בעניין עריכת סיום מסכת וסיום ספרים נוספים בתשעת הימים / הרב משה יהודה ליב אהרנרייך הי"ד
כבוד גיסי הגאון מורינו משה ליב עהרנרייך שליט"א [הי"ד] אבד"ק מאד כתב לי וזה לשונו:
שמעתי מכבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי זצלה"ה שמרן זקנינו הגאון הקדוש זי"ע [רבי אברהם יהודה הכהן, אב"ד ור"מ ברגסאז ואב"ד ה' מאד, בעל 'קול אריה'] פעם אחת ביומי דאב קודם הצום עשה סעודת סיום ואכלו בשר, ושאלו אותו על מה עשה סיום. השיב כי סיים את הספר הקדוש 'עשרה מאמרות' להרמ"ע מפאנו ז"ל. עד כאן דבריו הקדושים.
והנה ברמ"א אורח חיים סי' תקנ"א סעיף י"ד כתב 'ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וסעודת אירוסין, אוכלים בשר' כו', ומקור דבר זה דסיום מסכת הוא בשבת דף קי"ח ע"ב, דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבדינא יומא טבא לרבנן. ומזה כתב הרמ"א ביורה דעה סוף סי' רמ"ו, שבסיום מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת 'סעודת מצוה'. וכן כתבו הש"ך וט"ז שם השם תשובת מהר"ם מינץ סי' ל"ז דהוי סעודת מצוה. וכן מבואר ביש"ש בסוף פרק מרובה באורך, יעויין שם. והנה המגן אברהם בסי' תקנ"א שם תמה דהא כתב בסעיף ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין. יעויין שם. ושמעתי מפי קדושת מורי בעל 'לבושי מרדכי' זצלה"ה שמצא בשם הגר"א ז"ל דברמ"א היה כתוב אחר תיבות 'וסיום מסכתא' ר"ת 'וס"א' וטעו המדפיסים וכתבו 'וסעודת אירוסין', אולם הוא טעות, והוא ראשי תיבות 'וספרים אחרים', וכוונת הרמ"א דגם כשמסיים ספרים אחרים הוי סעודת מצוה ואוכלים בשר. עד כאן דבריו הקדושים. וגם ב'יהי רצון' שאומרים בסיום מסכת הנוסח 'כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם' כו', הרי דגם בסיום ספר עושין סעודת מצוה.
אך יש לומר ד'ספרים אחרים' הכוונה על המסכתות הקטנות, כמו מסכת כלה וסופרים כו', דהתוספות והרא"ש בכמה דוכתי קורין להו בשם 'ספרים חיצונים', כי כל הספרים הקדושים שהם חוץ מן התלמוד, כמו מסכתות קטנות ופסיקתא וזוהר, נקראים בשם 'ספרים חיצונים', היינו ספרים שהם חוץ מן התלמוד. ועיין במגן אברהם סי' תר"צ ס"ק כ"ב (ועיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סוף סי' ל"ו וסי' ק"ג). אבל בשאר ספרים, אף אותן שנתחברו מגדולי הדורות, מאן ספין להכריע איזו היא כמו סיום מסכת.
אולם הך עובדא דמרן אדוני אבי זקני זללה"ה הוא מעשה רב, אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ויבנה במה לעצמו, ודי בזה.
שוב הראני בשו"ת פני מבין אורח חיים סי' ק"ג ובשו"ת פרי השדה חלק ב' סי' צ"ב מה שאמרו לעניין סיום משניות אי חשוב כמו סיום מסכת. עיין שם, ובמקום אחר כתבתי מזה בעזרת ה' יתברך ואין כאן מקומו. עד כאן לשונו.
(תולדות קול אריה, עמו' כו)
ב"ה, יום ד' לסדר שלח, בונה ירושלים ה' לפ"ק, ה' מאד יצ"ו.
שלמא רבא וחיי אריכא לאור נערב, כבוד קדושת אדמו"ר גאון ישראל וקדושו רכבו ופרשיו כקש"ת מוהר"ר מרדכי ליב ווינקלער, האב"ד דפהק"ק ה' מאד שליט"א, נרו יאיר כמנורה הטהורה, אשר אנו צריכים לאורה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, בעל מחבר ספר 'לבושי מרדכי'.
