קטגוריה: אישים הי"ד

בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.

אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.

הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס.
אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום.
כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.

אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,

הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד

(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)

הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.

אחיו של הרב מרדכי היו:
* הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה.
* הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד.
* רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג.
* רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט.
* הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.

בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.

הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.

בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ).
במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:

על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.

אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".

בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".

בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].

ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:

בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו.
בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'.
על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם.
שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.

בעזרת ה' יתברך האיר ה' את רוח איש אשכולות ורב פעלים טובות ה"נ כבוד ידידי החריף ובקי ירא ושלם סופר מהיר כש"ת מוה"ר צבי מאשקאוויטש נ"י אשר טרח ואסף וקיבץ מעשיות נפלאים ויפים שנתראו בין צדיקי הדורות זי"ע. והוא גברא דמהימנא לברר וללבן דברים אמיתיים ממגידי אמת מכל אשר מצא מרגניתא טבא. והועיל בזה הרבה לטובה לדורות עולם, להשריש האמונה בצדיקים יסודי עולם בלבבות ישראל, שהביא אליהם אות ומופת על האמונה שלימה בעבדי ה' באמת ובתמים.

וידוע מה שאמרו חז"ל על הדור של משיח צדקנו שיתגלה לנו במהרה בימנו ויגאלנו גאולת עולם בזכות האמונה בה' ובמשה עבדו, המה עבדי ה' התלמידי חכמים וגדולי התורה וצדיקים, לקיים בזה 'ולדבקה בה' להיות דביקים בהם ובמשנתם. ותועלת גדולה הוא לספר בכל עת מאותות ומופתים של כח הצדיקים המאירים. חשוב הוא כאלו עסוק במעשה מרכבה, כי על ידי זה יתקבל התעוררות ויתלהבו לבבות, ובזכות אמונה נגאלו ועתידים ליגאל במהרה בימנו, אמן נצח סלה ועד.

המצפה לישועה לכל כלל ישראל. אור ליום ב' בהעלותך תרצ"ט לפ"ק.
הק' יהושע פנחס וו"ב בן הגה"ק מהרש"ז ז"ל אבדק"ק סעפלאק

(הסכמה לספר 'ברכה משולשת')

הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) ביחד עם אחיו התאום הרב הלל יהודה, להוריו, הרב שמואל זנויל אב"ד מרגיטה (בן הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, המהריא"ץ, מתלמידי רבינו ה'חתם סופר') ומרת ניחה.

הרב יהושע פנחס היה תלמידו של ר' יעקב לייב מרקוביץ ותלמיד ה'ייטב לב' מסיגט, ואחר כך למד בסאטמאר בישיבת הרב יהודה גרינוולד מחבר הספר 'זכרון יהודה'. במלחמת העולם הראשונה עבר ללמוד בהעדילא מאד בישיבת הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, מחבר הספר 'לבושי מרדכי', ואחר כך בוויצן בישיבת הרב ישעיהו זילברשטיין מחבר הספר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. בשנת תרע"ה קיבל סמיכה להוראה מאת הרב זילברשטיין ומאת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, וכן הוסמך להוראה מאת הרב שמעון גרינפלד מסעמיהאלי מחבר שו"ת מהרש"ג. במקביל סיים בהצטיינות לימודים כתלמיד אקסטרני בבית הספר התיכון האקסטרני בגרוסוורדיין ושלט היטב בשפות הונגרית וגרמנית.

בשנת תרע"ט (1919) הוא התחתן עם מרת שרה רחל בת ר' בנימין פריימן הי"ד. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו במארגערטען, התמיד בלימוד התורה ומילא תפקיד של דומ"ץ שלא על מנת לקבל פרס.

נולדו להם תשעה ילדים. בתם אסתר נולדה בשנת תר"צ ונפטרה מדלקת ריאות בשנת תרצ"ה (1935). בלוויה הספיד אותה אביה הי"ד והזכיר את ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ו,ו) על הפסוק 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים', אומר המדרש 'דודי', זה הקב"ה. 'לגנו', זה העולם. 'לערוגת הבושם', זה ישראל. 'לרעות בגנים', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'וללקט שושנים', לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ור' אבהו, רבי יהודה אומר: הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אומר: התאנה הזו בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה. וממשיך המדרש שם ואומר: רבי חייא בר אבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי יהושע ותלמידיו, (מכאן והלאה בתרגום מארמית) היו נוהגים לשבת וללמוד תחת עץ תאנה אחד. בכל יום היה בעל העץ משכים קום ומלקט את התאנים שבשלו. אמרו החכמים נשנה אח מקום ישיבתנו, כי כנראה שבעל התאנה חושד בנו (שנאכל מן התאנים שלו). הלכו וישבו במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם (את החכמים יושבים ולומדים תחת תאנתו). הלך לחפש אותם עד שמצאם, ואמר להם: רבותי, מצווה אחת הייתם עושים ואתם מבקשים למנעה ממני (שאני זכיתי לה בהיותכם לומדים תורה תחת תאנתי). אמרו לו: חס ושלום. אם כן מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: שמא אתה חושדנו. ענה להם: חס ושלום! אלא משכים אני כל בוקר ללקט את תאנתי, כיון שהחמה זורחת על התאנה והן מתולעות. מיד חזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו. יום אחד לא השכים ללקט את תאניו, וזרחה עליהם החמה. לקחו תאנה ופצעו אותה, ומצאו שהן מתולעות. אמרו יודע בעל התאנה עונת הלקיטה.
כך הקב"ה יודע אימתי הזמן להסתלקות צדיקים. וזה לגמרי לא ענין של גיל ושל שנים שחיים על האדמה הזאת, כך סיים את הספדו, קרע את בגדיו ובירך בקול בכיות 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות.

בט"ו באב תרפ"ט (1929) מונה הרב יהושע פנחס לאב"ד העיירה סעפלאק וגלילות מרגיטה (רומניה, בטקס חגיגי עם בואו לסעפלאק הביא אתו קבוצה של בחורים ממארגערטען וייסד ישיבה, בה למדו בשיטת ישיבות הונגריה.

הרב לקח על עצמו את המשימה של עריכת כתבי זקנו הגדול מהריא"ץ על אבן העזר וחושן משפט. הוא העתיק וסידר את הכתבים, ושלח אותם אל גיסו המהר"ם בריסק הי"ד, כדי שיעבור עליהם ויגיה אותם לפני הוצאתם לאור. אך השל מלחמת העולם השנייה מפעל זה נקטע. לאחר המלחמה נמצאו אלפי ספרים והמוני כתבי יד בחצר ביתו של המהר"ם בריסק בטאשנאד, ובהם גם כתבי המהריא"ץ, והובאו לארץ ישראל.

בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה. בסוף אייר תש"ד רוכזו היהודים באולם במרכז העיירה, בתנאים תת-אנושיים, ואף גוי מהשכנים שלהם לא הציע לעזור או להחביא ולהציל אפילו יהודי אחד. כעבור יומים-שלשה נדחסו היהודים לקרונות רכבת וגורשו לגטו גרוסוורדיין, ששכן בבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר. בהיותם ברכבת הורה לבנו לקפוץ ולהסתתר, אך הבן התייעץ עם האדמו"ר בעל 'אמרי חיים' מוויזניץ, ובהנחייתו הסגיר את עצמו כשנודע לו שאביו הוכה בשל בריחתו. לאחר כמה ימים הגיעה הוראה להעביר את הרב לגטו בודפסט על מנת שיצטרף לרכבת שארגן קסטנר, אך הרב סירב לנטוש את אנשי קהילתו. ביום רביעי, ב' בסיון תש"ד, גורשו היהודים מגטו גרוסוורדיין ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה הרב עקה"ש, בהיותו בן 49. כשנפרד מבניו בסלקציה אמר להם: 'אולי ירחם ה' ואתם תזכו לצאת לעבודה ולהחזיק מעמד עד יעבור זעם, אז דעו שאין לכם מה לחפש בגולה הדוויה כי רק בהר ציון תהיה פליטה'. בנו ראה את אביו הרב נלקח לתאי הגזים בשבת ערב חג השבועות בשעת בין הערביים, ולכן קבע את יום הזיכרון לחג השבועות. הי"ד.

נספו גם ילדיהם מרדכי (נולד בשנת 1927, ובחנוכה תש"ה עדיין היה בחיים), משה אריה (נולד בשנת 1933 ונספה עם הוריו), חנה לאה (נולדה בשנת 1935 ונספתה עם הוריה) ושבע (נולדה בשנת 1937 ונספתה עם הוריה) הי"ד. שרדו בתם יוטא אשת ר' יום טוב ליפמן כהנא, בנם ר' דוד אלימלך, בנם אהרן צבי אילון (המוציא לאור של הספר ההיסטוריה הקהילתית 'עולמי') ובתם צביה אשת ר' יעקב שלמה בלוי.

תולדותיו הובאו בספר 'עולמי, ספר זכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין', עמו' 19.
מכתב ההסכמה המקורית שכתב לקונטרס 'ברכה לחיים' מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד, נמכר בבית המכירות 'גנזים'.

שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הנה נוסח סידורי ספרד שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, ונוסח האור זרוע והמחזור ויטרי ולא נבוש לעולם ועד, אך נוסח סידורי דידן ובספר לקט יושר ובאבודרהם, והנה יש אומרין שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל, וכפי הנראה שהוא סירכא דלישנא מברכת אהבה רבה ואין לו מקום כאן, ובכל הנוסחאות ליתא.
וחתני הרב המאוה"ג וכו' מו"ה בנימין זאב ליכטענשטיין נ"י (הי"ד) פירוש גם נוסחא זו על פי דברי הגמרא (חולין ז:) גבי רבי פנחס בן יאיר שאמר ליה רבינו הקדוש רצונך סעוד אצלי, והשיב לו רבי פנחס: ישראל קדושים הם, [אבל יש רוצה ואין לו], ויש שיש לו ואינו רוצה, [וכתיב (משלי כג,ו) 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך…'].
כי רבי היה סובר שכוונת רבי פנחס שאינו נהנה משל אחרים שלא יכשל בדבר איסור (וכדרך כמה אנשי מעשה שאינם אוכלים אצל אחרים מחמת חשש זה), לכך כעת שהיה המעשה שחמורו לא אכל דבר איסור, כדאמרינן בגמרא שם, לכך נפיק רבי לאפיה ואמר ליה שיאכל אצלו, כי כעת אין לך לדאג מחשש איסור, כיון שראית שגם חמורך לא רצה לאכול דבר איסור, והשתא בהמתן של צדיקים [אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?].
ועל זה השיב לו רבי פנחס: לא כמו שאתה סובר שמחמת חשש איסור אין אני נהנה משל אחרים, ישראל קדושים הם וגדורים ממאכלות אסורות (כי אצל מאכלות אסורות שייך לשון 'קדושה', כדאמרינן שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יא,מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם' וכו'). אך הכוונה מה שאין אני נהנה משל אחרים, שיש אשר יש לו ואינו רוצה וכו'.
ובזה מיושב נמי קושיות התוספות (שם ד"ה ויש) דאם אינו רוצה למה נקרא 'קדוש', אך לפי שבגדר מאכלות אסורות הוא קדוש.
היוצא לנו מזה שלעניין ליהנות משל אחרים, חוץ מזה שהוא נהמא דכסופא, יש לנו חשש דרבי פנחס בן יאיר 'שיש שאינו רוצה' ואסור ליהנות ממנו, והיא לאו מדברי קבלה 'אל תלחם לחם רע עין'. 'ויש שאין לו' והוא כמו אבק גזל, כמו האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה.
ועל זה אנו מתפללין ואל תצריכנו וכו' שלא נבוש ונכלם מצד נהמא דכסופא ולא נכשל מצד חשש דרבי פנחס בן יאיר עד כאן דבריו.

ונכון הוא.

(הרב ישראל חיים פרידמן בשם חתנו, מתוך ליקוטי מהרי"ח א, מהדורת ירושלים תשע"ג, עמו' תקכו-תקכז)

הרב בנימין זאב ליכטשנטיין (1850-1944) – (Rabbi Vilmos Lichtenstein) – 'הרבי ממג'ירוש'. כיהן למעלה מחמישים שנה בכפר מאג'ירוש, ואחר כך עבר בשנות השלושים לעיר ביסטריץ הסמוכה, ופתח שם בית מדרש בדירתו. אביו, רבי יעקב קופל ליכטנשטיין אב"ד בעטעלן וואשהעלי (אחיו של הגאון הנודע רבי הלל מקאלמייא), היה בנו של רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אב"ד וואג-וועטש.

הרב בנימין זאב התחתן עם הרבנית מינדל בת הרב ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב ומחבר ספר 'ליקוטי מהרי"ח'.

בתו של הרב בנימין זאב הי"ד, הרבנית זיסל לאה הי"ד, אשת הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאטש בזינבערגען (בנו של הרב ברוך בעדניט הי"ד אב"ד קראסנא).

הרב בנימין זאב נספה באושוויץ בהיותו בן תשעים וארבע, יחד עם רעייתו, וחלק ממשפחתו, בי"ג סיון תש"ד.

