א.
ההשגחה העליונה שתלה אותנו בעולם כזה שבו – החל מחטא אדם הראשון ואילך – אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט. כל יסוד בבריאה, אש, מים, וכדומה, עשוי להיות מקור ושורש לברכה ולקללה. כשפורצת שריפה, האש מבלה ומשמידה, אבל באותו זמן כח האש מהווה מכשיר עצום ביצירה העולמית ובשכלולה.
בדומה ליסודות הבריאה – המדות שבאדם. כל מדה ומדה יתכן שתשמש לטוב ולרע. הרי שנאה, קנאה, גאוה, מדת השנאה במקום שאינו ראוי היא שלילית. אבל יכולה היא שתשמש לנו לשנאת הרע, כדברי דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים". הקנאה יכולה להתבטא ב"קנאת סופרים תרבה חכמה". הגאוה ב"ויגבה לבו בדרכי השם", בכבוד עצמי יהודי, בגאון חיובי על "שלא עשני גוי" – וכן בכל מדה ומדה, שניתנה ביד האדם הבחירה להפעיל אותה ולנצל כוחותיה האצורים אם לטוב אם למוטב. כמו בבריאה, כך באדם, היסודות ניחנו בסגולה מיוחדת שיוכלו להתבטא בתרי אנפין, בצורה שלילית או חיובית.
הבה נייחד את הדיבור על מדה אחת וזה שמה: רגילות! כל מעשה רציני מוכתב על ידי מחשבת האדם ורגשותיו. איך מצטייר אותו מעשה אשר הוא עושה מכח הרגל בעלמא? זוהי פעולה מיכאנית בלבד. מעשה בלא חשבון. מה חסר לפעולה כזאת? חסרה הרגשה, דעת, זוהי פעולה יבשה, האדם עצמו לא השתתף בה זולת אבריו הפיסיים.
מה לא עושים כולנו מתוך הרגל ושיגרה? אוכלים, מתלבשים, ישנים. בכח הרגלים אלו מתקדם המין האנושי. כאשר מתבוננים בילד רך. תינוק. כשעושה פסיעותיו הראשונות. בכמה קושי ומאמץ הדבר עולה לו. נקל להבין מה מאושר האיש המבוגר. שאלמלי נזקק גם הוא למאמץ כזה בכל פסיעה ופסיעה. הרי לעולם לא היה מתפתח ומתקדם בחיים. איננו יודעים להעריך כראוי. כמה עלינו להודות לה' יתברך, עבור חסד זה כשלעצמו. הרי בלא התקדמות לא היינו יכולים להמשיך את החיים, הן מבחינה שכלית, והן מבחינה כלכלית, היינו נתקעים בנקודה מסויימת בקפאון גמור. אילו למשל החייט היה מחזיק בידיו את החוט והמחט כפי שעשה זאת בפעם הראשונה בחייו, איככה היה מצליח אי פעם לתפור בגד?
ההרגל מסתייע מאד בכח הזכרון. אני זוכר שעשיתי אתמול ככה וכן אפעל היום. בלימודים, בידע, פעיל הזכרון המחשבתי: ובפעולה, בעשיה, ממלא ההרגל את התפקיד הזה. בלא תכונת ההרגל היה יצור אנוש נשאר עומד בל ימיו לפני אל"ף ואיננו מסוגל אף להלביש את עצמו. ההרגל משחק תפקיד מרכזי בחינוך ובמיוחד בחינוך עצמי. ההרגל חשוב בקיום המצוות. ואם תאמר: מה יתרון יתרון להרגל בקיום מצוה? הקיום מושרש, מבוסס. יפה כוחו של הרגל יותר מן ההשתכנעות. על האדם בחייו עוברים כל מיני מצבים. כמו הרקיע שהוא פעמים בהיר, תכול, ופעמים מכוסה בעבים, כן האדם: היום הכל מבורר, אין פקפוקים – ולמחר מתעוררים ספיקות, שאלות, ההשקפה מתערפלת, ועלול אז האדם להשליך הכל אחרי גוו. אתמול יהודי, היום גוי ח"ו, שהרי הכל בבחינת עראי. לא כן מי שמורגל בקיום התורה, בכל מצב נפשי שהוא ישמור בקפידה על המצוות, זה חוק ולא יעבור, יסוד מוצק לחיים, ואיננו צריך לחשוש מפני הפקפוקים. הספיקות. תופעה טבעית בקרב בני הנעורים. צריך לחסן אותם מפניה ע"י הרגלי חיים יהודיים שנעשו טבע שני.
