דברי ר' הלל וורטהיימר הי"ד בחנוכת המקוה בשבת קודש נחמו שנת ת"ש

לחנוכת המקווה בשנת ת"ש

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת"ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה' יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד' בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה' בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך", אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש "מעשי למלך", שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד', מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, "לך ישולם נדר". ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז"ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד' מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ"ד היו כאלו שאמרו, "עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה". והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, "הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!" רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה' יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה' יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה", ופירש בזה אדמו"ר זצוק"ל בעל "שבט יהודא", שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד' מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד' במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד' נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו' (כידוע מה שהיה בשנת ת"ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת"ש, כלומר שאפילו בשנת ת"ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי"ע, כי אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז"לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, "לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד' אתכם". וכתב הכתב סופר זצ"ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו'.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו"ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד' יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)


רבי הלל ורטהיימר הי"ד נולד בגלץ' בשנת 1890, להוריו ר' מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת "אור ישראל" הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ"ז באייר תש"ד (20.5.1944) , לי"ב בסיוון תש"ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר' הלל נספה שם ביום ז' בסיון תש"ד. רעייתו נספתה שם ביום י' בסיון תש"ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי"ד.

 

נכדו ייסד את מכון "טהרת ישראל" בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 25

עדיף לקיים באילנות סרק את המנהג לקצוץ ענפים מאילנות ולהעמידם בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות / הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד
פנינים מתורתו של האדמו"ר מלומאז-שדליץ, רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי"ד

מאמרים דומים