נצוצי אור
מילי דאגדה, ועניני התחזקות והרמת קרן התורה
אלתר חיים בלאמ״ר שאול נ"י בוימגארטן
חתן הרה"ק אדמו"ר שליט"א מאלכסנדר
ב״ה
ענייני התחזקות ממה שאמרתי לרגלי הגזירות והרדיפות המתרגשות ובאות עלינו מכל עבר וצד.
הנה זה חידת פלאים עולמית, בעיני צוררינו ותוללינו, קיום עמנו הנצחי והתחזקותם בתורת ד' למרות כל מחשבותיהם הרבות ונכליהם להרע להם, ולהשפילם מעם, האומה הישראלית עומדת איתן כצור משגב בתורתו ומסורתו.
והנה נשום לה להתבונן בדברי רבותינו חז"ל ונטה אוזן קשבה ללשון למודיהם לדעת לעות את יעף דבריהם ז"ל, במדרשות ומאמרי חז"ל אשר נביא בס"ד אולי נזכה על ידיהם להבין חידות מיני קדם, ותקח אוזני שמץ מנהו.
ונקדים דברי המדרש רבה מ"ד 'אחר הדברים האלה היה דבר ד' אל אברם במחזה' וגו' וזה שאמר הכתוב 'אמרת ד' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו', זה אברהם שצרפו הקב"ה בכבשן האש, 'מגן הוא' וגו' 'אל תרא אברם אנכי מגן לך'. ועוד שם על הכתוב 'ויצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים' וגו' 'כה יהיה זרעך', רבי יהושע דסכנין בשם ריש לקיש וכי מחוץ לעולם הוציאו, אלא אחוה ליה שקקו דשמיא והעלה אותו למעלה מכפת הרקיע, דהא דאמר ליה 'הבט נא' אין הבטה אלא מלמעלה למטה וכו', וכל מי שהוא נתון למטה מהן הוא מתיירא מהן. עיין שם כל העניין.
אמנם יש לדקדק בענין, כי מפרשי התורה מקשים למה מצינו בברכות הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום ויעקב אבינו עליו השלום שנוי בדמיון עם ישראל, דלפעמים נמשלים לכוכבים כמו בפסוק הנ"ך ופרשת העקדה כתיב 'כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים', ובחלום יעקב נאמר 'והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת' וגו'. עיין בכלי יקר על התורה שם שמחלק כי בזמן הצלחת ישראל נמשלים לכוכבים ובזמן שעכו"ם קמים עליהם ולא יכלו להם נמשלים לעפר ולחול הים, עיין שם. ונראה לי לפרש ולבאר את העניין, ונקדים דברי המדרש רבה בפרשה הנ"ל, 'והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו'. 'אימה' זו בבל וכו'. 'חשיכה' זו מדי שהחשיכו עיניהם של ישראל ואמרו להם 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'. גדולה זו יון. 'נופלת עליו' זו גלות אדום. והיינו הארבעה גלויות. ועוד שם על הכתוב 'ויהי השמש לבא ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש', שבעון בר אבא בשם רבי יוחנן אומר ארבעה דברים הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום: גהינם, וגלויות, מתן תורה ובית המקדש. אמר ליה כל זמן שבניך עסוקים בשתים הן ניצולים משתים, והיה אברהם אבינו עליו השלום יושב ותמה ואמר במה אברר? בגיהנם או בגלויות, א"ל הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, קטע הדין מוניטא מן כדי, וברר לו את המלכויות. עיין שם.
והנה לתרץ קושיית המפרשים הנ"ך נקדים איזה רעיון הנובע ממקור מאמרם ז"ל כאשר נברר בעזרת ה' יתברך. וזה: כאשר נעמיק במהות שתי הברכות הללו שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום וליעקב אבינו עליו השלום, לקיים בזרעם טמונות וגנוזות בהם בשתי בחינות נבדלות זו מזו, לפי מצב עם ישראל ותכונתו בעתיד, של ידם ינצלו זרעם מכל ארבעת הגלויות, ומה הן שתי הבחינות הללו למעלה מרום גבהות הכוכבים ועומק עפר התהום, אשר לשתיהן יחד אין כל בריה יכולה לשלוט בהם, מחמת רוב גובהם או תהום עומקם, ואותן שתי התכונות הן מכונות לעומת שני זמני העתיד של עם ישראל.