ואולם בל נשכח כי ההרגל אינו אלא כעין מכשיר לוואי. משל למה הדבר דומה, לבית בנוי לבנים רבים, אשר החומר המחזיק אותם הוא המלט, אבל הבנין גופו מורכב מלבנים. אם אין בקיום המצוה אלא הרגל בלבד, המצוה מתכווצת, אין בה שמץ של לחלוחית. האדם כולו אינו משתתף בהווית קיומה, אין לו הרגשה נפשית במצוה, ועשייתו בלא דעת כמעשה קוף בעלמא. ואף זאת: אלמלי חלפו החיים עלינו בלא הפרעות, בלא ניסיונות, יתכן אולי להחזיק מעמד; אבל ברגע שמתגלה איזשהו קושי, הכל מתערער בפנים הנפש וזונח את מצוותיו. הרי רואים בעליל את החזיון הזה, כשעורכים השוואה בין הדורות, אב בן ונכד., אם אצל הבן היתה היהדות פרי הרגל בעלמא, יזנח הנכד את קיום התורה לחלוטין, בי הבן עוד ינק איכשהו את זיקתו ליהדות בכח המורשה מאביו, ואילו הנכד אין לו בכלל מאיפה לשאוב כוחות כאלו. משל לרכבת שירדה מן הפסים, ועדיין היא ממשיכה לדהור כברת דרך ניכרת, מעצמה, בכח הקיטור שדירבן אותה מקודם. כיוצא בזה האדם. מי שיהדותו אינה מושרשת עמוק בנפש, נחשף בנקל להשפעות חיצוניות, ומתנועע לכל מיני כיוונים כנוע העצים בכל רוח מצויה
מחד גיסא מתפללים אנו על ההרגל. "שתרגילנו במצוותיך". ההרגל הטוב הכרחי לנו. מאידך גיסא צריך ההרגל לשמש לנו רק כשלב ביניים, כשליבה בסולם העליה, ולא המטרה סופית. הכרח הוא להעשיר עצמנו בדעת דקדושה ובהרגשה יהודית מלאה חיים. האדם כולו, רמ"ח ושס"ה, צריך להשתתף בחווית המצוה, בל נסתפק ביהדות שטחית. נעמיק הבנתנו, נלמד הרבה ונוסיף דעת והרגשה, נהא חדורים הכרה יהודית איתנה ער שכל רוחות שבעולם לא תוכלנה להזיזנו מצור אמונתנו ותורתנו הקדושה.
ב.
המושג "חשבון" פירושו: לחשב באופן יסודי את כל הגורמים של ענין מסוים אשר עלינו להתייחס אליו. בבואנו להגשים את תביעות השכל צריכים תחילה לבדוק ולחשב אם השכל הוא נכון. בכדי לערוך חישוב של סיטואציה מסויימת נחוץ להיות רואה את הנולד.
ישנן סיטואציות כאלו, אשר למרות כל החישובים, נוסף עליהן גורם הספיקות וחף את הספיקות – הללו צריך לקחת בחשבון מראש. רק לאחר חישובים ברורים האיש מסוגל לגבש הערכת מצב מבוססת. החישוב מסוג זה חיוני אפילו כשזו הסיטואציה אינה נוגעת לו במצבו הנוכחי. על האדם לדעת לחשב את תוצאות הרע מן הרע ואת תוצאות הטוב מן הטוב. עליו להסתגל בראיה מפוכחת שתבחין מהו שאור תופח. בועת אויר בעלמא. ומה רע ממשי. לא תמיד הרע הוא הוא מקור האסון. אפילו אדם מצוין עלול להמיט אסון, לפעמים, בגלל חישוב בלתי מדויק. וזה לעומת זה: אף האדם הרע, אלמלי חישב את מעשיו מראש, יתכן שהיה נמנע מלעשות רע בכדי שלא להביא צרות על עצמו.
אי לזאת כל איש משכיל, בראותו מה מאד חיוני לחשב חשבונות, ימצא בו את המפתח לאושרו הרוחני, ויעשה אתנחתא ממירוץ החיים המבוהל בכדי לחשב את חשבון עולמו. וכך אם ייקלע ביום מן הימים לסיטואציה הדורשת בהכרח חישוב ממצה, ימצאו אותו המאורעות כשהוא מיומן לעריכת חשבון כזה.
