קטגוריה: גור

במגן אברהם סי' תמ"ו ס"ק ב' העיר אם מותר על ידי ישראל להשליך חמץ לים ביום טוב. ולפי עניות דעתי נראה לכאוה אינו בעידניה גם בנכרי, כמו שכתב במגן אברהם שם. אך נראה לי לפי מה דאמרינן (בעירובין ס"ח א) 'לא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה, לשבות שאין בו מעשה. דאין בו מעשה קיל'. ולפי זה כיון דהוא לא תעשה קלה, דוחה אף דאינו בעידנא, אבל על ידי ישראל, דהוא מעשה, שפיר צריך בעידנא. ובגוף חקירת המגן אברהם בעכו"ם לכאורה יש עצה שהגוי ישרפנו במקומו והוי בעידנא, וצריך עיון.

בפני יהושע פסחים ה' חידש דחמץ של הפקר עובר בבל יראה ובבל ימצא. והקשה ה'מקור חיים' דאם כן מה אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, הא אף אם לא עשאן גם כן עובר, דעל כל פני הפקר הוא. ונראה בעזרת ה' דסברי הפני יהושע לפי מה דאמרינן בבבא קמא סט: לאו אמר רבי מאיר מעשר ממון גבוה, ואפילו הכי לענין מעשר קרוי רחמנא 'מעשרו' ומוסיף חומר, דהא כי איתא נמי לא דידיה כו'. והכי נמי כאן דאינו ברשותו ורק עשאן [הכתוב ברשותו], הרי אם גם בלאו הכי אינו ברשותו עובר. ואם כן כל עיקר דהפקר עובר הוא מצד 'עשאן', וכן כתב הרב בשלחן ערוך הלכות פסח בקונטרס אחרון, דלאחר זמן איסורן לא מועיל הוצאה מרשותו, כיון דבלאו הכי אינו ברשותו, ודו"ק.

שמעתי מכבוד קדושת חותני שליט"א בפסח זה אם לעשות עירוב במצה, כיון דלא חזי לכל יומא, כי בערב פסח אסור לאכול מצה. והנה מה דראוי לבין השמשות פשוט צריך ראוי לכל השבת. אך נראה דמועיל דחשיב דבר אחר גורם לו וחשיב כסולם של אשירה בעירובין ע"ח, ובמטה אפרים שהעיר לענין עירוב ביום הכיפורים שאינו ראוי לאכילה, שם ניחא כיון דקיימא לן עירוב והוצאה ליום הכיפורים וחשיב איסור גופו גרם לו כסולם אילן.

(הערות מרבי חיים אלעזר זמ"ל בעניני פסח, קונטרס 'נפש לחיים' עמ' י)

 

ב"ה עירובין כ"ב, יום ח"י למב"י לסדר קדושים שנת תרפ"ד לפ"ק קראקא יע"א.

ישאו הרים שלום בחיים ברכה ושלום עד עולם, לכבוד שאר בשרי בלתי מכירי המופלג בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד, ירא ד' מרבים וכו' מו"ה מרדכי גורפינקעל נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב,

אם כי הזמן יקר בעיני עם כל זה למלאות פקודת אבי מורי ורבי עטרת ראשי שליט"א ורצון כבודו נ"י הנני בזה לציין לכבודו איזה הערות מחידושי שאמרתי זה לא כבר בענין 'מעילה בקונמות' אקוה כי ימצאו חן בעיניו, כי הצעתי אותם לפני מו"ר המובהק רבן של כל בני הגולה אב"ד טארנא והוטבו מאד בעיניו הבדולחים, וזה החלי, בעזר צורי וקוני…

