קטגוריה: היסטוריה של עם ישראל

כשאנו מתבוננים במצב העת שאנו עומדים בה, שהגלות מתגברת והגזירות מתחדשות בכל יום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ממש, אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל נרדפים ברעב ובחוסר כל, ונראה ברור כי זה למעלה מן הטבע הגזירות עצמן מראות זאת לכל מי שיש לי עין לראות, כי התגלות אלקית היא להציל את הדור מכליה רוחנית ח"ו, ונתקיים בנו מאמר חז"ל: הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, בעת כזאת היה ראוי לתלמידי חכמים שבדור להתאסף ולטכס עצה איך לתקן פרצת הדור שירד פלאים בחמורי חמורות שבתורה, ולא לטכס עצה איך להטיב מעמד הרוחני של עצמנו שאין זה אלא השלמה של פנימיותינו, דבר כזה נראה כעין אהבה עצמית יתרה, אגואיזם של רוחניות, בלי השקפה רחבה אודות הכלל ישראל.

אבל המעיין בדבר חז"ל ומתבונן בהשקפת התורה רואה, כי אין זה ענין של הטבת מצב הרוחני של עצמינו במדרגה יתרה, אלא שאלת החיים היא לנו, כי פנימיות הלב דבר המכוסה מן העין הוא, וחסרון רק שבלב ביכולת להביא את האדם לאבדון חיי הנצח חלילה, אבדון שגם חכמי הש"ס פחדו וגם בכו ממנו, כמבואר לעיל, לבד זה גם הצלחת הדור תלוי בזה, הנקודה שאנו דנין ומתאספים אודותה היא היסוד שעליו יסובב כל מצב הגשמי והרוחני של הדור, כי דווקא בזמן כזה שנחוץ לנו רחמי שמים ונסים להצלת עמנו במצב הגשמי שלו, נחוץ לזה שתלמידי חכמים שבדור יעמדו על מצב גבוה מאד בטהרת הלב, בדקות, בעיון עמוק בעומק הלב, כפי הדרוש לצאת ידי שמים, "וד' יראה ללבב", ובכל משהו שיתקרבו לד' בפנימיות הלב, הנה אותו המשהו אין ערך לו לענין קבלת תפלותיהם בהתפללם על בני דורם, ויוכלו להגן עליהם ולהציל את עם ישראל בתפלתם ובזכיותיהם כמבואר לעיל.

וביותר בענין השפעה על הדור ברוחניות, לפעול על הלבבות לקרבם אל אביהם שבשמים שנחוץ מאד בזמן הזה, הנה אם ענין טהרת הלב ומסירותו הוא עיקר גדול במצב האדם עצמו, אם משהו מסירות וטהרת הלב יגביה מצבו הרבה הרבה בכל עניניו בתורה ובמצות, וכל משהו פגימה וחסרון בטהרת ומסירות הלב מצמצם ומקטין מעשיו ומורידו לירידה גדולה בכל עניניו כמבואר לעיל, הנה בנוגע להשפעה על זולתו הענין הזה עוד יותר עיקרי, כי הלב בזה הוא הכל, ובלא זה לא יכול להשפיע כלל כידוע שדברים היוצאים מהלב נכנסים ללב אם כן אם אין יוצאים מהלב אין נכנסים כלל ללב זולתו ואין להם כח השפעה כלל.

אמרו חז"ל בנדרים פ"א: על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל למלאכים-ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו ויאמר ד' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה וכו' שלא ברכו בתורה בתחלה, ושם הר"ן מביא בשם ר"י פירוש הדבר שלא היתה התורה כל כך חשובה בעניהם, אם כן הוא דבר פנימי שתלוי רק בעומק הלב עד כמה היתה התורה חשובה בעיניהם, ומקשים על זה מהגמרא דיומא דאמרינן מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן היו שם עבירות חמורות כאל, ולפי עניות דעתי דברי הגמרא בנדרים עצמן מבארים שאין זו קושיא כלל, דסוגית הגמרא דשם אזלא בענין מפני מה תלמידי חכמים אין יוצאים בניהם תלמידי חכמים, ומפרשים כמה טעמים: מפני שלא יאמרו תורה בירושה ניתנה, מפני שלא יתגדרו על הצבור, דלא לקרו לאינשי חמרי, ורבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחילה, אם כן כל זה הולך על האבות שלכן לא זכו שבניהן יהיו תלמידי חכמים כמותן, ולפי זה מבואר שהשאלה למלאכים ולנביאים לא היתה על דור האחרון שבזמן החורבן, שאותי הדור היה חוטא כבר בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר שם ביומא, אבל השאלה היתה איך נתהוותה ירידיה גדולה כל כך שהאבות היו תלמידי חכמים ולא יכלו להשפיע על הדורות שאחריהם. דבר זה לא יכלו מלאכים ונביאים להבין עמקות הדבר, עד שהקב"ה בעצמו פירשה שלא ברכו בתורה תחלה, היינו ע"י פנימיות דקות הלב כזה, כי אף שהיו תלמידי חכמים גדולים בלימוד ובמעשה אבל הנקודה הפנימית הלזו גרמה שלא יכלו להשפיע כלל, כי ענין השפעה בעיקר תלוי רק בלב ובחסרון משהו בפנימיות הלב הנה הוא מהרס את הכל, ויכול לצאת מתלמידי חכמים דורות של מהרסי הדת חס ושלום. סוד זה גילה לנו הקב"ה בעצמו, היודע את האדם ונפשו ופנימיותו, והוא יודע התוך של הנפש ואיך משפיעים על הנפשות, הוא יודע כי עיקר ההשפעה הוא בלב, דברים היוצאים מן הלב, ובחסרון משהו בטהרת הלב בטלה ההשפעה לגמרי ואינו כלום, כי אף שהדבר רק בפנימיות עמוק מאד, בתוך תוכו של הלב, אבל הנפש החוטאת שצריכה להיות מושפעת ממנו, היא מרגשת תיכף בחסרון הזה, בדברים שאינם יוצאים מהתוך, והיא דוחה אותם תיכף ומיד. הנה הפגימה הפנימית שרק ד' יראה ללבב רואה אותם, וצריך לזה ד' חוקר לב, הנה חברו המביט עליו וצריך להיות מושפע ממנו רואה אותה תיכף ומיד ומרגיש בה ודוחה השפעתו. כן היו הטבע בכחות הנפש שד' יודע זה מפני שהיא יוצרם והוא יודע יצרם.

ולכן מה שאנחנו עוסקים בכנוס צדיקים להתחזק בלימוד המוסר לטהר הלב לעבודתו יתברך, וחוזרים על תורת רבינו הסבא זצ"ל שעיקר דבריו היו להתבונן היטב בעמק הלב, הנה זה הענין אינו רק נוגע לנו למצבנו הרוחני, רק הוא נוגע גם לכל הדור, והוא שאלת החיים ממש לנו ולעל עמנו בדור הזה, שהתלמידי חכמים שהדור תהיה להם השפעה ויוכלו לעמוד בפרץ ולתקן עולם במלכות שדי. והכינוס צדיקים הלזה הוא באמת נאה להם ונאה לעולם, נחוץ להם ונחוץ לעולם, שאלה החיים להם ושאלת החיים לעולם, כי כל מה שתלמידי חכמים וגדולי הדור יעמדו על בסיס יותר גבוה במוסריות בפנימיות הלב בבחינת "ד' יראה ללבב", "אני ה' חוקר לב", בבחינת "מסרו נפשם", הנה כן תכפל השפעתם יותר ויותר ותתקבל תפלת על הדור בעזרת ה'.

