ימי התשובה והחינוך / הרב יעקב זלדין הי"ד
הנה עבודת האדם בימי האלול מתחלק בשני חלקים. חלק ה'רוח' על ידי תפלה ולימוד המוסר, וחלק ה'למעשה' בענייני תיקון המידות, תיקון העבר ותיקון העתיד. והנה במשך שלשים יום יכול האדם לחנך עצמו בתקון חדש שצריך לרפואת נפשו, על כן יכולים לקרוא את חודש אלול גם חודש של חינוך. וראוי לקבל על עצמו דבר אחד לעסוק בו כל הזמן, למען ישיג בו קנין חזק והדבר הזה יהיה יסוד ושורש בעבודת האדם בכלל, כמו שאמר הכתוב 'חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתןק (משלי יב) ופירש רבינו יונה ז"ל וביאור הענין כי הצדיק נותן שורש בכל יום כאילן שהוא משלח שורשיו בכל עת, וכמו שאין הרוחות עוקרות אילן ששורשיו מרובין, כן לא יהרדפוהו הניסיונות את הצדיק, אך הרשעים אין תועלת בעושרם, כי אין להם שורש, וניסיון קל תהדפם. עד כאן לשונו. ועל כן צריכין לנטוע בנפש שורש טוב.
והנה מידת ההקפדה והכעס ראש כל חטאת, וכבר שאל הגאון הצדיק ר' נפתלי אמשטרדם ז"ל לאדמו"ר זצ"ל עצה ותחבולה על מידת הרגזנות, והשיב לו שישים אדם לליבו תמיד להיות 'איש טוב'. וכן שאל ממנו עצה על מידת קפדנות, וענה לו שיתבונן תמיד בגודל החוב על האדם, או ימצא כי אין שום מחשבה נכונה, כי אם המחשבה לעשות טוב לזולתו. כי חלקי המחשבה ארבע המה: חלק המחשבה לקבל טובה. חלק שני לעשות רעה בגדר נקמה. חלק שלישי מחשבה של פחד אולי יעשה לי חברי רעה. וכל זה הוא כנגד גדרי הבטחון. ונשאר רק חלק אחד ישר ונכון, והוא החלק לעשות לחברו הטבה, או הטבה במקום הקפדה. וכאשר ירבה בהתבוננות זו יסתלק ממנו רתיחת ההקפדה, כי זה כל האדם לחשוב רק להטיב, ובשעה שהוא מקפיד הרי סר ממנו מטרת האדם ונטה מן הדרך, ומן היסוד והשורש של עבודת האדם. בכלל ובפרט.
והנה במשך שלשים יום כשיעסוק אדם בנצירת הלב ישיג קנין חזק, כמו בנזיר שהרגיל נפשו שלשים יום להתרחק מן היין נקרא 'קדוש'. וכמו שמצינו בתורה 'ובכתה את אביו ואת אמה ירח ימים', ופירש הרמב"ן שבכייה זו הוא תשובה וחינוך, שבמשך שלשים יום תתבונן באושר היהדות וגנות המידות הרעות והדעות כוזבות, ותעזוב דרך אביה ואמה, הן בכוח והן בפועל. כמו שכתב הרמב"ם על הפסוק 'יעזוב רשע דרכו', בפועל, 'ואיש און מחשבותיו' בכוח. וכמו שאסרו חז"ל הטומן משקלותיו במלח ועובר על זה משעת עשיה (בבא מציעא). אף על פי שלא שקיים בהם בפועל, מכל מקום חייב על בחינת בכוח בלבד.
