ספר עמודי אש לבית יוסף, סוף פרשת ויחי).
הגאון הרב מנחם ווייס, נולד לאביו הרב משה ווייס גאב”ד זבאראב, שהיה בן למשפחת רבנים המיוחסת לגדולי הרבנים והפוסקים, ולאמו הרבנית רוזה בת הרב יעקב וויינברגר. למרות ענוותנותו הרבה של הרב מנחם, הוא נודע בשקדנותו, בחריפות שכלו ובבקיאותו העצומה. בנו מעיד עליו שהיה “תלמיד חכם גדול שהיו כל דברי הש”ס שגורים על פיו כאחד גדולי הדור שבדורות הראשונים”.
נשא לאשה את מרת חיה ציפורה בת רבי אהרן ווייס מחבר הספר “מדרש אהרן”, אדמו”ר מבנדיקוביץ וראב”ד מונקאטש ואחיו של האדמו”ר רבי יוסף מאיר ווייס ה”אמרי יוסף” מספינקא.
בשנת תרפ”ב סייע לכותבים על אסיפת הרבנים בטשאפ, שהתכנסה בראשות האדמו”ר ה”מנחת אלעזר” ממונקאטש.
כיהן כדומ”ץ מונקאטש, ועמל להוציא לאור של הספר “צפי תפארת” מאת רבי צבי הירש שפירא אב”ד מונקאטש. הרב מנחם ווייס החזיק בידו חבית עץ גדולה ובה כתבי קודש רבים מאבותיו הגאונים, ובהם חידושים מאת ה”נודע ביהודה”, מאת הרה”ק בעל “אהל דוד”, ועוד, וכן חידושי תורה על הש”ס, תשובות בהלכה וחיבור על הירושלמי מאת אביו. הוא ערך את הכתבים והכינם לדפוס
כמעט כל כתביו אבדו בימי השואה, שרדו מעט מכתביו אותם הדפיס בספרו “צמח אש” על התורה. ספר זה יצא על ידו לאור בתוך הספר “עמודי אש לבית יוסף” במונקאטש בשנת תרצ”ט (1939), לצד כתבים נוספים מאת סב סבו, רבי יוסף הלוי ליכטג הנודע כ”רבי יוסלי חריף” אב”ד דאמברובה, זבאראב והקאמידאט שאראש, מאת סבו רבי צבי הירש חריף אב”ד סערדנא, זבאראב, מאדיאר לאפוש, סאבראנץ ודאמברובה, ומאת אביו רבי משה ווייס אב”ד מאדיאר לאפוש וזבאראב. מכתב שכתב בשנת תש”ב (1942) ובו סיפורים והנהגות אבותיו, יצא לאור בספר “זכרון יהודה” ובתחילת מכתבו מסביר שלא יכול להאריך הרבה במכתבו בשל רוב טרדותיו “בעיר גדולה עיר ואם בישראל”. שני מכתבים נוספים ממנו נדפסו בספר “תולדות גדולי ישראל אנשי ש”ס” (מארגיטטא, תש”ג).
עוד שרד פלפול קצר שכתב בימי נעוריו בשולי הקונטרס “מענה אליהו” (דראהביטש, תרנ”ז), ויצא לאור בספר “זכור לאברהם” (בני ברק, תשנ”ח).
הרב נהרג עקה”ש באושוויץ בג’ בסיון תש”ד (1943).
בנו הבכור, הרב אברהם צבי ווייס, מחבר הספר “ברכת אברהם”, היה אב”ד שכונת נוה אחיעזר בבני ברק.
מספר הצפיות במאמר: 99