הנני מברך לשלום חברי הכינוס הבאים כאן מכל ערי ליטא, וקורא אני עליהם מאמר חז"ל בחגיגה ג': מה יפו פעמך בנעלים בת נדיב, שדרש רבא על זה כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. פירש רש"י שנקרא נדיב שנדבה לבו להכיר בוראו. ודברי רש"י צריכין הסבר, דלכאורה מה שייך ענין הכרת הבורא לנדיבות הלב. הלא זה תלוי יותר בראש ובמח. נראה מזה שגם הכרת הראש תלויה בנדיבות הלב, כי אם הלב לא נדבו, היינו שאם הלב אינו מסור לזה, שמוכן להקריב כל רצונו וחייו ותאוותיו בשביל האמת, לא יבוא לידי הכרה, כי הלב יפריע את הראש מלהכיר. וזה היה ענין אברהם, שנדבו לבו להכיר את בוראו, שוודאי אברהם אבינו ידע את אשר לפניו, כי ניסיונות ומלחמות גדולות עומדים לו על דרכו, דרך הכרת האמת, ואלו לא היה הלב מסור לזה בכל נדיבותו, היה מפריע את ההכרה הגדולה של אברהם אבינו. אבל לבו היה מסור בנדיבות ומוכן להקריב הכל על מזבח האמת. ליבו היה מוכן ללחום עם כל העולם, לכן היה מוכן להשרף באש. נדבה לבו להכיר את בוראו, ועל ידי זה היה תחילה לגרים להכיר בכל גודל ורוחב מחשבתו הגדולה את האמת. זה הענין דרש רבא על עולי רגלים, כי וודאי בזמן שבא לבית המקדש והיה רואה השראת השכינה, כהנים עוסקים בעבודתם ולויים בדוכנם וכו', וודאי מחשבתו נתרוממה ובא לידי הכרה גדולה בגדלות השם ורוממות הנפש, וההערה הגדולה מביאה לידי הרגשה של התחייבות יתירה ולמעשים כבירים. אך אילו לא היה הלב מסור לזה היה מונע רגלו מלבוא, והלב היה מכניס מחשבות במוחו להפריעו, והיה מוצא איזה פטור מעליו. אבל מפני שהלב היה מסור לזה מכח ירושת אבות, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו, עלו לרגל בשמחה להכיר את האמת ולהיות מסור לה. זהו ענין "מה יפו פעמיך". וזה אני אומר על חברי הכינוס, כמה נאים רגליהן. וודאי העליה להישיבה עושה רושם כביר, כשבאים מחיים החולנים למקום תורה ויראה, ורואים איך כהנים עוסקים בעמלות של תורה ועליה של מוסר, וודאי מתעלים בהרבה ומביא אותם לידי התחייבויות גדולות. אבל נדיבות הלב יש בזה, נדיבות של אברהם אבינו, כי לולא זה כמה מפריעים יש לכל אחד, זה בתורה וזה במסחר, זה בזביל עצמו וזה בשביל אחרים. בעליה לכינוס נראה כי לבם מסור לזה, להכרת האמת ולכל תוצאות התחייבות שיוצאות מזה "מה יפו פעמיך" כמה נאין רגליהן של עולים לכינוס צדיקים הזה, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו.

(חלק מדברי הרב זלמן אסבסקי בכינוס החברים, אדר תרצ"ט, מתוך כנסת ישראל, חוברת ח', אייר תרצ"ט, עמ' ל')

סאסוב.

"אני פי מלך שמור", מאן מלכי רבנן, ואין אני המוכי, אך הנני מוסר לפניכם הדברים אשר שמו בפי גדולי הרבנים, כפי החלטת אגודת הרבנים בפולין, שהטילה חוב על כל חבריה לדרוש היום, וכבר פירשו מאמר הכתוב "כשופר הרם קולך", כי אם מתיירא המוכיח שלא יאמרו לו "קשוט עצמך", נאמר לו היה למול העם כשופר שאין קולו מעצמו, רק מה שתוקעים בו. והנה אמרו חז"ל בבראשית רבה (דף ס') אמר רבי יוחנן מחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין, אלא שאין גוזרים גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ודין הוא שנגזור שלא לישא נשים ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה, אלא הנח להם לישראל וכו'. והנה הלא שמעתם את קול גדולי דורנו המרעישים ארץ על גודל הפרצה שפרצה בכרם ד', ובנות ישראל יוצאות בראש כל חוצות בגלוי בשרן וטפח באשה ערווה, וחוטאות ומחטיאות. ועיקר מעלת ישראל היא השראת שכינתו יתברך על עמו, ובעוונותינו הרבים הן הן גורמים סילוק השכינה כמאמר הכתוב "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ועל אלה חשכו עינינו וחרב בית קודשנו, "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו' וברגליהן תעכסנה, כדאיתא ביומא ובמדרש איכה. ובעוונותינו הרבים עדיין הוא מרקד בינינו. והרי גדולי הרבים שליט"א מזהירים כי על פי דין אסור לכנס לבית שיש בו נשים בגילוי בשר גם לקנות דבר מאכל, ובפרט לאכול בשר ולשתות יין, אשר חוץ ממה שאסור לכנס לבית כזה, אי אפשר על פי דין לסמוך על נאמנותם של הנשים ההולכות בגלוי בשר טפח באשה ערווה, ואשה היוצאת וראשה פרוע עוברת אדאורייתא. ועברה גוררת עברה שעל ידי שהולכות מגילות שער, הן סורקות שערותיהן בשבת… אמרו חז"ל (ברבה איכה) אלו זכיתם היית קוראים "כי ביום הזה יכפר עליכם", עכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "טומאתה בשוליה". וביאור הדברים לדרכנו כי בעוונותינו הרבים "כל מכבדיה הזילוה", והיינו ללעג וקלס לשכנינו, "כי ראו ערותה" טפח באשה ערווה, וטומאתה בשולי בגדיה, וגורמות חילול השם ואין יום הכיפורים מכפר על עוון חילול השם. ולכן אי אפשר לקראת "כי ביום הזה יכפר עליהם"…
ולהסביר הדברים נאמר עוד כי ביום הכיפורים כתיב "ונשא השעיר עליו את כל עונותם". ובמדרש אמרו כי הקב"ה נותן עוונות ישראל על ראש שרו של עשיו. ופירש ביע"ד כי יצחק טוען "פלגא עלי ופלא עלך", דיש עברות שהגלות גורם "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אבל יש עברות שהגלות הייתה צריכה להיות סיבה למנוע מהם, כגון הליכות טטריאות ובתי משחק ולשמוח אל גיל כעמים וכדומה, אולם לעברות הללו היצר הרע שבלב האדם גורם. והנה האבות בררו לישראל הגלות. ולכן אמר "פלגא עלי", היינו העברות שאר הגלות גורם, "ופלגא" אשר היצר הרע גורם "עלך". כי ה' יתברך אומר "אשר הריעותי" שבארתי יצר הרע (סוכה נ"ב). ולכן הקב"ה נותן כ העוונות על ראש שרו של עשו, הוא היצר הרע, שרו של אדום, שאנו בגלות תחתיו, וממה נפשך הוא גורם בשתי סוגי העברות וקל להבין. ובאמת עיקר הגלות היא מרוב רחמי ה' יתברך על עמו, דאחר שחטאו הגלם בין האומות ו"נלינה בכפרים" – בכּופרים, ולפי מעשה האומות, ישראל צדיקים. אבל "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל", כי בנעם מגדים פירש מאמר הכתוב "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", דכשישראל הם במעלה גדולה בעד עצמם ראויים להיות עם סגולה, וכשהם בשפל המדרגה בחינת יעקב, עם כל זה בם בחר על כל פנים מבין האומות כי נלינה בכּופרים. אבל כעת אשר בעוונותינו הרבים היינו לעג לסביבותינו, ועושין כמקולקלים שבהם, ועוד יותר עד שהם אומרים לבנות שלא ילמדו מבנות ישראל, ואם כן בטלו שתי הבחינות, אם כן יאמר "מה פעל א-ל" במה שהגלה אותנו בין האומות. וזהו שאמרו "אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום הזה יכפר, כי הקב"ה נותן עוונותיו על ראש שרו של אדום. ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים "טומאתה בשוליה" שכל מכבדיה הזילוה באומרם כי בנות ישראל פרוצות יותר מהם, חס ושלום, ואיך יפול העוון על ראש השעיר. וקל להבין.
ולכן שמעו נא דבר ד' ביד עבדיו גדולי התורה. הטהרו והחליפו שמלותיכם, וכמו שפיר הרבי הקדוש בבעלזא זכר צדיק לברכה, יען כי בבית לבן היו מלובשים שלא כדרך ישראל, לכן הזהיר יעקב עי יחליפו שמלותם, ואחד מהדברים שבזכותם נגאלו אבותינו ממצרים, היה בשביל שלא שינו את לבושם והיו גדולים בעריות, כי "ותתפסהו בבגדו" פירש בזוהר הקדוש כי הסיטרא אחרא תופסת האדם על ידי המלבושים, וכל זה היה בזכות נשים צדקניות, הן הנה שלא שינו את לבושן והיו גדורות בעריות. ועל ידי כי גבהו בנות ציון, נחרב הבית. והסימן א"ת ב"ש, כי תשעה באב ופסח חלין ביום אחד. ולכן אם הנשים ובנותיהן יחליפו שמלותם ויגדרו הפרצות, אז כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן. חיים זאב וויינרעב, דומ"ץ.