וכן היוצא למלחמה שהיה צדיק גמור ולא הייתה לו עבירה קלה להיות מחוזרי המלחמה, ונכשל אחר כך בחשק אשה יפת תואר, כמו שכתב בן סירא 'בתואר אשה יפיה רבים הושחתו', גם לו נתנה התורה שלשים יום שיראה אותה בנוולתה למען יחנך לבו לראות שכל זה הוא הבל הבלים, והפריז על המידה. כמו שאמר הכתוב 'ומוצא אני מר ממות את האשה', ופירש רבינו יונה ז"ל כי המוות מפריד האדם מחיי עולם קטן, אבל האשה מפרדת את האדם מחיי עולם נצחי לעד ולעולמי עולמים. ובהתבוננות זו יתקן לבו שנכשל בארס החשק ובמצודת החמרה הנפרזה, ויתקרר רוחו מעט, ואז לא תהיה מפריע כל כך, לדרכו הנבוה. וחזינן מזה שבמשך שלושים יום יכול האדם להשיג קנין בגנות עוה"ז.
ויש להתבונן מפני מה מצינו בבן סורר ומורה שדנו אותי למיתה בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה לוג יין, ולמה לא ענש הכתוב את היוצא למלחמה ונכשל בחשק אשה זרה? האם תאוות אכילה גרועה מתאוות החשק ? ויתכן לומר שיש כאן הערה נפלאה, עד כמה החמיר הכתוב בשורש רע שיצא מזה תקלה בבין אדם לחברו. והוא כי יתכן שעיקר ההקפדה הוא מפני שסופו מלסטם את הבריות, ואדם זה הוא כמו בור ברשות הרבים ותקלה לאנשי הישוב. אבל מי שנכשל בתאוות החשק, הרי הוא תקלה לעצמו, לנפשו ולנשמתו, אבל אין כאן בית מיחוש של לסטות, ולכן החמירה התורה דווקא בבן סורר ומורה, שצומח בו שורש רע, שיצא מזה שיהיה בעל עין רעה על מי שיש לו כסף, ויתעורר בו כוח הרציחה למען ישיג הרגילו.
וכן מצינו ב'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ומשתה', ותיכף נסמך לזה 'על חטא שחטאנו לפניך במשא ומתן', כי על ידי תאוות אכילה והוצאה מרובה על תפנוקים, יכשל במשא ומתן, שמבקש הרגלו על ידי משא ומתן, שלא באמונה.
והנה באופן יותר עמוק יתכן שפירושו של 'במשא ומתן' שעוזב דרך הפרישות ובוחר להיות איש מדיני. ויותר עמוק יש לפרש 'במשא ומתן' שעושה תורתו קרדום לחפור בה על כל. חזינן מזה חומר בין אדם לחברו.
וכן מצינו במסית ומדיח אף על פי שלא עבד עבודה זרה אלא הסית אחרים לעבוד עבודה זרה, נסקל רק בשביל זה שהוא תקלה לבני אדם, שאינם יודעין להיזהר ממנו.
והנה יש להעיר מפני מה בישמעאל כתיב 'כי שמע ד' אל קול הנער באשר הוא שם'ק', ולא דנו אותו בשביל העתיד שסופו מלסטם הבריות, ואצל בן סורר ומירה דנו אותו בשביל העתיד? ויש לחלק בין בכוח ובין בפועל, כי אצל ישמעאל לא עשה פעולה שזה יקרא התחלה לליסטות ורק בכח היה אדם כזה, ולכן ניצל מן דיני שמים באותו שעה, כי כן הוא רחמי השם שלא דן את האדם בשביל בכוח, כמו שאמרו חז"ל 'אני ד' קודם שיחטא', ופירש הרא"ש ז"ל בראש השנה שהמכוון על ישמעאל ודומה לו, אף על פי שבכוח היה רע, מכל מקום לא דן אותו הקב"ה בשביל העתיד. אבל הבן סורר כבר התחיל פעולה של לסטות והוא הזוללות הנפרזה, לכן יצא מכלל רחמי שמים.
