אם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך, אל תרחם עליו כלל / הרב יעקב מאיר בידרמן הי"ד

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.