החטא של שנאה עצמית אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו / הרב אהרן יוסף באקשט הי”ד
אמרו חז”ל במדרש: ‘חטאו בכפלים, לקו בכפלים, ומתנחמים בכפלים’. מאי משמע ‘חטאו בכפלים’? יש שחוטאים על פי דרך הטבע, אבל יש גם שחוטאים לא על פי דרך הטבע ובניגוד להגיון, חטא שאין להבינו כלל ועיקר. חטא שכזה מצוי אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו, בניגוד למה שאנו רואים אצל אומות העולם, שהיו מתווכחות ומתנצחות ביניהן על השאלה: קופרניקוס, איש המדע הידוע, לאיזו אומה הוא משתייך? הליטאים מתפארים בו באמרם שהוא ליטאי, ואפילו הוציאו בולים מיוחדים לזכרו. הפולנים אומרים, שהוא פולני, וגם הם הוציאו בולים לזכרו. כך כל עם ועם אוהבים להתהדר ולהתגאות באנשים גדולים שהיו להם. ואילו אצלנו אנשי ה’מדע’ החילוניים שבתוכנו משתדלים בכל כוחם להשפיל את גדולינו מכל דור ודור. היו שטענו כי אנחנו ‘גנבנו’ את איוב מעם אחר. וגם את ‘שיר השירים’ כביכול לקחנו מידי זרים. ברגש נחיתות ומתוך שנאה עצמית הם להוטים לעקור מעמנו הרבה גדולים. זהו ‘חטא בכפליים’, חטא שלא כדרך הטבע. וזהו שאמר ישעיהו הנביא: ‘ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן’. ישנם חוקי טבע שגם השור והחמור קשורים בהם. ומאידך רואים אנו, כי העוזבים את דרך התורה, אפילו את חוקי הטבע הם מאבדים. ידוע שבעלי-חיים כשהם משתגעים עלולים הם להזיק לאחרים, אבל לא לבעלי מינם. ואילו אדם שמשתגע, לא רק צריכים להשגיח שלא יזיק לאחרים, אלא גם את עצמו הוא עלול להזיק ולאבד ויש לשמור עליו היטב.
מי שעוקב אחרי מהלכם של עוזבי דרך התורה, ישתומם לראות איך השרישו בקרבם שנאה עוורת לעמם, דבר שאינו מצוי בשום אומה ולשון, וגם לא בקרב בעלי-חיים. היכן אותה אהבה טבעית שצריכה היתה להיות כלפי דמויות העבר, ענקי הרוח מדורות עברו, המגלמים בקרבם את תפארת עמנו? היכן ההערכה הראויה לגדולינו? הם, החילוניים, מקעקעים במו ידיהם את צור-מחצבתנו, ונקל להם לעקור משורשם את הגדולים המפארים את עברנו הגדול. זוהי שנאה עצמית עוורת, שחטאה כפול ואינה מצויה כלל. הם עושים להכעיס ומעפרים בעפר את מורשת הדורות.
זהו שאמר הנביא, כי כאשר החטא הוא בכפליים יש צורך בנחמה בכפליים. רק כאשר ישוב העם להכיר בכפילות החטא ויבין את משמעות הירידה האיומה הזאת, ורק כאשר יחדל לשנוא את עצמו וישוב להעריך כראוי את עמו וקנייניו הרוחניים, אזי יש תקווה שתהיה הנחמה הגדולה.
הבה נשוב אל מקוריותינו, נחדל לטפח שנאה עצמית, ונחנך את בנינו לאהבת מקוריותינו, להוקרת גדולינו ועברנו הגדול, כי אז תהיה התשובה בכפליים, וגם הנחמה תהייה בכפליים, במהרה בימינו.
(לב אהרן, עמ’ קצג)
הרב אהרן יוסף ב”ר ישעיה בקשט בסביבות שנת תרכ”ז (1867) בעיירה איוויה (כיום בבלארוס). מצעירותו התבלט בכישרונותיו ובהתמדתו, בהיותו בן 14 החל ללמוד בישיבות ‘וולוז’ין’. הוא המשיך את לימודיו בישיבת ‘כנסת ישראל’ (סלבודקה) ובבית המוסר בקלם, והיה תלמיד מובהק של ‘הסבא מקלם’ רבי שמחה זיסל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר. הרב אהרן יוסף השקיע את כל נפשו וליבו למשנת רבו. הסבא מקלם כינה אותו ‘בן דעת’ ואמר עליו שהוא היחיד מבן תלמידיו המוכשר להפיץ את תורת המוסר בעולם.
