הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא למצוה מן המובחר / הרב אברהם צבי קמאי הי”ד
‘מקרא קדש זכר ליציאת מצרים’. איתא בפסחים (קיז ב’) אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז) ‘למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים’, וכתיב התם (שמות כ) ‘זכור את יום השבת לקדשו’. עד כאן.
ובחינוך מצוה ל”א (מצות ‘זכור את יום השבת לקדשו’) כתב וזה לשונו: לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו’, כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. עד כאן לשונו. חזינן מדבריו שכל נוסח הקידוש, הכל רק דברים בשבחו של יום השבת. ולפי זה נראה שגם הא דינא דילפינן דבעינן להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, אינו סתם גזירת הכתוב להזכיר יציאת מצרים, אלא דצריך להזכירו משום שזו שבחה של השבת, שהיא ‘זכר ליציאת מצרים’. ובכך הוא מובדל משאר הימים. ולפי זה לא יקיים האי דינא דהזכרת יציאת מצרים בקידוש היום, רק אם יאמר שהשבת היא ‘זכר ליציאת מצרים’, ולא יועיל אם יזכיר סתם ענין יציאת מצרים בקידוש היום.
ועיין במג”א (סימן רע”א סק”א) דכתב דיוצאין בתפילת ליל שבת חובת קידוש היום מן התורה, וכבר העיר בזה במנחת חינוך הנ”ל דהא לא הזכיר כלל ענין יציאת מצרים בתפילה. ועיין בביאור הלכה בסי’ רע”א דנשאר בצריך עיון. וכן מקשים על מה דנסתפק הגאון רבי עקיבא איגר ז”ל אי יוצאין מן התורה באמירת ‘שבתא טבא’, והא לא הזכיר יציאת מצרים.
ולדברינו אפשר לומר, דסברי דהזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, ולא לעיכובא, שהרי ענין הזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא מצד שזה שבח השבת. מהאי טעמא אי לא הזכיר יציאת מצרים אינו מעכב, משום שמכל מקום הזכיר מקצת שבח השבת.
וכן יתיישב מה שדקדק במנחת חינוך במצוה הנ”ל על הרמב”ם והחינוך, דילפי דהבדלה מן התורה מקרא ד’זכור את יום השבת’, שצריך לזכרו בדברים בין בכניסתו ובין ביציאתו, ואמאי אין מזכירין יציאת מצרים בהבדלה מהאי ילפותא דילפינן לענין קידוש, דהא מחד קרא נפקי קידוש היום והבדלה, ונשאר בצריך עיון.
ולפי דברינו יש קצת ישוב, מכיוון שאף הזכרת יציאת מצרים הוי מצד שזה שבח השבת, אם כן בהבדלה שאומר ‘המבדיל בין קדש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה’, נכללים כל השבחים והקדושה של יום השבת, שעכשיו נפסקים ומתחילין ששת ימי המעשה, ואף האי שבח דהשבת הוא ‘זכר ליציאת מצרים’ בכלל ואין צריך להזכירו להדיא.
(אודים מאש, אש ההגדה, עמו’ רי. יתכן והפיסקה הראשונה נכתבה על ידי חתנו של הרב אברהם צבי קמאי, הרב דוב סוקולובסקי)
הרב אברהם צבי קמאי – רב גאון בתורה במדות ובמעשים טובים, נולד בעיר שקוד בשנת תר”כ (1860), לאביו אב”ד וראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברוך קמאי. בילדתו למד הרב אברהם צבי תורה אצל אביו, ועוד בצעירות וונודע כעילוי הבקי בש”ס ובפוסקים. לאחר נישואיו עם מרת שרה ביילא בת הרב משה גרודדזנסקי, המשיך הרב אברהם צבי ללמוד תורה בשקידה בעיר קיידאן. היות ולא רצה להתפרנס מהתורה, הוא פתח בית מרקחת. לאחר פטירת רבה של קיידאן, ניאות הרב אברהם צבי למלא את מקומו לבקשת אנשי העיר, אך המשיך להתפרנס מבית המרקחת שניהלה אשתו. לאחר פטירת אביו מילא הרב אברהם צבי את מקומו כאב”ד מיר, ובהמשך ומשנת תרפ”א (1921) כיהן כראש ישיבת מיר, לאחר חזרת הישיבה למיר ממקום גלותה. בתקופתו של הרב אברהם צבי גדלה הישיבה, עד שהפכה לישיבה הגדולה בפולין, עם ארבע מאות תלמידים. מידי שבוע היה מוסר שיעור כללי בישיבה, בחריפות ובקיאות מופלאה. הרב אברהם צבי היה מגדולי הפוסקים בדורו וענה תשובות רבות בהלכה, וגם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי היה מתייעץ אתו בעניינים חשובים. היה לו גם ידע נרחב בעשבי מרפא והוא סייע לפונים הרבים בעניין זה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכבשה מיר בידי הסובייטים ורבים מבני הישיבה ומוריה נדדו לוילנה, אך הרב קמאי בחר להישאר עם קהילתו במיר. בקיץ תש”א (1941) כבשו הנאצים את מיר, וביום י”ח חשון תש”ב גורשו כאלפים ושלוש מאות מיהודי העיר אל כיכר השוק המרכזית והובלו לאתרי ההשמדה ולקברי האחים. הרב זלמן מירנקר, נכח במקום, ברח ושרד, הוא העיד לפני הרב משה שורין על כך שהרב קמאי ביקש שם מקהילתו “קבלו את כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעתו האחרונה ‘בכל נפשך’ – אפילו הוא נוטל את נפשך!”. הרב קמאי ביקש מהרוצחים שיהרגו אותו בתוך בור קבר-האחים, על מנת שלא יישאר חלק מדמו ללא קבורה.
יחד עם הרב אברהם צבי נרצחו גם בתו טויבא ובעלה הרב חיים יצחק קפלן, ר”מ בישיבת מיר, וחתנו הרב שמעון לוין. בראש חודש אלול תש”ב נרצחו הרבנית שרה ביילא ובתה מרים לוין, שניצלו מהטבח בחשוון כשהתחבאו בארמון הנסיך מירסקי. הי”ד.
רבים מתשובותיו, מחידושיו ומשיעוריו אבדו בשואה, לאחר שגוי שקיבל את הכתבים לפיקדון והיה אמור שלשלוח אותם לארץ ישראל לאחר המלחמה, טען שהכתבים נשרפו. חתנו, הצדיק הירושלמי, הרב דוב סוקולבסקי, ליקט והוציא לאור מעט מחידושיו של הרב קמאי בנמצאו במכתביו. תשובות בודדות ממנו יצאו לאור בספרי “אודים מאש” ובספרים וכתבי עת נוספים (אהלה של תורה, טז, א). חלק מכתבי ידיו הגיעו לידי הרב יוסף בוקסבוים ויצאו לאור בספר ‘אהל ישעיהו’. חלק מחידושיו יצאו לאור בקונטרס “זכור לאברהם” בתוך ספר ‘דברי אליעזר’ מאת גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.
בי”ט בחשון תש”ו, ערכו בניו יורק מעמד של הספד גדול על חורבן קהילת מיר והרב אברהם צבי קמאי, בנוכחותם של בני קהילת מיר ותלמידי הישיבה ששרדו את השואה.
מספר הצפיות במאמר: 15