אחרי קידה והשתחויה מול כבוד קדושת הדרת גאונו וקדושו מרן שליט"א ארהיב בנפשי לגשת אל הקודש היות שלמדנו אצל כבוד קדושת רבינו דיני ברכת התורה, על כן אמרתי להציע איזה הערות מה שעלה ברעיוני בעזרת ה' יתברך.
הנה הגר"א ז"ל (סימן מ"ז) הקשה מפני מה אין מברכין על הרהור תורה, דהא מצוה קעביד, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', והגיון הוא בלב, כמו שכתוב 'והגיון לבי'.
וראיתי בספרו הנחמד שו"ת 'לבושי מרדכי' מהדורה קמא חלק אורח חיים (סימן ז') שתירץ על פי דברי הב"י באורח חיים (סימן תל"ז) דעל כן אין מברכין על ביטול חמץ, משום דאין מברכין על דברים שבלב, והדרת גאונו מרן נ"י האריך שם בזה. והנה תירוץ זה הוא גם בשו"ת 'קול אריה' לאדוני אבי זקני הגאון ז"ל (סימן ו'), אולם אדוני אבי זקני הקשה דעל כל פנים אמאי אין מברכין אם מבטל בשפתיו, ועקימת שפתיו הוי מעשה, וכתב אדוני אבי זקני ז"ל על פי דברי השטה מקובצת בבא מציעא בשם האור זרוע דלא שייך לומר 'עקימת שפתיו הוי מעשה', רק אם לא משכחת ענין הזה רק על ידי דיבור, אבל אם משכחת הדבר בלא עקימת שפתיו, ממילא לא הוי עקימת שפתיו מעשה, כדאמרינן בסנהדרין (ס"ה), שאני מגדף שישנו בלב, ועל כן אף אם מוציא הביטול בשפתיו לא הוי עקימת שפתיו ואינו מברך, כיון דמהני ביטול במחשבה, ועל מצוה שאין בו מעשה אין מברכין, כמו שכתב הרשב"א (תשובח י"ח) עד כאן דבריו הנעימים, עיין שם. ובחידושי הארכתי בזה.
ולפי זה קשה לי, דאם כן שוב איך מברכין ברכת התורה על לימוד התורה, כיון דמצות לימוד תורה יוצא בהרהור, וכמו שכתב הגר"א הנ"ל, וכן כתב אדוני אבי זקני ז"ל ב'קול אריה' שם (סימן י'), ואם כן שוב אין הדיבור הכרח, וליה עקימת שפתיו מעשה, ואם כן שוב הוי רק כמו ביטול חמץ דאין מברכין עליו כנ"ל. ובוודאי כבוד קדושת הדרת גאונו בעומק עיונו ימצא דבר לישב דעת קדושים שלא יהיו כסותרים דהדדי, וישמח לבי גם אני.
ומדי דברי בעניין זה עלה לפי עניות דעתי ליישב קושית הט"ז שם שהקשה דאין מברכין על כתיבת דברי תורה, הלא הכתיבה לא הוי רק הרהור, ועל הרהור אין מברכין. עיין שם.
ונראה לפי עניות דעתי דהנה אי כתיבה הוי כדיבור, בזה כבר נחלקו אבות העולם בתשובותיהם כנודע. ויש לומר על פי דעת השיטה מקובצת הנ"ל דיש ב' מיני דיבורים, על כן היכא דהדיבור הכרח ולא די במחשבה, בזה בוודאי אין הכתיבה חשוב כדיבור, אולם היכא דדי במחשבה ואין הדיבור הכרח בזה יש לומר דגם הכתיבה חשוב בכדיבור. ודו"ק בזה. ושפיר מיושב קושית הט"ז, דהא גבי לימוד תורה, דאין הדיבור הכרח כנ"ל, שוב גם הכתיבה חשוב כדיבור, ושפיר מברך עליו והבן. ויש לי להאריך בעניינים אלו ואין כאן מקום להאריך.
ומה שאמר שם רבינו שליט"א ב'לבושי מרדכי' לחלק בין 'והגית' ובין מצות עשה ד'ולמדתם' דלא יצא בהרהור, לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, שמחלק העניין לשני דברים נפרדים. הלא המעיין בדברי הגר"א ז"ל יראה בפירוש שגם מצות עשה ד'ולמדתם' יוצא בהרהור, וכן מוכח מדברי אדוני אבי זקני הגאון ב'קול אריה' שם. וימחול כבוד הדרת גאון קדושתו להאיר עיני בזה.