(מתוך דרשה לשבת חזון, קובץ דרושים, תרפ"ה, סימן י)

הרב חיים זאב וויינרעב דומ"ץ סאסוב, נולד בשנת 1850 לאביו ר' ליב אלתר ולאמו מרת אלתה. הרב פרסם מאמר ב"קובץ דרושים". בזמן השואה התגורר בקמיינקה סטומלובה ושם נספה.

נשמח לקבל מידע נוסף אודות הרב ווינרב הי"ד.

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר"צ לפ"ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה "כפר לעמך ישראל – אלו המתים". גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ"ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה' ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו 'צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו". והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה'. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה"י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי 'לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש'. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש"ס 'מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי'. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו"ם קדוש נקרא (ש"ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב"ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א').

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ"ד, 'ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה' יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, 'ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה' יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה' יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו". עיין שם. וכתב שם ב'זרע אפרים' מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה' יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו"ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה' יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה' ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב', שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א', בילגוריא תרצ"ח, דרוש ה')

הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל"א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה'ניו פרידמן הי"ד. בסביבות שנת תרנ"ז (1897) היה לדיין ומו"צ בזידיטשוב, ובשנת תרע"א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב"ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את "חברת טהרת המקווה" לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו"ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ"ח) יצא לאור עם הסכמת ר' יהודה ליב צירלסון הי"ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם "דברי יחזקאל", ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע"ה עד תרצ"ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, "המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם", "כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר"צ", ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ "מבצע ברברוסה", נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ' 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.

אל לומדי דף היומי בכל ארצות תבל!

אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (פסחים ס"ח).

היו ימים שמתוך מרירות הגלות מתוך צער החיים נדחק לו ישראל להתורה, היו ימים שמתוך תהום של גזירות פנה לו היהודי אל אוצרי התלמוד, והיו ימים שמתוך כל צרה שלא תבוא מצא לו איש הישראלי נוחם בסם המרפא, בקדושת התורה, היא היתה לו לתריס בפני כל מקרי החיים ולמבצר חזק לפני כל סוללת האויבים, בה הרגיע רוחו, בה השקיט צערו, ובה הרגיש גם חיי שלווה.

עתה נשתנה הדבר לדאבוננו הגדול!

המלחמה הגדולה שהכבידה אכפה על כל היהדות האירופאית וטלטלתה ממקום למקום, פזרתה ממזרח למערב, לא רק שלא קרבה נעורנו אל מקורם הרוחני האמתי, לא רק שלא הוסיפה כחל היהדות המסורתית, אלא אדרבה רחקתם רחוק גמור והדפתם משערי הקדושה. המלחמה האיומה בלבלה את המוחות וערבבה את הדעות, ומהפכה גדולה הביאה בכנפיה למחנה ישראל. תינוק ישראלי נתק עול מוסרי האבות, חתך את הקשר שאמצו למעלת ישראל סבא: עם ישראל נעשה כחומה פרוצה שבא בה האויב, השונא היותר איום הגיח ממארבו והכה בה על ימין ועל שמאל. כוונתנו אל מה שקוראים "קולטורה אירופאית". הקולטורה עשתה פרצה בחומת בית ישראל, פרצה גדרו של עולם ונעשתה לסם מרעיל ממית את כל זיקי החיים היהודיים. האומה הישראלית שכחה את מקור מחצבתה, נעשתה ערומה ממצוות התורה, כי הניה עזבוה, וכה הלך המצב הלוך וירוד כי אין מי לכסות מערומיה ונגלה לעין כל ערוותה כי פרועה היא, פריצים באו בה וחללוה.

ראו זאת עיני העדה החשים בגלות השכינה, בחנו זאת ראשי עם קודש המרגישים בעלבונה של תורה ואמרו לשכלל העזובה ולבנות את ההרוסה, לסתום את הפרצה בכרם בית ישראל.

בהכנסיה הגדולה, כנסת חכמי ישראל גדוליו וצדיקיו, סלתה ושמנה של היהדות החרדית, ישבו על מדוכה זו, טכסו עצה להרחיב גבול תורתנו הקדושה בתלמידים ולהחזיר עטרה ליושנה. וברם זכור אותו האיש לטוב ורבי מאיר שמו, הוא האיש אשר בעים רוחו הכביר השכיל לנו לייסד בתי תלמוד לגדולים וקטנים הרי הוא רבנו הגאון מוהר"מ שפירא שליט"א, הנה הוא האיש אשר הרבה עושה לתורה שלא תשכח מישראל, הטיל חובה על כל איש מישראל ללמוד דף גמרא בכל יום, ובהסכמת כל חכמי העם בניה בוניה מצאו לו הרעיון הזה מהלכים בכל תפוצות הגולה, ועיני על ישראל נשואות עתה אל תוצאות הרעיון הזה שכבר הכה שרשים רבים בכל רחבי המדינות.

גם אנחנו תלמידי הגאון ענק החינוך הנ"ל בעקבותיו הננו הולכים ביסדנו את "האשכול" עיקר כוונתנו לתת כר נרחב, בקעה רחבה, ללומדי "דף היומי", להחיות הגות עשתונותיהם בפי רבים מחבריהם ולעשות את האשכול למקלט לכל דורשי תורה ותושיה.

"האשכול" בתור ירחון המוקדש כולו ללימוד דף היומי יאיר נתיב לכל העדות, אשר תעלינה במצודת לומדי דף היומי, לפניהם יהיה ה"אשכול" כלי מבטא להביע על ידו הגיונם וערוכם לפני גדולי הדור, כדי שיוציאו אלה האחרונים את מסקנתם הנכונה.

"האשכול" בתוך אמצעי בין הרב ותלמיד יאפשר גם את אלה שרחוקים ממקומי התורה לסדר שאלותיהם מן הקלות שבקלות אל החמורות שבחמורות ובו ימצאו פתרונם האמתי, ובאופן זה ימלא "האשכול" את החיסרון היותר גדול והיותר מורגש חוסר רב.

"האשכול" יהיה לנס התלמיד, הוא יחיה את העצמות היבשות, והנפשות הכמהות לאור התורה.