ולפי זה נוכל לומר דזה העניין שהראה לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום שתי הסגולות, בית המקדש ותורה, שעל ידם ינצלו זרעו מגיהנום וגלויות, כי בית המקדם מרמז על הזמן שהיו ישראל ברום המעלה וההצלחה, בבחינת ברכת דמיון הכוכבים, והסגולה השנייה היא התורה אשר על ידה ובזכותה יהיה להם קיום ומעמד אף בזמן ירידתם וגלותם, בבחינת עפר, כי התורה נמשלה למים היורד למקום נמוך, כמאמרם ז"ל שם, (במדרש רבה בפי' סט) שבזמן גלותם שהם בבחינת עפר יהיה קיומם רק על ידי התורה, וזה לשונם שם: מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים, ומה עפר הארץ מבלה את כלי המתכות כך בניך מבלים את העכו"ם והן קיימין לעולם. ונראה לי דכלי מתכות נכללו ונרמזו הד' מלכיות, שישתעבדו בישראל כדרשתם ז"ל בש"ס על הכתוב 'ושנין די פרזל לה' (דניאל ז). וזהו הרעיון כל זמן שהם עסוקים בשתים ינצלו משתים, כי זה לעומת זה עשה אלקים כנ"ל.
ואפשר לומר כי זהו גם כן עניין חלום יעקב אבינו עליו השלום, כפי שמבואר בספרים הקדושים שהסולם מרומז על הגליות, כמו שאיתא שם ברמב"ן בראשית פרק כ"ח שמראה הסולם היא כעניין המראה לאברהם אבינו עליו השלום בין הבתרים, שמרומז על ממשלת הד' מלכיות. עיין שם. ואיתא שם במדרש 'סלם' בגימטרייה 'סיני', דהיינו תורה, וזה פירוש 'עולים ויורדים בו': כי עליתם וירידתם תלוי בו, כנ"ל, שבזכות התורה הקדושה ינצלו בניו מגלויות ושיעבוד מלכויות. וזה העניין 'מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', מרמז לשני הזמנים ושתי הבחינות, רום הכוכבים ועפר, והבן.
וכשנתבונן עוד בדברינו, יהיה לנו למאור העיניים, להבין כמה עניינים הכמוסים במאמרי חז"ל. מצינו בש"ס סוטה י"ד. וכבר שלחו מלכות עבודה זרה אצל גסטרא של בית פעור 'הראנו היכן משה קבור', עמדו למעלה, נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כיתות: אותן שעומדים למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להן למעלה.
ובאמת צריכים להבין כוונתם ז"ל בכל העניין, כי איזה שייכות היה לעכו"ם לדעת קבורת משה רבינו? ומה הוא הרעיון שנחלקו לשתי כיתות? ומה זה שעמדו למעלה ולמטה? ונקדים גמרא בבא בתרא קי"ח וב"מ פ"ד: על הכתוב 'וידברו בני יוסף את יהושע לאמור' וגו' (יהושע יז) 'ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ד' ויאמר עליהם יהושע' וכו', אמר לכו והחבאו עצמיכם ביערים שלא תשלוט בכם עין רעה. אמרו לו אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב 'בן פורת יוסף' וגו'. אמר רבי אבהו אל תקרא 'עלי עין', אלא 'עולי עין'. ופירש רש"י שם בבבא מציעא 'עולי עין', עולין למעלה מן העין, והיא מלמטה שהיא אינה יכולה לשלוט בהן. רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא 'וידגו לרוב בקרב הארץ', מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן. עד כאן. מבואר מזה שדבר הנעלה וגבוה מן העין, או להיפך שהיא למטה ומכוסת מן העין ונמוכה הימנה אין העין שולטת בו. וממילא הני תרי בעלי המאמר רבי אבהו ורבי יוסי בר חנינא תרווייהו מכוונים לדבר אחד. ולפי דרכנו הענין שהשיבו בני יוסף ליהושע לתת להם נחלה גדולה וקיימת, יהיה מדויק בלשון הכתוב 'ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ד", היינו מברכת הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום 'וספור הכוכבים כה יהיה זרעך', ועל זה אמר להו יהושע 'לכו והחבאו עצמיכם מעין הרע', והיינו מזמן הירידה כמאמרם ז"ל על הכתוב 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', שצריכים להתחבא מעת הזעם. כדרושתם ז"ל בש"ס בכמה מקומות שהחבאו את עצמם מזעם מלכות הרשעה. ועל זה השיבו לו בני יוסף: 'אנן מזרעא דיוסף', שנתברכנו בשתי ברכות, דאית בהו תרתי בחינות, ברכת 'עולי עין', דהיינו רום הכוכבים, ובחינת דגים בעומק מכוסת הים ועפר הארץ. ובאמת מצינו גם כן דהכלל ישראל מכונה ומתואר בשם 'יוסף', 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף' (תהלים פ) 'ולא נחלו על שבר יוסף' (עמוס ו) ועיין רד"ק ומצודת דוד שם שמפרשים שנקראו כל ישראל על שם יוסף, שהוא היה הבכור במקום ראובן, ושהוא כלכלם במצרים. עיין שם.
