דרשת הרב אליעזר יעקב רוזניץ הי"ד בשבת ראש חודש אלול תרפ"ד
דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.
אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.
ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.
הנה היום ראש חודש אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".
ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.
אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".
ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.
והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.
הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".
ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.
ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.
אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.
עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.
עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.
הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".
הרב השאיר אחריו חיבורים רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.
לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.
מספר הצפיות במאמר: 139