דרוש לסיום תורה הקדושה בפלפול ואגדה / הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד
עשרה דברים קשים נבראו בעולם. הר קשה ברזל מחתכו (בבא בתרא דף י').
כשביקש משה אעברה נא, אמר לו הקב"ה, אתה רוצה לאחוז את החבל בב’ ראשין. אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא (מדרש ואתחנן).
הרבה דברים נאמרו בזה, (ועיין בספר דרכי נועם דרוש ל"א), ולגלות פני הלוט מעליו, נאמר לפרש סמיכות סוף תורה הקדושה לתחילתה, שמסיים וימת שם משה עבד ה’, ופתח דברים, בראשית, ופירש"י בשביל ישראל שנקראים ראשית.
ונקדים להבין המשך מקראי קודש בפרשת ברכה, ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו’ יחי ראובן וגו’ תריבהו על מי מריבה, בהקדם עוד ילקוט במדבר : בשעה שנתן הקב"ר. תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספרי היוחסין שלכם וכו'.
המאמר הזה תמוה: חז"ל דרשו בעבודה זרה (ב':) על קרא ויאמר ה’ מסיני בא, אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל. אם כן מה נתקנאו, הא גם להם רצה ליתן, ומה מקום לשאלתם, עד שהוצרך לסתום פיהם? גם לא ידענו התשובה שסתם בה הקב"ה פיהם, הביאו לי ספרי יוחסין, מה עניין יחוס לתורה, מחוטב עציך עד שואב מימיך כתיב?
וכתב בשמע שלמה, על פי דברי הש"ס, דאומות העולם יאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית, ואומר להם הקב"ה, הראשונות ישמיעונו, ז’ מצות שנתתי לכם היכן קיימתם. וזה שנתקנאו, מה ראה להתקרב להם יותר לכפות עליהם הר כגיגית.
<כאן יבואר שדווקא על ישראל כפה הקב"ה הר כגיגית, שיהא להם דין אנוסה שלא יוכל לשלחה כל ימיו. שכן, אומות העולם הם כאשה פסולה, שאין האונס נושאה. ואין אומרים שיבוא עשה וידחה לא תעשה, לחייב את האונס לשאת אנוסה פסולה, כי היא יכולה לסרב לנישואין, ונמצא שכלל אין כאן עשה>
ומילא דבריו בספר מגדנות אליעזר להגאון מבערגסאז ז"ל, דהתוספות בשבת פ"ח הקשה דלמה כפה עליהם הר כגיגית בשכבר הקדימו נעשה לנשמע? וכתב בתפארת ישראל (למהר"ל מפראג ז"ל בפרק ל"ב) בשם מדרש שעל כן כסה עליהם הר כגיגית, כדי שיהיה להם דין אנוסה אצל הקב’"ה, שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ופירש בזה בישמח משה וארשתיך לי לעולם (שלא יוכל לשלחה כל ימיו, יען) וארשתיך לי בצדק ובמשפט (היינו באונס, והיא גופא), בחסד וברחמים.
והנה בכתובות (מ’.) אמרינן ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו, לאפוקי פסולה, וזה שסתם פיהם באמרו הביאו לי ספר יוחסין שלכם והנכם פסולים ולא אהני לכם הכפיה לדין אנוסה, שזה דוקא באשה ראויה לו. ושם פריך הש"ס ניתי עשה ונידחי לא תעשה, ומשני, אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, – אשר בזה יבוארו המשך הכתובים כמין חומר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו (כדחז"ל שהחזירה הקב"ה על כל אומה) אף חבב עמים (עם כל זה חבה יתירה חבב לשבטי ישורון) והם תכו לרגלך (כפיית הר כגיגית, ולא לאומות העולם, וקאמר הטעם) ישא מדברתיך (לפי שרצו ושייך בהו לא יוכל לשלחה) תורה צוה לנו משה מורשה (ירושה עולמית דלא יוכל לשלחה), ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (היינו דהווים אשה הראויה לי, מיוחסים. מה שאין כן אומות העולם הפסולים, דלא שייך עשה דוחה לא תעשה, כיון דאמרו לא בעינא, מה שאין כן ישראל ישא מדברתיך וכנזכר).
<כאן יבואר שדין זה שהאנוסה יכולה לסרב להינשא לאונס נלמד מקל וחומר מדין המפותה>
והא מילתא דיכולה לומר לא בעינא, ילפינן בכתובות (ל"ט:) ולו תהיה, מדעתה, ועיין שם בתוספות דבור המתחיל אלא, דאינו מיותר אלא ילפינן מקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, יכולים לעכב, אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן, עיין שם היטב.