"האשכול" יהיה כמפה פרוסה ערוכה בכל ושמורה מכל סיג ופסולת.

בגשתנו עתה להוציא לאור את העבודה הקדושה שהעמסנו על שכמנו תעלוזנה כל עצמותינו, כי יודעים אנו את הרגש הרב שיעורר בכל תפוצות עמנו, ובטוחים אנו שעבודתנו תשא פרי חיים. הבה נקווה כי עיתוננו זה ירכוש לו בזמן קט לבות בני עמנו. שני יהודים כי יזדמנו לפונדק אחד, ותהיה ראשית שיחתם בדבר החידושי תורה שהולידו עשתוניהם בלמדם "דף היומי", זה יבוא וקושייתו בידו, וזה עם תירוצו והערתו אשר כבר נדפס בשמו ב"האשכול".

לכם, שוחרי תורה ודורשי תושייה, הננו פונים, הפיצו את "האשכול", פשטו אותו בכל גבול ישראל ועשו כנפיים לתורה, הרבו חותמים, הגדילו התעניינותו והרימו ערכו בין שדרות עמו, ובזה נעשה חיל בעזרת ה'.

הרב שמשון פוגלמן, התייתם בילדותו וגדל כבן אצל רבו המובהק הגאון רבי מאיר שפירא בעיר גלינא. עוד בצעירתו ניכרו בו כישרונות עילויים, בעל זיכרון נדיר וחריפות נפלאה. עם מינויו של הרב מאיר שפירא לאב בית הדין בסאניק, הוא ייסד בה ישיבה והביא אתו לסאנוק את גדולי תלמידיו מגלינא, ובהם את הרב פוגלמן, שהיו לראשוני תלמידיו בישיבה החדשה. ישיבה זו היוותה את הגרעין לתלמידי "ישיבת חכמי לובלין". הרב פוגלמן שימש גם כר"מ בישיבה, לאחר שהיא הצליחה וגדלה. לקראת חתונתו של הרב פוגלמן בפרימשל, בשנת תרפ"ג, שימש רבי מאיר שפירא כמחותן ושושבין מצד החתן, וכתב את ההזמנה לנישואי תלמידו האהוב עליו כבן כאלו הייתה זו שמחתו הפרטית ממש.

שנתיים אחר חתונתו, ערך והוציא לאור את הירחון "האשכול" (פיוטרקוב, תרפ"ה) שיצא כקובץ בודד בהוצאה מצומצמת. הירחון נועד ללומדי הדף היומי ובו מופיעים חידושי תורה על הדף היומי מסכת פסחים מאת רבי מאיר שפירא וכמה מחכמי פולין. בסוף הירחון מופיעה פניה מאת רבי מאיר שפירא בעניין יסוד הישיבה בלובלין. לקט הערות תורניות שפרסם הרב שמשון פוגלמן בירחון זה, נלקט ופורסם בספר "אור המאיר", עמ' 173.

הרב פוגלמן שימש גם כאב"ד ור"מ במרימפול הסמוכה לסטניסלב וכר"מ בישיבת "משיבת נפש" בפשמישל, שייסד רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן.

הרב שמשון פוגלמן הי"ד נספה בשואה תש"ג.

מקורות: מאורי גליציה, ישורון טז עמ' רלו-רלז, דף עד ב"יד ושם".

בדבר כינוי משפחתי "משפחת תאומים" הרוממה בישראל, ומהם שמכנים עצמם "פרענקיל תאומים" מוזכר בספרים מרבני קשישאי שמסופר בעולם מעשה נפלא, ובלשון זה מביא בספר דמשק אליעזר על הגדה של פסח ששמע מהגאון הקדוש מגור "בעל חידושי הרי"ם" שסיפר נפלאות ממשפחת תאומים, ובמכתב עת מאינצר אזרלית מד"ר להמן היה נדפס הסיפור, וזה מקרוב שהיה נדפס במכתב עת אנגלי כפי שדודי הגאון רבי יוסף תאומים אבד"ק דטראיט מיש' נ"י מצא בספרים וכתבי יד עתיקים בביבלטקןף וכפי מסורת אבות… וזהו תוכן הסיפור:

השר וטפסר ר' שאול וואהל אשר כידוע היה כסאו מוטלת בין גדולי שרי מלכות פולין באמצע המאה הט"ז, וזמן קצר ישב גם על כסא המלכות שם, ובא לידי רום גדולתו על ידי הפרינץ מקולי כריסטוף רדזויל אשר בעת עברו דרך מדינת אטליא נזדמן לו סיבה שאזל הכסף מכיסו, ולמען לא יצטרך להתוודע עצמו לפני שרי עם המדינה בשם, גמר בדעתו לפנות את עצמו אל אחד מגדולי חשובי היהודים להלוות לו הסך הנדרש לו. ופנה עצמו אל הרב מפדוה הגאון מוהר"י מינץ בן הגאון מוהר"ם מפודוה, וביד רחבה מילא שאלתו, וגם התארחו בביתו איזה ימים, ובטרם הפרדו שאל את הרב אם יוכל להראות לו אות לטובה במדינתו. והשיב לו שבנו שאול הוא לומד בישיבת לובלין, ואולי יזדמן שיצטרך איזה טובה עבור בני עמו, יוכל להראות לו אות לטובה שם.

בשובו לעירו בריסק לטבסקי, שלח תיכף להזמין אליו את שאול ומאוד מצא חן בעיניו, והיה מגדלו ומנשאו בעיני שרי ואצילי פולין. וגם הם היו מוקירים ומכבדים אותו מגודל חכמתו וידיעותיו הרבות בקולטור אטליאנית, אשר הופיעה אז בגודל יפעתה על כל אפסי תבל, עד שהגיע לידי כך שאחר מות המלך בטורי, בשנת אלף חמש מאות שמונים ושש (למספרם) עד המלוך המלך החדש זגמונד השלישי ממשפחת וזי משוודין, אשר לפי החק אין להשאיר כסא המלכות פנוי, הסכימו כולם למנות את הר"ש וואהל למלך לפי שעה.

להר' שאול היה לו בן יקיר נחמד ונעים מאוד עם כשרונות מצויינים, ושמו מאיר – הוא הגאון רבי מאיר וואהל המוזכר בשו"ת הב"ח סי' כ"ו – ואביו שהיה משתעשע בו, היה רגיל להביאו אתו בעת ביקוריו בחצרות שרי המלוכה אשר היו מחבבים אותו ומתפלאים על גודל חכמתו ויופי הופעתו.

ואיתרמי מילתא… שבת המלך זיגמונד, שהיה גיסו של הפרינץ רדזויל נחלתה במחלה קשה, והרופאים לא יכלו לעמוד על סיבת מחלתה, האיצו בה שתגלה לפניהם אולי איזו דבר סתר צפון בלבה, וגילתה להם בדמעות עיני שנפשה חשקה בהעלם מאיר וואהל. ובאשר הרופאים הודיעו את להורי הנערה ושהייתה היא בסכנה אם לא תשיג מאוויי לבבה, באו במבוכה כי היה יקר בעיניהם חיי הנערה האהובה אצלם, ופנו להאפפיור לשמוע דעתו והיו מחכים לתשובתו.

הר' שאול וואהל, שלא ידע מאומה מכל זה, אחז דרכו להיות יוצא ונכנס בחצר המלך והשרים כמאז ומקדם, רק לתמהונו הרגיש והתבונן מרמיזתם והתלחשותם שאיזה דבר סתר שורר שם בנוגע אליו, ולמרות עמלו לא היה יכול למצוא פשר הדבר, עד שפנה בבקשה נמרצה לאחד מידידיו ממתי סודו וההוא גילה לו בסוד תוכן הדבר.

