להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת בראשית
עדיפות למעשי הצדיקים[1]
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹקים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם. וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר. (בראשית א' ב'-ג')
והארץ היתה תהו במדרש (ילקוט שמעוני ד') איתא אלו מעשיהם של הרשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. ממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.
הרב שמעון סופר הי"ד
נפתח גליון זה שכתיבת הדברים ביום הלולא של החת"ם סופר זיע"א (כ"ה בתשרי) בדברי נכדו הרב שמעון סופר[2] מערלוי זצ"ל הי"ד שעלה בסערה השמיימה במחנה ההשמדה אושויץ בהיותו בן צ"ד שנים. כך כתב בחבורו שיר מעון עה"ת וזלה"ק: והוא תמוה, פשיטא שחפץ במעשיהם של צדיקים?! וי"ל לפי מה דאיתא במדרש במקום אחר (בראשית רבה ג' ח') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, זה יום הכפורים [ע"כ מהמדרש]. וכיוון ששבו בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, ממילא טוב יותר מעשיהם של רשעים כי כולם מתהפכים לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד?!
מכל מקום קאמר שחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, שבשעת מעשיהם כוונתם רק לשמים, מה שאין כן רשעים בשעת מעשה מחשבתם לחטוא, וגם זה שזדונות נהפכו לזכויות אינו אלא מדת טובו של הקב"ה אבל לא ממעשיהם.
מתי נפקחה עינו של אדם הראשון לראות שפלות עצמו?
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת (בראשית ג' ז')
רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד
כתב בספר חקל יצחק לאדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד וזלה"ק: עיין באור החיים הקדוש. וי"ל דהנה איתא בספרים (עיין עבודת ישראל למגיד מקוזניץ זיע"א פרשת שופטים) דהאדם יש לו שני עינים, כדי שבעין אחד יסתכל לראות גדולת הבורא יתברך שמו, ובעין השניה יראה ויתבונן שפלות עצמו.
והנה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, קודם שחטא אמרו עליו חז"ל למה חטא אדם הראשון? מפני ששתים ראה והשלישי לא ראה. ופירשו בספרים הקדושים (הגר"א) עפ"י המשנה דאבות (ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. א"כ אדם הראשון ה'לאן אתה הולך' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' – ראה, אבל 'מאין באת' לא ראה, מפני שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, ועל כן נתפתה לחטוא.
והכוונה דהגם דראה גדולת הבורא יתברך שמו, אבל שפלות עצמו לא ראה מפני שהיה במעלה עליונה יושב בגן עדן, והמלאכים משמשים אותו, ועל כן זחה דעתו עליו וחטא. אבל אחר שחטא הרגיש שעשה מעשה [רע] מאוד שעבר על מצות הבורא יתברך שמו אשר הזהיר אותו רק לטובתו, וגם ידע גודל הקלקול אשר עשה וגרם מיתה לו ולכל הדורות, ואזי הכיר מאוד שפלות עצמו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם –שאז ראה בשתי עינים דהיינו גם שפלות עצמו, וידעו כי עירומים הם. ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט ו') מצוה אחת היה להם ונתערטלו ממנה, שהכירו בשפלותם שאפילו המצוה האחת שהיה להם עברו עליה. עכ"ל החקל יצחק מספינקא[3].
[מן הענין לומר, כי הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל הי"ד כתב ופירש בדרך דומה בחבורו שיר מעון (שנכתב בסמוך לתורת משה לחתם סופר, ראה בהערה אודותיו לעיל].
יסוד חטא האדם אי הכרתו ברחמי ה' המוחלטים
וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם ב' ט"ז-י"ז).
אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו: מכל עץ הגן… ועבר על ציוויו, אמר לו הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד ציויתי אותך ולא שמרת אותו. מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון… עמד קין והרג להבל, מיד סילק שכינתו לרקיע השני… אמר הקב"ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה?! מה עשה, קיפל כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד לאברהם, כיוון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים, ירד הקב"ה מן רקיע שביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גב המזבח, ירד מששי לחמישי… עמד משה והורידה לארץ. עכ"ל תנחומא נשא (ט"ז).
הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד
בתורת יצחק לרב יצחק אלחנן ולדשיין[4] זצ"ל הי"ד (תלמיד ה'סבא מנובהרדוק' זצ"ל בעהמ"ח מדרגת האדם) מבאר בדרך הדרכה מוסרית עמוקה דברי מדרש אלו, ואלו דבריו הקדושים:
בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ג') הביא שבעה הקדמות שכאשר יתבררו ויתאמתו אצל האדם, יושלם לו הבטחון באלקים. הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיה מזולתו עליו, כולם מרחמי הא-ל וחמלתו. השני כי הבורא יתעלה יודע אופני תועלת האדם והפסדו, והדין נותן כך מפני שהאדם הוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו יותר מעושהו… [כך ממשיך החובות הלבבות עוד חמישה ענינים. לאחר הבאת דבריו ממשיך הרב יצחק ולדשיין] עתה נבאר מה היתה חולשתו של כל אחד ואחד במדת הבטחון, שעל ידה נכשל בחטא שבעקבותיו סילק הקב"ה את שכינתו מהרקיע שבו שכנה לרקיע שמעליו, וכיצד תיקן כל אחד מהצדיקים אותה החולשה במדת הבטחון שעל ידי כך ירדה השכינה מרקיע אחד למישנהו, עד שלבסוף ירדה לארץ.
הנה חטא אדם הראשון נבע מתוך שהיה חסר לו בבירור ההקדמה הראשונה של החובות הלבבות, 'שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם', מאחר שצריך היה להבין שמה שמנע ממנו הקב"ה אכילת עץ הדעת, היה זה מתוך רחמים גדולים עליו. ובהכרח היה לאדם הראשון להבין זאת, והדבר הוא עוד במכל שכן, שהרי אם על דין אחד שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם חוקרים ודורשים מזה כמה וכמה הלכות, הרי שכל שכן שיש לחקור ולדרוש את דרכי ה' שהשמיט צורך אחד מצרכי האדם, דהיינו אכילת עץ הדעת. והיה מהראוי שידון ושיבין מזה את עומק הרחמים שיש בכך.
ומה שהיה נדמה לאדם שהנחש מרחם עליו יותר מהקב"ה בכך שמבטיחו שאשר יאכל מעץ הדעת יברא עולמות או ירוויח בחירה של אדם ולא תהיה בחירתו כמו מלאך, כל הרחמים הללו היה צריך לבטל כעפרא דארעא, וזה שנתן מקום להרהר ח"ו כי יש מי שירחם עליו יותר מהקב"ה, הרי בכך החסיר בבטחון בהקדמה הראשונה, שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון…
[בתקון ובהחזרת השכינה לארץ מבאר מה כל אחד מהאבות פעל, כדי לתקן הקלקול שנתהווה, ובהורדה האחרונה מרקיע ראשון לתחתונים, שזה התקון שעשה משה לטעותו של אדם הראשון, מבאר הרב ולדשיין]
… עמד משה והורידה לארץ, כי בכך שתבע מישראל 'הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם' (דברים ל"ב ו') דהיינו שיכירו את טובת ה' יתברך שמרחם עליהם יותר מכל מרחם, ושכל דרך המדבר היתה רק לתועלתם, עקר בזה את טעותו של אדם הראשון ששמע לחשדו של הנחש הקדמוני, כי יש מרחם גדול מרחמי ה' יתברך עליו, וירדה שכינה לארץ.
הרשות נתונה ביד כל אדם לבטוח בה', ולא לחשוב שיש עליו מרחם יותר גדול מרחמי ה' יתברך, ובזה יזכה להוריד את השכינה לתוך לבו, וכמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה ח') ושכנתי בתוכם וכדרשתם, בתוך לב כל אחד ואחד. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
'מרחשוון' – המשכת רחישת שפתי התפלה מתשרי
באמרי אמת לרבי אברהם מרדכי מגור[5], כתב (שנת תרצ"ב) וזלה"ק:
אאזז"ל [חידושי הרי"מ] הגיד בשם הרבי בונם [מפשיסחא] ז"ל לכך נקרא חודש 'מרחשון', מלשון רחושי מחרשן שפוותיה[6], שאחרי התהלות והתשבחות של הימים הנוראים ויו"ט, צריך להיות רחושי מרחשן שפוותיה, וזהו הבוחר בשירי זמרה – ב'שיריים' של הזמרה שנשאר עוד בפנימיות מה שלא הוציאו לפועל. בני ישראל נבראו לשבח ולהודות לה' יתברך, וזהו ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד. ואיתא בשפת אמת שהאדם עצמו נעשה שבח, דכתיב ושפתותינו שבח, ולא כתיב מלאי שבה.