ואסיים בדבר אגדה המושכת לבו של אדם, במה שהקשו על הפסוק בתהלים קט"ו 'ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכון'. ומקשים מדוע בכל דבר אומר 'להם', וכאן לא אמר רק 'ידיהם' ו'רגליהם', ולמה לא אמר 'ידים להם', 'רגלים להם', כמו ב'אזנים להם'.
והגר"א כתב דביד ורגל לא שייך לומר להם, כי הם עצמם עבודה זרה, כמבואר במסכת עבודה זרה מ"א, מצא תבנית יד או רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד. עד כאן דבריו הקדושים.
ולי נראה פשוט כי בלשון הקודש מצינו יד ורגל שהם לשון תוקף וקיום הדבר, כמו 'ופעלך אין ידים לו' (ישעיה מה,ט), ובלשון חז"ל נמצא 'יד לנדרים', 'יד לצדקה', 'יד לפאה' (נדרים ו:), וכן ברגלים 'שקר אין לו רגלים', 'רגלים לדבר', ולכך לא רצה לומר 'ידים להם', 'רגלים להם', כי ידמה חס ושלום שיש להם קצת קיום, על כן בחר בלשון ערומים, 'ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו', כדי שלא לטעות חס ושלום אף רגע אחת.
והנני דורש שלום כבוד תורתו מוקירו כערכו,

חיים אליעזר הלוי איש הורוויץ.

(קונטרס 'נפש לחיים' עמ' יא-יג)

---

הרב חיים אליעזר הלוי איש הורוויץ הי"ד, נולד בקראקא בשנת תרס"ח להוריו הרב החסיד ר' מרדכי צבי הלוי איש הורוויץ הי"ד מקראקא ומרת פרומעט הי"ד לבית בארון. אביו, ר' מרדכי צבי, היה תלמיד חכם, פעיל באגודת ישראל, מחשובי חסידי אלכסנדר, והיה דבוק ברבותיו האדמו"ר רבי יחיאל מאלכסנדר, האדמו"ר ה'ישמח ישראל', ה'תפארת שמואל' וה'עקידת יצחק' הי"ד. משפחתו של ר' מרדכי צבי הייתה מצאצאי רבי יצחק'ל המבורגר, נכד ה'חכם צבי'.

עוד בצעירותו התבלט ר' חיים אליעזר בכישרונותיו ובהתמדתו והתפרסם כעילוי. בבר המצווה שלו נשא דרשה, שהצטיינה בבקיאות מקיפה ובחריפות מופלגת, אותה חיבר בעצמו. בהיותו כבן 14 פרסם חוברת בשם 'ארבעים לבינה' ובה כתב ארבעים תירוצים על קושיה מפורסמת של הרב יוסף ענגל. הגהותיו על הש"ס, יצאו לאור בלונדון בחיבור 'נר למאה'.  לאחר בר המצווה היה תלמידו של הרב יוסף שטיינהארט הי"ד, ואחר כך תלמידם של הרב הגאון מקוז'גלוב ר' אריה צבי פרומר הי"ד והגאון הרב מאיר אריק אב"ד טארנא. תשובות מאת הרב חיים אליעזר התפרסמו בספרו של הרב מאיר אריק 'אמרי יושר' ובספר 'מחזה אברהם' מאת הרב אברהם מנחם שטיינברג אב"ד ברוידא. 

הרב חיים אליעזר היה ממקורב לרב מאיר שפירא מלובלין. בהיותו בן שמונה עשרה כבר התכתב בענייני חידושי תורה ובירורי הלכות עם הגאון הרוגוצ'ובר, הרב יוסף רוזין. מכתבים אלו נשמרו על ידי גוי בפולין במשך עשרות שנים, עד שהתגלו ויצאו לאור בקונטרס 'נפש לחיים', עם מספר מכתבים נוספים משרידי כתב ידו של הרב חיים אליעזר. קונטרס זה יצא לאור כנספח לספר 'מנחת פרי' על הלכות נדה ומקואות לפי סדר השו"ע, מאת הרב ישעיהו פנחס רוטנברג. מכתב נוסף ממנו, יצא לאור בספר 'בנסוע הארון' (אשדוד, תשפ"א), עמ' ריד.

