רק לאחר שהאדם מתאמץ למען קיום המצות ונלחם עם היצר הרע, מסייעים לו מן השמים ועושים לו נס / הרב משה דוד פרידמאן הי"ד
וכבר פירשתי מה שדקדק בספר הקדוש נועם אלימלך בפסוק 'נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם', דכמה פעמים מקדים ל'בית אבותם' ואחר כך 'למשפחותם', וכמה פעמים כתיב מקודם 'למשפחותם' ואחר כך 'לבית אבותם'. ופירשתי בהקדם מה ששמעתי מכבוד קודשת אאמו"ר זצ"ל בשם רבו הגאון הקדוש בעל קדושת יום טוב זי"ע לפרש הפסוק 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש', דהנה מה שרואים שהבנים יוצאים כל כך לתרבות רעה חס ושלום אף שאביהם הם יראי השם הוא נתהווה רק ממה שבעוונותינו הרבים הם רוצים להתדמות לעכו"ם בכתבם ובלשונם ובכל תהלוכותיהם ושולחים את בניהם בדרך בארץ ללמד בבתי הספר בחכמות החיצוניות ומחנך את בניו עוד מימי ילדותם לדבר בלשון לאומים כדי שיהיו לגמרי דומים להם, והסיבה המביא אותם לידי כך שחושבים שבאופן זה יהיו בניהם בטוחים למזונתיהם להביא טרף לביתם, ועל כן הוא מוכרח לשלחם בדרך העמים, וממילא בילדי נכרים ישפיקו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויוצאים על ידי זה לתרבות רעה. וברבות הימים האב יבוש מפני בנו, כי הלא זה אינו בנו ואינו בדומה לו ואינו נקרא על שם אביו כלל, וגם הבן יבוש עם אביו, לאשר הוא עוד רד עם ק-ל ולא טעם עוד מחמת תנינים ראש פתנים רוח החופש הדור החדש. וזאת תורת נגע הצרעת נצמח מחמת שהאדם הוא חוקר לכל תכלית העתיד, אבל האיש הירא את ה' באמת ובלב שלם ישים בטחונו אליו יתברך שמו ולא יחקור אחר העתידות, ויאמין בהשגחת יתברך שמו דיהיב חיי ויהיב מזוני, והוא הוא הנותן כח לעשות חיל, ויבטח בה' שגם את בניו לא יעזוב ויטריפם לחם חוקם, ברכות שמים מעל. וכמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', שלא תחקור אחרי העתידות כי אם חוקר אחר העתידות, אז אינו תמים בדרכי ה'. ואם עושה כן, אז ממילא לא יבוש, לא הבן מהאב ולא האב מהבן. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום 'יהי לבי תמים בחוקיך', דהיינו כמו שפירש רש"י שלא יחקור אחר העתידות, רק ילך בתום לבב עם ה', ואז 'לא אבוש', שלא יבוש הבן מהאב, ולא האב מהבן, כי מעשיהם שווים. עד כאן דבריו הקדושים.
וכשיהיה כך שיהיה לב האב והבן כולם שווים לטובה, שלא יהיה דבר חוצץ ביניהם, זה מקרב ומביא לביאת אליהו זכור לטוב. וזהו שאמר הכתוב 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא'. ואימתי יהיה זה. על זה ממשיך 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', דהיינו כאשר יהיו האבות והבנים שווים ודורשים את ה' בכל עת, וממילא יוכל האב להתייחס עם בנו בפני כל קהל ועדה, וגם הבן יהיה עליו עטרת זקנים, שיהיה לו יחוס שהוא בן ירא שמים ונכד של ירא שמים, ולא יבושו זה מזה.
ועל כן בפרשת במדבר שמתוך חיבתן מונה אותן, וזה מראה על אהבת ה' יתברך לבני ישראל, כי הם עושים רצונו של מקום, וממילא אז יהיה פעם 'למשפחותם לבית אבותם', שהבן יתייחס עם אביו, וגם 'בית אבותם למשפחותם', שהאבות יהיה להם היחוס עם בני משפחתם, בניהם ובנותיהם שהולכים בדרך ה' ולומדים תורת ה' תמימה. ה' יתברך יעזור שנזכה להעמיד דורות ישרים ומבורכים על דרך ישראל סבא, שיהיו עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, עדי נזכה בקרוב לביאת מבשר צדק משמיע ישועה באמור לציון מלך אלקיך, במהרה בימינו אמן.
