עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו – לסיום מסכת מכות / הרב יצחק נאגל הי”ד
וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי יהושע מהלכין בדרך ושמעו קול המונו של בבל [צ”ל רומי] מפלטיה ברחוק ק”ך מיל והתחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק וכו’. שוב פעם אחת היו עולין לירושלם כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק וכו’, בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.
ויש לדקדק מפני מה מספר לנו מסדר הש”ס משני נחמות שנחם התנא רבי עקיבא את חבריו, ב’ הלשון הכפול שאמרו לו “עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו”? והנה בשני אופנים היה מנחם רבי עקיבא את חבריו לפי שראו שני צרות. בראשונה שמעו קול המונו של בבל וירושלים יושב בדד כאלמנה גלמודה. הצער השני שראו הר הבית נחרב ושמם ושועל יוצא מקודש הקדשים, וזה לא היה הצער שראו כדולה אצל העמים, אלא הצער היה רוחני שראו בית המקדש אשר משם יוצאה הוראה לכל ישראל, כמו שכתוב (מיכה ד,ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלם, נחרף ונשרף.
והנה לרבי עקיבא היה גם כן ב’ צערים הללו. בראשונה היה לו צער רוחני, שכבר היה בן מ’ שנה ועדיין היה עם הארץ גמור, אבל לבסוף נעשה שר ונשיא בישראל והחזיר העטרה ליושנה, כמו שאמרו חז”ל. והצער השני היה לו גם כן לפי שבתחילה היה עני גדול, כמו שאמרו (במסכת נדרים נ’) ואחר כך בסוף ימי חייו היה עשיר גדול. וזהו שאמרו חבריו “עקיבא” אתה בשני דברים נחמתנו, לפי שראינו שישראל יושב בצער וכל האומות בשמחה, והשני שישראל הם יושבים בצער רוחני, רק אתה עקיבא יכול להיות המנחם שלנו לפי שגם אצלך האינו התחלפות הזמן מעניות לעשירות ומעם הארץ לתלמיד חכם גדול, על כן גם לישראל יש תקווה חזקה להייוושע. וזהו שאמרו רק אתה עקיבא נחמתנו, תוכל להיות המנחם אותנו מהצער הרוחני ומהצער הכולל כל עם ישראל בגלות הארוך והמר הזה שאנחנו שפלים ונבזים ואומה [הרשעה] בהשקט ובטח, וד’ הטוב ישלח לנו משיחו במהרה בימינו אמן. (לעילוי נשמת אמי היקרה מאת ביילא בת שרל עליה השלום ט’ כסליו).
יצחק נאגל אב”ד דקהילת היראים פריווידזא.
(הנשר השביעי, כנף רביעי [סח], סי’ כט)
ידוע מה שרצה תלמידו של הג”מ שמואל מניקלשבורג ז”ל לתרץ קושיית התוספות (חולין כ”ח:) למאן דאמר ושט אין לו בדיקת מבחוץ איך משכחת ניקב זה בלא זה. עיין שם, דמשכחת כגון שהיו שניהם לבנים דלרשב”א כשר, והגאון הנ”ל השיג עליו דסבירא ליה הטעם דשנים לבנים דכשר הוא רק מטעם דהפנימי מגין, אם כן כאן דהפנימי ניקב אי אפשר להגין. ולעניות דעתי דמשכחת לפי הפרי מגדים במשבצות זהב סימן ל”ב סעיף קטן ח בפשט הפרישה דלובן לא הוי שום לקיתא, והוא מדברי מהרש”ל (והובא בט”ז סימן ל”ג ס”ק ב). ולפי זה יש מקום לתלמיד הנ”ל, עוד יש לומר כגון שהיה רק מקצתו לקיתא וכנגד זה הוי הנקב, וזה לכוליה עלמא לא הוי לקיתא כיון שהוא רק מקצת כמו שכתב הפרי מגדים. ודו”ק.