ויש להתבונן מזה עד כמה צריך אדם לעבוד על בחינת 'בכוח' ולא יתהלל בנפשו 'הלא אין הקב"ה דן על מחשבה', כי מה ירוויח מה שיזכה בדין ויחתם בחיים גשמיים, הלא נם ישמעאל זכה לנס ונזדמן לו באר מים חיים, אבל סוף נשאר 'פרא אדם'. ומדקדקים החוקרים שהיה צריך להקדים שם העצם על שם התואר ולאמר 'אדם פרא', כי שם אדם היא שם העצם. ובהכרח צריכין לאמר שאצל ישמעאל היה שם 'פרא' שם העצם, כי עצמותו ומהותו היה פרא, ואם כן מה ישמח עם האדם עם הגשמיות אם האדם עצמו הוא משחת במידות, ועל כן צריך האדם. לשים השתדלותו שיעבוד גם על המחשבה הרעה להרחיקה מן הלב, כמו שאמר הכתוב 'מכל משמר נצור לבך', ופירש רבינו יונה ז"ל מכל מדה רעה נצור לבך מחשוב באכזריות או כעס או כילות, כדי שתכלה המידה, כי על ידי הלב תכלה כל המידות הרעות שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב ותכסוף בהפכם. עד כאן לשונו.
(חיי המוסר, אוסטרובצה תרצ"ו, עמו' קכז)
הרב יעקב זלדין (מוזרירר) הי"ד, ממוזיר שברוסיה-הלבנה. בשנת תרפ"א היה מהצעירים המצוינים בכישרונות ובמידות שלמדו בישיבת 'בית יוסף' בהומל והיו אחר כך גדולי תורה, מנהיגים ומדריכים רוחניים. התלמידים הצעירים היו מתייעצים איתו והוא היה משמיע שיחות בפני חבורה שעמד בראשה, הדריך אותם בדרכי התורה והמוסר, והיה מתוועד עם חבורות נוספות. הוא נמנה על התלמידים שנהגו להתבודד בעיירה הסמוכה בליצה, ולעסוק שם בהתעוררות מוסרית ובמידת הביטחון.
בשנת תרפ"ב הצליח יחד עם חבריו לעבור את הגבול מרוסייה הסובייטית לפולין. הוא הגיע לישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, בראשות הרב אברהם יפה'ן, היה מטובי תלמידיה. הישיבה הייתה מאורגנת בחבורות של 'ועדים', כאשר בוועדה העליונה שסייעו לראש הישיבה בניהול הישיבה נמנו: הרב יעקב זלדין הי"ד, הרב ניסן פוטאשינקי הי"ד, הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד, הרב אהרן אגולניק הי"ד, הרב אייזיק גראייבסקי הי"ד, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר') והרב אליעזר אלפא אלשאנער.
בשנת תרצ"ח התחתן עם מרת חיה בת הרב אברהם אהרן ולדשיין הי"ד, רבה של העיירה אולקניקי. בני תורה רבים מליטא, ששהו אז בחופשה בעיירה, השתתפו בחתונתו, ובהם ה'חזון איש', ראשי ישיבות ראדין מיר ו'בית יוסף', ורבני הסביבה. הרב זלדין כיהן כמנהל הרוחני של ישיבת 'בית יוסף' בלוצק.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח לליטא, אליה ברחו תלמידי ישיבה רבים, אך למרות מאמציו לא הצליח להביא לשם את משפחתו שנותרה בלוצק. בהגיעו לווילנה החל ללמוד בכולל מיוחד שהקימו ראשי ישיבות נוהרדוק בווילנה וללמד ב'ישיבת לוצק' שבווילנה.
לאחר הסובייטים כבשו את ליטא, הם הכריחו את כל הישיבות לעזוב את וילנה ולנדוד לעיירות ליטא. אך נותרו בעיר בני תורה בעלי זכות ישיבה בעיר שיצאו לעבודה ביום והתכנסו מידי ערב ללמוד יחד גמרא בעליית הגג של בית הכנסת 'בית שאול' ('שאולק'עס קלויז' על שם הגאון הרב שאול קצנלבוגן). הרב יעקב זלדין קיבץ את שארית תלמידיו לשעבר וייסד מחדש ישיבה שהתקיימה באופן מחתרתי. מסגרת לימודית זו המשיכה לפעול גם בגטו וילנה, תחת הכיבוש הגרמני.