(חמד שלמה, א, ברוקלין תש"ס, א, עמו' עו-עז)
ועיין בספר היקר 'פרי חמד' מכבוד קדושת אאמו"ר זלה"ה שפירש הפסוק בפרשת המן (בשלח) 'ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו' וגו', דכתיב (פרשת עקב) 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', כי לא מזון הגוף הוא העיקר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר, רק העיקר היא המזון הרוחני, להכין לו צדה לדרך, כי הוא נצחי. ואף אם יש לו פרנסה די סיפוקו בשפע רב, לא ילך אחר מותרות, רק ההכרח. וזה שאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', שיבא בשפע רב בהשפעה יתירה, אף על פי כן 'ויצא העם ולקטו', אף אם יש לו בית מלא טוב, העם ילקטו כמלקט פירורין מעט מעט, 'דבר יום ביומו', רצה לומר רק מה שצריך לאותו יום, ולא ידאגו דאגת מחר. 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'. יום הששי רמז לעולם הזה, כמו שאמרו חז"ל מי שלא טרח בערב שבת וכו', רצה לומר שצריך האדם להכין לו טרף צדה לנפשו לעולם הבא, ליום שכלו שבת. ואם יעשה כן שיסתפק עצמו במועט בענייני עולם הזה ויכין גם לנפשו לעולם הבא, אז 'והיה משנה על אשר ילקטו יום יום', כי ימצא כפלים לחושיה, כי גם מה שטרח בעולם הזה יחשב לנפשו לעולם הבא, כי גם ענייני גופו למצוה יחשב, כי הוא זה הכנה דרבה לעתיד. אמנם מי שאינו מכין בעולם הזה מה יאכל בשבת בעולם הבא, מה יענה ליום הפקידה, בעת אשר תצא רוחו ונשמתו ולא יתקן מה שפגם ויצטרך עוד הפעם לבא לגלגול. וזה פירוש הפסוק (תהלים קד) 'תתן להם ילקוטון' בעת אשר תתן להם בשפע, הם רק ילקטו מעט מעט, כאדם המלקט פירורין ההכרח דבר יום ביומו. אמנם אם 'תפתח ידך ישבעון טוב' ויבקשו מותרות במזון הגוף, ולנפשו לא יתן מאומה, אז 'תסתיר פניך יבהלון' ו'תוסף רוחם', כמו תאסף רוחם, מלשון רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד) 'ויגועון' ביום המיתה, אז 'ואל עפרם ישובון', בלי תיקון. רק 'תשלח רוחך יבראון', שתחזור להם עוד הפעם את רוחם, כי הנפשות האלו עתידין להתגלגל ויבראון מחדש, אבל אינם חוזרות אל החומר הראשון שהיה להם, רק 'ותחדש פני אדמה', כי הקב"ה יברא להם גוף חדש. עיין שם.
(שם, עמו' קיא)
'עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן' וגו'. הנה ידוע כי כל תיבה במגילה שייך לתוקף הנס, ואם כן יש לעיין מה הנס בזה שהבהילו להביא את המן בחפזון, ואם לא הבהילו אותו גם כן היה בא אל הסעודה והיה נעשה מה שנעשה.
ולפני שנים רבות שמעתי מכבוד אאמו"ר ז"ל הי"ד כי כאשר סיפר המן לזרש אשתו ולכל חכמיו את כל אשר קרהו, התחילו להתייעץ מה לעשות מעתה להינצל מחרון אף המלך ולעורר אהבתו הישנה, או לעשות איזה דבר עם מרדכי בבהלה, או אולי לברוח ולהימלט על נפשו על איזה זמן, עד שכעס המלך לא יהיה בגבורות. אבל לא היה זמן שכל אחד יחווה דעתו, עד שסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה, ממילא לא היה שום עצה להימלט על נפשו, ושפיר שייך לסיפור תוקף הנס. עוד יש לומר דכשבא לביתו וסיפר להם את כל הקורות אתו עם מרדכי, 'ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים' וגו' 'כי נפל תפול לפניו'. והם רצו לסיים את דבריהם, שבאם לא, אז מרדכי יפול לפני המן, כדי שלא לפתוח פה לשטן לרעת המן. אמנם הקב"ה רצה שתסיים דבריה במפלת המן, כי הכל הולך אחר החתום, על כן בעודם מדברים עמו, היינו באותו רגע שאמרו 'כי נפל תפול לפניו', ועדיין לא היה להם הזדמנות לסיים דבריהם, מיד באו סריסי המלך 'ויבהילו להביא את המן אל המשתה', כדי לסיים בדבר רע להמן.