ועתה תאיר לפנינו מאמרם ז"ל (מגילה טו) על הכתוב 'כי נפול תפול לפניו', דרש רבי יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה? אמרו לו חכמיו: אומה זו משולה לעפר, ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים. ולכאו' קשה מה אמרו חכמיו ואוהביו להמן שלא יזדווג לאומה הישראלית בשביל שתי התכונות המיוחדות הללו שיש להן. אדרבה: מדבריהם היה לו ללמוד שעתה הזמן מוכשר למזימותיו ותחבולותיו. כי הלא אז היו בזמן ירידתן בגלות בבל והסתרת פנים, כדאיתא בש"ס חולין (קל"ט) אסתר מן התורה מניין, 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. ופירש רש"י ז"ל שם: בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאהו צרות רבות ורעות, וגם מבואר בספרים הקדושים דכל הנס היה אז בהסתר, ואף שיש לומר שכבר הייתה אז צמיחת עליתן, אמנם לפי דברנו מובן היטב: דשפיר אמרו לו חכמיו ויועציו שעל ידי שתי בחינות שלהם, שנמשלים לכוכבים ולעפר, הוא קיומם ומעמדם לעולם. ולכן כאשר לא תוכל להם כשהן בבחינת עולים רום הכוכבים ובודאי תפול לפניהם, כמו כן לא תוכל להם בעת ירידתן וגלותן כשהן בבחינת עפר, וזהו פירוש שתי נפילות, והבן.
ולהרחיב עוד ביאור הענין הזה, יש להסביר על פי מאמרם ז"ל (מגילה יד) אמר רבי אלעזר משל דאחשורוש והמן לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולהשני היה לו חריץ וכו', נזדווגו זה אל זה, אמר לו בעל החריץ לבעל התל: מכור לי, עיין שם. והנה באמת צריכים להבין כוונתם ז"ל במה שדימו את עם ישראל בעיני אחשורוש לתל ובעיני המן לחריץ? ונראה לפרש באופן זה: שבאמת קשה להבין דאיך אפשר שמלך המושל על שבע ועשרים ומאה מדינה יכתוב על לא דבר להשמיד להרוג ולאבד כל העם היהודי אשר לא פשעו ולא מרדו בו? ואחר כן כאשר אמרה לו אסתר שהיא יהודית חזר בו, ואמר 'מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן'. אולם לפי המבואר בספרים הקדושים, ועיין בספר יערות דבש, דהענין כך היה דזה ידוע אשר מלכי מזרח היו מאז ומקדם אצטגנינים וחוזים בכוכבים, ושאול ישאלו להם כל נסתר ונעלם. והוא חפץ לדעת מי הוא אשר ישב על כסאו ויירש ממלכתו. ודרש בקוסמים ובכלדיים ונתוודע לו שיורש כסאו ומלכותו, יהיה מזרע היהודים. ובאמת כך הוה, שדריוש בנו, שהיה מאסתר, מלך תחתיו, והוא עוד לא ידע עדיין, שאסתר היא יהודית. ולזה חרה לו עד למאד וגברה לו שנאתו עליהם, שיבוזו גוים נחלתו ומלכותו, ונתקנא בהם וחשב לאבדם, והיתה שנאתו בשביל מעלתם ורוממותם של עם הישראלי. אולם כאשר אמרה לו אסתר שהיא יהודית, הבין שהדברים מגיעים לבנה, שיהיה לו ממנה, דאזלין בתר האם, כדילפינן מ'לא תסיר', וממילא חלפה עברה שנאתו. לא כן היתה שנאת המן. הוא היה מתגדל ומתנשא על עם ישראל, ומלא חמה על אשר אין מרדכי כורע ומשתחוה לו. ובעיניו נדמו לשפלים ונבזים, באמרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… ולהמלך אין שוה להניחם'. וזהו הענין שבעיני אחשורוש נדמו עם ישראל לתל, ובעיני המן לחריץ.