ביום ראשון כ"ז בסיון תש"א (22.06.1941) הגרמנים חצו את הגבול לליטא. הרב זלדין נמלט עם אלפי פליטים מהעיר וילנה, אך לאחר נדודים מייגעים הוכרח לחזור לעיר. עם כניסת הגרמנים לעיר הם החלו לרדוף את היהודים ולהטיל עליהם גזירות. ביומן שנכתב באותם ימים בווילנה, נמצא כתוב:
'ספרו מפה לאוזן, כי בשכונת שניפישוק הוציאו מבית הכנסת את הרב קסל (חבר ועד הרבנים בוילנה) ואת הרב יעקב זלדין ('מאזירער'), מנהל רוחני של ישיבת לוצק בווילנה, ועוד כמה בני תורה ובעלי בתים. יחד אתם הוציאו ספרי תורה מבית הכנסת והכריחו את הרבנים לרקוד מסביב למדורות האש, כשספרי תורה בזרועותיהם. בשעת מעשה התעללו בהם והכום על ימין ועל שמאל. כשהם חרוכים מן האש והמומים מהמכות האכזריות, נשארו שוכבים בחצר כל עוד רוחם בם'.
הרב נכלא בגטו וילנה, ולא הצליח לקבל שום ידיעה ממשפחתו. היה התמסר במסירות נפש לעשיית חסד וסייע בפרנסת עשרות משפחות של אלמנות ויתומים שסבלו מרעב. לקראת פסח נמנה על העוסקים במלאכת המצווה של ארגון אפיית מצות לחג.
באוקטובר 1941 בוצעה אקציה בגטו. מי שנלכד, ובהם האדמור מקוידאנוב-ברנוביץ רבי אלתר פרלוב הי"ד, גורש ללוקישקי ולפונאר. בעליית בית הכנסת 'שאול'קעס קלויז' הסתרו למעלה ממאה איש ובהם רבנים וראשי ישיבות הפליטים ובני משפחותיהם, ואת פתח לעליית הגג הסתירו בערימת ספרים. הרוצחים הגרמנים והליטאים זיהו מהקומות העליונות של הבית ממול שיש מסתתרים בעליית הגג, התפרצו לבית הכנסת והחלה בירי כבד לכיוון התקרה והצליחו לפרוץ לעליית הגג. שוטר שמצא את הרב זולדן מסתתר בעט ברב וצעק לו שירד למטה. הרב קפץ למטה לבית הכנסת, ניגש לארון ספרים בפינה רוקן מדף ספרים, השתחל למדף והסיר את עצמו באמצעות ספסל עמוס בספרים. הוא שמע את הרוצחים הליטאית פותחים את הארונות, הופכים אותם, זורקים ספרים ויורים לתוך הארונות. אך בדרך נס הם דלגו על הארון בו הסתתר.
בתקופת האקציה בה נחטפו יהודים לאסטוניה, הסתתר הרב במחבוא במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, וכמעט ללא אויר לנשימה. כשיצא פגש את ר' קלמן פרבר, בחור בן תורה, שנרשם ליציאה למחנה עבודה והתייעץ עם הרב זלדין האם נכון לצאת מהגטו. הרב הורה לו כי "אם נותר אפילו אחוז אחד של אפשרות בריחה והצלה, כדאית היציאה, ולא רק כדאית אלא מצווה גמורה היא… המשמעות של קידוש ה' בשבילנו, כלואי הגטו, היתה והינה המאבק להישארות בחיים. דבר זה צריכים אנו לשנן לעצמנו השכם והערב ולעודד את עצמנו. יש לנצל את על הדרכים; להשתמש בכל האפשרויות ובלבד להישאר בחיים ולו רק בשביל שיהיה מי שיוכל לסר לדורות הבאים מה עוללנו לנו הנאצים ימ"ש, בני 'העם התרבותי והנאור בעולם'."