שמונת אחיו היו:

הרב יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בעטלאהן (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), [ראה אוצר הרבנים 6998].
הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד, אב" קראסנא (תרי"ז-תש"ד, 1857-1944) [ראה אוצר הרבנים 4201], (אביהם של הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, ושל הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד אב"ד לכניץ, בניו של הרב שמעון היו: הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל והרב יוסף שמואל הי"ד אב"ד סילאג'צ'ה).
הרבנית ליבא אהובה (תר"ך לערך -תרצ"ה, 1860 לערך – 1935) אשת הרב אהרן צבי קלר אב"ד שאמקוט (תר"כ-תרפ"ח, 1860-1928), [ראה אוצר הרבנים 1874].
הרבנית ביילא (נפטרה בשנת תר"פ 1920), אשת הרב משה יצחק לוינגר, אב"ד פאנצעלטשעה (נפטר בשנת תרפ"א 1920), [ראה אוצר הרבנים 15506].
הרב אשר אנשיל ליכטנשטיין (תרכ"ד-תרצ"ז, 1864-1937), [ראה אוצר הרבנים 3567].
רבי יוסף ליכטנשטיין, אדמו"ר בסיגט (תרכ"ז-תרצ"ט, 1867-1938).
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד אב"ד טשירטש (תרל"א-תש"ה, 1871-1944), [ראה אוצר הרבנים 13894].
הרבנית רייזל (נפטרה בשנת 1957), אשת הרב פנחס ליכטנשטיין אב"ד מאטש (תרל"ג-תש"ג, 1873-1943), [ראה אוצר הרבנים 16930].

שלום שלום לרחוק ולקרוב

דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.

יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).

וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה.  אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!

ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.

הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.

אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.

ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.

כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.

אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?

בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.

(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)

יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.

יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.

יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.

בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.

כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".

בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות  אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.

דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).

גבירותי ורבותי!

למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם.
אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם.
יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות.
המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין.
יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים.
תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש.
הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה.
המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר.
כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית.
כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים.
לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים.
האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי.
שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות.  בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה.
לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם.
אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי.
מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה.
לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות.
מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו  מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.

(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)

הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינק שבאוסטריה.

בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.

בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'

הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.

ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).

נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.

בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.

באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.  

בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).

באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):

ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז.
אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א.
יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא.
הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה,
ד"ר אברהם יעקב מרק
הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.

בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.

במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).

בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.
ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.

בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.

בארכיון הספריה הלאומית מצויים מספר מכתבים וגלויות ששלח הרב מרק הי"ד לרב יהודה ליב צירלסון הי"ד ולרב משולם ראטה. גלויה נוספת מאת הרב מרק הי"ד נמכרה בעבר במכירה פומבית.

ליל כל נדרי שנת תש"א לפ"ק

'כי ביום הזה יכפר עליכם' וכו'. 'על משכבי בלילות' וכו', הנה 'לילה' נקרא כמה חשכת הגלות כשאנו שוכבים בו כחולה שכל אבריו כואבים לו, בקשנו 'את שאהבה נפשי', לדבק בהקב"ה. והנה ידוע שהשגחת הבורא הוא סיבת הדביקות, וכפי ערך הדבקות כן ההשגחה כמובא בספר הקדוש המורה להרמב"ם ז"ל. ועל פי זה אמרתי 'וד' עמו' מלמד שהלכה כמותו, היינו ד' עמו, הלכה, שהשכינה הולכת עמו כמותו כמו שהוא הולך עם השכינה הקדושה. ובכן מי שאין נפשו מטוהרה לא יוכל לידבק עם קונו. וזה בקשתי ולא מצאתי בעוונותינו הרבים מחמת החשכות, 'אקומה נא', היינו מוסב על ימי סליחות שמשכימים לסליחות, 'ואסובבה בעיר', הוא ראש השנה, כמו שכתוב 'היתקע שופר בעיר'. 'בשווקים וברחובות', קאי על ערב יום כיפור. 'אבקשה את שאהבה נפש[י] בקשתיו ולא מצאתיו', כי עדיין לא הגעתי להזדכך ולקבל פני השכינה. 'כמעט שעברתי', שעברו ערב יום כיפור, 'עד שמצאתי' הוא ליל כל נדרי, שאין שטן ופגע רע. 'אחזתיו ולא ארפנו', כי בישמח משה כתב כי הנה זה עדיין לא נושענו, כי לאחר הושענא רבא ישובו בנים לגבולם עושים מעשים הקודמים, ועל זה מזהיר 'אחזתיו ולא ארפנו', שלא נעזוב אותו ונחזיק אותו היטב. ועל ידי זה ישגיח הוא עליו, עד ש'הביאותיו אל בית אמי', הובא בתיקונים דזה בית המקדש של מעלה, ו'חדר הורתי', בי המקדש של מטה, ויהיה אם הבנים שמחה וגמר חתימה טובה וישועה כללית והרמת קרננו בגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

ליל כל נדרי [שנת תש"ג לפ"ק]

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים' וכו', ואומר 'מקוה ישראל ד" וכו' (יומא פ"ב:). הנה אחי ורעי, מי אנכי עומד כאן להוכיח את רבים, ולבי עלי דווי על מעשי המלוכלכים, רק יען שבחרו כי להיות מוציא את הרבים ולהיות שליח ציבור, ושליח ציבור צריך שיהיה מרוצה לקהל על כן גרמתם לי שהרהבתי עוז לבקש מאתכם ראשית שתמחלו לי בכלל ובפרט, והיות שאני יכול להיות ממצדיקי הרבים אבקש שלא אהיה חס ושלום מחטיא את הרבים על ידי מעשי על כן אבקש מאתכם סליחה, ואחרי זה נבקש מאת ה' יתברך שם הרחמים, הנה המקרא הזה אומרים גם כן בעת שנפטר האדם אצל הטהרה. ובגדים אלו, טלית וקיטל ופוזמקאות, גם כן בגד מתים. גם הה' עינויים, הוא כדרך מתים, שאין להם אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. ויצר הרע גם כן אין ביום הזה דומיא למת. ועם כל זה הנשמה יש עוד בקרבנו, לרמז להתעורר אל ד' ולעשות תשובה, ותשובה מיחיד קשה אבל תשובת רבים לא ימאס, ואפילו מיראה נעשין זכויות, עיין ישמח משה פרשת האזינו. על כן לכו ונשובה יחד אל ד' הטוב, כי אם לא נהיה בשלום ואחדות חס ושלום אין השכינה שורה. וכל אחד בעצמו ודברים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. ועל ידי שאין שלום חס ושלום נצמח מזה לשון הרע, רכילות, גאות וכו', ואם כן באיזה פנים נוכל לעמוד לפני ד' ובלשון אשר פגמנו ודברנו איסור. על כן נשובה קודם ונפייס איש את רעהו, ממילא לא יהיה לשון הרע ורכילות ודברים בטלים, ואחרי זה ורחם ה' עלינו ויטהר אותנו.
והנה בעל עבירה אין לצרפו למניין, ממילא מבטל השראת השכינה, על כן נשוב למען נזכה לדבק בה' הטוב ובשורש שיש לכל אדם חלק אלו-ה ממעל, וזהו מקוה ישראל ה' מושיע על ידי זה שמקווים למקום אחד, מרחם ה' הרחמים, וזה 'ואהבת לרעך כמוך אני ד".
וזה רבי עקיבא שאמר 'מתי יבא לידי ואקיימנה' (סוף ברכות), שמסר נפשו בעד ד' הטוב, אמר 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים', כי אנו בנים למקום שקודם צריכים אנו לטהר בינינו, ואחר זה ה' יתברך מטהר אותנו בינינו לבינו. והנה בזוהר הקדוש (במדבר דף קכ"א) ורזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר-נש מהאי עלמא, הדא הוא דכתיב 'אם יכופר [העון הזה לכם] עד תמותון', והאי יהיב גרמיה למותה ומסר נפשיה כמאן דאתפטר מהאי עלמא. עד כאן. אם מקבל עליו מסירת נפש כאלו נפטר ומיתה מכפרת, אבל אם לא חס ושלום מיתה גורמת, כמו שאבדנו את הרב הצדיק הקדוש מוויזשניצא זצוק"ל, ובמשפחתנו אחי הקדוש מרחם משה זצ"ל לקרבן, על כן נראה להיות כאלו 'ונשלמה פרים שפתינו', ושכירות משתלמת לבסוף. עיין עצי חיים חלק דרוש פרשת פנחס, על כן הוה כאילו מתים ומגיע לנו שכר טוב גמר חתימה טובה. על כן לכו ונשובה ונבקר חטאנו: שבת, נדה, תפלה, שלום, בפרט כעת שהיא שבת קודש תפילה בצבור, התורה הקדושה מא' עד ת' ונפייס אותה, והנה אמרינן (שבת ל"ד.) עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, פגם הברית וכו', ונזכה במהרה לגאולה שלימה. אמן סלה ועד.