(שם, עמו' קמה-קמו)
'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך' וגו' 'וידעתם כי אני ה". יש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא (בבא מציעא דף פ"ה) כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'ואני זאת בריתי' וגו' 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'. מאי אמר ה', אמר הקב"ה מכאן ואילך אני ערב לך בדבר זה. עיין שם. והנה תוספות (בבא בתרא דף נט) כתבו דדוקא אם השלשה דורות רואות זה את זה, עד כאן. ועל פי דברי חז"ל אלו הביא כבוד קדושת אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' בשם ספר 'בית נפתלי', לפרש הפסוק (תהלים קכח) 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל', דהנה לימוד התורה הוא סגולה לשלום, כמו שכתוב 'ה' עוז לעמו יתן', אין עוז אלא תורה, 'ה' יברך את עמו בשלום', כי לימוד התורה מסוגל להשכין השלום בין בני ישראל. וזה שאמר 'וראה בנים לבניך', היינו שתלמוד תורה גם עם בן בנך, אם יהי שלשה דורות רואים זה את זה, אז יהיה 'שלום על ישראל', בזכות התורה, שלא תהיה התורה נפסקת לעולם. ועל זה מיוסד גם מליצת הפייטן בנועם זמירות ליום שבת קודש 'הרחמן הוא יברך את עמו בשלום, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', שמבקשים שה' יתברך יברך אותנו בשלום, היינו בזכות התורה הקדושה כנ"ל. אבל כל זה באופן ש'יזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות', היינו שיהיו שלשה דורות עוסקים בתורה, אז יהיה על ישראל שלום, וכנ"ל. וזה שאמר הכתוב 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', דהיינו שתראה שלשה דורות, וגם תלמוד עמהם ותשריש בקרבם האמונה בה' יתברך, ואז 'וידעתם כי אני ה", כי אז ישאר ידיעת הבורא אצליכם לעולם.
(שם, עמו' קצז)
'ויאמר ה אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך' וגו' 'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה'. ויש להבין מה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי', הלא אין כוחנו אלא בפה, ומה נעשה אם לא לצעוק אל ה' יתברך. וכן הוא אומר 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', כי ה' יתברך עונה לעמו ישראל בעת שועם אליו, ומה זה שאמר הקב"ה למשה 'מה תצעק אלי'.