ללכת אחרי הדחיפה הפנימית, הגירוי האימפולסיבי האנושי, משמע ללכת הליכה עיוורת (אף כשזו הליכה מישרים). חשבון משמעו חכמה. מבט כזה יוצא בנו יחס שונה לאדם. רואים, כי התנהגותו השלילית אינה נובעת בהכרח מעצמיות רעה, אלא משגיאותיו, מסכלותו, מקוצר ראייתו. בעזרת החשבון ניתן להעריך דברים ביסודיות, לכל צדדיהם, ובלעדיו ההסתכלות היא שטחית וחד צדדית, נטולת ערך. בראיה רב צדדית מצטייר הענין, או האדם, כמו החפץ באור שונה לחלוטין, אור מלא.
רעיונות הנובעים מאליהם, סתם הרהורי לבו של פלוני ושל פלוני, אם יש את נפשנו לדחותם, שומה עלינו להוכיח את אי נכונותם. בכדי להדגים את ההנחה, שהרעיונות מסוג כזה התגבשו בהשראת הסוביקטיביות, מוטב להיעזר בחשבון היעיל. חישוב מדוקדק מגלה בנקל את השקר הטמון בתיאוריות שכליות שהורתן ולידתן בדחפים אישיים, באינסטינקט הטבעי, הפראי.
מה מאד נחוץ לאים שיחשוף בעצמו איזו חשיבה היא שכלית טהורה, אוביקטיבית, ואיזו סוביקטיבית. כל קיום האדם תלוי בכך. החשבון תובע יושר ונאמנות. אדם המבקש לידע את מצבו האמיתי, הרי זה ביטוי של יושר פנימי, של רצון טהור, אשר צריך ללוותו בכל חייו. התוצאה הראשונה של חשבון הנפש היא ש"תופס" את עצמו לוקה בנגיעות, אחר כך מוסיף ורואה עד כמה יש השפעה לפניות, לנגיעות אישיות, על החשבון גופו שעורך עתה בינו לבין עצמו. והרי אדם מישראל חייב כל ימיו לחפש עצות ותחבולות להינצל מן הנגיעות. החשבון הוא גם שימושי מאד, באשר על ידו מתגלה לאדם מה נדרש השכל האוביקטיבי, ומה המה המכשולים הנערמים בדרך כלל לפתחו. אמרו חז"ל (בבא בתרא דף ע"ה:) "בואו ונחשוב חשבונו של עולם – תצא אש ממחשבים ותאכל את שאינם מחשבים". כח עצום הדומה לאש טמון בו, בחשבון, עד שאוכל את מי שחי בלא חשבון, כאשר מוכיחים בבירור את פשיטת הרגל שלו.
וכי מה הוא, האדם? יצור בטבעיותו, כפי שנולד, מחד גיסא; ודמות משוכללת, כפי שנדרש מאתו, לאידך גיסא. מה יעשה אדם וישיג שלימות, וימלא יעודו? ברגע המכריע את התנהגות האדם, לטוב או למוטב, התפקיד שמור לרצון העקשני. לא די בחכמה, בדעת, כוחות השכל האנושי כשלעצמם חלשים מכדי להתמודד עם המניעים הסטיכיים שבו, אלא שבין הסטיכיה והשכל רובץ גורם נוסף: הרגש, אשר בהיותו מקנן בספירה של דעת ורצון חיוביים, הנו יוצר חומה בינם לבין הסטיכיה. התנהגות טובה דורשת, איפוא, התמזגות הרגש בדעת וברצון נחוש העשוי להתגבש בתוצאה מחשבון הנפש: "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". ככל שהחשבון יותר מבורר ומבוסס, יהיה הרצון, כמובן מאליו, יותר מוצק.
אחרי שמחשבים חשבון של צעד כלשהו, היחס כלפי צעד זה משתנה באופן אוטומטי, מבלי להיות תלוי ברצון האדם. יש תופעות בחיים, או אפילו ארחות חיים, דפוסי חיים, אשר במשקל ראשון אינך אשם בהם, אבל לאחר עריכת חשבון נוקב, אחרי הערכת הסיבות שגרמו להן והערכת התוצאות שנבעו מהן, מתחוור בכל הרצינות כי חפותך מוטלת בספק גדול.