ועל עתה באתי במה שהעיר הדרת גאונו רבינו שליט"א במה דפריך הש"ס ערכין (כ"א ע"א) הייכי דייר ביה במעילה קאי. והקשה הדרת גאון קדושתו דאם כן איך אמר רבא בנדרים (ט"ז) גבי הנאת סוכה דמצוה לא להנות נתנה, והלא איכא הנאת הגוף בהדי מצוה, דהא הדירה חשוב הנאה. עד כאן קושייתו.
והנה בשו"ת נודע ביהודה תניינא אורח חיים (סי' קל"ג) הקשה באמת כן רק בפשיטות דהא איכא גבי סוכה הנאת צל, ולא הביא ש"ס הנ"ל, עיין שם.
ולעניות דעתי יש לומר בזה דבאמת הנאה זו הוי דבר שאינו מתכוין ובהנאה פסיק רישיא מותר, כמו שכתב הר"ן בגיד הנשה מהא דמוכר סכות, וכמו שהקשה באמת הטורי אבן בראש השנה, עיין שם.
וראיתי בשו"ת מהרי"א חלק יורה דעה (סימן שכ"ו) שתירץ קושיית הטורי אבן דהלא קיימא לן יש מעילה בקונמות, ובמעילה עשה הכתוב שאין מתכוין כמתכוון, כמבואר בש"ס פסחים (ל"ג), עיין שם. ובמקום אחר הארכתי בזה בסייעתא דשמיא.
והנה באמת הקשו התוספות שם דאיך מעל בבית, הלא אין מעילה במחובר לקרקע, ונדחקו דצריך לומר דהסוגיא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש, עיין שם. ואם כן יש לומר דרבא לא סבירא ליה הכי, ותלוש ולבסוף חברו לדידיה חשוב חיבור.
ולפי זה אתי שפיר ממה נפשך, דאי ליכא מעילה בקונמות, שוב הווא ליה דבר שאינו מתכוין, כי אינו מכוון להנאת סוכה (ובהנאה פסיק רישיא מותר, וכנ"ל), ואי יש מעילה בקונמות, אם כן הלא במעילה גופא אין מעילה במחובר כמובן. כן נראה לעניות דעתי.
הלא כה דברי עבדו ותלמידו השותה בצמא את דברי קדשו, חותם ומחוי קידה מול הדרת גאון קדושתו רבינו שליט"א, ומצפה לתשובתו הרמה.
הק' משה ליב עהרענרייך
(זכרון משה, בתוך ספר 'קב חיים')
הרב משה (יהודה) ליב עהרנרייך הי"ד, נולד בשנת תרס"ד (1904). אביו, הרב חיים צבי, רבה של ה' מאד (לצידו של בעל 'לבושי מרדכי' הרב מרדכי ליב וינקלר), ב"ר יעקב עהרנרייך ומרת הענדיל ריזל, בתו של הגאון הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל 'קול אריה'. אימו, מרת לאה, הייתה בתו של רבי נפתלי הכהן שוורץ, בעל 'בית נפתלי', אב"ד העדילא מאד.
הוא התחתן בשנת תרפ"ח עם מרת בילה בת הרב שמואל זלמן וינברגר, הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, אב"ד מארגרטין, בעל שו"ת מהריא"ץ, תלמידו של ה'חתם סופר'.
עוד מילדותו ניכר התבלט הרב משה ליב כעילוי, גאון, בעל כישרונות עצומים וזיכרון חזק. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב מרדכי ליב וינקלר בעל 'לבושי מרדכי', שהעיד עליו כי הוא 'האברך החריף ובקי עצום וכו' בנש"ק… ונכד להגאון הקדוש מאור הגולה בעלהמ"ח שו"ת 'קול אריה' זצ"ל'. הרב משה יהודה ליב הוסיף הגהות לספרו של רבו שו"ת 'לבושי מרדכי', ואביו מביא אותו בספריו 'קצה המטה' ו'שערי חיים'.
