דרשה לסיום ש"ס משניות – חלק א / הרב ישראל דוד רוקח הי"ד בשם חותנו הרב חיים יצחק ירוחם הי"ד

ב"ה לימאנאב (גאלציען)

ישאו הרים שלום לכבוד ידיד נכ"ח ה"ה הרב החריף ובקי וכו' מו"ל ומעריך ה"מאסף" שליטא. יען היה עם לבב מורי וחמי הרב הגאון האמיתי מופת הדור מהר"ר חיים יצחק ירוחם שליט"א אב"ד פה"ק לימאנאב למלאות מבוקשו להאציל מחדשי התורה על קובצי המוקדש לחכמת תורה הקדושה, אולם עתותיו לא בידיו המה כי על כן המצווה היקרה אשר תחת דגל תלמוד תורה דרבים תחשב, אמרתי להעלות על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן, גרגור אחד מבין אמרות טהורות אשר בתוך דרשת מורי וחמי הגאון מאור הגולה שליט"א לסיום משניות. וזאת אשר דבר בהדרת קודש.

בחיבור סוף המשניות לתחילתן יש לומר על פי מה שכתב הצל"ח בריש מסכת ברכות דמה שהתחיל רבינו הקדוש במסכת ברכות "מאימתי קורין את שמע בערבין" ולא התחיל בתפלה שהוא ג' פעמים ביום ועיקרה היא י"ח ברכות והמסכת שמה ברכות, הוא משום שרבינו הקדוש רצה להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר לעשות נחת רוח למשה רבינו עליו השלום, דאיתא במדרש הובא בילקוט פרשת חוקת שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אומר "אליעזר בני אמר פרה בת שתים" והתפלל משה רבינו "יהי רצון שיצא זה מחלצי", ואמר לו הקב"ה "חייך זיצא זה מחלציך". ולכן התכוון רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו. עד כאן לשונו. ואם כי כתב על זה ואמנם למאן דקמתרץ לקמן "ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר" נסתר תירוץ זה, הנה יצדקו על כל פנים דברינו לתירוץ ראשון שבש"ס שם. גם נראה לעניות דעתי דגם לאיבעית אימא הזה יש לומר תירוץ הצל"ח, דמכל מקום כיוון רצה להתחיל בקריאת שמע במשנת רבי אליעזר הוצרך להתחיל "מאימתי קורין את שמע בערבין" ושנה "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" אף על גב דזה לא הוי כרבי אליעזר מהטעמים שהיו לרבינו הקדוש בהלכה, מיהת על כל פנים שנה מיד "עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר". ואם כן שנה על כל פנים מיד בעניין הראשון מתורה שבעל פה דהוא זמן קריאת שמע דערבית דברי רבי אליעזר שהיה מיוצאי חלציו של משה רבינו עליו השלום, רק לעניין התחלת זמן קריאת שמע דערבין לא היה יכול לשנות דעת רבי אליעזר מהטעמים שהיו לרבינו הקדוש בזה, ומיהת שנה על כל פנים דעתו מיד לעניין סוף זמן קריאת שמע דערבית, מה שאין כן אם היה מתחיל בתפילה.

והנה כיוון שאין הלכה כרבי אליעזר בהא דאמר "עד סוף האשמורה הראשונה", אם כן לכאורה אין שבח למשה רבינו בזה. אומנם באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים והכל אמת. וביותר מבואר בדרשות הר"ן ז"ל דרוש ז' ובדרוש השני על אמר רבי יונתן (ועוד עיין שם בדרוש השלישי) במה שנחלקו במתיבתא דרקיע בספק בהרת קדם (בבא מציעא פ"ו.), שהקשה, אחר שהשיבו מה' יתברך שהוא טהור, האיך טמאו הם, עד שהוצרך להכרעת רבה בר נחמני. ותירץ דעם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, מכל מקום היו אומרים "טמא" שאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי לטמא, אף על פי שהוא בהיפך האמת, שכן חייב שכל האנושי. והשאר אף על פי שהוא אמת אין ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעלי מחלוקת של רבי אליעזר אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כמותו ולא נסתפק להם העניין מאת ה' יתברך, ואף על פי כן לא בשמים היא. עד כאן לשונו. אם כן מבואר הדבר שלפעמים, אדרבה, המאן דאמר שאין הלכה כמותו הוא אשר כיוון האמת להשכל הרוחני האמיתי אשר בשמים, רק שלפי שכל האנושי אי אפשר להשיגו רוב החכמים, ולכן פוסקים בארץ להיפך כשכל האנושי, שכן גזרה חכמתו יתברך לפסוק כשכל האנושי אם לא ישיג שכל האמיתי (ועיין מעשה רוקח על התורה פרשת וישב על הפסוק "ויבא יוסף"שכתב כהאי גוונא בפלוגתת רבי מאיר וחכמים על פי ש"ס עירובין דף י"ג, וכתב שם דבכהאי גוונא לא אמרינן הא דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים מאחר שבשמים הלכה כר"מ). באופן שנתבאר מדברי הר"ן ז"ל שלא נסתפק לבעלי מחלוקתו של רבי אליעזר שהבת קול הוא בוודאי מאת ה' יתברך, רק שלא פסקו כן לאשר לא השיגו דבר זה בשכלם (ועוד עיין בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ב) ואם כן הרי הבת קול היתה "מה לכם אצל אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום". אם כן גם בהלכה זו ד"עד סוף האשמורה הראשונה" פסק בת קול כמותו, והוא היה השכל האמיתי, רק שאין פוסקים כוותיה להיות איננו משיגים דבר זה בשכלינו. ואם כן שבח גדול הוא למשה רבינו עליו השלום במה ששנה רבינו הקדוש משנת רבי אליעזר בהתחלת התורה שבעל פה, ואתי שפיר תירוץ הצל"ח על התחלת המשניות בזמן קריאת שמע.

