הסיבה לכך שהתורה לא ענשה קשות את עוברי מצוותיה / הרב אליעזר יהודה רבינוביץ הי"ד
דרש רב סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכו' (שבת פ"ח). פשטות המאמר מראה, כי גדולת ישראל ורוממות נפשם התנשאה בזה, אשר לא חקרו ודרשו שיקריאו וישמיעו לפניהם את המשפטים והחקים העתידים להנתן להם למען בחון אותם אם המה לפי תכונתם ורוחם ויכולים לקיימם, כאשר התלוצץ בהם הצדוקי "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו". וכל כך גדלה אמונתם בבורא עולם עד אשר לא מצאו גם צורך לדעת אותם בפרטות, בחשבם נאמנה אחרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוצר את החקים, אז למעלה מכל ספק שהמה לטובתם ולאשרם הן לחיים גשמיים והן לחיים רוחניים. כמו בן יחיד אינו צריך להטיל ספק אם פקודי אביו הם לטובתו ולהנאתו. ובאמת גם זה הוא התנשאות הנפש שאין כמוה לבני תמותה לבוא עד גובה האמונה, כי מפי עליון לא תצא הרעות וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי רק יחידי סגולה זוכים לעלות במעלות האמונה עד נקודה זו. אבל נרשה לנו לגלות כי במאמר "נעשה ונשמע" גנוזה עוד עלית הנפש אחרת אשר איננה גלויה לכולם. אבל כאשר נסיר פני הלוט מעל זה תופיע היא לעינינו מזהירת עין בכל יפעתה והדרה. הבה ונבאר ננסה נא להעביר לפנינו את חקי התורה ומשפטיה להבינם בשכל אנושי. לא נדבר על דבר החקים אשר המה נפלאים, ועליהם אמרו חכמנו זיכרונם לברכה "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין להרהר אחריה". אלא גם המשפטים אשר מכונים הם בתור "שכליים" מעוררים לפעמים תמהון ואי הבנה, למשל התורה שמה למשפט מי אשר יגנב ויתפס על פי שני עדים משלם שנים, הקרן וכפל, הוא קנס לענשהו על מעשה הגניבה. נצייר נא בזמננו אם איזה מדינה תוציא לאור עונש כזה לגנבים, אז יתרבו גנבים ושודדים למאות ולאלפים ולא יפחדו כלל מהעונש הצפוי להם. כי גנבים עושים מעשיהם במחשך בלילות בשעה שבני אדם ישנים ואינם רואים, ואף אם יקרה שימצאו עדים על הגניבה גם אז אינו מפסיד הגנב כלל, כי יוכל להתקדם אם רואה עדים שממשמשים ובאים ולבוא לפני בית דין ולהודות ויפטור מכפל, כי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור (רמב"ם הל' גניבה פ"ג ה"ח). ופחד יאחז כל יושבי המדינה בראותם שרכושם אשר קנו בזיעת אפם יוכל להיות לקניין לגנבים ושודדים.
כפלים יתגדל התמהון ויתכווץ הלב מכאב כי גם נפש האדם אינה בטוחה מרוצחים המארבים לדם אנשים נקיים אחרי שיוכלו לרצוח נפש ולא יענשו כלל. כי לפי דיני התורה כדי לייסר קשה את הרוצח ולחייבו מיתה מחויבים מקודם להתרותו בשעת מעשה ולאמר לו, פרוש אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות. אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אם אמר "יודע אני" פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר "על מנת כן אני עושה" (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ב). ואיזה טפש יאמר "על מנת כן" שיתחייב מיתת ב"ד בשעה שיוכל לבצע זממו ולשתוק ולפטור.
