צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו – דרשת יום כיפור ת"ש בבוקרשט / ר' יעקב גוטמן הי"ד
שלום שלום לרחוק ולקרוב
דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.
יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).
וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה. אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!
ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.
הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.
אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.
ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.
כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.
אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?
בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)
יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.
יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.
יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.
בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.
כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".
בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.
דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).
הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.