בגמרא [ברכות ל"ג ע"ב] ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו'. איתא בפני יהושע בשם הרא"ש [סימן ט"ז] ז"ל דדוקא בשמונה עשרה שייך זה. והקשה, מה החילוק[7]. אלא החילוק הוא פשוט, שבני ישראל אינם רוצים לסיים שבחו, אבל ההוא דנחית, הרי היה עליו לסיים בשלש אחרונות, ולכן אמר לו סיימתינהו וכו'.
איתא כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה, וכן איתא ד' אמות של הלכה. עתה ישנם שניהם, תפלה, ימים נוראים, תורה, שמחת תורה. כשמתנקים צריכים להכניס בעצמותם תורה ותפלה שישאר לתמיד, שיהיו מרחשן שפוותיה כל ד' אמות וכו', שלא להוציא עצמו מתחת עול מלכות שמים, שבכל מקום שהולכין בכל ד' אמות צריכים לקבל עול מלכות שמים. עכ"ל האמרי אמת זיע"א.
מדוע 'נבחרה' האות ה"א לתוספת שמו של אברהם?
אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (ב' ד')
אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם – באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה י"ב ט')
מבאר הרב משה יוסף רובין[8] זצ"ל בספרו פרדס יוסף (שער הפרשיות, בראשית) וזלה"ק:
…כל הנמצאים שהלכו ובאו כשלשלת ארוכה מששת ימי בראשית, הרי הם תוצאה מפעולות הדדיות של 'שמים' ו'ארץ' ותוצאת ההרכבות השונות מכוחות משפעים ומקבלי השפעה מדור לדור[9]. אולם כל הכוחות והשפעים הללו לא באו מכוחות עצמם, אלא ביום ברוא ה' שמים וארץ הכל היה נערך ומסודר מאת הבורא יתברך עד סוף כל תולדות הטבע ותוצאות כל היצורים כבר נקצב ונערך מאת ה'מגיד מראשית אחרית' וצופה ומביט עד סוף כל הדורות. באותה שעה עצמה שנבראו 'תולדות השמים והארץ' כבר נגמר הכל בסדר גמור מכאן ועד סוף.
אך אות ה"א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם היא ה"א זעירא, ובאה לרמז שבאי עולם אינם יודעים ואינם מרגישים בה"א זו, ונדמה להם, בסיבת גודל ערכם ומעלתם של ברואי קדם, שהשמים והארץ בראו את עצמם, והם בעצמם עשו את כל החיל הזה. ומחמת גודל ותפארת הנבראים הם נוטים לשכוח את הבורא יתברך, וחוקרים הם בני האדם למצוא את הבורא בנבראים עצמם. וכך מימי אנוש והלאה עמדו דורות רבים שלא היו מכירים ויודעים את מי שאמר והיה העולם, ונדמה להם לפי איוולת לבבם כאילו נאמר 'תולדות השמים והארץ בבראם' – היינו בבראם את עצמם. (ראה רמב"ם מדע, תחילת הלכות עבודה זרה)
עד שבא אברהם אבינו ע"ה, ומיום שנעשה בן ג' שנים הכיר את בוראו, ובכל מקום אשר הלך לשם היה הולך וקורא בשמו יתברך, ונפשות רבות השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה, ואת בניו ואת ביתו ציוה לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. הוא גילה את הסוד של אותה ה"א זעירא, והודיע לכל את אותה ההכרה האמיתית שכל צבאי שמים וארץ אינם כי אם נבראים, ואין להם סגולה אלקית כלל, ואין ראוי לעבדם כי אם את בורא יתברך לבדו.