רבים ילכו בעצת הרצון האישי שלהם מבלי לתת דין וחשבון לעצמם מה הם עומדים לעשות. אחר כך קורה שנקלעים לסיטואציות קשות ולא יודעים להתמצא בלאבירינט, לא יודעים כיצד לכלכל את הענינים במצב משתנה, כי לא למדו לבוא חשבון. אדם החפץ בטובה חייב להתייגע ולא לחסוך במאמצים ללמוד כיצד לחיות מתוך הכרה, לידע מה הוא עושה, ומה גורמי ההשפעה המעצבים את עשייתו. לתכונת החשבון יש השפעה אפילו על ידיעות האדם והשקפת עולמו. אם מסתכלים על העולם במבט אינטליגנטי, רואים כיצד הוא מכוסה בצעיף המיסתוריות. אפילו אמתות עולם פשוטות בתכלית אינן מונחות מעל פני השטח, ויש לחקור הרבה כדי לחשוף אותן. ככל שהאדם מעמיק בחשיבתו, רואה יותר את המיסתורין שבבריאה. יהודי מאמין בעל הכרה מודע יותר לתעלומות העיקרים האמונתיים, מאשר אדם עם הארץ. הקשיים לקבל אמתות אמונתיות קשור בעובדה שאינן מבוססות על הריאליות.
בכדי לבוא אל המעשה הנרצה, השלם, צריך שימשול השכל ברגש. אולם כאשר המציאות באה בהתנגשות עם השכל, קשה לרגש להיות מושפע הימנו כליל, וכלי המעשה אינם גומרין. הרגש נמצא במאבק מתמיד עם השכל. המוצא הוא להימנע מלראות את החיים ואת העולם בהתנגשות עם האמונה. "וראיתם את אחורי ופני לא ייראו" – כאשר מסתכלים היישר בשמש, אי אפשר לראות היקף גדולתה. רק בעזרת חשבון לוואי, חישוב מן הצד, יכולים להתוודע גלוי אל עיקרי האמונה. לדוגמא: השגחה פרטית. כשאתה מביט במאורעות פנים בפנים, אין אתה רואה בעליל את ההשגחה הפרטית. אך כשסוקרים אותן לאחור בפרספקטיבה היסטורית, רואים את אמת ההשגחה עין בעין. כל פרט בפני עצמו נראה, אולי, פשוט וטבעי, אך צרוף המאורעות כמיקשה אחת מכריז: אצבע אלקים. בעזרת החשבון מסוגל האדם לראות הדברים מזוית מוארת ולהכיר את האמת. אחרי שהשכל מבליט את הצד החיובי, המחייב, שבאמת החשופה מתגבשת בנו ההרגשה כי לא יתכן אחרת – ואמת כזאת מחייבת אותנו לפעול בהתאם לה.
כשם שיש באדם דחף אינסטינקטיבי, כך מקנן בו גם דחף שכלי. קל יותר לרסן את הדחיפה האינסטינקטיבית מאשר את זו השכלית, באשר האדם רוחש אמון רב לשכל. רק בעזרת החשבוןף ניתוח השכל גופוף ניתן לברור את מוץ הדחפים מן הבר של התבונה הצרופה.
כן קיימת אפשרות שהשכל וההגיון יצדיקו מעשים מסויימים של האדם, אבל הבסיס של אותו חשבון, הנחה ראשונית, בשקר יסודם. עד כדי כך אין יד האדם מגעת לבדוק. האיש החכם בודק ראשית כל את היסוד, הגרעין, האם הנושא שבוחן הצטייר בעיניו ציור אמת או ציור דמיוני, שהרי ברוב המקרים לוקה תיאור הדברים בעיוות צורה ותוכן, ואיך אפשר לצפות ככה לחשבון מדויק. רוב בני אדם מורגלים לקבל הנחות נפוצות מבלי לבדוק אותן, מבלי לשאול את עצמם אולי היא מופרכת מעיקרה, ולכן נכשלים בכל כך הרבה טעויות בכל הנקודות המתבקשות כתוצאה מהנחת יסוד מוטעית זו.
הבה נרגיל את עצמנו לחשוב חשבונות עולמנו כראוי, כהגדרת חז"ל, שהיא מעלת המושלים ביצרם.