הרב מרדכי קליינמן (קליינמאנן) הי"ד, שו"ב ומו"ץ בקהילת אמבאד הסמוכה לסאטמאר, בנם של הרב שמואל זאב קליינמן, שהיה שו"ב ומו"ץ בס' וואראהל (תלמידים של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא ממונקאטש בעל 'דרכי תשובה', הרב שלום גולדברג מסבליאבה בעל 'דברי שלום', הרב אליהו קליין מהאלמין והרב יחזקאל בנעט אב"ד וואראהל) ורעייתו מרת פרל בת הרה"ח ר' שמואל גרינפלד מניגרעשט.

הרב מרדכי היה תלמידו של האדמו"ר רבי חיים צבי טייטלבוים בעל ה'עצי חיים' מסיגט ושל רבי יהודה רוזנר הי"ד בעל 'אמרי יהודה' מסעקליהיד הי"ד.

בשנת תש"ב נמנה על משלמי דמי הקדימה להוצאת הספר 'ראשי בשמים' מאת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד.

הרב מרדכי היה גדול בתורה וביראה, וכתב חידושי תורה, דרשות ורשימות מחלומותיו. חלק מכתבי שרדו באופן נסי ונמצאו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, על ידי אחיו, ברפת בקר של שכנו דב פלעגיר הי"ד. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשמ"ג בספר 'מאמר מרדכי' הנספח לספרו של אביו, 'הוד שמואל' (עמו' פד-קפב).

הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.

בסמוך לפלישה הגרמנית להונגריה, במרץ 1944 נשלח כביכול הרב מרדכי לצבא העבודה לחפירת שוחות בחזית הרוסית, בנו אלעזר (לסלי) זוכר את מעמד הפרידה הכואב בו בכתה האם על כך שהאביו לא ישוב עוד, בעוד אביו ניסה להרגיע כי הוא ישוב תוך זמן קצר. היה זה הפעם האחרונה בו ראה את אביו, שנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר שלשה שבועות גורשו האם והילדים לגטו סאטמאר, ובתאריך 16.05.1944 גורשו משם ברכבת לאושוויץ. עם הגעתם יעץ לאלעזר קליינמן, יהודי מפולין ביידיש, שישקר ויאמר שהוא בן שבע עשרה, למרות שהיה בן חמש עשרה. בסלקציה נשלחו האם ושבעת אחיו לתאי הגזים, בעוד שהוא סיפר שהוא בן שבע עשרה ונלקח לעבודת כפייה במחנה. הוא הועסק שם בעבודה על פסי הרכבת, פריקת שקי מלט מקרונות רכבת וכריית פחם. לקראת הגעת הרוסים הוא הועבר למחנה בגרמניה ונדר כי אם ישרוד יקדיש שנה ללמוד בישיבה. אלעזר שוחרר במהלך צעדת המוות לדכאו בתאריך 23.04.1945. במהלך צעדת המוות, כשחבריו נחלשים, נופלים ונרצחים על ידי הגרמנים, נחלש אלעזר מרעב, אך הצליח להמשיך בסיוע שני אחים יהודים שהלכו לצידו ונתנו לו להישען עליהם. ביום שחרורו שכב אלעזר בתעלה בצד הדרך, מותש, חולה ומורעב. חייל יהודי אמריקאי מצא אותו, מסר לו את מעילו ונשא אותו לבית חולים שדה של הצבא האמריקאי.

לאחר המלחמה התגורר אלעזר במחנה עקורים בגרמניה ובשנת 1947 עבר ללונדון, שם הלך ללמוד במשך שנה בישיבה כפי שנדר. בהמשך התחתן. בשנת 1979 עבר עם משפחתו להתגורר בקנדה, ובזקנותו חזר לחיות באנגליה לצד בתו.

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)

הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

הנה עבודת האדם בימי האלול מתחלק בשני חלקים. חלק ה'רוח' על ידי תפלה ולימוד המוסר, וחלק ה'למעשה' בענייני תיקון המידות, תיקון העבר ותיקון העתיד. והנה במשך שלשים יום יכול האדם לחנך עצמו בתקון חדש שצריך לרפואת נפשו, על כן יכולים לקרוא את חודש אלול גם חודש של חינוך. וראוי לקבל על עצמו דבר אחד לעסוק בו כל הזמן, למען ישיג בו קנין חזק והדבר הזה יהיה יסוד ושורש בעבודת האדם בכלל, כמו שאמר הכתוב 'חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתןק (משלי יב) ופירש רבינו יונה ז"ל וביאור הענין כי הצדיק נותן שורש בכל יום כאילן שהוא משלח שורשיו בכל עת, וכמו שאין הרוחות עוקרות אילן ששורשיו מרובין, כן לא יהרדפוהו הניסיונות את הצדיק, אך הרשעים אין תועלת בעושרם, כי אין להם שורש, וניסיון קל תהדפם. עד כאן לשונו. ועל כן צריכין לנטוע בנפש שורש טוב.