נפחד ונרעד משמועה איומה זאת התחיל לטכס עצה בלבבו האיך להחלץ מן המיצר, וגמר בדעתו שאין לפניו עצה אחרת רק למהר להשיא אשה לבנו בטרם יבא דבר המלכות בהצעה לפניו. אבל הלא הדבר צריך להיות נעשה במהירות ואין עת להמתין עד שיבקש וימצא ויבחור שידוך הראוי לפי רום ערכו ותפארת גדולתו וגדולת בנו. לכן שת עצות בלבבו לחקור ולדרוש אצל פקידי ורופאי בתי החולים למצוא איזה אשה חולנית אשר כבר אמרו נואש לחייה ועומדת למות ובנו יקדש אותה תיכף שיוכל להוכיח להם שבנו כבר נשא אשה. ולשמחתו השיג ידיעה מרופאי שפיטל אחד בוורשה ששם נמצאת אשה כזאת שהוא מבקש, ותיכף ומיד נסע בנו לשם וקידש אותה וחיש מהר שב לביתו שבע רצון כי הפק זממו להינצל ממצוקתו.

וכאשר דמו בן היה והועילה להם תחבולתם, כי כאשר בא הסכמת האפפיור להורי הנערה חרדו להודיע ולבשר להר"ש וואהל, והוא הביע להם צערו שבנו כבר נשא אשה ונפטרו ממנו בשלום.

אחר שלש שנים מאותו המאורע בהיות הר"ש יושב שקט ושאנ בהיכלו, והנה אשה אחת באה לפני פתח ארמונו וביקשה רשות לכנוס להבחור מאיר, כי יש לה דבר נחוץ אליו, וכאשר הודיעו מזה להר' שאול השתומם על דרישה מוזרה כזאת מאשה וציווה להכניסה אליו. בבואה לפניו הודיעה לו שהיא היא אשת בנו מאיר שקידש אותה לפני ג' שנים בשפיטל שהיתה אז חולה מסוכנת נוטה למות, ופתאום כהופיע לפניה הצעיר מאיר, שבא לבקרה וגם נשא אותה לאשה, הפיח בקרבה חיים חדשים ושב רוחה אליה והתקווה ושאיפה לחיים אמצה את לבבה, עד שלהשתוממות הרופאים לאט לאט שבה לאיתנה, מה שחשבו זאת לנס. ועתה באשר היא בבריאות השלימות, הנה היא באה לדור עם בעלה כאורח כל ארעא.

נרעד ונבהל משמועה זו התחיל לדבר על לבה שהנשואים היו למראית עין להציל את עצמו ממצוקה, ושמוכן הוא לפייסה בדמים. ואחרי משא ומתן הרבה באה לידי הסכם ונתרצית לקבל גט במחיר עשרת אלפים דוקטין.

מייד נקראו דייני הבית דין צדק לכתוב את הגט, וקודם המסירה, הביעה דרישתה שחפצה על כל פנים לשוחח עם בעלה, בעוד שהוא בעלה, רגעים אחדים בחדר מיוחד. וכמובן נתמלא בקשתה. ושם בחדר המיוחד אמרה אליו: שמע נא מאיר! יודעת אנכי שיציעו לפניך שידוכים מכל אפסי תבל עם בנות גדולי היחס ובעל הון, וגם אנכי רוצה להציע לפניך שידוך הגון עם נערה מלומדת ויראת ה' הראויה לפניך, ויש לה הון, והיא בת גדולים ומגדולי היחס. ועל שאלתו מי היא זאת, השיבה לו: אנכי הנני הנערה הנצבה עמך בה, שיש לי הון סך עשרת אלפים דוקטין שאתה נותן בעבור הגט, והנני בת הגאון רבי פנחס, גיסו של הרמ"א, ואחרי שמת עלי אבי, נהייתי ונחליתי מאוד עד שכבר הכל היו מתייאשים ממני והייתי עומדת למות, עד שהופיעו לפני פתאום פניך, שבאת אלי לבקרני ונשאת אותי לך לאשה, הפחת בקרבי רוח חיים והעלית מן שאול נפשי. ועתה בתתך לי גט כריתות, הנך כורת חוט תקוות החיים שלי. אמת הדבר שאתה הנך עול ימים ושנותיי הם כפליים משנותיך, אולי תשקול בלבבך הטהור הצער שתגרום לי, חיים נתת לי והחיים אתה עתיד ליטול ממני…!

כשמעו זאת תיכף נכנס לחדר הבבית דין צדק וציווה להפסיק מסידור הגט ופנה לאביו הר"ש ואמר לו: אבי! הנערה הזאת היא יתומה בת גדולים וחולנית, ואינני רוצה לצערה, ומוכן אני להחזיקה לאשה ולדור עמה, כי להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער שקול בעיני יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו.

הר' שאול התרגז והתקצף לדבריו ואמר לו: בני! אם כי יש לך הרשות לוותר על תענוגי עולם הזה משלך, אבל אין הרשות בידך לשלול ממני התענוגים שאנכי מצפה להשיג ממך כשתשא נערה בגיל שלך ותעמיד ממנה תולדות צאצאים ברוכי ה' כמוך, מה שאין לקוות מנערה זאת אשר כמעט עברו שנותיה מלהוליד ובוודאי לא הרבה.

אחרי ויכוח דברים ביניהם הסכימו להביא דברי תעצומותיהם לפני הרב הרמ"א, דודה של הנערה, והוא יכריע ביניהם. כשבאו לפני הרמ"א והציעו לפניו טענותיהם, הוציא להם הכרעת דעתו ואמר, שטענת הר' שאול  לאו טענה היא, כיון שהנערה עדיין ראויה להוליד בדרך הטבע. ואף אם רק זרע אחד, עדיין אפשר הדבר שיעמידו תולדות הרבה, שיתמלא החיסרון שבתולדה על ידי שיצאו מחלציהם משפחות תאומים, וגם על ידי בנים חשובים רבי ערך שאחד יהיה שקול כנגד הרבה, או על שניהם ביחד.

כשמוע הר' שאול פסק דינו של הרמ"א, הודה לדבריו וחיבק את בנו ואמר לו: בני יקירי! אתה הינך בן לי והינדא תהיה לי לבת, ויהי רצון שיתקיימו בכם דברי הרב איסרלס וברכתו, שיצאו מכם משפחות תאומים, בבנים צדיקים גדולי הערך כמוך.

אחר כך פנו בשאלה להרב רמ"א שהקידושין בהשפיטל לא היו כהלכה, ושלפי דעתם מהצורך לעשות קידושין מחדש. הרמ"א הסכים לדבריהם וסידר להם הקידושין מחדש. ואז עשו אז חוזה ביניהם, שלמזכרת הדבר, הזרע שיולידו יהיה מכונה בשם "תאומים", ואם בת תלד ותינשא לאיש יהיה הוא מכנה עצמו בשם "תאומים".

אחר כך נולדה להם בת ושמה בילא. ונישאה אחר כך להר' יונה, בנו של הגאון רבי ישעיהו פרענקל מוינה, וקרא את עצמו בשם "תאומים". הוא הגאון רבי יונה תאומים אבד"ק מץ וניקלשבורג, בעל ה"קיקיון דיונה", והוא הוליד שלשה בנים ובת אחת, הג"מ יצחק מאיר, בעל הביאור לספר עין יעקב, והג"מ יחזקאל פייבל – שהיה אבי הגאונים: הר' חיים יונה תאומים מברסלוי, והר' יוסף יאסקי אבד"ק קראקא, ששניהם היו תאומים בתולדה – והג"מ יעקב שולהייף מפראג. ומהם נסתעפה משפחת תאומים. ואחדים מהם היו קוראים את עצמם בשני השמות פרענקיל תאומים, כי שם משפחתו של בעל ה"קקיון דיונה" מקודם היה פרענקיל.

