קטגוריה: חודש תשרי

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

---

ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.