והדברים האלה נאמרים גם כן בסיום המשניות, "אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", וכתב התוספות יו"ט דמה שאמר "לכל צדיק וצדיק" היינו בין האוסר ובין המתיר, והיינו מטעם הנ"ל, דאלו ואלו דברי אלקים חיים ותורת אמת היתה בפיהם, ולפעמים מי שאין פוסקים כמותו הוא אשר כיון יותר לשכל האמיתי, וכמבואר מהתחלת המשניות כנ"ל. וגם מי שלא כיוון לשכל האמיתי הרי מה שפסק כשכל אנושי גם זה דין תורה שלימה וכן גזרה חוכמתו יתברך לפסוק כפי שכל האנושי. ועיין בהקדמת קצות החשן שכתב דזהו מה שכתוב בזוהר הקדוש דמחידושי אורייתא בורא ארץ חדשה, והוא מה שאמרו רז"ל דהראה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דהיינו החידושין שלא יהיו על פי שכל האמיתי רק על פי שכל האנושי, והם תורה שלימה, אם הוא אמת בהכרעת שכל האנושי. וגם זה נלמד מהתחלת המשניות, דכיוון שהתחיל בזמן קריאת שמע כדי להתחיל במשנת רבי אליעזר, אף על פי שאין הלכה כמותו, וצריך לומר משום שכן הוא כפי שכל האמיתי, ואם כן קשה למה באמת אין פוסקים כן, כיוון שכן הוא שכל האמיתי וכן יצא בת קול מן השמים, אלא ודאי שכן הוא חובתינו לפסוק כפי שכל האנושי.

ועוד אמר בסיום המשניות "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'". וכתב התוספות יו"ט וזה לשונו: גם בא להעתיק ולעורר הלבבות שאף על פי שהמשניות מלאות מחלוקות שהיו בין החכמים, ופן יעלה על לב הנמהר כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה, אמר כי לא כן הוא, שעוז התורה כלי מלא ברכת השם, אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות, וכמאמרם בפסוק "כי ידברו את אויבים", נראים כאויבים ונעשים אוהבים. עד כאן לשונו. והוא גם כן מטעם הנ"ל, כיון שכל אחד אמר על פי שכלו בעיון היטב, וכן גזרה חכמתו יתברך והוא תורה שלימה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אי אפשר שזה יגרום מחלוקת חס ושלום, ולכן "את והב בסופה", ונעוץ שפיר סוף המשניות בתחילתם, דהתחלת המשניות בזמן קריאת שמע הוא גם כן על פי מה שאמרנו כנ"ל.

ובזה יש לנעוץ גם כן סוף התלמוד דברכות בתחילתו, דמסיים הש"ס דברכות אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והוא מטעם שהם ודבריהם ממקור השלום הוא, ואם כי הם חולקים תמיד בדברי תורה, אלו ואלו דברי אלקים חיים, והכל אמת על פי תורה הקדושה בנ"ל, ולכן אין זה גורם מחלוקת, ואדרבה, מוסיפים אהבה "ואת והב בסופה". ועל ידי זה מרבים גם כן שלום בעולם. וזה יוצא לנו גם כן מהתחלת מסכת ברכות כנ"ל. ולזה אמר גם כן במימרא דתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי "בניך", אלא "בוניך", "שלום רב לאוהבי תורתך ואין לנו מכשול". ורצה לומר "וכל בניך" שהם "בניך", דהיינו כל תלמידי החכמים, בין האוסרים ובין המתירים, הם לימודי ה', דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולכן "ורב שלום בניך", וכן "שלום רב לאוהבי תורתך" על כי "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים חס ושלום לומר שלא כהלכה שום אחד מהם, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואם כן המחלוקת הזו הכל אמת והוא השלום האמיתי, ומשתיהם תסתיים שמעתתא, לכן שלום רב להם ומרבים שלום בעולם. ובזה נעוץ סוף הגמרא דברכות בתחילת המסכת וגם במשניות דברכות מסיימת משנה האחרונה בשלום.

(המאסף, ירושלים תרס"ג, עמו' קכג)

רבי ישראל דוד רוקח הי"ד בשם חותנו רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי"ד אב"ד אלטשטאדט (סמבור-ישן).