אחר שנולדה להם הבת בילא, מתה הרבנית הינדא אשת הגאון ר' מאיר וואהל, ונשא אחר כך לאשה את בת הרב ר' נחום מלודמיר, והיו לו ממנה ששה בנים וחמשה בנות, והברון מאיר ראטשילד מפרנקפורט היה מיוצאי חלציו.

(תפארת בנים אבותם, המופיע בפתיחת הספר בינת הלב)

הרב נפתלי הירץ תאומים נולד בשנת תרפ"א לאביו הרב יונה תאומים אב"ד וילקוטש. היה חתנו של הרב שמחה גולדרג מסאנוק. בהיותו כבן שבע עשרה הוציא לאור את ספרו בינת הלב (תרצ"ח, והדפסה חוזרת עם הוספות בתשע"א), ובראשו הסכמות נלהבות. הספר מלא וגדוש בחריפות ובבקיאות וכולל גם חידושים שכתב מחברו בהיותו בן חמש עשרה.

התכוון להוסיף ולהדפיס את יתר חידושיו על הש"ס. הרב נהרג בשואה עם משפחתו בהיותו כבן עשרים בסביבות שנת תש"ג בלא שהשאירו שום זכר.

בהקדמת ספרו כותב הרב נפתלי הירץ תודה לה' "אשר שם חלקי מחובשי בית המדרש… חפץ ה' הצליח בידי, וזה מעת הגעתי לבר מצווה ניתן לי כח ועוז לפלפל, לסלסל ולחדש חידושי תורה. ות"ל זיכיתי להעלות פנינים מעמקי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הבאתי דברי בכור הבחינה והו למראה עיני החכמים וישבחום ולפני נבונים יהללום… רואה אני בדמיוני אתכם מתפלאים, משתומים ומשתהי: הגם שאול בנביאים? הגם נער בר שיבסר נמנה בין המחברים? ברוך מחדש חדשים!… ובכן יבואו אליכם מבקרי מומים ומקנאים ויתנו בי מגרעת ויאמרו לאמר: אין זה מגדר הנימוס לפני עלם רך בשנים! העטרה הזאת הולמת אך לישישים בעם, רק להם יאתה להפיץ תורתם – לפני צעיר לימים לגאות יחשב…

במטותא מינייכו רעים יקרים! אל נא תרעו! אל תשמעו אל הפתגמים האלו המחליטים לכף חובה, אנא דונו אותי לכף זכות… כי לא כימים הראשונים ימים האלה, לא כתכונת העם העברי למקדם, תכונתו אפיו וצביונו בתקופה אשר אנחנו חיים בה!! בית ישראל סבא, היה קן לתורה, בית ליראה, בכל בתי אולפנא נשמע בכל עבר ופנה, קול פרחי ישראל לומדים התורה, ועתה הה! פנה זיוה! סר תפארתה! מסילות התורה נשמו… התורה בוכה על בניה וצועקת: בני יצאוני ואינם! הצעירים, המה הגדיים אשר יעשו תיישים, המראים ומחזים עתידות עמנו, פונים להתבוללות ותרבות אירופאית, ומקדישים את שרונותיהם לחכמות זרות ואי רצויות.

לכן החובה מוטלת על בחורי ישראל השוקדים בתורת ה' לפזר חכמתם לפני קהל ועדה, למען תתרבה הדעת אשר ממקור טהור נובעת, ובלי הרף לאה ולעמוד מפני המקטרגים… אמרתי: לא עת לחשות! לא עת התמהמה! לכו בני! ילדי רעיוני! אתם ידעתם את עבודתי אשר עבדתי בכם! קומו התהלכו בתבל לכל אשר ישאכם הרוח, פרו ורבו חכמה כמאמר חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (בב"ב כ"א). ודבר בעתו מה טוב, ברוכים אתם בצאתכם מבית מולדתכם, ברוכים אתם בבואכם לקהל חכמים ונבונים. יהי צאתכם לשלום ובואכם לשלום".

בהוצאה המחודשת של הספר "בינת הלב", כותב המו"ל "חיבה יתירה וחשיבות נוספת יש לספר הזה, מאחר שלא הניחו לו להמחבר לעשות פירות בעולם הזה, וכמו כן כולל בו גם כן חידושי תורה מאחיו הצעיר הבחור ישראל אריה הי"ד אשר לא הניחו לו להשאיר שם ושריד בישראל, דברי תורה אלו הן הפירות היחידים שיש להם והן הן תולדותיהם. ואין ספק, כי על ידי לומד תורה שמשתעשים בדבריהם  יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ויהיה בזה נחת רוח ועילוי לנשמתם".

מקורות: אנציקלופדיה לכחמי גליציה ח"ה עמ' 691-691, "בינת הלב" מהדורה שנייה.

דיון על מידת האמיתות ההיסטורית של המעשה המובא כאן – נמצא בפורום אוצר החכמה.

בפקודת המלוכה הגבוהה והנישאה, התאספנו לשאת אזכרה לאלפי רבבה, אנשי צבא שנפלו בשדה המלחמה. שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, איך היה לשמה כרגע ספו תמו בן בלהות. בנים יקרים עולפו בראש כל חוצות, יונקים מדוקרים מאשפתות וחיצים, היו דומן לאדמה. מושלכים כנבלי וחרסי שדה, היו מאכל לעוף השמים וחיתו שדי, נחלים שטפו ופרצו מדמים הנגרים כמשק גבים, ועליהם יסובב מאמר ירמיה הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. הכונה העטופה במאמר כי מי שמת על מטתו במקום מכיריו ויודעיו כדרך כל הארץ אין הרגש בכי וקינה ומספד תמרורים מתעורר להדאיב לב הנשארים כמי שמת בארץ נוד ואין איש יודע ערכו ותפארתו ונאבד זכרו. כי כל האנשים יתנו לו יקר וכבוד האחרון במידה מדודה ושקולה לפי מהללו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. יוסיפו לבכות בכיה רבה תאניה ואניה על ההולך לארץ נכריה ושמו וערכו ותהילתו לא נודע שמה ולא ישוב עוד ארץ מולדתו ויהיה שמה לחרפות ולדראון, איך נדמנו ונשכח מלבינו אסון הנורא סואן ברעש מלחמה ארורה, משנת תרע”ד הארץ וכל יושביו, נדדו וברחו ועזבו כל חילם ורכושם והיו לשמה וביזה. אמנם לכל יש תמורה, אך לאלפי אלפים רבבות נפשות האובדות בזעם ודם שוטף אין חליפות למו, הם הלכו לאבדון ואת נשיהם ועולליהם וכל צאצאיהם עזבו לאנחה יגון ותוגה מאין הפוגות. וישאלו להם עטופים ברעב, ערומים ויחפים, אגלי דמעות כנחל שוטף ירבו על חסרון לא יוכל להימנות מכיליון חרוץ בשצף קצף בעת חרי אף הגדול הזה. וחוב גדול מתחולל ומוטל עלינו להרים קול בבכי על אבוד אלפי אלפים נפשות יקרות תלמידי חכמים וחסידים ואנשי מעשה שלא יהיה עוד זכר למו.

