כל הנשמות שעתידים לבא לעולם, קיבלו עליהם את התורה, גם בימי מרדכי ואסתר / הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד
'ותמת שרה בקרית ארבע', איתא בספר ציוני על התורה בשם גדול אחד, אל תקרי 'קרית ארבע' אלא 'קריאת ארבע', והובא בילקוט ראובני. שמעתי מגיסי הגאון הצדיק הרב מיכאל פרעסבורגער זצוק"ל ראב"ד דק"ק פאפא לפרש דהנה בפסחים (דף נו, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט,א) ביקש יעקב לגלונו לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חם ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. ופירש רש"י: 'שמע ישראל', לאביהם היו אומרים, ומאז אנו אומרים 'שמע ישראל'. אבל עד יעקב כשהיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים היו אומרים רק ארבע תיבות 'ה' אלהינו ה' אחד'. ובשעת יציאת נשמתה של שרה קיבלה עליה עול מלכות שמים בארבע תיבות אלו. וזהו שדרשו: אל תקרא בקרית ארבע אלא בקריאת ארבע תיבות אלו 'ה' אלהינו ה' אחד'. ועיין בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם: 'ותמת שרה בקרית ארבע' דא קריאת שמע, דלא מיתת האי צדקת על ידי נחש אלא נפקת רוחא דילה בקריאת שמע.
(בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' כג; ספר תפארת יוסף, קונטרס בית דוד, עמו' כ)
'ויעברו ימי בכיתו, וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר' (בראשית נ,ד). והקשו בעלי התוספות, מדוע לא בא יוסף בעצמו אל פרעה לבקש בקשתו, אלא שלח אליו שלוחים. ונראה ליישב, דהנה לעיל פירש רש"י על הפסוק: 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה' (בראשית מא,יד) מפני כבוד המלכות, מכאן שאין לבוא לפני המלך כשאינו מגולח. וכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שמא, סעיף ה): כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וכו', אבל אסור לישב וכו'. וכתב הרמ"א: ויש אומרים דאסור ברחיצה ותספורת. והנה כבר עברו שבעים יום מעת שנפטר יעקב אבינו, כדכתיב: 'וימלאו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום' (בראשית נ,ג), וכל אותו הזמן הזה אסור היה יוסף בתגלחת, שהרי מתו מוטל לפניו ועדיין לא הובא לקבורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שצ, סעיף ד), על כל המתים מגלח לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבירו.
והשתא אתא שפיר הא דשלח יוסף לבקש בקשתו על ידי שליח ולא הלך בעצמו, מכיון שאין לבוא לפני המלך בשיער מגודל פרע.
(בית ישראל השלם בשם הגאון ר' מיכאל פרסבורגר הי"ד)
'הא לחמא עניא'. ויש אומרים: 'כהא לחמא'. והביא מורי חמי רבינו בעל תפארת יוסף זי"ע ראיה לנוסח זה, דהנה קשיא רישא אסיפא, ברישא אמר: 'כל דצריך ייתי ויפסח', משמע שבזמן הבית מדבר. ובסיפא אמר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', הרי דמייר אחר החורבן. לפיכך צריכין אנו לומר, שבעל ההגדה מספר על פסח מצרים, שאכלו את הפסח ועדיין לא היו בארץ ישראל…
וגיסי הגאון המפורסם הרב מיכאל פרעסבורגער, אב"ד דק"ק פאפא, זי"ע, פירש על פי מאי דאיתא בתרגום יונתן לשמות יט,ד: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי' – וטעינת יתכון על גננין הי כעל גדפין נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא. ופירש המפרש: שהוליכם להר המוריה, ושם עשו הפסח והמזבח, וחזרו לרעמסס בשעה קלה. עכ"ל. נמצא שאכלו את הפסח בהר המוריה, ולכן ביקשו: 'לשנה הבאה בני חורין', ולא היו צריכים לבקש: 'לשנה הבאה בארעא דישראל', כי אם בשעה שאכללו את הסעודה קודם אכילת הפסח. עד כאן דברי גיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, חלק ו, מאת רבי ישראל טויסיג, עמו' עא-עב; בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' סד; תפארת אהרן', קונטרס בית דוד, עמו' כח)
'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט,כז). שמעתי מגיסי הגאון ר' מיכאל פרעסבורגער אב"ד בק"ק פאפא, הי"ד, ששמע מחמיו הגאון ר' שמואל הלוי וויינבערגער אב"ד סערדהעלי זצ"ל, בברית מילה של בן אחי מוהר"ר יצחק הי"ד. איתא במדרש (דברים רבה ג, טו) אמר לפניו משה: חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם? 'ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם' (בראשית יח,כו), וויתרת לו עד עשרה. מנין, שנאמר: 'ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה' (שם יח,לב). ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו: העמד. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הרי שבעים הזקנים, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך' (במדבר יא,טז-יז), אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר לו הקב":ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים? ולא היה מוצא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפרצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו: עשה בזכות שלשה אבות, והרי שמונים. 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' (שמות לב,יג). כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר לו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד,כ). כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה (קהלת ד,ב). עד כאן לשון המדרש.
