מילי דאגדתא לפרשת ויצא / הרב משה אריה רוזנברג הי"ד

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)

הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.