ואם תאמר אלה אשר אינם נדונים למיתה אבל ידוע לנו שהרגו נפש ישראל כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ ומצערין עד בזמן קרוב נופחים את נשמתם, וזוהי מיתה אריכתא ויותר קשה מכפי שיומתו בבת אחת. אבל במה דברים אמורים שכונסין אותם לכיפה, בעדות מיוחדת או שלא בהתראה או דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות, אבל איתכחוש בחקירות כיון שאי אפשר עוד להזים את העדים אין כונסין לכיפה. עיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם ובהגהות רצה"ח, סנהדרין פ"א. וכל שכן על פי אומדנא דמוכחת כמו דפוס האצבעות וכדומה שאין כונסין לכיפה, ואיה השמירה להולכי דרכים וביערות הרחק מן ישוב אדם. מרוצחים אשר אין להם לירא כלל, אחרי שאין יד המשפט תוכל לגעת אותם אף במשהו, גם הכנסת לכיפה אע"פ שלפי שיטת רש"י (סנהדרין פ"א) הוא הלכה למשה מסיני, אבל שאר הראשונים אין מזכירין את הטעם הזה, וכנראה היא תקנת ב"ד ומלך, שיש להם רשות לתקן תקנות לצורך העת, כי לפי דיני התורה מי שהרג בלא התראה או עדות מיוחדת וכדומה הוא פטור לגמרי. והשאלה המורה מאד איך לא דאגה התורה לאנשי בריתה ולשומריה לבלי עזבם הפקר לבני עול, הרי כתוב על דגלה ,דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
לפתור השאלה המסובכה הזאת נתבונן נא לאידך גיסא. ונשים נא עין בוחנת באלו המדינות אשר הונהגו שם חקים הכי קשים ומרים לכל מי שנאשים בעוון רציחה וגניבה, ואף אם לא נתבררה אשמתו על פי עדים שנים, אלא דיה איזה הוכחה כמו דפוס האצבעות או אומדנא על פי שכלנו המטה אותנו לאמר שהוא הנאשם, ליסרהו קשה ואף לקיים בו נפש תחת נפש, אם שם התושבים יושבים בטוחים באהליהם ואינם מפחדים כלל מרציחות וגניבות? אהה לצער ולבושת האנושיות! המציאות המרה מטפחת על פנינו ומוכיחה שהחקים הכי קשים מועילים רק להקטין ולמעט מספר הרציחות, אבל אין בכחם לשרש ולבער את הרע עד תומו. מדי יום ביומו אנו קוראים בעיתונות העולמית פה ושם על דבר מקרי רציחות וכמעט היא הופעה תמידית ומתמדת. ועדין השאלה מנקרת את המוח באיזה אופן אפשר להועיל לאנושיות ולשחרר את העולם מן שואפי דם נקיים אשר כדי למלא תאות נפשם אין גבול ומעצור, הצדק והיושר משחק למו והכל מותר להם. כבר עמדו על מדוכה זו חכמים נבונים ושופטים לדיני נפשות ואחרי שקלא וטריא ארוכה באו לידי מסקנה, כי לשרש את הרציחות והגניבות בעלם לא יועילו כל העונשים הכי קשים, אלא העצה היותר ישרה ופורייה לזה להרבות התרבות בין העם ולהפיץ חכמה ודעת בין כל המפלגות, וביחוד בין השדרות הנמוכות. ולהגיע למטרה זו אפשר על ידי יסוד בתי ספר עממיים בכל מקום ומורים יובחרו אשר לא יזרעו שנאה בין גזע לגזע ובין לאום ולאום, אלא יטיפו להם לקח ומוסר, כי כל בני תמותה אחים הם וכולם בני אב אחד הם וכל אחד נברא בצלם אלקים. וחלילה לגעת למי שהוא לרעה, וכל שכן לשפוך דמו לחנם. ומה גם כל אחד ואחד אינו דוחק רגלי חברו, ועלי אדמות יוכלו כולם לחיות חיי עדן, אם רק יהיה כל אחד שמח בחלקו. וכמה מכוערה נפש האדם בתאוותו להרבות קניניו ע"י חמס ושוד, סוף סוף לא ינעם לחכו לחם הרטוב מדם נפש האדם, כי אף אם לא תגיע לו יד המשפט, גם אז תולעת הנוחם תמוצץ לשד האדם ודמו, תעקצנו ותזעזענו עד אשר יצר לו מקום רגליו, כי לכל מקום שילך, היא נושכת לו בסתר לבבו ותצעק "רשע מה עשית, איך רצחת נפש, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". גם לשלח מטיפים חרוצים, אשר יישאו מדברותיהם לפני העם אשר לא יעפו ולא ייגעו להורות בינה וחכמה ולבאר מהו צדק ומהו משפט ויושר, ואז נוכל לקוות במשך הזמן כל הרשעה כולה כעשן תכלה, שלום ושלוה ישכון עלי אדמות והארץ תיהפך לגן עדן לכל בני תמותה.
כן רבונא דעלמא כולא בתתו את התורה לעם ישראל אשר הוא בוחן כליות ולב ויודע תכונות נפש האדם וחולשתו, כי עלול הוא לפעמים לסור מדרך הישר ולמאוס בטוב ולבחור ברע, לקח לו מכל האמור למעלה לקו ולמשפט ולא נסה להטותו מדרך המתעה ע"י עונשים קשים. בדעתו נאמנה כי אין זה רפואה בדוקה. ולכן בין התרי"ג מצות אשר נתן לנו ישנה מצוה אחת על למוד התורה, שנלמד אותה וגם לבנינו נלמדה כדכתיב "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ולא יסתפק בקריאה בעלמא אלא תהיה שגורה בפיו ובפי בניו. וכאשר ישנן חוקי התורה ומשפטיה מאה פעמים ואחת, אז יתלהב מהמאור הגנוז שם, ויבין וישכיל מה רב טוב צפון לשומריה ונוטריה ואשרי האיש אשר יחזיק בה ותומכיה מאושר. וכבר השתמשו בזה חכמי המוסר ליעץ מי שמוצא את עצמו נשחת באחת מן המידות כמו גאווה או הוא עבריין בגניבות וגזלות, אז ילמד וישנן הדינים האלה. אע"פ שלכאורה המה דינים יבשים, בכל זאת השנון בהם יפעל על לבו עד אשר לא ירגיש בעצמו איך הגרעין הטמון בהם יחדור לתוך נשמתו לזרות הלאה הגאווה ולאהוב את הצדק המופשט, כדכתיב "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, המאור שבה היה מחזירם למוטב". לפיכך לא ענשה התורה קשה לעוברי מצוותיה, יען כי כוונתה הייתה כי כולם יהיו למודי ה', ואז מאליו יבינו, כי טובתם ואשרם לבלתי סור ממנה ימין ועד שמאל. ואם קרה חלילה אחד אשר טפש לבו משכל יסור מדרך הישר וילך בשרירות לבו, אז מספיק ליסרהו בעונשים הכי קלים, כמו בגניבה לשלם שנים אם יתפס בעדים שנים, אחרי שנמצא בתוך צבור וסביבה אשר כלם הולכים מישרים. ואם יקרה שירבו פושעים וחוטאים או נתנה רשות ביד המלך והב"ד לענוש קשה לפי צורך המקום והשעה.
