ביאור "על הניסים" / הרב משה פארהאנד הי"ד
"על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל התשועות ועל המלחמות" הכוונה לפי עניות דעתי נראה, שידוע שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואם כן מה לנו לשמוח ולהודות לה' יתברך הלא בזכויותינו לא הגענו לזה הנס לזה תקנו לומר "ועל המלחמות", ואם זכינו לראות במפלת השונאים, אם כן היה הנס בזכויותינו ואז אין מנכים. ובזה יש לפרש הסמיכות של שתי המימרות דרבי תנחום (בשבת דף כ"ב עמוד א) "והבור ריק אין בו מים", מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. שידוע ומפורסם דהבור היה מלא נחשים ועקרבים והצילו הקדוש ברוך הוא, אם כן היה הנס בפרסום, וכן היה בנרות של חנוכה שהיה הנס בפרסום.
זהו כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור, "ועל פתחינו כל מגדים", זה נר חנוכה. דבשניהם היה הנס בפרסום, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", זה תורה שכתב ותורה שבעל פה, גם לרבות שלא יעלה על דעתנו חס ושלום שיש לנו שתי תורות ומי שמשמר רק חלק אחד מהתורה גם כן בשם ישראל יכונה, דבאמת אינו כך שהתורה שבעל פה הוא פירוש להבין התורה שבכתב על נכון, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו אמן, וכן יהי רצון.
בנוסח ההודאה אנחנו אומרים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שעשו מעשיהם בערמומיות שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבעל פה, וזה בלא זה אי אפשר, שאם כן היה חס ושלום שליטה לאומות העולם לומר גם לנו ניתן התורה, כמאמר הנביא (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", רצה לומר אם היה רוב התורה בכתב היה לזרים שליטה בו. ולהיפך, תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אי אפשר, כי תורה שבכתב הוא הקניין בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ככתובה, כמו שטר קידושין וכתובה, שאין הקדוש ברוך הוא יכול להחליף אותנו, וגם אנחנו אין יכולים להחליף אותו. ועיקר הקניין התורה שבכתב, וכריתת הברית הוא על פי תורה שבעל פה, שלא יאמרו אומות העולם גם לנו יש חלק בתורה. שאם יאמרו כן, אז אומרים להם לנו יש סימנים, הם הפירושים על התורה שבכתב, שהתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הוא כספר חתום. ומלכות הרשעה רצתה שיכתבו שאין להם חלק באלקי ישראל, וממילא הכתיבה מבטלת הכתיבה חס ושלום, היינו כתיבת התורה, ואז הכל בטל, שהיוונים אמרו שהתורה שבעל פה באה לחלוק ולבטל תורה שבכתב ולא לחזקה, וזה ערמומיותם, שם רשעים ירקב.
וזהו "להשכיחם תורתך" היינו התורה שבכתב, וממילא "להעבירם מ[על] חוקי רצונך", שאם יבטלו לתורה שבכתב הכל בטל, חס ושלום. ולכך באו החשמונאים כהנים מורי התורה למסור נפשם על זה, והושיעם ה' הטוב.
"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד עוסקי תורתך". הכוונה לפי עניות דעתי שגלות יוון מכונה "גלות השכל", שבענייני הגוף לא רצו להזיקם, רק רצו לגזול ולאבד מהם האמונה הישראלית. והנה הבחירה היא חופשית בעולם הזה, וזהו "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שצריך עזרת ה' להבחין בין טוב לרע, שלדרך הרע בקל יכולים להגיע, ודרך הטוב קשה יותר להשיג, וצריך עזר וסיוע להינצל מפחים ומוקשים. ועוד שלדרך הרע אינו צריך כלום ופותחים לו. והנה היוונים גיבורים וחזקים כנמרוד, שאכלו שקצים ורמשים, ואנחנו חלשים, והיו רבים ואנחנו המועטים. מלכות בית חשמונאי היו מתי מספר, ועמדנו נגד היצר שהיה מלובש אז בשם "יון" והיינו בסכנה גדולה, ובאיזה זכות ניצלנו. לזה נאמר "וטמאים ביד טהורים", מכך שהם היו טמאים ובחרו ברע ואנחנו הולכים בדרך הטוב והטהור, ומשום הכי הגיבורים והרבים נפלו בידינו, כי רשעים וזדים היו, וה' הטוב היה בעזרינו, ויהי רצון שנזכה ללמוד התורה הקדושה באמת ובתמים, ונצליח בדרך החיים שבחרנו עד עולם, אמן כן יהי רצון גם עתה.
"מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". וצריך ביאור. ונראה לפרש בהקדם מה שהקשו המפרשים, שלכאורה נראה שעיקר הנס היה ניצחון המלחמה, וכן אנו אומרים ב"על הניסים", ולבסוף קבעו לעשות זכר לנס הנעשה במנורה. וגם מה שקבלו להודות ולהלל, ולא להרבות במשתה ושמחה כמו בפורים.