אבל אפשר לומר על פי מעשה ששמעתי כמה פעמים מכבוד אאמו"ר ז"ל כי בעת שהיה בהלו נרו של החתם סופר זי"ע על ראש כל בני אונגארן אירע כי בקהל פעזינג גייר הרב דשם גר צדק אחד, ואחר המילה לא נפסק הדם מזובו, והיה להגר יסורים קשים ומרים, וגם היה בסכנה גדולה, ולא היה באפשרות לקרוא לרופא, כי שמה היה חק לכהניהם שאסור לגייר שום נכרי בלי רשות הממשלה, ולהרב דשם לא היה לו רשות מהממשלה, והיה פחד גדול לכל היהודים הסמוכים לישוב הנ"ל אם ימות הגר צדק ויתוודע הדבר, שלא יתהווה מזה סכנה לכל היהודים היושבים בערים הללו. ונסע הרב דפעזינג להחתם סופר ז"ל. ואמר הגאון ז"ל שאין שום עצה רק שהוא והגר ייקחו עגלה וייסעו לנהר דונא, ושניהם יפלו להנהר על קידוש השם. הרב והגר שמעו להעצה והסכימו לעצה זו. ובהיותם כבר באמצע הדרך סמוך להנהר, פגע בהם איש זקן אחד ושאל אותם היכן הם נוסעים כאן, והלא כאן הוא סכנה מחמת הנהר השוטף וסוער. ולרוב ההפצרות סיפרו לו עצת הגאון ז"ל, וענה להם הלה, כי בשביל זה אינם צריכים לעשות מעשה זו בעצמם, כי הוא מוהל מומחה ויש לו עפר שזורקים על מקום המילה ויפסוק הדם והיסורים שיש לו מחמת המילה. וכך עשה, ותיכף נתרפא הגר. ורצו לקחת את הזקן על העגלה, ונעלם מתחת ידיהם, והבינו כי הוא היה מלאך הברית, אליהו הנביא זכור לטוב. ובבואם לבית הגאון החתם סופר ז"ל לספר לו הנס, שאל ממנו הרב הנ"ל, למה היה צריך לצוות להם לילך ולהשליך עצמם לנהר דונא, והלא את אליהו זכור לטוב היה יכול לשלוח ישר לביתם. קפץ החתם סופר ז"ל ואמר, וכי בלי מסירת נפש אתה רוצה את אליהו הנביא. זה אי אפשר, רק אחרי שמסר נפשו על קידוש השם, אפשר להשפיע את אליהו הנביא זכור לטוב. עד כאן. והיא לכאורה גמרא מפורשת במסכת ברכות (כ) מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחיש להו ניסא, וכו'. ואילו אנן מצווח קא צווחינן ולית דמישגח בן. ומשני, קמאי הוו מסרו נפשייהו אקדושת השם. עיין שם. ופירש בעיון יעקב שם, כשם שמסרו נפשם על קידוש השם שלא כדרך הטבע, כי 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבע. ודוגמא לזה יש במדרש רבה ריש קהלת מעשה באחד שרצה ליקח אבן ולישא אותו נדבה לירושלים, ונתן ידו אחת תחת האבן לנשאו, בא מלאך והעמידו עם האבן לירושלים. ולכאורה אם המלאך היה רוצה שיהיה האבן בירושלים, והוא נשא אותו, למה המתין עד שיניח האיש את ידו תחת האבן. אלא מכאן ראיה שאם האיש מטריח עצמו לעשות מה שביכולתו, ומניח ידו תחת האבן, אז בא מלאך להושיע לו. ולא זולת. וכך הוא הפירוש גם כן במסכת אבות (פרק ה) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. ומדקדקים למה היו עומדים צפופים, ולמה לא היה נס שיעמדו גם כן רווחים. והכוונה כנ"ל, כי לעמוד בתחילה רווחים אי אפשר שיעשה להם נס, רק אם הם היו מרוצים לעמוד צפופים בדוחק רב, עד שאי אפשר לסבול יותר, אז נעשה להס נס להשתחוות בריווח. אבל מי שאינו רוצה לסבול למען קיום המצות, אין הקב"ה עושה לו נס. ודו"ק. וכן הוא גבי יראת שמים, שאין הקב"ה עוזר לאדם, אלא אם כן הוא גם כן יתגבר על היצר הרע וילחם עמו, ויהיה לו אתערותא דלתתא, אז יבא לו אתערותא דלעילא. וכמן שאמרו 'הבא לטהר מסייעין אותו', כי האדם צריך לבוא מקודם ולפתוח פתח כחודו של מחט, אז מסייעין אותו מן השמים. וזוהי כוונת הפסוק באיוב 'האנוש מאלוק יצדק', הכוונה מי שהוא רוצה שהקב"ה יעשה אותו לצדיק וינצח היצר הרע, אז אם 'מעושהו יטהר גבר', צריך גם כן לטהר עצמו ולהכין עצמו לכך.
