קטגוריה: פרשת ויצא

“עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” (בראשית לא,לב), ופירש רש”י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו “לא יחיה”, על פי מה שכתב הגר”א זצ”ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) “אני ה’ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם”, ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) “לא תרצח לא תנאף לא תגנוב”, דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי “לא תרצח”, אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי “לא תנאף”, אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו’, וגבי “לא תגנוב” אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר”א ז”ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל “אני ה’ ‘לא’ שיניתי”, רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת “לא” לתיבת “תנאף” ול”תרצח” וכנ”ל, אבל “אתם בני יעקב ‘לא’ כיליתם”, רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת ‘לא’, כי אתם מנאפים ומרצחים וכו’. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום “עם אשר תמצא את אלהיך לא”, כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה’ יתברך בעשרת הדברות שנאמר ‘לא’ ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן “לא” – לא יארע לו מאומה, אלא “יחיה”. וזהו המשך הכתוב “ולא” היינו מתיבת “לא תגנוב” שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין “לא” לתיבת “תגנוב” כנ”ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב “כי רחל גנבתם”, רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש”י.

(שערי משה, עמו’ לא-לב)

---

הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב”ד ור”מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב”ד פ’ לאדאני מחבר הספרים “יד יוסף” ו”דברי יוסף”. מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב”ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד”ב ור”מ האדאז וגאב”ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי “החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז”ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה”.

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב”ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה”דעת סופר”, שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, “מעשה למלך” על הרמב”ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב”ד ור”מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר “פני חסד”. לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ”ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב”ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו”ת מהר”ם בריסק, ג, סי’ כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים ‘בית ועד לחכמים’, ‘המעין’ ו’תל תלפיות’. הוא גם סיים לכתוב את ספר “שערי משה”, שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר “מעשי למלך”: “יעזרנו כבוד יתב”ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו”. רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש”ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי”א בסיון תש”ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה”ש. הי”ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא’ בשבט תש”ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי”ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר’ משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש”ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, “שערי משה”. הספר כולל סוגיות, שו”ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי”ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

מספר הצפיות במאמר: 15

ובפסוק ‘ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי’, ופירש רש”י ז”ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק ‘וישכב במקום ההוא’ ופירש רש”י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י”ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די”ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז”ל בעירובין (דף נ”ד ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר ‘כי לוית חן הם’. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ”ה ע”א) שבועה שלא אישן ג’ ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי”ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק”ו ע”א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר ‘אם יהיה אלקים עמדי’ וגו’, וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה’ יתברך ‘והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך’. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד’ ע”א) הא באמת לא הוכיחו ז”ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב ‘ויירא יעקב מאד”, ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, ‘אם יהיה אלקים עמדי’. ועוד למה אמר לשון ‘אלקים’ ולא בשם הויה, כמו שנאמר ‘והנה ה’ נצב עליו’, ופירש רש”י ז”ל לשומרו. וגם מה שאמר ‘והיה ה’ לי לאלקים’, וכי עד עתה לא היה ה’ לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר’ אלימלך מגראדזיסק זצ”ל זי”ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי”ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר’ אהרן הגדול מקארלין זצ”ל זי”ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר “תולדות אדם” מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ”ל זי”ע על הפסוק ‘ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה’, במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי”ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב”ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז”ל זי”ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז”ל הנ”ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה’ יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה’ יתברך. וזה פירוש ‘ויוצא משה את העם לקראת האלקים’, כי הם היו עדיין דבוקים ב’טבע’ שהוא גימטריא ‘אלקים’, כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב ‘ויחן שם ישראל’, ואמרו חז”ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה’, ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה’ יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה’ יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת ‘בידך אפקיד רוחי’ יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ”ן וכו’ יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב”ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר”י ז”ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ”ל ‘ויוצא משה את העם לקראת האלקים’, כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו’ ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה’ יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה’ בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז”ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה’ יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה’ יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא ‘סולם מוצב ארצה’, בתוך ארציות וגשמיות, אך ‘וראשו מגיע השמימה’, היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, ‘והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו’, רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה’ יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז ‘ויורדים בו’, יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז”ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. ‘והנה ה’ נצב עליו’, שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה’ יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי”ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)

---

הרב החסיד ר’ ראובן ב”ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: “ברכה משולשת” – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ”ו) ו”דרושים נחמדים על הגדה של פסח” (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר “תורת האדם”, הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד”ס, על פי שיטת ודרך הבעש”ט ותלמידיו (ורשה, תרצ”ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו”רים: רבי נפתלי האדמו”ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו”ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו”ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו”ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר’ דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר’ צבי הירש שהיה “שו”ב וש”ץ טוב מן המובחר” (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר’ אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה “הרבני המופלג והנכבד” (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק”מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם ‘טבח פלמירי’. הי”ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

מספר הצפיות במאמר: 9

בש”ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) “וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו’ מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד’ “רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין”, והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון ‘רוב שיחי וכעסי’) על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה’ חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים “דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים”. כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב”ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו” ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב”ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר “בנים אתם לה’ אלקיכם לא תתגודדו”.