אמנם נראה לפרש דהנה כבר האריכו המפרשים שעיקר גלות יוון לא היה גלות הגוף, רק גלות הדעת והשכל, שכוונתם הייתה לעקור הדת מישראל. ולכן גזרו "כתבו לכם על קרן השור שאילן לכם חלק באלקי ישראל, עד שעזר ה' יתברך שנתגברו הכהנים עליהם ונצחום, ומצאו פך השמן, שהיוונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, היינו השכל, אור ישראל. במנחות (דף פ"ה) "תקוע אלפא לשמן", וברש"י כתב "השמן זית מפקח הלב", והשכל הקדוש שיש בהיכל המלך, היינו הלב. ולכך בעניין גדול כזה אין די לשמוח במשתה ושמחה גופנית, אלא העיקר בהלל והודאה עיין בט"ז (סימן תר"ע) שהקשה כן, ותירץ שבאופן הנס היה מפורסם בהנרות, ולכך עשאו בהלל והודאה, מה שאין כן בפורים היה הנס מפורסם בהצלחה נפשות ישראל.
ויש לפרש בס"ד למה חנוכה לא ניתן לכתוב, דהנה כל דבר שכותבין על ידי הכתיבה מקיימין הדבר לדורות עולם וזה בנס פורים שניצולו ממוות לחיים, שבעוונותינו הרבים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, מה שאין כן אומה הרשעה כמו יוונים שרצו לבטל הכל, כל חלק ישראל והתקשרותם בהקב"ה ולהחשיך כל העולם עד סוף כל הדורות. זה לא יקום ולא יהיה ולא יזכר עוד, ולכך לא ניתן להיכתב.
וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", היינו מה שהושיעם ה' יתברך נגד גלות הגוף. "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", היינו נגד גלות הנפש. "וזדים ביד עוסקי תורתך", היינו נגד גלות השכל. ולכך, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל ידי הישועה נתקדש שמו יתברך, שבלא זה חס ושלום היה נשכח הכל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", הישועה הייתה ישועה לדורות שלא יארע עוד כזה. ולכך קבעו בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, כי עיקר היה שמחת הנפש עד סוף כל הדורות. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "וכהניך אלביש ישע וחסידך רנן ירננו", דעל ידי הכהנים בא הישועה ולכך אנו מרננים להקב"ה, שנקבע לעשות זכר לנס בהלל ורננה. "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", שזה הנר יתקיים עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, ויאיר מתוך חשכת הגלות הארוך הזה, ואל יעמדו עוד רשעים כאלו שכל כוונתם להחשיך לכל העולם. ולכך בזאת חנוכה מבואר בשלחן ערוך (סימן תרע"ו סעיף ד) מותר השמן עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו שהוקצה למצוותו, רצה לומר שיתקיים בנו הנרות חנוכה ולא יתערבו חס ושלום בשאר חכמות, רק אור התלהבות התורה והיראה ישאר בנו, אמן כן יהי רצון.
במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב) מאי חנוכה וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, רצה לומר טהרות וקדושת ישראל טמאו עד שירדו מאוד ממדרגתם, וכמו שאמרו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", רצה לומר שאין נאה בשור אלא קרניו, כמאמר הכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שהיוונים רצו להשחית תפארת ישראל רחמנא ליצלן, וכשגברו בני חשמונאי, הם הכהנים שיורו משפטיך ליעקב בכוח התורה ויראה שנשאר אצלם, זה גרם שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, היינו נר ישראל, שהיה משומר על ידי הקב"ה שהבטיח שנר ישראל לא יכבה חס ושלום. ולשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, שבאותה שנה לא הבינו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים.
בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ע, במחבר סעיף ב) ריבוי הסעודות שמרבים בימי חנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה. ועיין בטורי זהב שם סעיף קטן ג הטעם. ויש לומר עוד טעם דהנס בחנוכה רמז לנו על אור התורה כידוע, ועל כי אי אפשר להגיע לאור זה רק על ידי יגיעה ועמל רב. עיין בשבת (דף קמ"ז עמוד ב) ופת במלח וכו', לכן לרמז על זה, לא נקבע למשתה ושמחה.
עוד יש לומר דבחנוכה לא בזכות עצמם נוושעו ונגאלו, כי אם על ידי רוב רחמיו וחסדיו הושיע לנו אבינו רועינו, מה שאין כן בפורים, שבו כל ישראל בכל לב על ידי הסרת הטבעת ולא רק הכהנים בלבד מסרו נפשם, כי אם "קיימו וקיבלו" ברצון כל זרע ישראל את התורה הקדושה מחדש, על כן לא נקבע למשתה ושמחה רק בפורים.
(אהל משה, עמ' פב-פד).