על פי עדות של חבר ילדות של הרב חיים אליעזר, הרב שלמה זאב גולינסקי מטבריה, היה הרב חיים אליעזר חריף וגדול בתורה, בעל חשק רב בלימוד ובעל מעשי חסד רבים.

הרב חיים אליעזר התחתן עם הרבנית רבקה בילה הי"ד, בת הרב מנחם מנדל אלתר הי"ד אב"ד פאבניץ וקאליש, נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה ובנו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור. את השידוך יזם ה'אמרי אמת' לאחר שהגיע לעיר קרעניץ, נפגש עם קבוצה גדולה של תלמידי חכמים ושאל אותם שלש קושיות. אף אחד לא ידע לענות עליהם מלבד הבחור הצעיר ר' חיים אליעזר, בן השש עשרה, שלהפתעת כולם יישב את שלשת הקושיות באופן נפלא.

הכלה הייתה מאורסת קודם לכן עם הבחור ר' משה יהודה אריה ליב (לייבל), בנו של הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד, וחתונתם הייתה מתוכננת להיות מיד עם חזרת האדמו"ר ה'אמרי אמת' ממסעו בארץ ישראל. אך הבחור חלה בדלקת ריאות חריפה, ולאחר מספר ימים נפטר, מתוך דברי תורה, בו' באדר א' תרפ"ד (1924).

לאחר חתונתם, היה הרב חיים אליעזר סמוך על שלחן חותנו בפאבניץ והמשיך ללמוד תורה בהתמדה. בשנת תרצ"ח נבחר הרב חיים אליעזר לאב"ד בעלכיטוב, שליד פיעטרקוב.

לאחר שבעלכיטוב נכבשה בידי הנאצים, עברו הרב חיים אליעזר, משפחתו וחותנו לעיר לודז' ואחר לגטו וורשה. הרב חיים אליעזר המשיך למסור שיעורים לבחורים, גם בבונקרים בגטו ורשה.

בהיותו בן 34 גורש הרב חיים אליעזר, יחד עם רעייתו רבקה בילה, עם ילדיהם שרה יוכבד, משה לייב ופייגה, ועם חותנו, למחנה ההשמדה טרבלינקה בכ' באב תש"ב, ושם נספו כולם עקה"ש.

הוריו נספו בטרנוב עקה"ש, בכ"ו בסיון תש"ב.

נספו גם אחיו ואחיותיו:
– הבחור ר' ישראל יצחק הי"ד, חסיד רדומסק, שלמד בתקופת מלחמת העולם השנייה בישיבות ברוביץ וקלצק ושם נרצח בשנת תש"ב עם חבריו לישיבה.
– הבחור ר' אברהם לייב הי"ד, חסיד גור בקראקא, אשר היה בתקופת מלחמת העולם השנייה בגטו ורשה עם הרב מפאבניץ הי"ד, ונרצח במחנה בשעבניא באלול תש"ג.
– מרים ניחא הי"ד. נהרגה עקה"ש בגטו ורשה בשנת תש"ב.
– חנה דבורה הי"ד, גורשה מגטו טרנוב לאושוויץ בג' באלול תש"ג, ושם נספתה.

שרדו, אחיו ר' שלום דוד הלוי איש הורוויץ, ואחותו מרת רבקה פינקוסביץ, שהתגוררו באנטוורפן. 

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)

---

הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר Accidental Talmudist נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)

---

רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, בתו אסתר הדסה רבינוביץ (ובעלה בזיווג ראשון האדמו"ר רבי חיים ישראל שלום יקותיאל משידלובצה), וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

יום ה' דברים תר"ץ

לכבוד ידידי מוה"ר אברהם פנחס (לנדא) שליט"א.