וזהו באורו של המאמר "נעשה ונשמע", כי אע"פ שחוקי התורה ומשפטיה לכאורה קשה להבינם, אבל לא נרתע לאחור, אלא "נעשה", כלומר נקיימם לראשונה וע"י הניסיון המעשי נלמד אותם להבין טעמיה ותעלומותיה, כמו שרופא אינו נעשה למומחה טרם יעשה הרבה ניסיונות, ורק אז נוכל לקוות לפי ההרגל במו לחדור תוך תוכה ולרדת עד עמקי סודותיה. וזהו מאמרם "נעשה", כלומר אם נעשה, אז "נשמע" ונבין בלשון הבנה.
(התחלת הקדמה הרב אליעזר יהודה רבינוביץ לספרו של אביו, "דעת מרדכי")
הרב אליעזר יהודה רבינוביץ הי"ד, מגדולי התורה בליטא, נולד בעיירה קרקינובה שבמחוז פוניבז' שבליטא בשנת תרל"ט, לאביו הרב מרדכי יצחק רבינוביץ ולאמו רבקה לבית קריגר. בצעירותו למד אצל אביו, וגילה כשרונות נעלים ותשוקה ללימוד התורה. במשך שנים למד בישיבות טלז, סלובודקה, וולוז'ין ווילנה. לאחר פטירת אביו, בשנת תר"פ מונה לרבה של ממל (קלייפדה). הוא הוציא לאור את ספרי אביו והוסיף להם חידושים משלו: ספר "שמן למנחה" על "מנחת חינוך", ספר הדרשות "תמר דבורה" וספר "דעת מרדכי" אליו הוסיף הרב אליעזר יהודה את קונטרסו "קול יהודה". עוד בצעירותו פרסם מאמרים תורניים בירחונים התורניים, ונשא ונתן בהלכה עם גדולי דורו. הוא הרבה לכתוב ביקורת ספרותית-תלמודית על כתבי הרבנים בדורו. הוא היה חבר מרכז המזרחי בליטא, ובדרשותיו ובנאומיו הרבה להזכיר את אהבתו לתורה ואת חיבתו לציון. הוא התכונן לעלות לארץ ישראל וקיבל כבר רישיון עליה, אבל הדבר נמנע ממנו ע"י השלטון הרוסי שכבש את ליטא. הוא העריך שאסון מתקרב והספיק להעביר לארץ ישראל בדואר חבילות ספרים מתוך ספרייתו וכתבי יד של אביו. משנת תרצ"ט עבר להתגורר בקיידן בבית חמיו. לאחר פלישת הגרמנים לליטא, הועבר יהודי קיידן ובהם הרב לגטו קיידן והוצא להורג ע"י רוצחים ליטאיים ביום כ"ה במנחם אב תש"א, יחד עם רעייתו הינדא, אביו ואחיותיה ויחד עם יתר היהודים מקיידן. כתביו נאספו והוצאו לאור בשנת תש"ח בירושלים בספר "קול יהודה שאלות ותשובות, ביאורים וחידושים בארבעת חלקי שו"ע". בתחילת הספר כתב הרב זאב אריה רבינר דברים לזכר המחבר ולקראת סופם כתב:
"ודבר גדול עשו בזה אחיו ואחותו שיחיו – לעשות נחת רוח לנשמת אחיהם, שכל חייו שם לילות כימים על התורה, לן באהלה של תורה ובעומקא של הלכה" – ששתי זרועותיו היו כשני ספרי תורה שנגללין" – שהרבה תורה למד, חידש וכתב ושאהבת התורה ושקידת התורה והחידוש בתורה היו חלקו מכל עמלו שעמל לעמלה מן השמש; בהם ראה עולמו בחייו ואלה היו משושו עלי חלדו מיום עמדו על דעתו עד הרגע האחרון, בו יצאה נשמתו ב"אחד".
וזכות גדולה היא להם להציב יד ושם לאחיהם הגדול והקדוש הי"ד! ולעשות לו זכרון עולם להקים מצבה נצחית על קברו הבלתי ידוע… וכבר אמרו חז"ל "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן" (ירושלמי שקלים פ"ב).