אם כן מובן מפני מה נוטריקון בְּהִבָּֽרְאָ֑ם הוא באברהם, וכן מוטעמת היטב זכותו שהקב"ה הוסיף לו משמו הגדול דוקא אות ה"א, שנאמר (בראשית י"ז ה') וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ, כי בזכות התאמתות ההכרה הזו של 'בהבראם' בעיני העמים ע"י אברהם אבניו כוננו על מכונם מוסדי שמים וארץ מראש, כי אלמלא אפשרות ההכרה הזאת לא היה כדאי שיבראו. עכ"ל הרב משה יוסף רובין זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי 0526514000 ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
[2] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: … כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה… איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש… (נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
[3] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4] הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[5] האמרי אמת בנו הבכור של השפת אמת ממשיך דרכו של אביו באדמורות. עד לפרוץ השואה, שהה בעיירתו גור שבפולין, בתחילה הוברח והוסתר, לאחר מכן במבצע מסובך ומורכב הועלה לארץ ישראל בעצומה של השואה. התגורר בירושלים ובשנת תש"ח נפטר בחג השבועות. הספר אמרי אמת הינו עריכת נכדו עפ"י רשימות החסידים שקיבלו האמרות ממנו (חלקם היו למראה עיניו). כתבים רבים ואוצר ספרים ענק כולל כתבי יד רבים יחידים בעולם, הועלו באש ע"י הארורים. בשנת תשע"ז יצא לאור ספר אהל רא"ם של רשימת כתבי היד בקבלה שהיו ברשות האדמור מגור, ע"י הרב משה הלל (בנו של הגרי"מ הלל שליט"א. ראשיתו במאמר שהודפס בקובץ מן הגנזים ח"ח עמ' רכ"ג-רצ"ו).
[6] עפ"י סנהדרין צ' ע"ב: דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים…
[7] מפאת חשיבות הדברים שהינה מאשיות הסוגיה בהלכות תפלה שבכל יום, והגיעה מרגלית זו לידי, לא אמנע טוב מלהביאה כאן. (פני יהושע ברכות ל"ג ע"ב):
דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך האי טעמא אפילו שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך האי טעמא, אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו, וכל שכן לגבי הקדוש ברוך הוא דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל.
ונראה לענ"ד דודאי עיקר דינא דרב האי גאון והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דאי אפשר לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואף על גב דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא, אלא על כרחך דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקדוש ברוך הוא לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מהאי טעמא דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם, וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב.
משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין אחד וכן השאלות צרכים ג"כ בענין אחד בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו, דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שאי אפשר להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר, כן נראה לי והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי האי טעמא דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בקונטרס אחרון:
[8] הרב משה יוסף רובין (ר"ח אלול תרנ"ה-ה' באדר תש"מ) נולד בגליציה, שימש ברבנות בעיירה קימפלונג שברומניה. משפחתו היתה משפחה חסידית שרשית מקאסוב (יסוד האמונה) בעלז. סמיכה לדיינות קיבל מהרב יהודה צירילסון הי"ד, וכן הרב יחזקאל מדעש, רבי יוסף ענגל. בהמשך נתודע לשיטת רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, וקיבל משיטתו. בכתביו לאחר מכן משלב בצורה נפלאה בין עולמות השונים של דרך החסידות תוך שמירה קפדנית על מנהגיהם ונוסחאותיהם, ושיטת הרב הירש כך עסק גם בלימודים כלליים. האשה אתה הקים ביתו המפואר מרת שרה פרקש. בהיותם בקימפולונג שימשה לצד בעלה בעבודת הצבור בכך שהקימה חברה לעזרת עניי העיר וביקור חולים, בימי השואה פתחה ביתה למאות פליטים מתוך מסירות נפש עצומה. העיירה קימפולונג היתה עם תושבים מודרניים, אך זה שימש כאתגר לרב הצעיר (עשרים ושמונה) והציב תנאי יסוד כהסכמה לקבלתו את משרת הרבנות, ששימשו כאבני יסוד לשמירת צביונה היהודי על אדני ההלכה של הנהגת העיר.