והנה מידת ההקפדה והכעס ראש כל חטאת, וכבר שאל הגאון הצדיק ר' נפתלי אמשטרדם ז"ל לאדמו"ר זצ"ל עצה ותחבולה על מידת הרגזנות, והשיב לו שישים אדם לליבו תמיד להיות 'איש טוב'. וכן שאל ממנו עצה על מידת קפדנות, וענה לו שיתבונן תמיד בגודל החוב על האדם, או ימצא כי אין שום מחשבה נכונה, כי אם המחשבה לעשות טוב לזולתו. כי חלקי המחשבה ארבע המה: חלק המחשבה לקבל טובה. חלק שני לעשות רעה בגדר נקמה. חלק שלישי מחשבה של פחד אולי יעשה לי חברי רעה. וכל זה הוא כנגד גדרי הבטחון. ונשאר רק חלק אחד ישר ונכון, והוא החלק לעשות לחברו הטבה, או הטבה במקום הקפדה. וכאשר ירבה בהתבוננות זו יסתלק ממנו רתיחת ההקפדה, כי זה כל האדם לחשוב רק להטיב, ובשעה שהוא מקפיד הרי סר ממנו מטרת האדם ונטה מן הדרך, ומן היסוד והשורש של עבודת האדם. בכלל ובפרט.

והנה במשך שלשים יום כשיעסוק אדם בנצירת הלב ישיג קנין חזק, כמו בנזיר שהרגיל נפשו שלשים יום להתרחק מן היין נקרא 'קדוש'. וכמו שמצינו בתורה 'ובכתה את אביו ואת אמה ירח ימים', ופירש הרמב"ן שבכייה זו הוא תשובה וחינוך, שבמשך שלשים יום תתבונן באושר היהדות וגנות המידות הרעות והדעות כוזבות, ותעזוב דרך אביה ואמה, הן בכוח והן בפועל. כמו שכתב הרמב"ם על הפסוק 'יעזוב רשע דרכו', בפועל, 'ואיש און מחשבותיו' בכוח. וכמו שאסרו חז"ל הטומן משקלותיו במלח ועובר על זה משעת עשיה (בבא מציעא). אף על פי שלא שקיים בהם בפועל, מכל מקום חייב על בחינת בכוח בלבד.

וכן היוצא למלחמה שהיה צדיק גמור ולא הייתה לו עבירה קלה להיות מחוזרי המלחמה, ונכשל אחר כך בחשק אשה יפת תואר, כמו שכתב בן סירא 'בתואר אשה יפיה רבים הושחתו', גם לו נתנה התורה שלשים יום שיראה אותה בנוולתה למען יחנך לבו לראות שכל זה הוא הבל הבלים, והפריז על המידה. כמו שאמר הכתוב 'ומוצא אני מר ממות את האשה', ופירש רבינו יונה ז"ל כי המוות מפריד האדם מחיי עולם קטן, אבל האשה מפרדת את האדם מחיי עולם נצחי לעד ולעולמי עולמים. ובהתבוננות זו יתקן לבו שנכשל בארס החשק ובמצודת החמרה הנפרזה, ויתקרר רוחו מעט, ואז לא תהיה מפריע כל כך, לדרכו הנבוה. וחזינן מזה שבמשך שלושים יום יכול האדם להשיג קנין בגנות עוה"ז.

ויש להתבונן מפני מה מצינו בבן סורר ומורה שדנו אותי למיתה בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה לוג יין, ולמה לא ענש הכתוב את היוצא למלחמה ונכשל בחשק אשה זרה? האם תאוות אכילה גרועה מתאוות החשק ? ויתכן לומר שיש כאן הערה נפלאה, עד כמה החמיר הכתוב בשורש רע שיצא מזה תקלה בבין אדם לחברו. והוא כי יתכן שעיקר ההקפדה הוא מפני שסופו מלסטם את הבריות, ואדם זה הוא כמו בור ברשות הרבים ותקלה לאנשי הישוב. אבל מי שנכשל בתאוות החשק, הרי הוא תקלה לעצמו, לנפשו ולנשמתו, אבל אין כאן בית מיחוש של לסטות, ולכן החמירה התורה דווקא בבן סורר ומורה, שצומח בו שורש רע, שיצא מזה שיהיה בעל עין רעה על מי שיש לו כסף, ויתעורר בו כוח הרציחה למען ישיג הרגילו.

וכן מצינו ב'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ומשתה', ותיכף נסמך לזה 'על חטא שחטאנו לפניך במשא ומתן', כי על ידי תאוות אכילה והוצאה מרובה על תפנוקים, יכשל במשא ומתן, שמבקש הרגלו על ידי משא ומתן, שלא באמונה.

והנה באופן יותר עמוק יתכן שפירושו של 'במשא ומתן' שעוזב דרך הפרישות ובוחר להיות איש מדיני. ויותר עמוק יש לפרש 'במשא ומתן' שעושה תורתו קרדום לחפור בה על כל. חזינן מזה חומר בין אדם לחברו.

וכן מצינו במסית ומדיח אף על פי שלא עבד עבודה זרה אלא הסית אחרים לעבוד עבודה זרה, נסקל רק בשביל זה שהוא תקלה לבני אדם, שאינם יודעין להיזהר ממנו.

והנה יש להעיר מפני מה בישמעאל כתיב 'כי שמע ד' אל קול הנער באשר הוא שם'ק', ולא דנו אותו בשביל העתיד שסופו מלסטם הבריות, ואצל בן סורר ומירה דנו אותו בשביל העתיד? ויש לחלק בין בכוח ובין בפועל, כי אצל ישמעאל לא עשה פעולה שזה יקרא התחלה לליסטות ורק בכח היה אדם כזה, ולכן ניצל מן דיני שמים באותו שעה, כי כן הוא רחמי השם שלא דן את האדם בשביל בכוח, כמו שאמרו חז"ל 'אני ד' קודם שיחטא', ופירש הרא"ש ז"ל בראש השנה שהמכוון על ישמעאל ודומה לו, אף על פי שבכוח היה רע, מכל מקום לא דן אותו הקב"ה בשביל העתיד. אבל הבן סורר כבר התחיל פעולה של לסטות והוא הזוללות הנפרזה, לכן יצא מכלל רחמי שמים.

ויש להתבונן מזה עד כמה צריך אדם לעבוד על בחינת 'בכוח' ולא יתהלל בנפשו 'הלא אין הקב"ה דן על מחשבה', כי מה ירוויח מה שיזכה בדין ויחתם בחיים גשמיים, הלא נם ישמעאל זכה לנס ונזדמן לו באר מים חיים, אבל סוף נשאר 'פרא אדם'. ומדקדקים החוקרים שהיה צריך להקדים שם העצם על שם התואר ולאמר 'אדם פרא', כי שם אדם היא שם העצם. ובהכרח צריכין לאמר שאצל ישמעאל היה שם 'פרא' שם העצם, כי עצמותו ומהותו היה פרא, ואם כן מה ישמח עם האדם עם הגשמיות אם האדם עצמו הוא משחת במידות, ועל כן צריך האדם. לשים השתדלותו שיעבוד גם על המחשבה הרעה להרחיקה מן הלב, כמו שאמר הכתוב 'מכל משמר נצור לבך', ופירש רבינו יונה ז"ל מכל מדה רעה נצור לבך מחשוב באכזריות או כעס או כילות, כדי שתכלה המידה, כי על ידי הלב תכלה כל המידות הרעות שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב ותכסוף בהפכם. עד כאן לשונו.

