קטגוריה: פרשת שופטים

קצת חידושי תורה מהמחבר ז”ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: ‘יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם’, פירש רש”י ז”ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי ‘מעט מים’, והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,’ורחצו רגליכם’. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: ‘וראיתם על האבנים’, ‘וראיתם את הארץ’, ‘וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד’ ‘. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו ‘וראיתם על האבנים’, תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. ‘וראיתם את הארץ’, שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. ‘וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד”, אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז ‘וזכרתם את כל מצות ד”, ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: ‘ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד’ ‘. כצאתי את העיר, פירש רש”י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד’ ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד’, כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: ‘כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו’. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב”ה, וכמה דאת אמרת ‘ד’ איש מלחמה’, רעהו זה כנסת ישראל, והיינו ‘כי יתן איש אל רעהו’, אם ד’ נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום ‘וגנב מבית האיש’, שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, ‘ונקרב בעל הבית אל האלקים’, יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, ‘אם לא שלח ידו במלאכת רעהו’, אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור ‘לא תונו איש את עמיתו’, או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב”ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: ‘היש בה עץ אם אין’, פירש רש”י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד’ ולתורתו הקדושה. וזהו, ‘היש בה עץ’, אם יש בהם אדם כשר, ‘אם אין’, בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: ‘כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך’, היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, ‘בין דם לדם’ שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, ‘בין דין לדין ובין נגע לנגע’, והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש ‘דברי ריבות בשעריך’, שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב”ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

‘כי האדם עץ השדה’, פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: ‘כי תצא למלחמה על איבך’ וגו’. פעם אחת דרש אאמו”ר הגאון הצדיק זצ”ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, ‘והיה כקרבכם אל המלחמה’, שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, ‘ונגש הכהן ודבר אל העם’, כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, ‘ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו’ כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו “איין עכט אידיש הויז” אם לא חנכו כן, ‘ילך וישוב לביתו’, יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע”י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום ‘ויש אחר יחנכנו’.
‘ומי האיש אשר נטע כרם’, נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, ‘ילך וישוב לביתו’, יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר ‘ואיש אחר יחללנו’.
‘ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה’, שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, ‘ילך וישוב לביתו’, יעשה תשובה גמורה, שלא ‘ימות במלחמה’, שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, ‘ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב’, פירש רש”י שירא מעבירות שבידו, ‘ילך וישוב לביתו’, יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו”ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: ‘כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך’. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר “שמעולם לא נשא אשה רק הוא” וכן רגילין לומר “חתן דומה למלך”, על כן הזהיר הכתוב ‘כי תבנה בית חדש’, כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, ‘ועשית מעקה’ גדר וסייג, ‘לגגך’, גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה ‘יראה’. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, ‘כי יפול הנופל’, דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא ‘נר’, נר ד’ נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא ‘מנורה’. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ”ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ”א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ”א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

‘אחורי ארי ולא אחרי אשה’. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר ‘ארי’ הוא חודש אב. ‘בתולה’ מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז”ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

‘באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט’. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב”ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, ‘מאין מליץ יושר’, שאין לנו שופר, ‘מול המגיד פשע’, נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, ‘תגיד ליעקב דבר חוק משפט’, יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה ‘וצדקנו במשפט המלך המשפט’.

(שארית יקותיאל, דף צב)

---

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי”ד אב”ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ”ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב”ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב”ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב”ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל ‘ערוגת הבושם’, בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב”ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל ‘ערוגת הבושם’ מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש”ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב”ד אונסדורף.

בשנת תרס”ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב”ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר”פ (1920) מונה לכהן כרב ואב”ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל ‘כל נדרי’ היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה”ש בי”ז בסיון תש”ד. הי”ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל”ט (1979) בברוקלין, את הספר ‘שארית יקותיאל’. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: “ראיתי כי יראת ד’ היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי’ מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש”.

מספר הצפיות במאמר: 28

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל”ז) “מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ”. אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה’ ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה’ שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים “יוקח נא מעט מים וגו’ ואקחה פת לחם וגו’ כי על כן עברתם על עבדכם”. ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש”י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק “יוקח נא מעט מים”, שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא “עץ חיים”. ולכך אמר העץ, בה”א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר “כי על כן עברתם על עבדכם”, דזהו התכלית הסיבה שסובב ה’ לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה’ והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא “דרך”, וכמו שכתוב באברהם “כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו’ ושמרו דרך ה'” וגו’. וזהו שאמר הפסוק בתהלים “מה’ מצעדי גבר כוננו”, שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב “ודרכו יחפץ”, שחפץ ה’ בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה’. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא “ודרכו יחפץ”, שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט”ז) “ומה’ מענה לשון”, והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים”, היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין “גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע” וכו’, ואין אביו אלא הקב”ה, שנאמר “הלא הוא אביך קנך”, ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה “נותנין לבתולה י”ב חודש”, דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא “ירח ימים”, חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י”ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג”א (בסימן תקפ”א סק”ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא “תקעו בחודש שופר”.