(זכרון מרדכי מנחם, עמ' פז)
הגאון הרב [יצחק] דוד [שלום] מינצברג הי"ד, נולד בליקובה (לוקוב) בסביבות שנת תרס"ג (1903), לאימו מרת חנה בת הנגיד והחסיד ר' מרדכי יהודה ווינגוט מסטרעצין, ולאביו הרב ירחמיאל ישעיהו מינצברג, רבן של קהילות זדונסקה-וולה ולוקוב בפולין, מחבר ספר "דברי ישעיהו", שהיה בן ביתם של גדולי דורו ובהם רבי יהושע מקוטנא ורבי חיים סולוביצ'יק מבריסק.
בגיל חמש התייתם דוד מאביו הגדול בערב ראש השנה תרס"ח, והרב חיים סולביצ'יק פגש אותו וניחם את אימו ואמר לה "בעלך השאיר אחריו ירושה נאה, עוד תרווי הרבה נחת מיתום זה". אימו נישאה בזיווג שני לחסיד הרב משה ברוך אלברג מרדזמין, שם גדל דוד והתבלט כעילוי, גאון וכשקדן. מגיל בר מצווה הוא היה לומד 18 שעות ביממה. בגיל 18 נשא לאשה את מרת שיינא גיטל, בתו היחידה של ר' אליהו לאך הי"ד, איש עסקים ונדבן, מחשובי חסידי אמשינוב, שהיה חבר ועד הקהילה באוסטרוב מזוביצק [אוסטרובה]. לאחר נישואיו עבר הרב דוד מרדזימין לאוסטרוב והצטרף לשטיבל החדש של חסידי גור. הוא למד מנעוריו בשקידה ש"ס ופוסקים והיה בקי בכל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר, והלך בדרכי החסידות. הוא היה בעל מוח חריף, שכל ישר וזכרון פנומנלי. מורו בנגלה היה הרב מאיר דן פלוצקי מחבר ספר "כלי חמדה" ומורו בחסידות היה רבי בן ציון רבינוביץ ('ר' בן ציון אוסטרובר'). הרב דוד היה מקורב לרבי מגור והלך בדרכי החסידות. הוא עסק בצורכי ציבור, בפרט בתחום החינוכי, והיה ממייסדי רשת בתי הספר "יסודי התורה" ו"בית יעקב" באוסטרוב מזוביצק. הוא דאג להתפתחות בתי הספר, עיבד את תוכניות הלימודים, הדריך את המלמדים ואת המורות ובחן את התלמידים והתלמידות. בכישוריו הפדגוגיים הנפלאים הצליח להבין לרוח של בני הנוער ולהדריך אותם.
בגודל ענוותנותו התרחק הרב דוד מן הפרסום ולא וכישרונותיו ומעלותיו לא נודעו לציבור הרחב. בעקבות התעמולה האנטישמית הפולנית נפגעו עסקי המסחר של חותנו, שתמך בו כלכלית, ובכדי לכלכל את פרנסת משפחתו נאות הרב דוד מינצברג, בהיותו בן 32 לקבל על עצמו לשמש כאחד מהמשגיחים הרוחניים בישיבת חכמי לובלין, לאחר פטירת הפתאומית של הגאון רבי מאיר שפירא. הרב דוד חינך דור של תלמידי חכמים צעירים לתורה וליראה, והפך לאחת הדמויות המרכזיות בחיי הישיבה. הוא ערך שיחות אישיות עם התלמידים, עודד את רוחם לעלות במעלות התורה ויראה, ויצר איתם יחסי אימון וקשר נפשי עמוק. הוא השיב למאות מכתבים וחזר לביתו באוסטרוב רק בבית הזמנים.