הוא נבחר לרבנות בייסוגולה בצפון ליטא, והשתדל רבות שם להפיץ את שיטת המוסר ולקשר את הנוער עם התורה והיראה. בהמשך כיהן כרב בסמיאטיץ (שומיאץ) עד לשנת תרס”א (1901), ובעיר וצריצין (סטלינגרד, כיום: וולגוגרד), שם פעל לחיזוק שמירת השבת ולקירוב הצעירים לתורה וליראה. משם עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בשדובה שבליטא. גדולי תורה, ובהם ה’חפץ חיים’ חיבבו וכיבדו אותו מאוד כאחד מגאוני הדור, בעל הבנה עמוקה והגיון ישר וכאישיות מוסרית גדולה. הרב אהרן יוסף נהג לבקר בקביעות את רבו ה’חפץ חיים’ ולהתייעץ עמו בענייני הנהגת הקהילה. בתחילת במלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע”ד (1914), כאשר התקרבה לעירו חזית המלחמה בין הרוסים והגרמנים, נדד הרב באקשט כפליט ושימש כרב בית הכנסת של הפליטים בעיר נובוז’יקוב עד לשנת תרע”ו (1916). עם התקרבות החזית לשם, נדד לפולטבה ומונה לרב העיר כממלא מקומו של רבי אליהו עקיבא רבינוביץ. הוא הקים בעיר ישיבה לצעירים ונתן שיעורי מוסר בישיבת ‘מיר’ ששהתה אז בפולטבה. כעסקן ציבורי, כנואם בחסד וברגש עז, עשה רבות, לשם שמים לחיזוק האמונה וערכי היהדות, והיה ציר לכינוסי אגודת ישראל ברוסיה לאחר נפילת שלטון הצאר, מתוך שאיפה לארגן את החיים היהודיים ברוסיה על יסודות דתיים, לימים השתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בווינה. לאחר ביסוס השלטון הקומוניסטי, שרדפה את היהדות הדתית ומוסדותיה, הצליח הרב לצאת מרוסיה שנת תר”פ (1920). בשנת תרפ”א (1921) חזר לליטא וכעבור מספר חודשים התקבל כרב בעיר סובאלק שבפולין. הוא פעל רבות כראש ישיבה בעיר, וכמנהל הישיבה, תוך שהוא דואג לקיומה החומרי והרוחני כאחד. בשנת תרפ”ה (1925) הוא עבר לכהן כרבה של לומז’ה שבמערב אוקראינה, וגם בה התמסר ללמוד תורה ומוסר לתלמידי הישיבה והכולל ולבעלי הבתים. מסביבות שנת תר”ץ (1930) כיהן כרבה האחרון של העיר שאוולי שבליטא, וייסד בה ישיבה גדולה להפצת תורה ויראה.
מיד לאחר פלישת הצבא הגרמני לעיר שאוולי (ב-26.06.1941), רצחו הגרמנים והליטאים מאות מיהודי העיר בשורת אקציות ביער סמוך. כעבור כמה ימים ערכו הנאצים והליטאים שחיטה המונית ביהודי העיר. הם אסרו את רב העיר, את חתנו הרב אייזיק רבינוביץ, את דיין העיר הרב אברהם נאכומובסקי ושורה של בעלי בתים נכבדים וכלאו אותם בבית הסוהר. לאחר כמה ימים עינו אותם בסדיסטיות במשך שבוע. בט”ז בתמוז תש”א (11.07.1941) נרצחו האסירים ביריות. הי”ד.
בשואה אבדו מרבית כתבי הרב באקשט בתורה ובמוסר, ובהם פירושו על התלמוד הירושלמי. תלמידו, הרב אריה גלובקין, קיבל מידיו כתבים ושמר עליהם מכל משמר. הוא ברח לרוסיה זמן קצר לפני שהעיר שאוולי נכבשה בידי הנאצים, ולימים יצאו הכתבים לאור בספר “תורת אהרן” (תשל”ד). בנו של הרב אהרן יוסף באקשט, הרב שמחה זיסל, הוציא לאור בשנת תשמ”ב את הספר ‘לב אהרן’ ובו מאמרי מחשבה בתורת המוסר ובהשקפת עולמה של היהדות, מתורתו של הרב אהרן יוסף, כפי שנכתבו בידי בנו ובידי תלמידי הרב.
מקורות: ויקיפדיה, לב אהרן, אלה אזכרה חלק א. ראה גם פרק עליו בתנועת המוסר כרך ה (דב כ”ץ, תשכ”ג),
מספר הצפיות במאמר: 259