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי”ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב”ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר “בנים אתם לה’ אלקיכם לא תתגודדו”, בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב”ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב”ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

“ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה”. במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ”ב, “תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר “רחל מבכה על בניה”. ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, “אולי יחנן ה’ צבאות שארית יוסף”. ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: “הבן יקיר לי אפרים”. מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב “קול ברמה נשמע” וגו’.

הנה יש ג’ טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ”ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה”. אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז”ל בש”ס דסוטה “ויבא עד חברון” מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק”ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא ‘חי’, כדאמרינן בגמרא “כי החיים יודעים שימותו” אלו הצדיקים שבמתתן קרויים ‘חיים’, כמו שכתוב “ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל”, אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא “בן איש חי” שאפילו במיתתו קרוי ‘חי’, “רב פעלים מקבציאל”, שריבה וקיבץ פועלים לתורה”. ומאי “יודעים שימותו”? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים “אינם יודעים מאומה” עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז”ל במועד קטן (כ”ח:) “והחי יתן אל לבו” דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין “דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם”, אמר הקב”ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב “זה דרכם כסל למו”, יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר “ואחריהם בפיהם ירצו סלה”, הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה’ כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים ‘חיים’ ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב “קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה”.

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת “והאבן הזאת אשר שמתי מצבה” וחלקנו כבוד לראש אדמו”ר אבינו הרב הגאון זצ”ל, “יהיה בית אלקים”, הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום “ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש”, כי אין ‘פגיעה’ אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז”ל יזכור לו וגו’. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: “אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה”. איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. “בשר מה ידבר והוא מובל לקבר”, בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו”, כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז’ הקפין. וזהו “וישכם יעקב בבקר”, עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, “ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה”, היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש “ויצק שמן על ראשה”. ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו “שמן על ראשך אל יחסר” מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. “ואולם לוז שם העיר לראשונה”. ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו “כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו”.

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב’)

---

הרב בן ציון הלוי שפירא אב”ד זלוצ’וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב”ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט”ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו”ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב”ד בעיר זלוצ’וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש”ס והגהות על כתבי האר”י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב”ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו”ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ”ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב”מאמר זכרון שמואל” בתוך “קובץ דברי שירה”, שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש”ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב”ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ’וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ’וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז’ בתמוז תש”א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ’וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח’ בתמוז תש”א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: “בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר’ בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה”.

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב”ד טויסט, הרב דוד משה, ר’ יששכר דב ור’ אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב”ד אברטין ומרת ינטה אשת ר’ יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי”ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ’וב עמו’ 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש”ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ”ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש”א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ”ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ”ט את ה”אבלת ציון” הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ’וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 45

חולין צ”א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב “ויזרח לו השמש”. וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו’. כתיב “ויקח מאבני המקום”, וכתיב “ויקח את האבן”, אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת “עלי יניח צדיק זה ראשו”. תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת “ויזרח לו השמש” לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ”ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז”ל (שם) “ויאבק איש עמו”, שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) “ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא”, ופלא. ויבואר על פי הרמב”ם ז”ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה’ יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך “וכרות עמו הברית”, כאשר האריך הראב”ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש”י “וישכב במקום ההוא”, שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. “ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה”, גם בעת עוסק בענייני הגוף. “ואנכי לא ידעתי”, ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש”זה אומר עלי יניח צדיק ראשו” וכו’, שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ”ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר “ישמח משה” לפרש עניין “ויותר יעקב לבדו”, שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן “ולא יכול לו”. עיין שם. אבל “ויגע בכף ירכו”, אלו נדב ואביהו שחטאם היה “בקרבתם לפני ה'”. ואמרו חכמינו ז”ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע”י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר “ויזרח לו השמש”, ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ’ קפא-קפב)

---

הרב מנחם סופר נולד בשנת תר”ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל “זכרון אפרים” ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל “ילקוט סופר” ו”לקוטי סופר” אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב”ד פאקש מחבר הספרים “ילקוט אליעזר”, “דמשק אליעזר”, “עץ סופר” ו”מלאה קטורת”. הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. “ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז”ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא”. ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם “שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו”.

אח”כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל “שבט סופר”, בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס”ב ע”י אב”ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס”ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב”ד מטרסדורף בעל “מענה שמחה” בנו ממלא מקומו של ה”חתן סופר”. בשנת תר”ע (1910) מונה לרבה של נאג’-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח’ בסיון תרע”ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש”ס יצאו לאור בספר ‘מנחם משיב’ (ירושלים תשל”ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט’ בסיוון תש”ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי”ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ’ וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי”ד, אב”ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.