ולפי זה שפיר אמרו לו חכמיו שאומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. והם השתי בחינות שבארנו. וכך אמרו לו: כשם שלא תשיגו אותם ולא חלה בם שנאת אחשורוש שהיתה בשביל רוממות ומעלת עם ישראל שנראים בעיניו כתל, וחש לאבדם. ועל ידי שהם בבחינת 'עולי עין' שנמשלו לכוכבים והם גבוהים למעלה מהשלטת שנאתו, כמו כן גם אתה, שבעיניך עם ישראל נראים לנבזים ושפלים כחריץ ושנאתך תחפוץ לרמסם ברגל גאוה, גם כן לא תוכל להם. מפני התכונה השנייה כשהן יורדין, יורדין עד עפר, שאינו מתברך אלא במים, שהוא תורה כביאור הנ"ל, דמתקיים במקום נמוך, ולא תשלוט בהם שנאתך, מחמת רוב עמקם ומכוסה ממך, ואין עין שולטת בהם.
ולפי זה יש להסביר מאמרם ז"ל (מגילה טז) דאיתא שם 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס', אשכחיה למרדכי דיתבו רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן, וכו'. אמר להם: במאי עסקיתו? אמרו לו: בהלכות קמיצה עסקינן. בזמן דמנדב מנחה מייתי מלא קומצא דסולתא ומכפר ליה. אמר להו: אתיא מלא קומצא דקמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי. ולפי דרכנו מובן היטב: דכשראו דיתבו רבנן ועסקו בתורה, נוכח לדעת שרק על ידה ובזכותה הם מתקיימים בעת ירידתם ובגלותם. ונרמז לו גם כן בתשובת הרבנן: בהלכות קמיצה עסקינן. ובנדבת מנחה שמביאים בעת העוני ושפלות כמאמרם ז"ל. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. ומזה נרמז לו שאף גם בהיותם בבחינת עפר ויורדים, הבחינה הזאת היא היא התחזקותם ומעוזם שהם מתברכים במים, היינו תורה, והם מבטלים כל מחשבות והם קיימים לעולם. והבן.
ועתה בא נבא לבאר ולפרש מאמרם ז"ל (סוטה י"ד) הסתומים. כי חכמינו ז"ל רמזו לנו בזה דבר שנתאמת עד ימינו אלה. שכמו מאז ומקדם כן עד היום. נחלקת ונבדלת שנאת עולם לעם עולם לשתי כתות מכחישות זו את זו, כיתה המביטה על עם ישראל בעיני המן. שנראים בעיניהם כחריץ. וכיתה השנייה המסתכלת על עם ישראל כעל תל. וזהו רעיון שאלת מלכות עכו"ם לפתור להם החידה העתיקה-החדשה, לחשוב עצה, ולהעמיק תחבולה, איך לעמוד על אופיו ותכונתו של קיום עם ישראל בגלות, לדעת איך יוכלו להמן. ועל זה כוונו מאמרם ז"ל במסרם לנו בשאלת העכו"ם הראונו היכן משה קבור, היינו האומה הישראלית האחוזה ודבוקה בתורת משה, ומתוארת ונקראת בשם 'משה', כמאמרם ז"ל על הכתוב 'את אשר עשה אלקים למשה ולישראל' (פרשת יתרו) ששקול משה כנגד כל ישראל. ובמדרש תנחומא פרשת בשלח 'אז ישיר משה ובני ישראל', שקול משה כנגד כל ישראל. ועיין במכילתא ריש פרשת שירה שמבואר גם כן זה שם. והנה מבואר בספר הקדוש "ישמח ישראל" פרשת קורח, שמשה רבינו הוא שורש הכלל ישראל, וכל חכמי הדור הוא רק מניצוץ משה רבינו עליו השלום אשר בם, כמאמר התקוני זוהר על עניין 'משה שפיר קאמר', דאתפשטותא בכל דרא ודרא, וכל התורה נקראת על שמו, 'זכרו תורת משה עבדי'. עד כאן לשונם הקדוש. ובספר הקדוש "תפארת שמואל" מובא בשם התקוני זוהר הנ"ל (פרשת פקודי) דראשי תיבות 'משה' 'מה שהיה הוא' שיהיה.. ועיין בספר "יערות דבש" (ח"א דרוש ז) שמאריך שם בעניין מאמרם ז"ל משה לא מת, כי תמיד נפשו קשורה עם חכמי הדור, כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה. וזה עניין מאמרם ז"ל מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו, והוא נהג עין טובה להנחילה לישראל. וזהו מאמר הקרא 'לא כהתה עינו', רצונו לומר שלא סילק השגחתו מאתנו אף במותו, כי תמיד עינו של ישראל, 'ולא נס ליחו', שהשקה אותנו מימיו ומתדבק אתנו, ולכך משה לא מת. עיין שם כל העניין.