ה'קראטיל' שלך השגתי, והנני רואה בין השיטין כי חסר לך שמחה, וכ"ק זקני רבינו הקדוש זצ"ל אמר בשם הרבי מלובלין זצ"ל על הגמרא (תענית כט, א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, הכוונה כשם שמרבין הקדושה באדר על ידי ריבוי שמחה, כן באב ממעטין הטומאה על ידי שמחה. כנראה כי בלי שמחה אי אפשר לעשות דבר טוב כלל.

והרי אנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), לכן בכל עוז צריכין לחזק בשמחה, הגם שקשה, הגם שנראה חושך, עם כל זה אין להשגיח על שום דבר, ורואין בחוש דברי רבי ר' בונם זצ"ל שאמר "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה נוכל לצאת מכל הצרות…

ועל השולחן בבית המדרש אמר כ"ק מו"ח מרן שליט"א מרן האמרי אמת זי"ע על חטא מי מריבה בשם הזוה"ק תצא כי כל מנהיגי ישראל עד סוף כל הדורות עמדו אז, וזה "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י) – הם מורי ישראל. והנה גבי יעקב אבינו ע"ה נאמר ביקש לגלות את הלך ונסתם ממנו, היינו כי יעקב אבינו ע"ה ראה הדורות שיהיו קודם ביאת המשיח, ומפני צערו נסתם ממנו. כן כאן גבי משה רבינו ע"ה כשראה מנהיגי ישראל שיהיו בזמן האחרון קודם ביאת המשיח "איז דאס לשון גיווארן אפגינימען בייא עהם, אין עהר האט נישט געקענט רעדין, נאד געמיזט שלאגין דעם שטיין".

הנני ידידך עוז הדורש שלומך בלונ"ח ומצפה להצלחתך ולהרמת קרנך בגו"ר

יצחק מאיר

… ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ושמעתי בשם הרב הגאון מאוסטראווציע ע"ה על דאיתא (בראשית לו,יב) "ותמנע היתה פלגש", ואיתא במדרש כי אמרה לא זכיתי לדבוק ביעקב אדבק על כל פנים בעשו, לא זכיתי להיות אשה לבנו אהיה על כל פנים פלגש, נמצא היתה בעצבון רב ומזה יוכל להוולד רק עמלק. כן שמעתי מרב אחד ששמע משמו והיה לי הנאה.

ושמעתי בשם רבינו הרבי ר' בונם זצ"ל על לשון "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה קען מען ארויס גייען פון אללע ענגשאפטין.

ותדע כי הבעל דבר עושה כל כוחותיו רק שנהיה במרה שחורה, ואם היה הבטחון על אדם – יש הספק אם יכול לעזור, אך הבטחון שלנו על רם ונשא שאין מעצור לפניו בין רב למעט. ותאמין לי כי כל העולם מלא ניסיונות.

וראיתי בספר בכורי אביב – הוא מהרב הקדוש ר' יענקיל זצ"ל מראדזמין ומביא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל מה שביקש יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח,כ) "ונתן לי לחם לאכול", דהתפילה של יעקב היתה אם יהיה ה' עמדי ונתן לי לחם לאכול – שיהיה הנתינה מה' לבדו, לא על ידי שליח ולא על ידי טבע.

לכן נתחזק בכל כוחנו, ונזכה להיות תוך כלל ישראל, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אשאר בזה ידידך הדו"ש בלב ונפש חפצה, מברכך בכל מילי דמיטב, המצפה לטובתך

יצחק מאיר

קטעי אגרות נוספים במעלת השמחה

אבקשך עוד הפעם לבל תהיה בעצבות, ובאמת שמעתי בשם הרב מפאריסוב ז"ל כי "זארגען" (דאגה) הוא סם, וכנים דבריו, ויותר הוא מגרעת ממועיל, ובודאי יעזור הש"י…

(עש"ק קרח תר"פ)

אהובי אחי, בטח בה', ואפילו בעת צרה, וכן בעת הרווחה, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ויה"ר שיהיה לך מידו המלאה הפתוחה הקדושה. ואל תהיה בעצבות, כי השמחה רפואה לכל המכאובים.