(חיי המוסר, אוסטרובצה תרצ"ו, עמו' קכז)

הרב יעקב זלדין (מוזרירר) הי"ד, ממוזיר שברוסיה-הלבנה. בשנת תרפ"א היה מהצעירים המצוינים בכישרונות ובמידות שלמדו בישיבת 'בית יוסף' בהומל והיו אחר כך גדולי תורה, מנהיגים ומדריכים רוחניים. התלמידים הצעירים היו מתייעצים איתו והוא היה משמיע שיחות בפני חבורה שעמד בראשה, הדריך אותם בדרכי התורה והמוסר, והיה מתוועד עם חבורות נוספות. הוא נמנה על התלמידים שנהגו להתבודד בעיירה הסמוכה בליצה, ולעסוק שם בהתעוררות מוסרית ובמידת הביטחון.

בשנת תרפ"ב הצליח יחד עם חבריו לעבור את הגבול מרוסייה הסובייטית לפולין. הוא הגיע לישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, בראשות הרב אברהם יפה'ן, היה מטובי תלמידיה. הישיבה הייתה מאורגנת בחבורות של 'ועדים', כאשר בוועדה העליונה שסייעו לראש הישיבה בניהול הישיבה נמנו: הרב יעקב זלדין הי"ד, הרב ניסן פוטאשינקי הי"ד, הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד, הרב אהרן אגולניק הי"ד, הרב אייזיק גראייבסקי הי"ד, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר') והרב אליעזר אלפא אלשאנער.

בשנת תרצ"ח התחתן עם מרת חיה בת הרב אברהם אהרן ולדשיין הי"ד, רבה של העיירה אולקניקי. בני תורה רבים מליטא, ששהו אז בחופשה בעיירה, השתתפו בחתונתו, ובהם ה'חזון איש', ראשי ישיבות ראדין מיר ו'בית יוסף', ורבני הסביבה. הרב זלדין כיהן כמנהל הרוחני של ישיבת 'בית יוסף' בלוצק.

בתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח לליטא, אליה ברחו תלמידי ישיבה רבים, אך למרות מאמציו לא הצליח להביא לשם את משפחתו שנותרה בלוצק. בהגיעו לווילנה החל ללמוד בכולל מיוחד שהקימו ראשי ישיבות נוהרדוק בווילנה וללמד ב'ישיבת לוצק' שבווילנה.

לאחר הסובייטים כבשו את ליטא, הם הכריחו את כל הישיבות לעזוב את וילנה ולנדוד לעיירות ליטא. אך נותרו בעיר בני תורה בעלי זכות ישיבה בעיר שיצאו לעבודה ביום והתכנסו מידי ערב ללמוד יחד גמרא בעליית הגג של בית הכנסת 'בית שאול' ('שאולק'עס קלויז' על שם הגאון הרב שאול קצנלבוגן). הרב יעקב זלדין קיבץ את שארית תלמידיו לשעבר וייסד מחדש ישיבה שהתקיימה באופן מחתרתי. מסגרת לימודית זו המשיכה לפעול גם בגטו וילנה, תחת הכיבוש הגרמני.

ביום ראשון כ"ז בסיון תש"א (22.06.1941) הגרמנים חצו את הגבול לליטא. הרב זלדין נמלט עם אלפי פליטים מהעיר וילנה, אך לאחר נדודים מייגעים הוכרח לחזור לעיר. עם כניסת הגרמנים לעיר הם החלו לרדוף את היהודים ולהטיל עליהם גזירות. ביומן שנכתב באותם ימים בווילנה, נמצא כתוב:
'ספרו מפה לאוזן, כי בשכונת שניפישוק הוציאו מבית הכנסת את הרב קסל (חבר ועד הרבנים בוילנה) ואת הרב יעקב זלדין ('מאזירער'), מנהל רוחני של ישיבת לוצק בווילנה, ועוד כמה בני תורה ובעלי בתים. יחד אתם הוציאו ספרי תורה מבית הכנסת והכריחו את הרבנים לרקוד מסביב למדורות האש, כשספרי תורה בזרועותיהם. בשעת מעשה התעללו בהם והכום על ימין ועל שמאל. כשהם חרוכים מן האש והמומים מהמכות האכזריות, נשארו שוכבים בחצר כל עוד רוחם בם'.

הרב נכלא בגטו וילנה, ולא הצליח לקבל שום ידיעה ממשפחתו. היה התמסר במסירות נפש לעשיית חסד וסייע בפרנסת עשרות משפחות של אלמנות ויתומים שסבלו מרעב. לקראת פסח נמנה על העוסקים במלאכת המצווה של ארגון אפיית מצות לחג.

באוקטובר 1941 בוצעה אקציה בגטו. מי שנלכד, ובהם האדמור מקוידאנוב-ברנוביץ רבי אלתר פרלוב הי"ד, גורש ללוקישקי ולפונאר. בעליית בית הכנסת 'שאול'קעס קלויז' הסתרו למעלה ממאה איש ובהם רבנים וראשי ישיבות הפליטים ובני משפחותיהם, ואת פתח לעליית הגג הסתירו בערימת ספרים. הרוצחים הגרמנים והליטאים זיהו מהקומות העליונות של הבית ממול שיש מסתתרים בעליית הגג, התפרצו לבית הכנסת והחלה בירי כבד לכיוון התקרה והצליחו לפרוץ לעליית הגג. שוטר שמצא את הרב זולדן מסתתר בעט ברב וצעק לו שירד למטה. הרב קפץ למטה לבית הכנסת, ניגש לארון ספרים בפינה רוקן מדף ספרים, השתחל למדף והסיר את עצמו באמצעות ספסל עמוס בספרים. הוא שמע את הרוצחים הליטאית פותחים את הארונות, הופכים אותם, זורקים ספרים ויורים לתוך הארונות. אך בדרך נס הם דלגו על הארון בו הסתתר.

בתקופת האקציה בה נחטפו יהודים לאסטוניה, הסתתר הרב במחבוא במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, וכמעט ללא אויר לנשימה. כשיצא פגש את ר' קלמן פרבר, בחור בן תורה, שנרשם ליציאה למחנה עבודה והתייעץ עם הרב זלדין האם נכון לצאת מהגטו. הרב הורה לו כי "אם נותר אפילו אחוז אחד של אפשרות בריחה והצלה, כדאית היציאה, ולא רק כדאית אלא מצווה גמורה היא… המשמעות של קידוש ה' בשבילנו, כלואי הגטו, היתה והינה המאבק להישארות בחיים. דבר זה צריכים אנו לשנן לעצמנו השכם והערב ולעודד את עצמנו. יש לנצל את על הדרכים; להשתמש בכל האפשרויות ובלבד להישאר בחיים ולו רק בשביל שיהיה מי שיוכל לסר לדורות הבאים מה עוללנו לנו הנאצים ימ"ש, בני 'העם התרבותי והנאור בעולם'."