ועיין גם כן בספרא דמרא טב עצי חיים לקדוש מורי מסיגעט זלה"ה בפרשת יתרו על הפסוק 'ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה", ודקדק ב'אור החיים' הקדוש דלמה הלך ועלה משה קודם שיקרא אותו, ותירץ ב'עצי חיים' על פי מה שכתב ה'טורי זהב' בפירוש דברי הטור, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי, דקשה סיפא למה לי. וכתב הטו"ז שיש ב' מיני התעוררות, מתחילה מעורר האדם את עצמו למטה, ואחר כך בא לו התעוררות עליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד המלך את עצמו, שהיה במעלה כל כך שההתעוררות שלו מלמטה, אין צריך להתעוררות של מעלה, ועל כן אמר 'אני מטורר את השחר', אבל 'אין השחר מעורר אותי', כי לא היה צריך לזה. עד כאן דברי הטו"ז. וזה כוונת הכתוב 'ומשה עלה אל האלקים', שהתעורר מקודם למטה מעצמו, ואחר כך 'ויקרא אליו ה", היינו שבא לו אחר זה התעוררות העליון שקרא אליו ה' לסייע לו. ואף כי משה בעצמו לא היה צריך להתעוררות העליון, עשה ה' יתברך לצורך בני ישראל. וזהו שכתוב לאמר 'כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל', שבני ישראל יעשו כן. וזהו שכתב רש"י בלשון הזה וכסדר הזה, רצה לומר שלא יחליפו הסדר להתעוררות עליון מקודם, רק מקודם יעשו אתערותא דלתתא, ועל ידי זה יזכו לאתערותא דלעילא. עד כאן תורף דבריהם הקדושים.
ורגיל אני לפרש מקראי קודש בפרשת שופטים 'אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם', כי ה' יתברך עושה נסים ונפלאות עם ישראל. אבל מקודם צריך להראות בטחונם בה' יתברך ולצאת למלחמה, ואז יבא הנס ממרום קדשו. וזהו שכתוב 'אל ירך לבבכם אל תיראו' וגו' מכח גודל הבטחון בה' יתברך, ואז ה' יתברך לא יעזבך ויבא להושיע אתכם. וזה שאמר ה' יתברך למשה רבינו עליו השלום 'מה תצעק אלי', כי בצעקה לבד אי אפשר לבא לידי נס, רק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', שיהיה להם הבטחון הגדול ומסירת הנפש לילך אפילו לתוך הים, ובזכות זה 'ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו'. (שוב ראיתי בספר הקדוש 'עצי חיים' שפירש כן).
(שם, עמו' רכט-רל)
שמעתי מאאמו"ר ז"ל הי"ד לפרש המשנה (אבות א, ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ודקדק אמאי תורה ועבודה נכתב בה"א וגמילות חסדים נכתב בלא ה"א. ופירש על פי הידוע דאות ה"א בא לרמז על דבר ידוע, וכאן מרמז על לשמה, דתורה ועבודה שבעבורם העולם עומד צריך להיות לשמה. אבל אצל גמילות חסדים לא נכתב ה"א, לרמז דאפילו אינו בבחינת לשמה גם כן זכותו גדול, דעל כל פנים העני נתפרנס על ידו ומטרת הצדקה נעשה. עד כאן לשונו ז"ל.
(שם, עמו' רסז, ועיין שם עוד בעניין זה בעמו' שע-שעא)
והנראה בזה דהנה כל יסוד התורה היא האמונה להאמין בה' יתברך, כי כל מה שיארע לאדם הכל הוא מהשגחתו יתברך שמו. וכמו שכתב החתם סופר ז"ל על הפסוק 'וראית את אחורי ופני לא יראו', אחר שנעשה תכלית הדבר תראה שהצדק אתי, אבל 'ופני לא יראו', מה לפני שנעשה הדבר אי אפשר לראות תכליתו. והוא מה שדרש ר שמלאי (מכות כג.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'. והקשה המהרש"א ועוד הרבה מפרשים, וכי בא חבקוק ידו לגרוע מכל המצוות שבתורה, שיש תרי"ג מצוות, והוא לא מנה אלא אחת, דהיינו האמונה. ותירצו דהנביאים עשו סייגים כוללים לכל המצוות שבתורה, וחבקוק עשה סייג היותר כללי, והיינו מצות אמונה ובטחון, כי כל המצוות תלויים ובנויים על מצות אמונה, שאם הוא מאמין בה' יתברך, אז הוא יכול לקיים כל המצוות בלי מפריע, כמו שכתוב 'כל מצותיך אמונה', שכל המצוות בנויים על אדני האמונה. וכמו שכתב אאמו"ר ז"ל בספרו 'פרי חמד' לפרש הפסוק 'להגיד בבוקר חסדך', בשעה שהוא כאור הבוקר יזרח שמש, דהיינו שהצלחתו מזריח לו, יוכל להגיד חסדך. אבל 'ואמונתך', בלילות. דהיינו שגם בלילות, בחשכות, גם כן צריך להאמין בה' ואל יתייאש עצמו מן הרחמים. וזה 'שמע ישראל', כי כל אחד מישראל צריך להאמין, 'הוי"ה', אם הוא חסד, 'אלקינו', או חס ושלום גבורה, 'ה' אחד', הכל הוא חסדים, וזה כולל יותר מכל המצוות.