(עש"ק תבוא תרפ"ה, ניו יורק)

ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ובטח נודע לך מה שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) – כי על ידי שמחה יכולין לצאת מן כל מיני דחקות, ודברי אלקים חיים המה.

ולפי דעתי, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ,ב) הרגזן לא עלה בידו רק רגזנותו, כן להיפוך, בפרט מידה טובה מרובה: השש ושמח מכל דבר עולה בידו הכל.

ומי שזוכר צורת כ"ק זקני רבינו הקדוש (השפת אמת זצ"ל) ראה בעיניו שהיה בכל רגע מלא שמחה.

(עש"ק בהעלותך תרפ"ח)

שמעתי מר'… כי היית אצלם ואתה בעצבות, וזה עוולה גדולה, וכתבו הספרים כי עצבות מזיק מאוד לפרנסה, וירושלים עיר הקודש נאמר (תהלים מח,ג) שהיא "משוש כל הארץ", על כל פנים נמצא עוד שיריים שמחה להמבקשים שמחה…

(יום ד' בראשית תרצ"ו)

---

הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח, כבנו הבכור של מרת חיה שרה והרב משה בצלאל אלטר הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי יהודה ליב אלטר ה"שפת אמת" מגור. נשא לאשה את מרת פייגא בת דודו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר ה"אמרי אמת", והתגורר בגור. הרב יצחק מאיר היה איש סודו ואמונו של אביו, שאהבו אהבת נפש והיה משוחח אתו מידי יום בכל עניין ועניין. בצעירותו עמד בראש "חבורה" משותפת לעובדת ה', עליה נמנו בני משפחתו הרב יצחק דוד בידרמן, רבי ישראל אלטר ה"בית ישראל" והרב יצחק מאיר לוין. הם קבעו לעצמם סדרי לימוד משותפים בתורת הנגלה והנסתר, והיו דבוקים האחד בשני כאחים.

יחד עם גיסו הרב יצחק מאיר לוין, ניהל הרב יצחק מאיר גם בית מסחר לספרים בניו יורק. ספריות שלימות נרכשו בארץ ישראל ובאירופה למכירה בניו יורק. תוך שנים ספורות בית עסק זה צבר הפסדים והספרים הוצעו למכירה במכירת חיסול בסביבות שנת תרפ"ו. פעילות בית מסחר הספרים צומצמה, ובשנת תשי"ד רכש אותה ר' מרדכי גולדמן, שעמד בראש בית מסחר והוצאת הספרים "אוצר הספרים".

בשנת תרפ"ד נולד בנו רבי בנימין מנחם. הרבנית פייגא חלתה בלידה ונפטרה ביום הברית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את הרבי ה"אמרי אמת" מהעיירה הקטנה גור לעיר הבירה ורשה, כדי שיוכל להסתתר שם מהגרמנים שהחלו לחפש אותו. בי"ג בתשרי ת"ש, נהרגו הרב יצחק מאיר והמשמש המסור הרב החסיד הרב בונים לעבל הי"ד מפגיעת רסיסי פגז בבית הרבי בוורשה. בשל המשך ההפגזות נקברו ההרוגים באופן זמני בחצר הבניין, ובחול המועד הועברו לקבורה בבית העלמין של וורשה. הרב יצחק מאיר הובא לקבורה בסמוך לקבר אבי אימו רבי שמעון חיים אלטר, אחיו של ה"שפת אמת".

אוסף מכתביו יצאו לאור בספרים "זכרון שמואל" (תל אביב) ו"שם ושארית: הרב משה בצלאל אלטר הי"ד ובנו מוהר"ר יצחק מאיר אלטר הי"ד" (אשדוד, תשע"ג).

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

—

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

ושאינו יודע לשאול את פתח לו. כמדומני ששמעתי שמרמז כעין תפלה כלפי מעלה, שה' יתברך יפתח לנו שאיננו יודעים לשאול, כמו שכתוב בשם הרב ר' ברוך זצ"ל על הפסוק ופסח ה' על הפתח, פירוש אותו פתח של פתחו לי כחודו של מחט.