יצחק נאגל רב דקה”י פריעווירזא
(הנשר חמישי, כנף חדסרי [נג], סי’ עו)
בכורים פרק ג משנה ה: היה הממונה אומר “קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו”, ובדרך היו אומרים “שמחתי באומרים לי בית ד’ נלך” וכו’. אולי יש לכיוון בזה דהנה הקב”ה ברא את האדם למען אשר ישלים את עצמו בכל מיני השלמות, במצות וכמעשים טובים, בצדקה ובחסד ולהדביק במדתו של הקב”ה, וזה ההבדל בין האדם ובין המלאכים. המלאך עומד תמיד במדרגתו הראשונה, אבל האדם עולה תמיד במדרגתו אם מקדש את עתותיו לעבודת השם יתברך. וזאת היא התורה אשר תעבוד לאדם לכלי מוכשר אשר בעזרתה ישיג השלמתו תעודתו ופקדתו בעולם העובר הזה. וזה שאמרו העולי רנלים אשר רצונם היה לראות את פני האדון בקדושה ובטהרה בתחילה צריך האדם לומר “קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו”. ובדרך אם לומד תורה בימי בחרותו, שהוא הדרך של כל אדם המוביל אותו למטרתו, יכול כבר לומר בשמחה “שמחתי באומרים לי בית ד’ נלך”, שכבר הגיעני למדרגה שיש לי שמחה מבית ד’. ואם השיג את המדרגה כשהגיעו לירושלים, דהיינו שהוא כבר מקודש יותר, כמו שירושלים מקודש מכל העיירות, כבר יכול לומר “עומדות היו רגלינו”, בלשון עמידה וחזקה בהר הבית, בית המדרגה היותר גבוה לפי שהוא מקום מקודש יותר, כבר אנו יכולין להעיד שהגיע להשגה “הללו א-ל בקדשו”, שיכול להלל את בוראו בלב פנימי, בעזרה היא המדרגה היותר עליונה אשר הובילוהו למדרגת המלאכים, להיות נדנה להוויות ולנמצאיים נעצרי גשם, אנו יכולים להעיד שהגיעו למדרגה “כל הנשמה תהלל י-ה”, שיכול לקדש את כל יגיעו לעבוד השם יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז”ל על כל נשימה ונשימה.
יצחק נאגעל אב”ד דקהילת היראים פרווידזע.
(הנשר השישי, כנף חמישי [נח], סי’ מו)
ברא”ש ריש פסחים (סי’ ג) מביא דברי הירושלמי דאיכא למאן דאמר דנשים לא יבדקו חמץ לפי שהם עצלניות. ובתפארת שמואל שם כתב להחמיר כדברי הרא”ש. ובהג”ה שם מובא בשם סמ”ג דדווקא היכא דיודעין שיש וודאי איסור שם, כגון ניקור חלב ומליחה, בודקים היטב, אבל על בדיקות חמץ סבורות שאין שם חמץ בחורין ובסדקין ונמנעין מלבדוק מפני עצלנותם. וסיים מכאן משמע דנשים אין נאמנות לבדוק דגים קטנים מפני הטמא. וצריך עיון איך מניחים להם לבדוק כרוב או שומשמן?
יצחק נאגל אב”ד דקהילת היראים פריוודזא.
(הנשר השישי, כנף שמיני [סא], סי’ פב)
מקשין העולם על הרמב”ם שסובר ספק דאורייתא לקולא, ממה דכתיב “רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא” וגו’. ובחתם סופר חלק יורה דעה סי’ ק”ך מביא מספר מעין החכמה תירוץ דהקרא מיירי בעץ זקן שמסופק אם כבר פסק מלעשות פירותיו ואם כן היה לו מקום חזקת איסור ובכהאי גוונא מודה הרמב”ם. ובאמת לפי מה שכתב המהרי”ט בסימן י”א, להוכיח דחזקה עשויה להשתנות. אמנם כבר האריכו הקצות החושן ובית אפרים להוכיח דחזקה העשויה להשתנות הוי חזקה, אבל בעיקר הקושיא מתרצים האחרונים דשאני היכא דהווי ספק שאפשר שיתברר שעשה איסור, ובספק כזה גם הרמב”ם מודה.
יצחק נאגל אב”ד דקהילת היראים פריוודזא.
(הנשר השישי, כנף ט-י [סב], סי’ צד)
על קורותיו של הרב יצחק נאגל ניתן ללמוד מפיסות מידע המפוזרות במקורות שונים:
בהיותו בחור נמנה יצחק נאגעל מטופולצ’ן על בחורי הישיבה בשוראן ששלמו דמי קדימה לספר “חומת הדת” (מיהאלאוויטץ, תרפ”ט).
על פי דף עד שכתבה בתו שרה זימרמן, הרב יצחק נאגל נולד בטופולצ’ן בשנת 1913 לאביו פיליפ (Filip) [פנחס] ולאמו לניי (Lany) [ביילא], והתגורר בפריבידזה (Prievidza) שבסלובקיה. הוא היה נשוי לרבנית אילונקה (Ilonka) [אילנה] לבית רייך. במהלך השואה הסתתר הרב במחבוא ונרצח בירי בקרמינקה בתאריך 14.11.1944 [כ”ח בחשון תש”ה].
חותנו של הרב יצחק נאגל הי”ד, הרב אברהם שמואל רייך, היה בנו של אב”ד בודפסט, הרב יעקב קופל רייך – שהיה אחיו של הרב משה מוריץ רייך הי”ד.
בשנות ה-30 פרסם הרב את מאמריו בכתב העת התורני “הנשר”, חתם שם כרב קהילת היראים בפריוודזא והזכיר את שם אמו ביילא בת שרל.
בשנת תש”ח (1948) יצא לאור הספר “יסוד יוסף – טהרת יום טוב”, ושם ברשימת החותמים מזכיר ראש הקהל של טאפאלטשאני, ר’ פנחס נאגעל, את בני משפחתו שנפטרו, ובהם את בנו הרה”ג יצחק אבד”ק פריווידזא בן פיילא.
מספר הצפיות במאמר: 113