(שם, עמו' רפה)
וכמו שמביא אאמו"ר בספרו 'פרי חמד' מאחי הרב הגאון הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק פריעדמאן זצוק"ל שהיה אבדק"ק יאנושי, לפרש מה דאיתא במשנה באבות פרק ד' 'אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה, וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף', דבאמת צריך אדם ללמוד תורה לשמה ולא להנות מהתורה בשום אופן. אבל לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ואם יעסוק בתורה יומם ולילה, מאין יבא עזרו ופרנסתו, ומהיכן ייקח על המחיה ועל הכלכלה להחיות בני ביתו המוטלים עליו לפרנסם. לזאת טוב הוא החבור שחשבה היוצר מתחלה, יששכר וזבולון, שנתחברו יחד עד שהיו כגוף ונפש אחד, אשר כל אחד משלים מה שחסר חברו. יששכר עוסק בתורה, והשלים את נפשו ונפש זבולון. וזבולון עוסק בקניינים ובמסחר, והשלים את גופו ואת גוף יששכר. זבולון מחזיק את יששכר די מחסורו אשר יחסר לו, ויששכר משפיע מתורתו לזבולון, ועושין חילוף כמו שני סוחרים, אחד מוכר קמח ואחד מוכר עצים, ומחליפין במסחרתם. וזה שאמר התנא 'אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה', שלא יעשה התורה למסחר, 'ודאשתמש בתגא', פירוש הרוצה דווקא להשתמש בכתרה של תורה, שרואה שזה השלמת נפשו, ואי אפשר לו ללמוד מדאגת פרנסתו, 'חלף', מותר לו לעשות תורת חליפין עם זבולון, דהיינו עם הסוחר. ודברי פי חכם חן.
(שם, עמו' שמז-שמח)
הרב משה דוד פרידמן הי"ד, מגדולי רבני רומניה, נולד בשנת תרל"ג, בעיר באיאם שבהונגריה. אביו, הרב יעקב פרץ פרידמן, היה אב"ד באיאם ואודווארי, מחבר הספר 'אהלי יעקב' על סוגיות הש"ס, תלמיד ה'כתב סופר' וחתנו של הרב מנחם גרשון גרינוואלד אב"ד קערעסטיר. אביו של הרב יעקב פרץ, הרב יצחק אייזיק פרידמן (אב"ד נירעדהאז, היה מגדולי תלמידי ה'חתם סופר' ומחבר הספר 'העמק משפט'), בנו של הרב משה יוסף מאיר פרידמן (אב"ד פאטיק), בנו של הגאון ר' אלכסנדר זיסקינד (אב"ד אפטא), חתן בעל 'כתר כהונה', נכד הש"ך.
הרב משה דוד למד בישיבת הגאון בעל 'ערוגת הבשם' בחוסט, ובישיבת בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט. בשנת תרנ"ד הוא נשא לאשה את מרת חנה בת הרב המפורסם רבי יהושע בריסק, אב"ד טיסא דדא, אביהם של הגאון הרב מרדכי בריסק הי"ד, אב"ד טאשנאד, בעל שו"ת מהר"מ בריסק, והרב נתן צבי בריסק הי"ד, אב"ד סאלאנטא וטשעז, מחברם של הספרים 'נחלת שבעה', 'נחלת אבות' ו'נחלת צבי'.
