מקור למנהג לעמוד באמירת "מזמור לדוד" בקבלת שבת / הרב אליעזר יצחק מייזל הי"ד

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה' ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי אמר, ר' הלל בריה דר' שמאול בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", והוא בתוספתא פרק ג' דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ"א בסימן רל"ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם כו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ"ו מנחם אב תרס"ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו' 151)

איתא בברכות (י"ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' וחכמים אומרים וכו'.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא " מזכירין יציאת מצרים בלילות", ואם נחשבה כ"סתם ואחר כך מחלוקת" היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י"ד) "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים".
הרשב"א ז"ל מביא את קושית הראב"ד ז"ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם "אמת ואמונה" לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן "אמת ואמונה", ועל זה תמה הרשב"א ז"ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י"ד ב' עיין שם. וגם מפירוש הרמב"ם על המשניות משמע כהראב"ד ז"ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר" היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות" אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י"ד אמר רב פפא שקורין "אני ד' אלקיכם אמת" – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם "זכר יציאת מצרים" שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב"א ז"ל ממגילה (דף כ"ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב"ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ"אני ד'" הראשון דהיינו "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ד' אלקיכם אמת" ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י"ד ב' "הא בעי לאדכורי יציאת מצרים", הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר "אני ד' אלקיכם" אינו אומר "אמת" – על זה מקשה שפיר "הא בעי לאדכורי יצירת מצרים".
ודברי רש"י ז"ל שם צריכים ביאור, שכתב על "אמר אני ד' אלקיכם" [וזה לשונו:] "דהיינו פרשת ציצית", אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש"אני ד' אלקיכם" הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ"ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז"ל, איך אומרים "יום הששי" אלה שאינם אומרים "ויהי ערב" וכו', מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר "אני ד' אלקיכם" דפסקינן כמתניתא "שלש כותבים" (רמב"ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב"ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ"ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה "מזכירין" דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם "מזכירין" פירושו רק בלב (כבמגילה י"ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל "אל תשכח" (מגילה י"ח) ו"לאו" אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו "אל תשכח", רק מ"זכור" שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש"י ז"ל בפרשת בא, שפירש שמ"זכור את היום הזה" דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות", שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש"י ז"ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ' קנט-קס)

הרב אליעזר יצחק מייזל, "ר' לייזר איטשה", בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז'. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב"ד ור"מ וולאז'ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ין, מחבר הספר "הליכות אליהו". לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב"ד טימקוביץ, חיסלחביץ', נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו"צ בוילנה. הרב משה סולבייצ'יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב"ד בריסק דליטא) אב"ד רוסייני וחסילביץ', ר"מ ראשי ב"תחכמוני" בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז'אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע"ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז', אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז' וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה"תלמוד תורה" שייסד סבו בלודז'. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז' הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: "כבוד מופלגי התורה הק', מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז'. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק' דק"ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד' עמכם חלוצי התורה ועשו חיל".

לאחר כיבוש העיר לודז' בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר "ארכיון רינגנבלום" בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז' כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו "יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם". הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב"שאפ טקאם", שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז', שהעסיקו שם רק את אנשי לודז'.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש"ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית "פדיון נפש" שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש"ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז'יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל"שפוך חמתך" פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר "אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם".

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי"ד ביכה את מותו כשאמר "הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר' לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!" (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ז).