בפגישה אקראית אחרת, שאל ר' קלמן פרבר את הרב זלדין, באיזה זכות הם נשארו בגטו היחידים בחיים, בו בזמן שגדולים וצדיקים, ראשי ישיבות כהגר"א וסרמן ור' שלום מאיישישוק, ה'שותק משצ'וצ'ין' ועל יתר המנהלים הרוחניים של הישיבות, רבנים, צדיקים ובחירי תלמידי הישיבות הלומדים והמתמידים כולם ניספו? תשובתו הייתה:

"הסבר הענין הוא, שהמדרגה הכי גבוהה שיהודי בן תורה שואף אליה היא הדרגה של מסירות נפש, בדומה ליהודי הראשון בעולם, אברהם אבינו ובנו יצחק, שהגיעו לדרגת 'עקדה'. וכשאדם זוכה להתעלות למצב שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם, היינו כשהאנוכיות הפרטית שלו איננה קיימת עוד, נשאר בו רק החפץ להתעלות ולהיכסף לאין סוף. לדרגה זו יכולים להגיע רק יחידים מוכשרים, אלה שמטענם הרוחני הוא גדול מאוד. הצדיקים הגדולים הגיעו למדרגה זו ולכן הלכו. אולם לגבינו – הדרך עדיין רחוקה, וכדי להגיע אליה דרוש זמן. ההכנה אליה יכולה להיות על ידי ייסורים המביאים לחשבון הנפש, ולכן יש עוד צורך בהרבה התרחשויות, בניסיונות ובייסורים, שעל ידן נגיע להתעלות זו ונהיה גם אנו ראויים לקדש שמו, וכשנגיע לדרגה זו, נלך גם אנו כמוהם".
ושוב אני מבקש מר' יעקב הסבר: אמרת זה עתה שקידוש השם בזמננו צריך להתבטא בהישארות בחיים ואם כן עלינו להשתדל בכיוון זה. האם אין גישה זו נוגדת את הדברים שאמרת לי לפני שנתיים בגטו מהותה של מצוות קידוש השם היא העקדה, שהיא תכליתו של אדם, שהיא המעלה בזה העולם, ואליו יש לכוון את כל המאמצים?

"ברור שאין סתירה" ענה לי ר' יעקב מיניה וביה "אי אפשר לו לאדם לעלות בשלבי הסולם ללא רוח חיים. אין המת חייב במצוות. ברור שנסתרים מאתנו דרכי ה'. אדם המאמין והמקווה יש לו כל כך הרבה אפשרויות של עליה, בפרט בימים אלו. במלה אחת של עידוד אתה פשוט מחיה נפשות היום. וכשהמלה יוצאת מלב מאמין, דהיינו כשאתה עצמך מאמין במה שאמרת – אתה זורע אמונה ותקווה באנשים, אתה מרים על ידי כך אנשים מאשפתות ומתעלה יחד אתם. הדרך פתוחה לפניך ללמוד תורה ומוסר, לעבוד על שבירת המידות הרעות, גם במצבנו הנוכחי. כל זה תוכל לעשות רק כאשר הינך בחיים ולא אחרי המוות. איך אמר בעל 'החפץ חיים' זצ"ל: 'בעולם האמת אפילו פסוק אחד מפרקי תהילים או משנה אחת מפרקי משניות, לא יתנו לך ללמוד ולהכין, אם לא הכינות אותם כאן, בזה העולם'. השפל. אם כן, העולם הזה הוא לגמרי לא שפל, ומי שיש לו מוח בקדקודו יכול לנצלו היטב. מאליו מובן שהאוגר במשך שנות חייו תורה ומצוות, הרי שבבוא עתו לעזוב את עולם השקר – לא בידיים ריקות יעזוב. הדרך להגיע לדרגה של 'מסירות נפש' 'קידוש השם'- 'עקידה' היא דרך החיים. על כן יש לשים את הדגש על החיים; יש להיאבק למען החיים בכל הדרכים ובכל האמצעים".

הרב יעקב זלדין נהרג על קידוש ה' עם חיסול גטו וילנה בשנת תש"ג (1943).

ישיבת 'בית יוסף' פיוטרקוב.

בע"ה, יום ט"ז לחדש כסלו שנת תרצ"ה

כבוד הרב הגאון המפורסם לשם ולתפארת כש"ת מוה"ר נתן גרינבוים שליט"א אב"ד דק"ק פשעדבורג יצ"ו

אחרי דרישת שלום כבוד תורתו מכבוד רם ונסע…
המפורסמות אין צריכין לראיה כי ישיבת בית יוסף בפיו[ט]רקוב שנתיסדה בקיץ העבר אחרי רב עמל ויגיעה נפרדה היא בית תלמוד לתורה ויראה, וב"ה כבר קנתה לה שם טוב גם בהגליל, ועתה לומדים כאן בערך מאה תלמידים כן ירבו. בימים העתים האלו אשר החשך יכסה ארץ, חשכת הבערות והפקרות, ולהבדיל מאה תלמידים מבני הנעורים ההולכים אחרי ההבל מן התועים והמתאים אשר כל מגמתם וחפצם לחתוך ולעקור יסודי התורה והאמונה מלבו צעירי עמנו. וזכינו לעשות אותם לחטיבה בפני עצמה בסביבה טהורה של צעירים נלהבים לתורה ויראה אשר לבם ער לפעולות ולמעשים טובים, להנהיגם ולהדריכם ללכת בעקבות אבותינו ורבותינו עליהם השלום.
נוסף לזה נתיסד פה בית תמחוי בעד קיבוץ של בחורי חמד הלומדים בפני עצמם. אך מצב הגשמי שדחוק הוא בתחלתו כמאמרם ז"ל כל התחלות קשות גורם לנו רפיון בעבודתנו. כי אף שעיר פיטרקוב נותנת לב לזה ורובם ככולם משתתפים בהחזקותה, אך כידוע שאין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו, לזאת התנדבו הנהו תרי צנרי דדהובי הב' המופלגים והמופלאים חריפים ובקיאים יראת ה' היא אוצרם מבחירי ישיבתנו הגדולה מביאליסטאק יצ"ו ממייסדי ישיבתנו הקדושה במחנינו הרי הם הרב משה שולמן נ"י והרב נפתלי וואלפין נ"י לאיזהו מקומן וגם למענם לעשות תעמולה לטובת העניין הקדוש הזה.
ובקשתינו שטוחה לכבוד כבוד תורתו נא להיות להם לאחי-עזר ולבוא לעזרת ה' בגיבורים ובטחונינו חזק כי בקשתינו תתמלא על צד היותר טוב.

הנני חותם בברכה למען כבוד התורה והוגיה
ברוך אשר נאדעלמאן מנהל הישיבה

(מתוך צילום של מכתב בכתב יד המופיע בספר 'לב הארי', עמו' קעב)

הרב אשר ברוך נודלמן – נולד לר' מרדכי, בביאליסטוק (פולין) (ע"פ דף עד שכתבה אחייניתו הוא נולד בלארוס (בריה"מ)).