ויש להבין, מנין למד שלמה שהמתים משובחים יותר מן החיים, שמא שווים הם, אלא שלא נמצאו שלשה צדיקים חיים והוצרך משה להעמיד לפני הקב"ה שלשה צדיקים מתים כדי להשלים מנין שמונים?
ופירש בספר 'זרע יעקב', דלכאורה קשה: פתח בעשרה צדיקים וסיים בשמונים? אלא כך אמר משה: שבט לוי לא חטא בעגל, נשארו אחד עשר שבטים שחטאו, אעמיד כנגדם מאה ועשר צדיקים – עשרה כנגד כל שבט – ויכפרו על עוונם; והרי יש להם זכות שלשת אבות, שכל אחד מהם שקול כנגד עשרה, אצרף להם עוד שמונים צדיקים מן החיים ויהיו מאה ועשר. אמנם כשעמד משה למנין, לא מצא אלא שבעים ושבעה בלבד, וחסרו לו עוד שלש, כדי להשלים שמונים, התחיל לבקש: עשה בזכות שלשת אבות. כלומר: מלבד מה שהאבות שקולים כנגד שלשים צדיקים, יש לצרף זכות עצמם שהם שלשה וביחד הרי כאן שלשים ושלשה, ובסך הכל יש גאן מאה ועשר צדיקים שיכפרו על אחד עשר שבטים. והסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: 'סלחתי כדברך'. מכאן למד שלמה שהמתים משובחים מן החיים, שכל אחד מן הצדיקים המתים שקול כנגד אחד עשר מן הצדיקים החיים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'גל עיני ואביטה' (תהלים קיט, יח). רצה לומר: בזכות האבות הקדושים, שנקראו 'עינים', והם שקולים כנגד שלושים ושלשה צדיקים, נמחל לישראל על עוון העגל וניתנו להם הלוחות האחרונים.
עד כאן שמעתי מגיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, ה, עמו' מט-נ)
תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר וכו', אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר 'קימו וקבלו', קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא (מגילה דף ז' ע"א). הקשו בתוספות וקשה דשמואל מי ליכא פירכא, דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, דלכאורה קשה מה מהני מה שקיבלו התורה בימי אחשורוש שנית, הא המפרשים האריכו בהבנת הדבר איך יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם. בשלמא במתן תורה כתיב בפרשת נצבים (דברים כט,יד) 'כי את אשר ישנו פה' וכו' 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', פירש רש"י ואף עם דורות העתידים להיות, אבל בימי אחשורוש קשה איך יוכלו האבות לקבל התורה על זרעם. על כן צריך לפרש שגם בימי אחשורוש קיבלו עליהם כל הנשמות שעתידים להיות כמו במתן תורה, והאיך אנו יודעים זאת, אלא על כרחך אסתר ברוח הקודש נאמרה. וזו כונת הגמרא 'קיימו למעלה' כל הנשמות שעתידים לבא לעולם את התורה, 'מה שקיבלו למטה'. ועל כן רבא דמפרש במסכת שבת (דף פ"ח) 'קיימו מה שקיבלו כבר', כוונתו על דרך שמפרש שמואל 'קימו למעלה מה שקיבלו למטה', דבלי זאת לא מהני הקבלה על הדורות הבאים.
(ספר בית ישראל השלם, ז, חידושי אגדות, מגילה ז)
.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד, אב"ד פאפא, נולד בשנת תרמ"א (או תרל"ט), לאביו, הרב הגאון ר' יוסף פרסבורגר (דומ"צ בקהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף' וחתנו של אב"ד מטרסדורף, הרב אהרן זינגר, מחבר הספר 'תפארת אהרן'), ואחיו של הרב אהרן פרסבורגר הי"ד, אב"ד באניהאד.
בספר 'על ישראל הדרתו', מזכרונות הג"ר ישראל טויסיג זצ"ל ממאטעסדארף, מסופר כי שני האחים היו מתפלפלים בלהט עם אביהם, הרב יוסף, במשך כל היום בלימודם, עד שהשכנים הנכרים היו אומרים שאינם מבינים למה בבית הרב מתקוטטים כל היום.
הרב סבל מפרנסה דחוקה, ושני בניו החליטו לסייע לאביהם באמצעות נסיעה לעיר וינה, לעסוק שם במסחר. כשנודע הדבר לאביהם, הוא קרא להם ואמר: 'אם תלכו לעסוק בפרקמטיא, אני אשב שבעה ואתאבל עליכם, ושוב לא תוכלו לראות פני'. דברים אלו עשו רושם חזק בנפש בניו, והם נשארו ללמוד בישיבה, ובהמשך התפרסמו בכל מדינת הונגריה, כתלמידי חכמים מופלגים, מגדולי ההוראה בדור שלהם.
הרב מיכאל היה תלמידם של הרב שמחה בונם עהרנפלד ושל ה'שבט סופר', הרב שמחה בונם סופר, אב"ד פרסבורג.