טרם השואה נולדו לרב שבעה בנות ושני בנים. עם פרוץ המלחמה היה הרב בישיבה בלובלין ולא עזב את הישיבה עד שדאג לסדר סידורים מינימאליים לקבוצות התלמידים שנותרו בישיבה כדי שיוכלו להמשיך ללמוד בחשאי. הרב הצליח במאמצים גדולים להגיע למשפחתו באוסטרוב מאזובייצק, שהייתה כבושה בידי הסובייטים. העיירה הפכה לעיירת גבול בין רוסיה וגרמניה ויהודיה גורשו מבתיהם, כשרובם פונים לעבר רוסיה. המשפחה נמלטה לעיר ברוטקי-קוסקי שבשטח הכיבוש הסובייטי. כעבור זמן גרשו הסובייטים המוני יהודים מהמחוז לערבות סיביר הרחוקות, ובהם הרבנית, שבעת הבנות והבן הקטן, שגורשו ברכבת באישון לילה בראש חודש תמוז ת"ש (1940). הרב ובנו הבכור נמלטו לוילנה ומשם התגלגלו לעיירה לאכווע הליטאית, שם היה הרב מנהיג רוחני של הקהילה היהודית. הוא עודד וסייע לקהילה ודאג לסייע למשפחות הפליטים היהודים מפולין. הרב שלח חבילות של מצה לפסח לפליטים הגולים בסיביר, והצליח לשלוח חבילות בודדות של מזון ומלבושים למשפחתו המורעבת שם. מתוך מכתביו למשפחתו הגולה בסיביר, ניכר עד כמה סבל ייסורי נפש ממצב הכלל וממצב בני משפחתו, וניכרת אמונתו ובטחונו בציפייה לישועת ה'. הרב התעלה בימים קשים אלו וכתב שאין דבר נעלה מ"ללמוד מתוך כאב, לעבוד את השם יתברך בשעה שאתה טובע ביסורים", שכן "בימים טובים אי אפשר לך להשיג במשך שנים, מה שנשמתך יכולה להשיג תוך שעה קלה בימים מרים".
בלילה, אור לכ"א אלול תש"ב (1942), הקיפו המרצחים את גטו לאכווע והורו על ריכוז היהודים. הרב דוד הלך לבוש קיטל ותכריכים על מנת לקדש את השם ברבים. בני קהילת לאכווע נורו ונבקרו בקבר אחים גדול, ובין הנרצחים היו גם הרב ובנו הבכור, הבחור ירחמיאל ישעיהו. הרבנית ושבעת הבנות – שרה, פייגא, מרים, לנה בריינא, לאה, חיה ופערל – שרדו את המלחמה, הגרו לפולין ומשם לצרפת ולניו יורק. הבן הקטן משה מאיר מינצברג נפטר בגיל שנתיים וחצי, בתנאים הקשים בהם היו שרויים כפליטים בערבות סיביר. הבנות נשאו כולן לתלמידי חכמים ויראי ה' והעמידו משפחות. הרבנית שיינא גיטל נפטרה בכ"ט בשבט תשכ"ד והובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים.
כתבים רבים שהיו בידי הרב דוד, שנכתבו בידי אביו, אבדו בשואה. מכתבים רבים נוספים של אביו, שהיו בידי בן דודו של הרב דוד מינצברג, הרב ישראל זאב מינצברג, אבדו עם נפילת העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות.
שארית כתביו של הרב דוד מינצברג כוללים:
- הערות בספר אמבוהא דספרי, הובאו בספר קונטרס זכרון קדושים (מכון להנצחת מורשת חכמי פולין) עמ' קלב.
- לקט מאמרים פורסמו בספר "זכרון מרדכי מנחם" (חצור הגלילית).
- מאמר בענין אכילת קטן בתרומה, פורסם בקובץ אור המאיר, שנה א (תשמ"ד), עמו' 38.
- מאמר בענין אין עונשין מן הדין בחיוב קורבן, פורסם בקובץ תורני אור המאיר, שנה ב (תשמ"ה), עמו' 131.
- הרב יצחק פלקסר ציטט משמו ביאור על הכתוב "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה" (תהלים קטו,יז-יח), שעלינו להשלים ולמלא את החלל שנפער בחסרונם של המתים שאינם יכולים עוד להודות ולהלל לבורא יתברך שמו ויתעלה.
- הרב פרסם מאמרים ב"דגלנו", ב"הדרך" וב"דרכנו" בכינוי "בר בי רב". בשנים תרצ"ד-תרצ"ז פרסם שורת מאמרים ב"דגלנו" בחתימת "רב דימי". זיכרונות ששמע מחסידים ותיקים פרסם בסדרת המאמרים "מסיפורי חסידי קשישאי", והוא השתתף במדור החינוכי "חורב" של כתב העת "דגלנו".
- חלק ממכתביו שרדו.
בתו, מרת מרים סלאווין, מקראון הייטס, תיארה באופן אישי ומרתק את קורות משפחתם בגולת סיביר בחיבורה "החלטה גורלית בגיל 11", שפורסם בספר "אל אשר תלכי: נשים משתפות בסיפורים אישיים של שליחות, הקרבה, מסירות ועוצמה", עמ' 6.