<כאן יבואר שאם איסור 'לא תהיה קדשה' מתייחס לפנויה, וטעמו שבזה מתמלאת הארץ זימה כי הילדים שיוולדו לא יכירו את אביהם ונמצא אח נושא אחותו. וטעם זה לא שייך באנוסה, לפי שאינו יכול לגרשה כל ימיו, וידעו הילדים את ייחוסם – אזי נסתר הקל וחומר, ולא ניתן ללמוד ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב להינשא לאונס. (ורק לאחר שנוכל ללמד שגם אנוסה יכולה לסרב לנישואי האנס, אזי גם בה שייך הטעם שהילדים שיוולדו מהאונס לא יכירו את אביהם, ושייך בה איסור 'לא תהיה קדשה')>
ושמעתי בשם הגאון הקדוש מאסטראווצי זצללה"ה שהעיר בהערה נפלאה על זה, דבאמת יש להקשות לכאורה על הקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו’, דהא כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה, דהבא על הפנויה לוקה משום 'לא תהיה קדשה', והראב"ד חולק, דאם כן מפותה איך משלם עליה ממון והלא לוקה. ותמהו על זה מדוע לא הקשה מאונס. ותירצו דהרמב"ם בפרק ב' הלכות נערה הלכה י"ז כתב מלתא בטעמא דגורם שתמלא הארץ זמה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי היא. עיין שם. והתינח מפותה אבל אונס דלא יוכל לשלחה כל ימיו, ליתא להאי טעמא, משום הכי נקיט הראב"ד מפותה.
לפי זה נסתר הקול וחומר, דמה למפותה שכן עבר על לא תהיה קדשה מה שאין כן באונס. אך דבר זה אינו, דגם באונס שייך האי טעמא, דהגם דלא יוכל לשלחה, יכולה היא לעכב. אך לפי זה, התינח לאחר שידעינן דיכולה לעכב אבל בלי זה ליכא קל וחומר כנ"ל.
<אך אם נאמר שאיסור 'לא תהיה קדשה' אינו מתייחס לפנויה אלא לאנוסה, נוכל ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב לנישואיה לאנס, וממילא חזר הדין שאסור לאנס לשאת אנוסה פסולה, כי אין כאן עשה שידחה את הלא תעשה, ולכן מובן למה לא כפה הקב"ה את ההר כגיגית על הגויים שסירבו לקבל את תורתו>
אך אם נאמר כהתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, ניחא.
ובזה יבואר המשך הכתובים, יחי ראובן וגו’ וזאת ליהודה וגו’, דדרשינן בסוטה (ז’:) מי גרם לראובן שהודה, יהודה.
<ממעשה יהודה ותמר מוכח שלשיטתו 'לא תהיה קדשה' מתייחס לשפחה ולא לפנויה. ראובן שחטא סבר שזה מתייחס לפנויה, אך הודה כשלמד מיהודה שהאיסור מתייחס לשפחה. וכשנשא יעקב את השפחות הן שוחררו ממילא, ולא היה איסור "לא תהיה קדשה" בנישואיהן>
ויש לומר, דבאמת העיר בחידושי אגדות מהרש"א (סוטה י’) דהיא אסורה ליהודה משום 'לא תהיה קדשה', עיין שם, וגם הוי כלתו, ואיך יתכן זה? ובסוטה (שם:) איתא כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. אך דבאמת אמרינן בסוטה (שם.) דהיו קידושין בעודה קטנה, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו. אך זה אינו, דביבמות (ק"ט:) כי גדלה הוי קידושין. עיין שם. אך זה אי איכא איסור בפנויה אמרינן חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם כן מיהודה איכא ראיה דקאי רק על שפחה.
ובמהרש"א שבת (נ"ה.) כתב דחטא ראובן באמרו שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? היינו דיעקב אבינו עליו השלום, שהותר בשפחות הוא משום שנשתחררו ממילא, כדין הנושא לעבדו בת חורין דיוצא לחרות. וראובן טעה בזה דלא נשתחררה כלל דליכא איסורא. עיין שם. ו'לא תהיה קדשה', לדידיה קאי על פנויה, ומובן מי גרם לראובן שהודה (ד'לא תהיה קדשה', קאי על שפחה), יהודה, דממנו מוכח איפכא, כנזכר לעיל דממילא ניחא דלא כפה עליהם הר כגיגית, דשפיר נשמע מקול וחומר דיכולה לומר לא בעינא.