הרב משה פארהאנד הי"ד, נולד בנייטרה בחודש אב תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף צבי, ולאמו מרת חיה שרה בת הרב משה ארנפלד. מילדותו למד תורה בהתמדה, מתוך אהבת תורה ויראת שמים. הוא למד בישיבת מטרסדורף והיה תלמיד מובהק ונאמן לרבו ה"חתן סופר", הרב שמואל ארנפלד. במהלך לימודו שינן ורשם את תורותיו של רבו, דבק בו ולמד את הנהגותיו בקודש. מבחרותו ועד לזקנותו הרבה בתעניות ובסיגופים. הוא נשא לאשה את מרת רחל בת הרב אהרן שיינפלד, בן הרב מרדכי שיינפלד ראב"ד נייטרה מחבר הספר "דברי יושר" על התורה (תרע"ב). לאחר נישואיו המשיך ללמוד ש"ס ופוסקים בהתמדה, ונהג לרשום את חידושיו. הוא דבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז ובבנו האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח. בזקנותו היה מקושר גם לבנו, האדמו"ר רבי אהרן רוקח. רבי יהושע מבעלז נהג לברכו בברכה לשלמה שיזכה לזכות הרבים יהיו דבריו מקובלים בעיני השומעים, וירבה גבולו בתלמידים הגונים. בנוסף היה נוסע לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה בעל ה"דברי יחזקאל" משינובה ולאדמו"ר מסיגט, למד את הנהגתם, והנחיל את תורתם לתלמידיו בכתביו ובדרשותיו. כיהן בקודש במשך כששים שנה. במשך עשרים וחמש שנה היה דיין וראש ישיבה בקהילת נייטרא, שם כיהן גם כרב חברת "מחזיקי תורה", ולימד את עדתו תורה ויראת שמים, הנהגות טובות, הדרכות מוסריות ודרכי חסידות. שיחותיו ודרשותיו הנלהבות קירבו רבים לתורה והחזירו רבים בתשובה. הוא למד עם אנשי קהילתו שיעורים קבועים בחומש עם רש"י, עין יעקב, קיצור שולחן ערוך, ועוד. בשנת תרע"ג (1912) עזב את נייטרה לכהן כרבה של מאקווא (מאקו), ובנו הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נבחר לממלא מקומו בנייטרה. זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרבה של מאקווא, ייסד שם את "ישיבת הרמה" ועמד בראשה יחד עם חתנו הרב אפרים רוזנפלד הי"ד. מידי יום העביר שיעור עיון בסוגיות הש"ס ושיעור בשלחן ערוך יורה דעה. בליל שישי למד עם תלמידיו חומש עם פירוש רש"י, ועם מקצת מפירוש הרמב"ן ואור החיים הקדוש. במהלך השנים העמיד אלפי תלמידים ונטע בהם אהבת ה' ויראתו. מחבר הספר "אהל משה" על התורה ומועדים ודרשות (תשל"ז). מאמר על תולדותיו והנהגותיו נוספו בפתיחת ספרו.
הרב הנהיג את קהילתו שלושים ושתים שנה. כשהגיעו ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות נוראיות על גורלן של קהילות ישראל הנתונות בצרה, הרבה הרב בקריאת תהילים וזעקות בתפילה לשלום עם ישראל, ותיקן בעירו מניין קבוע לאמירת כל ספר תהלים בכל יום. הרב נעצר על ידי המשטרה העירונית, והוכה קשות. לאחר שחרורו, בימים בהם התגברה רדיפת יהודי הונגריה ואלפים גורשו מידי יום למחנה השמדה, נשלח הרב בעצת מקורביו לבית חולים בבודפשט על מנת להתחזק ולהתרפאות. בלב כבד ומלא צער נפרד מאנשי קהילתו, לקח אתו את ספר התהלים שלו ואת המחברת עם קובץ חידושיו ועם צוואתו הכוללת הדרכה איך לנהוג לאחר פטירתו. בהיותו מאושפז בבית החולים התמיד בתפילה ובקריאת תהלים בבקשת רחמים להצלת משפחתו ובני עדתו. ביום י"ז בסיוון נפטר הרב בבודפסשט, ולמחרת הובא לקבורה בעירו באהל בה נקברה לפניו רעייתו. שבוע לאחר מכן גורשו יהודי העיר למחנות עבודה.
הרב משה פארהאנד רשם בצוואתו: "מי שילמוד עבורי ששה סדרי משניות, יתברך בוודאי בברכת בני חיי ומזוני וכל טוב… וכל מי שיעשה דבר לתיקון נשמתי אפילו אינו תלמידי וכל שכן תלמידי, אני מבטיחו שלא ילך מזה העולם בלא תשובה שלימה. שמי משה בן חיה שרה ושם אבי הצדיק יוסף צבי נשמתו בגנזי מרומים. כי גלוי וידוע לפני כסא כבודו יתברך שמו שהרבה טרחתי לעשות תשובה שלימה ובפרט על חטאת נעורים, והרבה פעמים במסירת נפש ממש – לכן יש בכוחי גם כן לזכות אחרים בזה".
מספר הצפיות במאמר: 468