ועל פי המבואר נראה דאומה הישראלית נקראת ומתוארת אז בשם 'משה' בעת שהיא נאחזת ומקושרת בתורת משה. והנה באים העכו"ם ומזדווגים להם, לחקור עצה ומזימה איך לכלותם חלילה, בעת גלותם שהם בבחינת עפר, שכל קיומם הוא רק על ידי התורה שנמשלו למים כהנ"ל, ואומרים למשוך מניקתו מהם, והיינו התקשרות עם ישראל בתורה ובמצות, וממילא יבטלו מהעולם, כדמצינו בימי אחז במדרש רבה על הכתוב 'ויהי בימי אחז', היינו שאחז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו', שאין לך שעה קשה כאותה שעה שעליה אמר ישעיה 'וחכיתי לד' המסתיר פניו מבית יעקב' וגו'. וכך תמיד מחשבות ומזימות כליון מלא לבבם, ושאלת היכן משה קבור על שפתם.
ועל זה ירמזון מאמרם ז"ל שנחלקו לשתי כיתות, כיתה אחת המקנאים בעם ישראל בשביל רום מעלתם, וחושבים את עצמם כנעדרי חשיבות ולמטה מהם. וכיתה השנייה המבזה ומשפילה את ערך של עם ישראל. ועל זה מסיימת הגמרא אותם שעומדים למעלה, היינו אותם של הכת המתגדלים ומתנשאים את עצמם על ערך עם ישראל ומסתכלין את עצמם כעל סוג אנושי ממדרגה גבוהה ולמעלה מהם, ומסיבה זו הם מתגרים בהם לכלותם חלילה, כמאמרם ז"ל במדרש רבה הנ"ל, ומה עפר עשוי דייש לכל, כן בניך עשויים דייש לגלות וכו', ומה היו עושים להם? היו מרביצים אותם בפולטריות ומעבירין כרין עליהם. רבי עזריה בשם רבי אחא אמר היא סימן טוב, מה פלטירה זו מבלה את העוברים ואת השבים והיא קימת לעולם, כך בניך מבלים את כל אמות העולם והם קיימים לעולם. עד כאן לשונו. וכמה שרצו והתאמצו לחתור ולרד עליהם; נדמה להם עוד למטה. וזהו הכל בשביל סגולתם הנפלאה שנרמזת בברכת הקב"ה ליעקב אבינו עליו השלום 'ושמתי זרעך כעפר הארץ', שהוא למטה ומכוסה מהשגת ידם, והם מבלים את כל המתכיות, כמו כן עמדו להם בימי המן כמו שביארנו, וכמו כן מצינו הנס בבחינת עפר בזמן גלות מצרים, כדאיתא בש"ס (סוטה י"א) על הכתוב 'תחת התפוח עוררתיך', שהיו מולידין בשדה, ומכיון שמכירים בהם המצריים באין להורגן ונעשה להם נס, ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורין וחורשין על גבן, שנאמר 'על גבי חרשו חורשים'. עיין שם כל העניין. הרי מבואר דהנס בבחינת עפר הוא, בשביל שהוא למטה מהשגת יד השונא.