בגיל 14 הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ובנוסף הוסמך על ידי הרב שמואל ענגל מראדומישלא ועל ידי הגאון בעל 'יגל יעקב'. בהיותו כבן 15 כבר לימד ברבים שיעור עיון.
לאחר נישואיו גר במארגרטן ולמד שם בהתמדה, משנת תרפ"ט מסר שיעורים בישיבתו של חותנו בש"ס ובשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ועמד לימינו של חותנו כדומ"צ, בהוראה ובניהול הקהילה. הוא הגיה את 'קובץ מפרשי התורה' שיצא לאור בעריכת הרב צבי מושקוביץ, והוסיף שם הערות כמעט על כל דף.
בקונטרס 'זכרון למשה' שיצא לאור כנספח לספר שו"ת 'רב חיים' מאת אביו, הודפס מכתב ששלח הרב משה ליב לרב יוסף צבי דושינסקי רבה של העדה החרדית בירושלים. במכתב כותב הרב משה ליב דברי תורה מחידושיו, וממבקש מהרב דושינסקי שישלח לו הסמכה לדון ולהורות, כפי שהבטיח לו בעת פגישתם בחוסט.
בשנת תרצ"ד הוא הוציא לאור את ספר 'לבושי מרדכי' על מסכת נדרים. הוא הוציא לאור מאמרים בכתב העת התורניים: 'לקט שושנה', 'אור תורה', 'דגל התורה' ו'קבוצי בחורים'. רבנים רבים התכתבו אתו בדברי תורה, והוא נודע כבקי גדול בספרות השו"ת. מכתב שכתב בשנת ת"ש, לרב גבריאל יהודה אילוביץ, מופיע בספרו שו"ת 'גיא ינשא' סי' קצח, הערה רנא. מכתב נוסף ממנו הודפס ספר 'תולדות קול אריה' (קליינוורדיין ת"ש), סעי' לג.
בשנת תרצ"ז, מיד לאחר פטירת וקבורתו של אביו, נבחר הרב משה ליב למלא את מקומו כרבה של ה' מאד. תוך זמן קצר נפטרה רעייתו, והרב לא הספיק להגיע להלוויתה במארגרטן. לאחר השלושים עבר הרב, עם שתי בנותיו היתומות הקטנות שרה יוטא ועלקה, לגור בה' מאד. הרב משה ליב התחתן בשנית עם מרת פיגה, אלמנתו של הרב משה אדלר ובתו של הרב מאיר רוזנפלד.
הרב משה ליב נודע כפוסק חשוב בהונגריה. הוא סידר לדפוס את ספרו של אביו שו"ת 'קב חיים' חלק א, והוסיף לספר הערות ומפתחות. הספר הודפס בקליינווארדיין בשנת תש"ג, אך רוב העותקים היו עדיין בבית הדפוס ואבדו לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה. אחיו, הרב אליעזר עהרנרייך, הרב ממאד-ברוקלין, מצא עותק של הספר, והוציא אותו לאור במהדורה צילום, בניו יורק בשנת תשל"א. לספר נוספו קונטרס 'זכרון למשה' (הכולל מעט מכתבים וחידושים מאת הרב משה ליב) וקונטרס 'יקרא דחיים' (הכולל את הספדו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שאמלו, דודו של הרב משה ליב, על האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ועל אחיו רבי חיים צבי עהרנרייך).
כתבי יד רבים שכתב, ובהם שו"ת ועל סוגיות הש"ס, אבדו בשואה וחבל על דאבדין .
חידושים בכתב ידו של הרב משה ליב על התורה, שרדו, נמצאו באשפה לאחר השואה, על ידי אחיו, הרב אליעזר, שהתכוון להוציאם לאור.
בשנת תש"ד גורש הרב לאושוויץ עם בני משפחתו ורוב בני קהילתו. שם נספו אשתו, בנותיו ואימו ביום כ"ח באייר תש"ד. הרב נשלח למחנה הריכוז גוזן, שם הנאצים רצחו אותו בעינויים אכזריים ביום כ"ו בסיון תש"ד. על פי עדויות יהודים ששרדו את המחנה, הרב קיבל עליו דין שמים באהבה וקידוש את השם במותו. (בספר 'קהילות הונגריה' נכתב שהרב נספה באושוויץ).