לאחר נישואיו מונה לאב"ד נאדי-באראד הסמוכה לגרוסווארדיין. לאחר מספר שנים מונה לדומ"צ, מגיד מישרים ורב קהילת 'אהבת רעים' בעיר גרוסווארדיין,
הרב היה מעמודי ההוראה ברומניה בדורו. הוא חיבר מספר חיבורים חשובים, ובהם את הספר 'פרי חמד' (סעאיני תרצ"ג).
בתקופה השואה נלכדו הרב ומשפחתו בגטו גרוסווראדיין. בתאריך ט"ו בסיון תש"ד גורש הרב, יחד עם רעייתו הרבנית ועם יותר משישים נפשות מבני משפחתם, מהגטו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד. בין צאצאיו שנרצחו באושוויץ היו:
א. בנו הרב יצחק אייזיק פרידמן, אב"ד יאנאשי, יחד עם רעייתו הרבנית רחל בת האדמו"ר רבי משה זילברמן מראצפערט, וילדם.
ב. בנו, הרב מאיר אברהם פרידמן מסיגט, יחד עם רעייתו הרבנית מלצה, בת הרב נחמיה כהנא, עם ילדם.
בתו, הרבנית מלכה, יחד עם בעלה הרב יוסף גוטליב, דרשן וראש ישיבה בגרוסווארדיין, עם ילדיהם.
שרד בנו של הרב משה דוד, הרב שלמה זלמן פרידמן, מחבר 'חמד שלמה', רבה של טענקא (הונגריה) ורב קהילת 'חנה דוד – טענקא' (ברוקלין, ניו יורק). בזיווג ראשון היה חתנו של הרב אשר אנשיל ווייס אב"ד סילאדי-מאדיפאלו, ובזיווג שני היה חתנו של משה אהרן פריד הי"ד, אב"ד טיסא-ליק.
בספרו 'חמד שלמה', כתב הרב שלמה זלמן על הוריו: 'אזכיר ברעדה אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הגדול גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, צדיק תמים ומורה הוראה ה"ה מוהר"ר רבי משה דוד זצ"ל הי"ד, בן הגה"ק מוהר"ר יעקב פרץ פרידמאן מאודווארי זצ"ל, שהיה בן הגה"צ רבי יצחק אייזיק מניערעדהאז זצ"ל, מגזע הש"ך ולמעלה בקודש ז"ל. אאמו"ר זצ"ל הרביץ תורה לעדרים יותר מחמשים שנה בעיר ואם בישראל גראסווארדיין. גם היה שם מגיד מישרים ודרשן נפלא, פה מפיק מרגליות, ודבריו היוצאים מלבו הטהור נכנסו בלב השומעים ועשו פעולות בלבם, כנודע זה לכל אשר הכירו אותו. וגם אזכיר את אמי מורתי הצדיקת ע"ה שהיתה מפורסמת בכל העיר בצדקתה ובטוב לבבה, מרת חנה ז"ל בת אאזמו"ר הגה"צ המפורסם מוהר"ר יהושע בריסק זצ"ל אבדק"ק טיסא דאדא, מגזע הגה"ק בעל 'פרי צדיק' אבד"ק טשאבא זצלה"ה. נהרגו שניהם על קידוש השם על ידי הנאצים ימ"ש. ה' ינקום דמם במהרה'.
בשנת תש"ל ביקר הרב שלמה זלמן בארץ ישראל, ושמע עדויות מחברי קהילתו של אביו היו אתו ברגעיו האחרונים. הם סיפרו כי כשראה הרב משה דוד את בני קהילתו עצובים ובוכים מאימת המוות הנורא, אמר להם: 'אנחנו מברכים בכל יום לפני קריאת שמע, 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', היינו שהקב"ה בחר בנו לרוב אהבתנו הנצחית אליו, שמתוך אהבתנו הרבה אליו, אנחנו מוכנים תמיד לקיים' ואהבת וגו' בכל נפשך', אפילו כשנוטלין את נפשינו. אנא אחים יקרים, התחזקו נא באהבת ד' הזו בשעה זו כשבאה לידינו לקיימה, ונמותה נא כולנו מתוך אהבת ד' וקידוש שמו יתברך'. דבריו עשו רושם אדיר על כל שומעיו, והם התכוננו למסור נפשם באהבה עזה. הי"ד.
בהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.