ומסיימת הגמרא, ואותן שעמדו למטה היינו אותן השונאים של הכתה השנייה שמרגישים את פחותי-ערך ושפל לעומת עם ישראל ומתקנאים בם מפני כשרונותיהם ותכונתם, לרום למעלה, וממילא נראת לעצמם שעמידתם למטה, ובטענת הבה נתחכמה הם מתאמצים ליגע ולהשפילם ממצבם, נדמת להם למעלה, ואז ראו כן תמהו שגם מחשבתם זו לשווא, שאי-אפשר להם להשיגם ולהגביה אליהם משום הבחינה השנייה שנמשלו לכוכבים ולמעלה מכיפת הרקיע, וכמה שהתאמצו האויבים להתרומם ולבוא עליהם, נדמה להם עוד למעלה, וכדאיתא שם במדרש רבה הנ"ל, דאמר ריש לקיש עד דסנדלא ברגלך דרוס כובא, דכל מי שהוא נתון למטה מהם הוא מתירא מהם, אבל אתה שאתה נתון למעלה מהם דיישם. ועיין במדרש רבה פ"א.
ואולי לפי ענינינו יהיה מכוון מאמרם ז"ל במדרש חזית פ"א, רבינו הקדוש היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור בקש לעוררן. אמר ילדה אשה אחת במצרים ס' רבוא בכרס אחת וכו' זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ס' רבוי של ישראל, הדא הוא דכתיב 'אז ישיר משה ובני ישראל' וכו'.
ונתבונן נא בהקדמת הרמב"ם ז"ל ליד החזקה ודבריו יפיצו שביב אור על תקופת רבינו הקדוש וממילא נבין כוונתם ז"ל הלוטה בדברי אגדה זו כדרכם בקודש, ועיין לשון הרמב"ם ז"ל בהקדמתו שם רבינו הקדוש חיבר המשנה וכו' וקיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים וכל הפירושים ששמע מרבותיו עד משה רבינו ושלמדו בית דין בכל דור ודור בכל התורה כולה, וחבר מהכל ספר המשנה וכו', וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום, כדי שלא תשכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה כן לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות פושטת ומתגברת וישראל מתגוללין, חיבר חיבור אחד וכו' כדי שילמדוהו ולא תשכח. עיין שם כל דבריו הקדושים, ומכוונים הם למה שמצינו בש"ס (גיטין עו) כי באמת דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, רק סמכו על הקרא 'עת לעשות לד", כמבואר בש"ס. וזהו כוונתם ז"ל במדרש חזית הנ"ל רבינו הקדוש היה יושב ודורש, היינו שקיבץ ולימד כל השמועות וכל הדינים ששמע מרבותיו עד משה רבינו. וראה שהציבור מתנמנם, דהיינו שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין, וישראל מתגוללין כנ"ל. ובקש לעוררן ואמר ילדה אשה אחת וכו' ס' רבוא, זו יוכבד שילדה את משה ששקול וכו', דהיינו תורה, והוא שורש הכלל ישראל דאתפשטותא בכל דרא ודרא, ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, ומתדבק אתנו תמיד. ובזה רמז להם שיהיו עוסקים בתורה, ועל ידי זה יהיו ניצולים ממלכיות כנ"ל. והבן.
ואולי לפי עניינינו יהיה מכוון סמיכת ופירוש הפסוקים (הושע א-ב) דפרשה א' מסיימת 'קרא שמו לא-עמי כי אתם לא עמי, ואנכי לא אהיה לכם', ואחר כך מתחילה הפרק השני 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר מרוב, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני א-ל חי', ונדחקו שם המפרשים על איזה זמן קאי הקרא? עיין שם. ועיין במדבר רבה פ"ב. אולם לפי דברנו הנ"ל דבבחינת ברכת חול ועפר נרמזים על ימי הגלות כנ"ל, הוא בהתאם לפירוש רש"י ז"ל שם דקאי על ימי הגלות, ואקרא דלעיל 'כי אתם לא עמי', וזה לשונו שם: אראה עצמי כאילו אינו לכם ותכלו לבין האומות, ואף שם תתרבו ותצמחו. ועל זה מסיים הנביא 'והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם', והיינו דאף גם בהיותם בגלות בעת שנמשלו לחול ועפר, בהסתר פנים, ופירוש במקום הנראה לעין שונאיו ומשוסיו בשפל מצבם, ואומרים להם 'לא עם ד' אתם', מאותו מקום עצמו נוכחו לדעת את קיום עם ישראל והתחזקותם בתורה גם כן בעת שפלותם וגלותם, משום שנמשלו לעפר וחול שמתברך במים שהוא תורה. ועל ידי זה הם קיימים לעולם, ומבלים את כל כלי המתכיות, והם בעצמם יודו ויקראו להם 'בני א-ל חי', שהם קיימים לעולם. והבן.