בפגישה אקראית אחרת, שאל ר' קלמן פרבר את הרב זלדין, באיזה זכות הם נשארו בגטו היחידים בחיים, בו בזמן שגדולים וצדיקים, ראשי ישיבות כהגר"א וסרמן ור' שלום מאיישישוק, ה'שותק משצ'וצ'ין' ועל יתר המנהלים הרוחניים של הישיבות, רבנים, צדיקים ובחירי תלמידי הישיבות הלומדים והמתמידים כולם ניספו? תשובתו הייתה:
"הסבר הענין הוא, שהמדרגה הכי גבוהה שיהודי בן תורה שואף אליה היא הדרגה של מסירות נפש, בדומה ליהודי הראשון בעולם, אברהם אבינו ובנו יצחק, שהגיעו לדרגת 'עקדה'. וכשאדם זוכה להתעלות למצב שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם, היינו כשהאנוכיות הפרטית שלו איננה קיימת עוד, נשאר בו רק החפץ להתעלות ולהיכסף לאין סוף. לדרגה זו יכולים להגיע רק יחידים מוכשרים, אלה שמטענם הרוחני הוא גדול מאוד. הצדיקים הגדולים הגיעו למדרגה זו ולכן הלכו. אולם לגבינו – הדרך עדיין רחוקה, וכדי להגיע אליה דרוש זמן. ההכנה אליה יכולה להיות על ידי ייסורים המביאים לחשבון הנפש, ולכן יש עוד צורך בהרבה התרחשויות, בניסיונות ובייסורים, שעל ידן נגיע להתעלות זו ונהיה גם אנו ראויים לקדש שמו, וכשנגיע לדרגה זו, נלך גם אנו כמוהם".
ושוב אני מבקש מר' יעקב הסבר: אמרת זה עתה שקידוש השם בזמננו צריך להתבטא בהישארות בחיים ואם כן עלינו להשתדל בכיוון זה. האם אין גישה זו נוגדת את הדברים שאמרת לי לפני שנתיים בגטו מהותה של מצוות קידוש השם היא העקדה, שהיא תכליתו של אדם, שהיא המעלה בזה העולם, ואליו יש לכוון את כל המאמצים?
"ברור שאין סתירה" ענה לי ר' יעקב מיניה וביה "אי אפשר לו לאדם לעלות בשלבי הסולם ללא רוח חיים. אין המת חייב במצוות. ברור שנסתרים מאתנו דרכי ה'. אדם המאמין והמקווה יש לו כל כך הרבה אפשרויות של עליה, בפרט בימים אלו. במלה אחת של עידוד אתה פשוט מחיה נפשות היום. וכשהמלה יוצאת מלב מאמין, דהיינו כשאתה עצמך מאמין במה שאמרת – אתה זורע אמונה ותקווה באנשים, אתה מרים על ידי כך אנשים מאשפתות ומתעלה יחד אתם. הדרך פתוחה לפניך ללמוד תורה ומוסר, לעבוד על שבירת המידות הרעות, גם במצבנו הנוכחי. כל זה תוכל לעשות רק כאשר הינך בחיים ולא אחרי המוות. איך אמר בעל 'החפץ חיים' זצ"ל: 'בעולם האמת אפילו פסוק אחד מפרקי תהילים או משנה אחת מפרקי משניות, לא יתנו לך ללמוד ולהכין, אם לא הכינות אותם כאן, בזה העולם'. השפל. אם כן, העולם הזה הוא לגמרי לא שפל, ומי שיש לו מוח בקדקודו יכול לנצלו היטב. מאליו מובן שהאוגר במשך שנות חייו תורה ומצוות, הרי שבבוא עתו לעזוב את עולם השקר – לא בידיים ריקות יעזוב. הדרך להגיע לדרגה של 'מסירות נפש' 'קידוש השם'- 'עקידה' היא דרך החיים. על כן יש לשים את הדגש על החיים; יש להיאבק למען החיים בכל הדרכים ובכל האמצעים".
הרב יעקב זלדין נהרג על קידוש ה' עם חיסול גטו וילנה בשנת תש"ג (1943).