בשבת דף ק”ה ב’ אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ןמניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך. והנה הדקדוק מבואר ספירה זו מה טיבה ואיזו פעולה נמשכת מהספירה ההיא, וגם עניין ההנחה בבית גנזיו. והמהרש”א ז”ל בחידושי אגדות ביאר דההנחה בבית גנזיו היינו באוצר של יראת שמים, וכדאמרינן אין לו להקב”ה באוצרו אלא יראת שמים, וכדכתיב יראת ה’ היא אוצרו, יעויין שם. אלא יש להבין מה טואבינו ע”ה שהיה לבבו שלם בעבודתו ב של הורדת דמעות להחשב בכלל אוצר יראת שמים. וכבר נתעורר כזה האפיקי יהודה ז”ל בדרוש נחל דמעה. ויתכן לומר בביאור המאמר על פי דברי העקידה ז”ל פרשת בראשית שנתעורר דהלא הקב”ה רואה ויודע כל הדורות, וידע שדור המבול ודור הפלגה עתידין להשחית את דרכם ולחטוא ולמה ברא אותם להשחיתם מן הארץ אחרי כן, וביאר שם להסיר תלונת הרגש זה, דהלא שלימות האנושי הוא קשה מאוד אצל האדם הקרוץ מחומר ואי אפשר לו לבוא לידי שלמות זולת אחרי רואו הדורות הראשונים שחיו לפניו, ובמה טעו כל אחד בטעות שלו ודעתו הכוזבת, ורואה את אשר נעשה להם בגמולם, בהשכלה ההיא ילך לאור דרך החיים, וזה האיר נתיב היושר לאברהם אבינו עליו השלום שהיה לבבו שלם בעבודת השם אחרי רואו דורות שלפניו במה שטעו והושב גמולם בראשם ומשפטם החרוץ להם. והדמיון להשתלן הנוטע אילן ונוטע ומרכיב גרעין באדמה ונצמח ממנו אילן שאיננו נאה ופירותיו אינם יפים וכורת ענף מהאילן ומרכיבו ומבריכו, וגם עוד לא יפיק רצונו מהרכבה ההיא עד אשר ימצא ההרכה הנכונה שישבע רצון ממנה. והלא השתלן ידע מקודם כי הנטיעה הראשונה היא איננה עוד הנכונה והישרה ולא תצלח לעשות פרי טוב למאכל ותאווה לעינים, בכל זאת לא ימנע מיגיע כפיו בהנטיעות הראשונות למען ימצא תכלית המאושר לבסוף. כן לא נמנע הקב”ה לברוא הפחותים ההם מפני הפעולה הנכונה והטובה שעתידה מאפשרים לצאת מהפחותים ההם. יעוין שם, שזה תוכן כוונתו שם. זאת תורת העולה, מדבריו כי לתועלת השגת השלימות שיקנה האדם טוב לו שיראה ויביט ויבין מה שהגיע למי שהיה לפניו כשפנה לבבו מדרך הישר.

והנה ענין ההספד שהפליגו חז”ל שם בשבת דף ק”ה ב’ עד שאמרו כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו. ויתכן להבין על פי מה שכתב החובת הלבבות ז”ל בשער חשבון הנפש אופן הט”ז, כי כאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו לעולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקוותם חזקה לחברת זה העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיתחייב האחרו יותר מחבריו וזולתו, יקצר בתוחלתו ויוחיל לאחריתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים, מי שקד המוות לפניו תיקן את עצמו. ואמר החכם, לב חכמים בבית אבל, ואמר, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לב, רוצה לומר בחי, כלומר המבין ומכיר ואומר לאדם הבל דמה. וזה תורף דבריו. וזה תכלית ההספד שעל ידי הרגש ההספד יעורר לבהו לחשוב חשבון נפשו פן גם הוא נקרא להשיב פיקדונו וכשאדם מעורר עצמו ובלבבו יבין תכלית זה ומספיד את החכם ויר(גי)ש בהרגש זה, אז טוב ויפה לו להישאר בין החיים, לעשות חיל וחוסן בקניין השלימות, שזה תכלית ועיקר שורש החיות לאדם על פני האדמה. לא כן מי שלבבו רחוק מהרגש, זה אדם להבל דמה וראוי הוא לקברו בחייו, לפי שאין פחד המוות נגד עיניו להחזירו למוטב להפיג אחריתו, כי זה כל האדם ותכלית בריאתו.

(מתוך זכור לדוד, תחילת "הספד שאמרתי בבית הכנסת הגדול על אלפי אנשי צבא שנהרגו ואין זכר למו")

הרב דוד רייז נולד בשנת תר"ל לאביו ר' יהושע, שהיה סוחר בברודשין (בוהורודצ'אני), שהיה מיוחס למשפחת רבנים.  הרב היה תלמידו המובהק של הרב שרגא פייבל שרייער, רבה של ברודשין, ונסמך להוראה מהגאון הרב יצחק שמעלקיס בעל שו"ת בית יצחק. הרב דוד היה חסיד צ'ורטקוב, שהיה רב בקניהניטש, ואחר כך בסאהל, ומתחילת תרע"ב היה אב"ד בקולומיאה, וניהל בביתו ישיבה למספר מועט של תלמידים. היה אהוב על הבריות בנועם הליכותיו והיותו חריף ובקי בכל מקצועות התורה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגרויסוורדיין. בשנת תרצ"ג יצא לאור ספרו שושנים לדוד – בדבר הלכה באורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ"ו יצא לאור ספרו זכור לדוד – הכולל שלשה עשר דרושים ובהם שני פלפולים, וכן שנים עשר הספדים. בין דרשות נמצאות גם הדרשות הבאות: דרוש לסיום הש"ס, דרוש התעוררות רחמים להניא עצת המפריעים הקמים במדינת רוסיא הסוביטית להעביר את ישראל מדת אמת ודרוש התעוררת בעת גבר האויב הערבי לקחת את הכותל המערבי בירושלים. בין ההספדים שכתב ישנם גם הספרדים על האדמו"רים מטשארטקוב (בתרס"ד ובתרצ"ג ), מבאיאן, מרימינוב, מבעלז ומוויזניצע, הספד על החפץ חיים, דרוש להספד ותמרורים אל הרג ואבדן אחינו למאות אלפים ורבבות נפשות ישראל במדינת רוסיא, באוקראינה ובשאר מחוזות, ומספד רב ואבל גדול לקול השמועה הרעה, הרוג ואבד מיתר הפליטה, מרעש המלחמה הארורה עת גבר אויב בלבוב המעטירה. הרב דוד רייז נספה בשואה בשנת תש"א. הי"ד.

בן אחיינו, היה השר ד"ר יוסף בורג.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הפולנים מהאזור, נכנסו לעיירה ברודשין איכרים אוקראינים חמושים בגרזנים, ואיימו לפגוע ביהודי המקום. כעבור מספר ימים נכנסו לעיירה הסובייטים, וישבו בה עד לכניסת הגרמנים למקום ביוני 1941. בספטמבר 1942 חוסל היישוב היהודי בעיירה, שמנה באותה עת כ-900 איש. יהודי העיירה גורשו לסטניסלבוב, וגורלם היה זהה לגורל יתר יהודי המקום.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ד עמ' 914-916, Wikiwand.

ראה: רבני העיירות ברודשין וסאהל בגליציה , מאת מאיר וונדר, בתוך קובץ הציונות הדתית ג (תשס"א) עמ' 368-374.