ואולי לפי דרכנו זה נזכה להבין מאמר חז"ל (ויקרא רבה פ"א) רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא ניתן דברי הימים אלא לידרש, 'ואשתו היהודיה' וכו' 'ילדה את ירד', זה משה וכו' שהוריד את התורה מלמעלה למטה, שהוריד את השכינה מלמעלה למטה, ר' סימון אמר אין 'ירד' אלא לשון מלכות, כמה דתמר 'וירד מים ועד ים', עיין שם. ולפי ענייננו הרעיון כך, שמשה רבינו הוריד התורה מלמעלה למטה, שעל ידה יהיה לישראל קיום בעת היותם גם למטה בבחינת עפר, ומתקיים על ידי התורה שנמשלה למים, כנ"ל.
ועל זה מוסיף רבי סימון ואומר כי אותם שחושבים אותנו למטה מהם, טועים הם, כי 'ירד' יש במשמעותה גם כן לשון מלכות, כמה דתימר 'וירד מים ועד ים', 'והוא רודה בכל עבר הנהר'. כי בעת התעסקות עם ישראל בתורה הם נדמים למעלה, והם מבלים את הכל, וקיימים לעולם, ואין כל אומה שולטת בהן.
ועוד נוכל לפרש הגמרא הנ"ל דעניין למעלה ולמטה ושתי כיתות נרמזים להב' זמנים של עם ישראל, והיינו זמן בית המקדש ותורה, ויהיה פירוש המדרש הנ"ל כשהם עוסקים בב', דהיינו בית המקדש ותורה, ינצלו מב' הכיתות שנרמזים על ב' הזמנים כפי פירושנו זה, דכוונת מאמרם ז"ל (סוטה) הוא כך, דאותן שהיו עומדים על עם ישראל למעלה דהיינו בזמן עלייתן התאמצו להתרומם ולבוא אליהם כנ"ל, נדמה להם למטה, נוכחו לדעת כי אך הבל יפצה פיהם כי מן הנמנע הוא לעלות גבעת הכוכבים ולמעלה מכיפת הרקיע, שהתברכו רק זרעו של אברהם אבינו עליו השלום, ונוכחו שהם למטה. ואותן שעומדים למטה, היינו אותן הקמים עליהם בעת שהם בבחינת עפר בזמן גלותם, (פי' למעלה ולמטה עולה על ישראל, כי לפי פירוש הראשון בתיבת 'למעלה' ו'למטה' עולה על העכו"ם), ומסיים הגמרא נדמה להם לעכו"ם שעם ישראל למעלה מהם ומהשגתם, כי בעת גלותם שהן למטה בבחינת עפר, נתן הקב"ה המזור והתרופה התורה שנמשלה למים, שעפר מתפרק על ידם והם מבלים את הכל והן קיימים לעולם, ודו"ק. ומסיימים חז"ל בקול חוצב שנצח ישראל לא ישקר לקיים מה שנאמר 'ולא ידע' וגו', שהתורה הקדושה מעידה ומכריזה 'ולא ידע איש מקום קבורתו עד היום הזה'.
(נהור שרגא, א, עמ' 32; קובץ תורני 'ישמח ישראל', טו)
הרב החסיד ר' אלתר חיים בוימגרטן הי"ד, מאלכסנדר, בנו של הגביר ר' שאול בוימגארטן מלודז', התחתן עם מרת פיגא בת רבי מנחם יצחק דנציגר הי"ד, האדמו"ר מאלכסנדר. לאחר נישואיו ככל הנראה גר באלכסנדר. נולדו להם שלשה ילדים.
הרב אלתר חיים היה גאון ובקיא בכל מכמני התורה, כפי שנראה מתוך המאמר שפרסם בקובץ 'נהור שרגא'. ככל הנראה מאמר זה מבוסס על שיחה שמסר לתלמידי ישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, בשנת תרצ"ח (1938).
עוד שריד אחד מחידושיו הובא בשמו בספר 'פרדס יוסף', פרשת בהר אות ל, בביאור 'הא שאומרים בברכת המזון ועל שלחן זה שאכלנו עליו', ולא 'מעליו'.
הרב אלתר חיים היה עם משפחתו בגטו ורשה, ונהרג עקה"ש בשואה.