מספר הצפיות במאמר: 114

“ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד,ד). איתא במסורה “אותם פרו ורבו”, “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, “ואתם הדבקים” וכו’. שמעתי לפרש זה מאדמו”ר הגאון אב”ד דק”ק צעהלם ר’ יוסף אלימלך כהנא זצוק”ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז”ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה’ אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה’ אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה’, אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם”, שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז “חיים כולכם היום”, יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת “ואתם פרו ורבו”, רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם”, כנ”ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ”ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ’ קיז-קיח)

שמעתי מאדמו”ר ר’ יוסף אלימלך כהנא אב”ד דק”ק מעהלים זצוק”ל לבאר המדרש שמביא על “ויצא יעקב מבאר שבע”, את הפסוק “אשא עיני אל ההרים וכו’ עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ”, דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם “עתה”, ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה’ יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש “אשא עיני אל ההרים”, אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז “מאין יבא עזרי”. אבל התשובה “עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ”, שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה’ יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, “חדש ימינו” – שה’ יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה’ ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ’ קפה-קפו).

“בטח בה’ ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה” (תהלים לז,ג). ע”פ ששמעתי מאדמו”ר ר’ יוסף אלימלך כהנא אב”ד דק”ק צעהלים זצוק”ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה’ וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה’ יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה’ קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש “בטח בה'”, שאם תחיה בביטחון בה’, “ועשה טוב”, אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. “שכן ארץ” ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. “ורעה אמונה”, שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ’ קצב)

---

הרב יוסף אלימלך כהנא הי”ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ’ בשנת תרכ”ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב”ד רוסנוביץ’ וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב”ד נאג’י-אידה, מחבר ספר ‘באר יצחק’ על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב”ד אונגוואר, מחבר הספר ‘קיצור שלחן ערוך’ ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו”ת ‘עין הבדולח’. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר ‘עין הבדולח’: “גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי”. אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה’שבט סופר’, בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה’שבט סופר’ ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג”ל יונגרייז אב”ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ”ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב”ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע”ו (1916) היה אב”ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ”ג (1923) כיהן כאב”ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ”א כיהן כאב”ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז’האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט”ז והש”ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא ‘כולל שומרי החומות בארץ ישראל’.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע”ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב “… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז”ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים”. גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב”ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר ‘הר צבי’ על התורה וחידושי סוגיות הש”ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ’כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו”ר מאונגוואר הי”ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב”ד הערנאד זשאדאני נספה בד’ בסיוון תש”ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה”ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי’ בסיוון תש”ד (ויש אומרים בי”א בסיון תש”ד). ספר תשובותיו “פני יוסף” וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו”ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ”ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר “חידושי מהר”י כהן”.

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 237

‘ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי’, ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת ‘ואנכי’ הוי כיתר, ולא היה לומר רק ‘לא ידעתי שיש השם במקום הזה’. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי”ע שכתבו לפרש מאמר ‘החכמה מאין תמצא’, כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז ‘והחכמה מאין תמצא’, שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת ‘אין’ והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים ‘שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו’ עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ’. ולכאורה הווא ליה לומר ‘אשא עיני אל השמים’, דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ”ל נכון, דידוע מאמר חז”ל במסכת מגילה דף כ”ט על הפסוק ‘למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו’, כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר ‘אשא עיני אל ההרים’, ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי ‘מאין יבוא עזרי’ היינו שבאם אהיה בבחינת ‘אין’ אזי יבוא עזרי.

ולהנ”ל יובן מה מסיים המשורר ‘עזרי מעם השם” על פי מה שמובא לפרש מאמר ר’ יוחנן (מגילה ל”א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב”ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת ‘אין’ אזי ‘עזרי מעם הויה’ דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר ‘אכן יש ה’ במקום הזה’  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, ‘ואנכי לא ידעתי’, היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל’אנכי’ ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו ‘והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’, דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא ‘מוצב ארצה’, להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי ‘וראשו מגיע השמימה’, לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 107

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של “מה העבודה לכם” היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת “לכם” והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו’ אשר צוה ה’ “אתכם”. ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד’ שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה’ “אותנו”, והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן “אתכם” מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי “מוסר” דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו “מסורת” מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ”י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה’ להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ”א ע”ב) אמרו חז”ל כתיב ויצא יעקב גו’ וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם “חכם”, אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה “כי ישאלך” בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי “יאמרו” אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא “ישאלו” מאבותיהם. אלא עוד “יאמרו” להם שיסורו גם הם מדרך ה’. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

—

הרב אהרן וואלקין הי”ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ”ה לאביו ר’ יעקב צבי. למד בישיבת וולוז’ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי”ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז’. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס”ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע”ב נתקבל כרב ואב”ד בעיירה אמציסלאב (צ’יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו “בית אהרן” על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: “וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו’, שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי”.

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע”ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ”ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה”ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה”ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר “בית אהרן” על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס”ה, תרע”א, תרפ”ג), “מצח אהרן” דרושים (תרס”ח-תרפ”ו), “חושן אהרן” על חושן משפט (תרפ”ז, תרפ”ח), שו”ת “זקן אהרן” (תרצ”ב-תרצ”ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ”ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש”א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי”ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח”ב (ניו יורק תש”א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ”צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ’ תתצא.

מספר הצפיות במאמר: 211