הרב ייסד בשנת תרצ"ד (1934) את ישיבת 'בית יוסף' בפיוטרקוב, ועמד בראשה. הישיבה הייתה חלק מרשת ישיבות נוברדוק.
הרב התחתן עם מרת מושע רחל הי"ד בת הרב אברהם ברוידא (תרשיש) זצ"ל, בשנת תרצ"ה בפיעטרקוב, ושם התגוררו.
ברשת ישיבות 'בית יוסף' היה נהוג שפעמיים בשנה מתקבצים ראשי הישיבות ומגידי השיעורים ל'כולל זמני' שארך כשבועיים, על מנת להתחזק ברוח התורה ובעבודת ה'. בשנת תרצ"ו השתתף הרב אשר ברוך ב'כולל זמני' בעיר מעזריטש, ביחד עם הרב יהודה אריה נעקריץ, הרב גרשון ינובר, הרב יצחק שרשבר, הרב נחום עוזדר, הרב צבי חרסנר, הרב יצחק דוברבר, הרב אהרן קאמאיער (אגולניק), ורבנים נוספים. הם עסקו בלימוד המוסר וייחדו ימים לענייני ביטחון, תשובה והתבודדות. משתתפי ה'כולל הזמני' החליטו לקבוע תענית לרגל המצב הקשה של עם ישראל לנוכח הצרות שתכננו שונאי ישראל. את סעודת הבוקר אכלו בביתו של הרב דוד בלייכר הי"ד.

הרב שמעון הוברבנד הי"ד, מתלמידי בן דודו, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה הי"ד, השאיר אחריו מסמך המתעד את הזוועות שחווה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בעדותו הוא כותב שביום השני של ראש השנה שנת ת"ש, בהיותו בפיוטרקוב, הגיעו אליו ידיעות קשות:

בסביבות השעה שתים עשרה באה נערה, בתו של השכן וסיפרה כמה ידיעות עצובות. ראשית, סיפרה כי החיפושים בדירות וההתרוקנות של החנויות היהודיות, התגברו היום. עריכת המצוד וחיפוש יהודים לעבודה הפכו לצרה איומה. הם מחפשים את היהודים המסתתרים בתוך המרתפים, בעליות הגג, במחסנים ובמחבואים אחרים. כשהם נתקלים ביהודי בעל זקן הרי זה גובל בסכנת נפשות. הם תולשים את הזקן בידיהם, חותכים בחרבותיהם ומכים מכות רצח. ומי מדבר, כשהם נתקלים ביהודי החובר כובע -יהודי (א יידיש היטעל) או בקפוטה ארוכה, אז זה מאוד מסוכן.
העלמה סיפרה גם, כי לבית הכנסת באו להתפלל כ-20 יהודים. באמצע התפילה נכנסו גרמנים אחדים לחטוף אותם לעבודה, אך היהודים הספיקו לברוח, דרך היציאה לבית העלמין העתיק [מאחורי בית הכנסת].
לעומת זאת היה מקרה היום ב"שטיבל" של חסידי אמשינוב ברחוב פארנה 8, ה"שטיבל" היחידי בו התפללו. כאשר לפתע נכנסו לשם קצינים גרמנים אחדים בשעה שעמדו באמצע התפילה ולקחו את כולם, בערך שלושים יהודים, הובילום לבית הכלא, כפי שהיו מלובשים בקאפוטות המשי ועטופים בטליתות. בעת הובלתם לכלא הוכו היהודים בצורה אכזרית. בין הנאסרים היה פרנס הקהילה יצחק אהרן סוחצ'בסקי, הרב של אוסיאקוב, פיאנער, שהיה חולה-שחפת, ראש ישיבת "בית יוסף" דנובהרדוק הרב ברוך אשר נודלמן, המנקר משה חיים זלמנוביץ' עם בנו, ואחרים. מהידיעות הללו נפל עלינו פחד נורא. לפנות ערב נודע לנו כי את הנעצרים הובילו במשאית כשהם חבולים וזבי דם בכביש בדרך לצ'נסטחוב.

אירוע זה מתואר גם בספרו של הרב שמעון הוברבנד 'קידוש השם', בתיאור ההתרחשויות ביום א' של ראש השנה ת"ש:

התפללו במקומות אחדים בעיר, וביניהם בשטיבל חסידי אמשינוב שברחוב פארנה. על פי מקרה נודע לחייל אחד כי יהודים מתפללים שם. הוא נכנס לשטיבל הנמצא בקומה ראשונה והורה למתפללים שבל יעיז איש לעזוב את המקום עד שובו, נעל את הדלת מבחוץ והלך. צעירים אחדים קפצו דרך חלון הקומה הראשונה. בשטיבל עצמו נשארו 29 יהודים. לא ארך זמן רב והחייל חזר ועמו מספר יותר גדול של חיילים שהקיפו את החצר. הם הוציאו את 29 היהודים לחצר ואחר כך לרחוב. יהודים רבים, מאלה שהיו דיירי הבית ובאו לתפילה ללא בגדים עליונים, הובלו כשהם לבושים קפוטות משי ורבים מהם בכיפות ללא כובעים. את היהודים הובילו לבית הסוהר. בדרך היכו אותם בקתות הרובים ובמגלבים מכות אכזריות.
בין המתפללים שנעצרו נמצאו הרב מאושיאקוב, פרנס קהילת פייטרקוב ר' יצחק אהרן סוכאצ'בסקי, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפייטרקוב ר' ברוך אשר נודלמן, המנקר ר' משה חיים זלמנוביץ', המשגיח ר' פרץ פראשקער ואחרים. לאחר שעות אחדות של ישיבה בבית הסוהר הובלו הכלואים מוכים ופצועים דרך חצר בית הסוהר. ליד השער עמדו שתי שורות של אנשי ס.ס. ובידיהם אלות… כל יהודי הוכה מחדש. אז העלו אותם על שתי משאיות. הם נצטוו להחזיק ידיהם למעלה והוסעו לכיוון בלתי ידוע. כשהתפשטה הידיעה על כך בעיר, עורר הדבר אצל היהודים צער רב, פחד והתרגשות.

במקור נוסף נכתב כי החטופים הובלו במשאיות מכוסה. הם הושפלו, הוכו נמרצות והצטוו על ידי חוטפיהם לנקות בתי שימוש בטליתותיהם. חלקם שוחרר בערב, אך חלק מהחטופים, ובהם הרב ברוך אשר נודלמן, נשלחו למחנה ריכוז בגרמניה וחזרו כעבור חודש. אחד הנחטפים, הרב פרץ פרשקר הי"ד, מת בדרך.

במהלך השואה היה הרב ברוך אשר נודלמן כלוא בגטו פיוטרקוב. הוא נספה בשנת 1942 בטרבלינקה (ע"פ דף עד שכתבה אחייניתו הוא נספה במידאנק).