השואה – ביום הכפורים תש"א עצומה של השואה, הגיעו שוטרים רומנים לבית הכנסת פתחו את ארון הקודש והוציאו חבילת חומרי נפץ שהם עצמם 'שתלו' שם, המפקד שאל את הרב, מהיכן הבאת את זה? הרב ענה כמובן שאינו יודע. הרומני הארור החל לענותו, ולבסוף אמר הנה כתב אישום תחתום עליו. ענה לו הרב, היום יום כיפור אינני חותם!! צעק עליו בשם החוק אני יורה בך! חייל כיוון נשקו לראשו של הרב. הרב עמד בלבושו קפוטה ממשי לבן ועליה קיטל וטלית, ואמר איני חותם. החל לומר וידוי, אך המפקד הורה להוריד את הנשק. זאת היתה רק ההתחלה של אותו יום כיפור, לאחר מכן תפסו את הרב סובבו אותו בכל בתי הכנסת בעיר, ובכל מקום פתחו את ארון קודש בזלזול, לבסוף חזרו לבית הרב הפכו את כולו וגם את ספרייתו הגדולה שכללה כתבי יד נדירים של מאות שנים חלקם סמוך להמצאת הדפוס. זרקו את תכולת הבית לעגלה, והורו לרב ולבנו לרתום עצמם בקדמת העגלה ובמקום סוסים, הם ימשכו אותה ברחובות העיר, תוך כדי הכאות בזמן המסע המחריד. בשעה ארבע הוכנסו הרב ובנו לבית הסהר שם פגשו יהודים נוספים שהוכו בהלם לראיית רבם, אך הוא דיבר ועודד אותם ואף ערך את אמירת ה'יזכור' המיוחדת של יום הכפורים, בערב שוחררו לביתם. לימים כשנשאל הרב להרגשתו ענה: לא ידעתי באותם רגעים אם אני הולך על הארץ או על הגגות, רק ידעתי שדבר זה נעשה לי כי אני יהודי, וזה נתן לי את הכח לשאת עוצמת הרשעות מסביבי, ובשקט בליבי חזרתי ואמרתי שוב ושוב: ברוך שלא עשני גוי… אך זה היה אירוע 'קטן' לעומת המשך סאת היסורים אותם עבר עד לסיומה של המלחמה.
בכל אותה תקופה הרב עומד כצור חלמיש מעודד את קהילתו, וכך מתאר שמואל דוד בראף ז"ל את הפגישה הראשונה שלו את הרב: … כאשר שמעתי את הרב מדבר, הרגשתי בודאות כי העם המחולל, שעצם קיומו נפגע ללא רחמים, ימשיך להתקיים למרות כל הצרות, כי אם בזמני מצוקה כאלו קמים מקרבנו רבנים כאלה שאינם מאבדים את האיזון הנפשי שלהם ואומרים את דבר ה' בלשון צוררינו (רומנית) כדי שכל העולם כולו יכיר וישתה אותו מן המעיין האלקי, ממי התורה, זה סימן שכוחנו הפנימי חזק דיו להתגבר גם על צרות אלו, כפי שעשינו פעמים רבות בעבר…
לאחר המלחמה הקים עם האדמור מבאבוב הרב שלמה הלברשטאם זצ"ל ישיבה, עבור שרידי הפליטה, לימים כשהגיע הרב רובין לארה"ב (אביב תש"ח) קיבלו במאור פנים, למרות שבאותם ימים היו ימי המשתה של נשואיו השניים של האדמור, פינה את ביתו לרב רובין.
ספרו זה פרדס יוסף המתין כארבעים שנה לאחר פטירת מחברו, גם זאת בהשגחה פרטית מיוחדת. בשנת תש"פ בה העולם היה שרוי במגיפת ה'קורונה' האנשים היו מסוגרים בבתיהם, ירד הנכד שנקרא ע"ש סבו מחבר הספר משה יוסף רובין הי"ו למרתף ביתו שם קבע מקום עבודתו באותם ימים, היות וזמנו היה בידו החל לעיין בכתבי סבו שהיו טמונים שם, ואז עלה בדעתו שהגיע העת להוציאם לאור עולם. כתיבת הרב הינה רהוטה בלולה מעולמות התורה השונים, בהן חלק מדרשותיו ונאומיו שנשא במקומות שונים, מאמרי יסוד במחשבת היהדות, עיונים הלכתיים. וחלק מיוחד המוקדש לתיאור וסיפור תהלוכות חייו המרתקות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית תשפ"א
[9] זוהי משמעות עמוקה של 'שמים' ו'ארץ' משפיע ומקבל כדברי הנצי"ב על פסוק זה בפירושו העמק דבר. ראה בספר הנפלא שמים וארץ קנין אחד לרב חיים שלמה ורנר זצ"ל (בנו של רבי אשר זאב רבה של טבריה).