<מנשות יעקב – ברז"ל – מוכח שאיסור לא תהיה קדשה מתייחס לשפחה, ממילא ניתן ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שיכולה לסרב לנישואיה לאנס, ממילא מובן למה לא כפה הקב"ה הר כגיגית על האומות שסרבו לקבלת תורתו, לפי שאין עשה בנשיאת אנוסה פסולה שידחה את לא תעשה של נשיאת הפסולה>
וזה אמרם ז"ל המוצב בפתח דברינו "הר קשה, ברזל מחתכו", דקשיא למה לא כפה עליהם הר כגיגית, והתשובה דהמה פסולים, ולא שייך עשה דוחה לא תעשה, דיכולים לומר לא בעינן מקל וחומר ממפתה, וזה דוקא לתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה, וראיה מיעקב אבינו עליו השלום, כמהרש"א הנ"ל, "ברזל" ראשי תבות בלהה רחל זלפה לאה.
<רק אם נאמר ש"לא תהיה קדשה" מתייחס לשפחה, ממילא צריך לומר שגם הגר שוחררה בנישואיה. ולכן גם ישמעאל צריך לקחת חלק בשעבוד מצרים כחלק מזרעו של אברהם. ולכן נענש משה על מי מריבה בשל אמירתו המוקדמת "הן לא יאמינו לי", כי לא היה עליו לחשוד שלא יאמינו, לפי שהושלם זמן השעבוד לישראל (ויתרת השעבוד נשאר חוב על ישמעאל)>
ונבוא לביאור המדרש הנ"ל, אם אעברה נא בטל סלח נא, דמבואר במדרש ובשבת (צ"ז.) דמה רבינו עליו השלום נלקה על מי מריבה, משום שאמר והן לא יאמינו לי, אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי. עיין שם. ולכאורה צדקה טענת משה רבינו עליו השלום, דהזמן לא נשלם עדיין ובוודאי לא יאמינו. אך המפורשים כתבו דגם ישמעאל צריך ליקח חבל בהשיעבוד, כנאמר כי גר יהיה זרעך, אך יש לומר דישמעאל בן השפחה אינו זרעו. ואמנם אי 'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, על כורחך ממילא נשתחררה, כמהרש"א הנ"ל, וטענת משה רבינו עליו השלום לא תצדק.
רק לשיטת הרמב"ם ד'לא תהיה קדשה' אפנויה קאי, ואך לפי זה בטל סלח נא, דאף דמודעה רבה לאורייתא כבשבת פ"ח, זה דווקא אי גם באונס יכולה לעכב מקל וחומר ממפתה.
ויש לומר בזה בזמר המבדיל, 'נחנו בידך כחומר סלח נא על קל וחומר', היינו נחנו בידך כחומר בכפית הר כגיגית, אם כן ממילא יכולה לעכב מקל וחומר, ודו"ק. וזה דוקא ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, אבל לפי זה בטל 'אעברה נא', משום העונש על אמרו ו'הן לא יאמינו לי', כיון דגם לישמעאל חלק בהשיעבוד, כיון דהגר נשתחררה והוי זרעך ונשלם הזמן לישראל. ודברי המדרש מבוארים. ומובן המשך הקרא לזה "תריבהו על מי מריבה" דנתבטלה אעברה נא, ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה ומשום הכי לא כפה עליהם הר כגיגית.
וזה סמיכות תורה הקדושה נעוץ סופה לתחילתה, וימת שם משה עבד ה’ וגו’ וקשה, הלא משה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים ועשה כל האותות לעיני כל ישראל, ועם כל זה לא נכנם לארץ ישראל, על זה אמר, בראשית בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראים 'ראשית' ולא נתנה לפסולים, דאמרו לא בעינן ויכולין לעכב מקל וחומר, דממילא בטל אעברה נא כנזכר. ודוק היטב.
צבי אלימלך שפירא. העורך
הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד נולד בבערטש בשנת תרס"ו (1906) לאביו הרב המובהק יעקב יצחק ז"ל אב"ד בבערטש. בילדותו למד הרב צבי אלימלך את תורתו בישיבתו של אביו, ולאחר מכן למד בישיבת דרכי תשובה במונקטש. הוא התפרסם שם כחריף ובקי בכל מקצועות התורה ונודע בשם "העילוי מבערטש" ומונה לכהן כראש הישיבה. לאחר שנשא לאשה את בתו של הנגיד ר' יצחק ווילדשטיין הי״ד מקרעניץ, (חותנו של הרב זאב וואלף אייזנבאך הי"ד שהיה ר"מ בצאנז) המשיך בלימוד תורתו שם והיה מתכתב עם גדולי התורה בדורו. הוא ערך והוציא לאור את כתב העת התורני ״תצא תורה״, וחקירה תורנית בדין כפרה באכילת הקורבן ע"י כהן קטן, הובא בהכוכב (חשוון תשי"ב).
בתקופת השואה נדד עם רעייתו ועם ששת ילדיו, לבסוף הגיע לבארדיוב, גורש משם לאושוויץ, בה נספה בי"ד בסיוון תש"ב. הי"ד.
מקורות: הכוכב, ועוד.