הרב מיכאל התחתן בשנת תשס"ה (1905) עם מרת הנלה [חנה פיגא] בת הגאון רבי שמואל לוי ויינברגר, לימים, אב"ד סרדיהאלי (חתנו של הגאון רבי הלל מקאלאמיי). לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו בבאניה. בשנת תרס"ה מונה הרב מיכאל לדיין בנאדי באניה, לאחר שחותנו עבר לסרדיהאלי. משנת תרס"ט כיהן כאב"ד ערדע-באניא, וכעבור זמן קצר, התקבל הרב מיכאל לכהן כדיין בפאפא.
גיסו הרב ישראל טויסיג כתב בספריו כי אנשי קהילת פאפא התנו מראש עם הרב, והחתימו אותו על חוזה שהוא מתחייב להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. אולם לאחר שהתקבל למשרת דיין בקהילת פאפא, לא הלך הרב להתפלל שם. בני הקהילה איימו כי אם ימנע מללכת לבית הכנסת, יהיה עליו לעזוב ולוותר על משרתו, אך הרב אמר כי הוא לא ילך לשם, אפילו אם הוא יפסיד בשל כך את משרתו. כאשר שאלו אותו אנשי העיר, אם כן למה חתם על החוזה, אם לא היה בדעתו ללכת ולקיים את הבטחתו, השיב להם, כי הוא התחייב רק ללכת אל 'בית הכנסת', אבל מכיוון שאין להם 'בית כנסת', רק 'טעמפעל', היות והבימה שם הייתה ממוקמת ליד ארון הקודש, כמנהג הרפורמים, על זה מעולם לא התחייב. העניין עורר ויכוחים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר ראש הקהילה פוטר, הרב נותר במשרתו, והבימה בבית הכנסת הוצבה במקומה במרכז בית הכנסת.
במקור נוסף נכתב כי הרב מיכאל קרא לאביו שיבוא לעזרתו. אביו נסע מיד לפאפא, דרש שם ב'חברת ש"ס', ולא הזכיר דבר מעניין מיקום הבימה בבית הכנסת. עם זאת, דבריו חוצבי-הלהבות אש השאירו רושם עמוק בלב ראשי הקהילה, ובעקבות כך, הם החליטו להעביר את הבימה לאמצע בית הכנסת, על מנת שהרב מיכאל יסכים להיכנס לבית הכנסת.
הרב מיכאל פרסבורגר כיהן כדיין וראש ישיבה מפורסמת בפאפא, ובהמשך כיהן כאב"ד בפאפא. תקופת רבנותו בפאפא ארכה למעלה משלושים שנה, עד לשואה.
הגאון הישיש רבי יעקב יצחק ניימן, כתב כי היה רגיל לבוא לפני הרב מיכאל פרסבורגר להציג לפניו את ספיקותיו בלימוד 'ולהשתעשע מבושם חידושי תורתו'. הרב מיכאל עמד בקשרי ידידות עם הרב הגאון בעל 'ויגד יעקב' מפאפא, ובנו בעל 'ויחי יוסף', שהתייעצו אתו בענייני הלכה, ובפרט בענייני המקוואות שבעיר שלהם. גם הרב הגאון ר' דירנפעלד הי"ד מפאפא התייעץ עם הרב רבי מיכאל כאשר התעוררו אצלו ספיקות וקושיות במהלך לימוד שו"ת 'חתם סופר'.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד נספה במחנה אושוויץ, בי"ז בתמוז תש"ד, ביחד עם בני קהילתו ויחד עם כל משפחתו: בנו, הלל (עם אשתו בניו), בנו הבחור אהרן, בתו רייזל ובעלה הרב שמעון וואכטל. הי"ד.
רוב חידושיו אבדו, וגיסו, הרב ישראל טויסיג, הדפיס חידושים משמו, לעילוי נשמתו, 'כיון שבעוה"ר לא נשאר ממנו ומכל יו"ח שנספו על קדה"ש הי"ד' (סוף ספר 'תפארת אהרן').
הרב טויסיג בספרו 'בית ישראל' תנינא, ב, פרסם חידושים על מסכת בבא מציעא, בחיבור בשם 'נר מיכאל' לעילוי נשמת גיסו, 'הגאון הצדיק המפורסם רבי מיכאל פרעסבורגער ראב"ד דק"ק פאפא הי"ד, בנו של מו"ח הגאון בעל תפארת יוסף ממאטטערסדארף זצוק"ל אשר פגעו בו (ובאשתו ובשני בניו, הרבני מוהר"ר הלל, עם אשתו ובניו, והבחור אהרן, ובבתו הרבנית מרת ריזל עם בעלה הרב הגאון ר' שמעון ווכטל) ידי הארורים בימי ההשמדה הנוראה ועלה על המוקד בקדושה ובטהרה ביום המר והנמהר שבעה עשר בתמוז יחד עם בל בני קהילתו הי"ד ולא זכה לקבורה, ולא נספד כהלכה. על כן מצאתי לי לחוב קדוש לחרות בעט ברזל ועופרת דברים אחדים מחידושיי לזכרו הקדוש'.