היינו שאז בשעת יציאת מצריים הייתה אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא. לזאת אנו מבקשין שיהיה כן גם כעת בלילה הזה. ונראה דלכן שינו רבותינו ז"ל את חג המצות לקרוא אותו בשם פסח, לרמז המבוקש הנ"ל, שיפסח ה' גם עתה על פתח הנ"ל

אבל כמובן הכל רק באם יודעים זה שהננו "אינם יודעים לשאול", כמו שכתוב בשפת אמת בחלק ג' ל"ח ד' עניין עם חסיד תתחסד, הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול, ויודע שאינו יודע ומייחל רק לחסדו, עיין שם.

(מתוך קונטרס "שארית מנחם" בספר שם ושארית לנפש חיה כולל שו"ת חד"ת ודרשות, תשכ"א)

---

כ"ק הגאון הקדוש מוהר"ר מנחם מנדיל אלתר זצ"ל הי"ד, היה רבה של פביניץ (משנת תרפ"א לערך) וקאליש (משנת תרצ"ד לערך), וראש אגודת הרבנים בפולין. נספה על קידוש השם בבית המוקד בטרבלינקה בכ"ט במנחם אב שנת תש"ב.

הקדוש, הגאון ר' מנחם מנדל אלטר זצוק"ל הי"ד, צעיר בניו של ר' יהודה אריה ליב אלטר מגור בעל ה"שפת אמת", נולד בשנת ה'תרל"ז. היה נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומייסד העיתונים החרדיים בפולין. נספה בטרבלינקה במנחם-אב ה'תש"ב, והוא בן שישים וחמש שנים.

אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב ואחותו אסתר בידרמן הי"ד, אשת הרב יעקב מאיר בידרמן הי"ד, נרצחה בראש השנה תש"ג,

אחיו, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להמלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אך ידי הרוצחים הגיעו אל אחיו הצעיר ר' מנדלי כמו גם אל בנו של האדמו"ר, אשר היה יחד עם דודו. שני סיפורים על ימי גבורתו האחרונים של הגאון ר' מנדלי תחת התופת הנאצית: האחד פורסם על ידי ל' פיינגולד בעתון "הצופה" בשנת ה'תש"ו, בו מתואר איך הועלה על קרון הבקר הדחוק אל מחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם הסופר ר' הלל צייטלין ועם הדיין הוורשאי הרב קאנאל.

סיפור שני פורסם על ידי משה פראגר בספר "אלה שלא נכנעו" חלק א הוצאת נצח, ה'תשכ"ג, שבשמעו את פקודת הרוצחים לפשוט את בגדיו לפני הרצחו, התחנן לפני אחד ה"קאפוס" היהודיים במחנה ההשמדה שיביא לו מעט מים, כדי ליטול בהם את ידיו לפני תפילתו האחרונה, תמורת הבטחה שיהיה לו עולם-הבא. הוא הנהיג תפילת וידוי אצל הנמצאים עימו, עד שהרוצחים ירו במתוודים.

שני הסיפורים הובאו בספר "אני מאמין", ירושלים ה'תשכ"ה, עמ' 28-29. בא' סיון ה'תש"ב כבר לא נותר יהודי חי בפוביָניץ שבמחוז לודז'. כאמור, חודשיים אחר כך נרצח. ראה אודותיו באריכות באינציקלופדיה "אלה אזכרה" חלק ב, עמ' 52-60.

(מתוך כצאת השמש בגבורתו, הרב הראל כהן)

לקריאה נוספת:

ויקיפדיה, תולדות יהודי קאליש – עמ' 201. אתר זכור – אמונה בימי השואה, גיליון 69 של בית יעקב (תשכה), אידישע ליכט תש"מ, 31, 8.