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

ובזה היה החפץ חיים גדול מכל אדם. כל המעלות שאמרנו היו בו. היה שונא בצע בתכלית, שבזה היה נקי מכל הנגיעות שבזה. השכל ישר והחכמה ברורה והיה ירא ה' בתכלית. ואיש כזה כשיועץ למי עצה, העצה יצאה מדעת ברורה, ואז העצה מוכרחת להיות נתקיים כמו שאמר. ועוד ראו ממנו, כי כאשר היה מי מדבר אתו, ענה אל המחשבות שחשבו לשאול אותו. מה זה, אין לנו השגה ברוח הקודש, אבל בזה אנו יכולים לבאר את זה, כי הבית יוסף מחבר השלחן ערוך שאל את המלאך, מפני מה כשחולם למי בשינה איזה דבר נורא, רואה את הדבר באופן שאם היה הדבר בהקיץ, אין אדם יוכל לשאת את זה. ענה אותו, כי הנה יש באדם ב' חלקים, גוף ונפש. הנפש זהו הדעת. הנפש מרגיש. הגוף הוא בשר גידים ועצמות. הגוף אינו כי אם לבוש הנפש. כמאמר הכתוב עור ובשר תלבישני וכו', הגוף גודר את חושי הנפש. והוא חוצץ להרגיש את הדבר כמו שהוא באמת. תינוק במעי אמו רואה מראש העולם ועד סופו. נפש בלי גוף מכל שכן, וזהו חלום, כי השינה אחד מששים במיתה, ואז הוא מרגיש ביותר. כי הגוף נפשט מהנפש, והגוף אינו גודר את חושי הנפש. כמו שאם נגע יד חסרת עור לתנור חם, נרגש יותר חום מאשר עם העור, יען כי מה שיותר מכוסים הגוף אזי חוצץ יותר להרגיש הדבר כמו שהוא באמת. הרבינו יונה אומר, אדם הראשון שר על בעלי החיים. הגוף הוא בעל חי, הנפש מלאך. והנפש צריך להיות שר על הגוף, שהוא הבעל חי, כמו שאמר החפץ חיים זצ"ל. האדם צריך להרגיש בעצמו כמו שהוא רוכב על סוס פרא, שצריך להחזיק בכל העת בהרסן, שאם לאו אזי הוא בסכנה, והאדם אשר הוא שר על הגוף, אז הגוף גם כן כמו נפש, וגופו אינו חוצץ להרגיש האמת. גוף של החפץ חיים במעשים שלו, עלה למדרגת נפש, ובשביל זה גופו לא היה חוצץ את הנפש, והנפש כשהוא לעצמו הווה מלאך.

בעיני ראיתי כי כאשר באו אליו כמה אנשים היה יודע בעצמו את היחסות שבין איש לחבירו.

החפץ חיים היה מפורסם בכל הארץ. ויש גם כן, להבדיל, רשעים שמפורסמים בכל הארץ. מה בין פרסום של החפץ חיים לפרסום שלהם? אצל הרשעים כל מה שמקורבים להם רואים יותר שהם אנשי הבל. אבל החפץ חיים כל מה שהיו מקורבים לו, ראו ממנו יותר גדולות. החפץ חיים נשמע באמריקה, אבל בפולין ידעו אותו יותר מבחוץ למדינה, ובווילנא ידעו ממנו עוד יותר, מבכל מדינת פולין. בראדין ידעו ממנו עוד יותר גדולות מבווילנא. בישיבת ראדין ידעו ממנו יותר מבעלי הבתים העיר, בני ביתו עוד יותר מהישיבה, ועוד יותר בביתו מי שהיה אצלו יותר מקורב ידע ממנו יותר גדולות, מי שהיה אצלו בחדר אחד, ידע ממנו עוד יותר ויותר.

החפץ חיים אמר מאמר פלא. איתא בגמרא סנהדרין (דף צט) כתיב אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה כשהוא אומר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה. ולכאורה מוקשה כל המאמר, דמאי סלקא דעתך דנברא לעמל מלאכה, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו. וכן מאי סלקא דעתך שלעמל שיחה נברא. אבל באמת כל המאמר נכון מאד. מתחילה אמר, דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה', ואחר כך אומר איני יודע אם בפה יעמול לכבוד ה', או במלאכה, פירוש מלאכת מצוה, והביא ראיה דנברא כדי שיעמול בפה. ואחר כך אמר, איני יודע אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה, והביא ראיה דהעיקר נברא כדי שיעמול בתורה. רק זהו ממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה, מוכרח לקיים מה שלמד, אבל תכלית בריאת האדם הוא רק בשביל שיעמול בתורה.

פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אשה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה שיברך אותם. אמר החפץ חיים שאין לו רשות על זה. ואחר כך כעבור רגעים אחדים, אמר שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו על מה שיברך אותו. יכולים אנו לראות מזה שהיה לו רוח הקודש. כי מתחילה אמר שלא נתנו לו רשות על זה, ואחר כך אמר שיברך אותם לכל אחד על מה משאלות לבו, כי מסתמא ודאי הרשו לו אחר כך מן השמים.

למרות זה שהיה עניו מאד, שאין אנו צריכים לראיות על זה, מכל מקום ידע בעצמו את גדלותו. וזה מראה לנו זאת המעשה. פעם אחת היה לו לכתוב "קול קורא" לטובת "ועד הישיבות" והרשה את המזכיר שלו שיכתוב את ה"קול קורא" ואמר שיכתוב בו שמי שאין מחזיק את התורה אין לו חלק לעולם הבא. והמזכיר כתב את כל זאת, ואחר כך אמר החפץ חיים שימחוק את זה, כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים, כדאיתא בסנהדרין (דף קד) בקשו למנות את שלמה המלך בהדי אותם שאין להם חלק לעולם הבא, בא דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם, ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו וכו' בל יתיצב לפני חשוכים, פירוש בגיהנום וכו'. ולכאורה מאי איכפת לן אם ימנו אותו, הלא בשמים יודעים אם יש לו חלק לעולם הבא אם אין לו. ורואים אנו מזה כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים. ולכך החפץ חיים זצ"ל ידע שישגיחו על הפסק שלו, ולכך אמר ימחוק את זה.

הנה יש ב' חלקים בגמרא. הלכה ואגדה. ולכאורה אנו נאמר שהלכה קשה מאגדה. אבל האמת אינו כן. האגדה קשה מההלכה. כי מהלכה יכול כל אחד להוציא את פסק ההלכה. אבל מאגדה קשה להוציא את פסק ההלכה. החפץ חיים הוציא מאגדה את ההלכה, כמו שרואים אנו מספריו הקדושים. מי שיודע פרק אחד ממסכתא על בוריו הוא איש נעלה, וכל שכן מסכתא, ומכל שכן סדר, וכל שכן כל הש"ס. החפץ חיים היה בקי בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה.

שאלתי את החפץ חיים הנה יש תקופות שונות, תקופת תנאים, אמוראים, רבנן, סבוראי, גאונים, ראשונים וכו'. בשלמא תנאים, אמוראים, יודעים אנו מהגמרא, אבל מנין אנו יודעים למדוד שעד כאן היתה תקופת גאונים, ועד כאן תקופת ראשונים וכו'. ענה אותי שכל אחד יכול לראות את זה, שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת, שמהלך הדורות הולך בהדרגה, ממדרגה למדרגה, ונתמעט גדלותם מדור אל דור. ופעם שמדור העבר לדור הבא יש חילוק גדול שאינו לפי מיעוט מהלך הדורות, ויודעים שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת. והאחרון שבתקופה הוא גדול מכל התקופה, כמו רב האי גאון היה האחרון שבתקופת הגאונים, והיה גדול מכולם. כמו שהרב רבי עקיבא איגר, בהספדו על הגר"א מווילנא, אמר מובטחני שעמו נגמרה תקופה, שהוא היה גדול מכמה דורות לפניו ואחריו נתמעט הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות. ועוד אמר לי החפץ חיים זצ"ל, שמיעוט מהלך הדורות בימינו הולך במהירות יותר כמו בדורות הקודמים, שבימינו מהלך עשרים שנה כמו מאתים שנה בדורות הקדמונים.

על החפץ חיים זצ"ל יכולים אנו לומר שעמו ודאי נגמרה תקופה, כי אחריו נתמעט גדלות הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות והוא היה הגדול שבתקופתו.

ואוי ואבוי לנו שנאבד מאתנו הנר הגדול הזה שהגינו לנו מן השמים בזכותו, נאבד מאתנו אב ובעל יועץ שאין לנו אחר במקומו. יהי זכרו ברוך.

(מתוך הספדו של הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד על ה"חפץ חיים")