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב”ם בפרק ג’ דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו’. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך “ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה”, הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק “חבור עצבים אפרים הנח לו”, רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר “הנח לו”. ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע”י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, “תקעו בחודש שופר”, דהיינו כל חודש אלול, “בכסה ליום חגינו”, שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט”ו באב. ורמז במשנה סוף תענית “לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיום הכיפורים”, הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט”ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט”ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה’ יתברך. והמהרש”א במס’ ברכות (דף י’) נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו’, דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב “ואתחנן אל ה'”, כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה”. “עקב”, מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים “תשמעון את המשפטים” וגו’, דאם לא עכשיו אימתי. “ושמרתם ועשיתם אותם”, ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם “עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור”, שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת “ראה אנכי נותן לפניכם היום” וגו’, המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ”ג) על שאלתם “וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו”, ד”כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה”. ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק “זה הדבר אשר ציוה ה’ תעשו”.

ואחרי כן פרשת “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” וגו’, וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”, כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש”י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות “קדש עצמך במותר לך”, ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב”ראשית ביכורי פרי האדמה”, דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור “ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך לשכן שמו שם”. והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת “אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם”, דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ”ח) “קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם”. ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון “קרא בגרון” “כשופר הרם קולך”, ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר “אל תחשוך”.

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו’ וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם”. והנה כתב הרמב”ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים “אחים” לכביכול, ואליהם קורא “לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים”, הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה’. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר “וכן תעשה לחמורו”, לעורר על ענייני הגוף והחומר. “וכן תעשה לשמלתו”, לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר “פתח אליהו”. והוסיף “וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת”, לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא “לא תוכל להתעלם” לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר “לא תראה” וגו’, וחיזק במצות עשה “השב תשיבם” וכו’, ותו בא להעיר “לא תוכל להתעלם”. דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה’ כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים “בנים למקום”, ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה’ צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) “הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא”, דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא “ולא תשא עליו חטא”, דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד’י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה’ בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב”ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם “דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב”, דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה’ צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר “וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו’ לא תוכל להתעלם”, אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ”ל: “קרא בגרון”, כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק “אל תחשוך” אותם. “כשופר הרם קולך”, דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז”ל במסכת ראש השנה (דף כ”ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום “אל יחשוך”, ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר “קול דממה דקה ישמע” במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים “איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען” (“אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד”). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים “מי יתן טהור מטמא”. אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה’ יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.

---

הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל”ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו”ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו”ת “זכרון יהודה” (ראה תשובת רבו אליו ה”זכרון יהודה”, ב, סי’ קצ”ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק “אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה’ במסירות נפש, “זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן”.

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש”ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר “קול יעקב” על התורה ודרשות (תשכ”ו, תשמ”ז), חידושים בסוגיות הש”ס (תשל”ו, תשמ”ב-תשמ”ה) ועל ספר תהלים (תשנ”ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה’ ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו”רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר “קול יעקב” על התורה ודרשות (תשכ”ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי”ח בתמוז תש”ד, עם רוב משפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 139

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב”ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב”ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ”ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב”ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב”ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו”ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר’ עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו’ על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא”ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס”ה:

והרדב”ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו’ משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.

---

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב”ם ז”ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז”ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב”ם ז”ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב”ם ז”ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב”ם ז”ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה’ את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב”ם ז”ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב”ם ז”ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו’, הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו”ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב”ם ז”ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו”ק היטב כי היא בעזרת ה’ יתברך זכות רב להרמב”ם ז”ל:

וידעתי כי הרדב”ז ז”ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב”ם ז”ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

—

הרב הגאון יהודה סג”ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא “עשרה דברים קשים נבראו בעולם” (תרס”ו), סיני – קובץ אביי (תרס”ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי”ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ”ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ”ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי”ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

מספר הצפיות במאמר: 117