קטגוריה: פרשת בראשית

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)

---

רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

מספר הצפיות במאמר: 11

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נ"ר חנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')

---

הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

מספר הצפיות במאמר: 34

שמעתי מאת כבוד חותני הגאון הצדיק מהר"נ שליט"א מקאלשין ששמע מפי הקדוש רבי מאיר יחיאל מאסטראווצי, שאמר בשם אדמו"ר הגאון הקדוש ממאגלניצא זצ"ל ליישב, דהנה כתיב "ותרא האשה כי נחמד העץ וגו' ותאכל ותתן גם לאשה" וגו', משמע כי אכלו רק מחמת תאוה וחשק להעץ הנחמד.

אמנם בהסתת הנחש כתיב (ג,ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, ופירש רש"י, הנחש אמר לאדם הראשון, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, אף אתם אם תאכלו תוכלו לברוא עולמות. והנה אם היה טעם אכילתם מחמת זה, היה גדול עוונם מנשוא, כי היא עניין כפירה בעיקר חס ושלום.

אמנם אם היה טעם אכילתם מחמת זה, מובן שהיה די להם לאכול פעם אחת, כי מה נפקא מינה בין אכילה אחת להרבה, אם בכח האילן הזה לעשות כאלקים, מה שאין כן אם אכילתם היה מחמת חשק ותאווה להעץ הנחמד לא די באכילה אחת, כי התאווה לא נשלמה באכילה פעם אחת כמובן.

וזה היה ההתנצלות של אדם הראשון, אכלתי ואוכל עוד, היינו דטעם אכילתו היה רק לתיאבון מחמת תאווה, דאף שאכלתי כבר, מכל מקום אתאווה לאכול עוד, ואין עווני גדול כל כך, ודברי פי קדשו חן ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים.

(אוהב שלום, פרשת בראשית, דף ג, מאת הרב שלום שפירא הי"ד)

---

רבי חיים נפתלי צבי שפירא ("רבי נפתלי") הי”ד , נצר לבית מוגלניצא-קוז'ניץ, חתנו של רבי אבי עזרא זעליג אלעזר אונגר מקאלושין שנפטר בשנת תרס"א. רבי חיים נפתלי צבי מילא את מקום חותנו והיה במשך כחמישים שנה אדמו”ר ואב”ד בעיירה קאלשין הסמוכה לוורשה, והתפרסם בדבקותו, התלהבותו והתרגשותו הגדולים בתפילה, במידותיו הנעלות ובהיותו נוח לבריות, אוהב ישראל ואוהבה של ארץ ישראל. אביו היה הגאון הצדיק רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אב"ד טערוויא וואלאסק הסמוכה ללינסק. בניו היו אדמו"רים מפורסמים ורבים מצאצאיו היו רבנים וצדיקים גדולים. 

אמו של רבי חיים נפתלי צבי הייתה בתו של הרב הצדיק רבי מנחם מנדל הורוויץ מלינסק, בנו של רבי אברהם חיים מלינסק, בנו של הגאון הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אביו של רבי חיים נפתלי צבי, נשא לאשה בזיווג שני את בתו של הרב הצדיק רבי דוד גלר אב"ד בניזאנקיוויץ וקריפטש. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לקאלשין פליטים יהודים מוורשה, העיירה הופצצה בידי הגרמנים, ובתאריך 11.09.1939 נכנס הצבא הגרמני לעיירה והעלה באש את רוב בתיה, תוך ימים ספורים החלקו הגרמנים להתעלל ביהודים, היהודים רוכזו בכנסייה מקומית והוחזקו במשך שלשה ימים ללא מזון. רכושם של היהודים נשדד, רבים מהם נרצחו או נלקחו לעבודות כפייה. לעיירה גורשו יהודים מפביאניצה ומקאליש, ואלפי יהודים גרו בה בצפיפות נוראה וסבלו ממחלות קטלניות. בקיץ ת"ש רוכזו היהודים בגטו קאלשין והועסקו בעבודות כפייה, שבמהלכה רצחו פולנים וגרמנים את העובדים מידי פעם. בית הכנסת הגדול העיירה פוצץ ומצבות בתי העלמין היהודי פורקו ושמשו לריצוף כבישי העיירה. בשנת 1942 גורשו היהודים מגטו קאלשין לטרבלינקה. רק בודדים שרדו לאחר השואה, מקהילת קאלשין שמנתה יותר מחמשת אלפים יהודים לפני המלחמה.

בתקופת השואה הועבר רבי חיים נפתלי צבי לגטו בקאשטאל, ומשם למינסק מזוביצק, בה נספה בשנת ת"ש בהיותו כבן שמונים. כמעט כל צאצאיו, יותר ממאה נפשות מהם, נרצחו. כן נרצחו גם אחיו:

• הרב מנחם מנדל הורוויץ מקרקוב, וחמשת בניו שהיו גדולים בתורה וביראה נהרגו על קידוש השם.
• הרב החסיד ר' מאיר הורוויץ נהרג עם כל משפחתו בדרהאביטש.

וכן נרצחו אחיו ואחותו, שנולדו לאביו מאשתו השנייה:

• הרב הגאון והסופר המצויין דוד אביגדור אב"ד אנדריכאוו שליד קרקוב, שנהרג עם כל משפחתו בראש השנה תש"ג בטורנה. הוא היה חכם מובהק ונואם בחסד עליון ועמד במשך חמש עשרה שנה בראש המזרחי בגליציה המערבית.
• שרה ובעלה הרב הגביר הלמדן והמשכיל ר' מנדל פרנקיל מדינוב. הם נהרגו עם שתי בנותיהם בשנת תש"ב בעיר דאבראמיל.

 

 

 

מספר הצפיות במאמר: 93

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 135

מנהג חסידים ואנשי מעשה להדר לאכול דגים בשבת קודש, וכדאיתא בשבת קי"ח במה מענגו בדגים גדולים. ואף דדגים אינם לעיכובא, דיוצא בכל מה שמתענג, וכמבואר בפוסקים סימן רמ"ב, מכל מקום מהדרים לאכול דגים דייקא. ועלה בדעתי ליתן טעם הגון לזה, על פי מה שכתב המאור ושמש פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דאף שאמת הוא דבראשית ברא א', דהיינו שיתנהג העולם בדרך הטבע כדי שתהיה הבחירה חופשית, עם כל זה השאיר הקב"ה דבר מה בבריאה להורות דגם הטבע מושגח מאתו יתברך שמו, וכל תנועה בעולם הוא רק בהשגחתו יתברך שמו ויתעלה. וזה לשונו שם באמצע הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים, ע"י מאמר השם "תדשא הארץ", עדיין הארץ מתנהג כן, שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו, כגון מים בתחילת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים ע"י מאמרו יתברך שמו "ישרצו המים", ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם, שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע, היה מחויב שבאם ישים אדם מים בכלי ראוי שתהא בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים, והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם העניין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטיות של הבורא יתברך שמו. וכאשר ה' יתברך חפץ במעשה האדם החפץ במצוות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיבואו אליו לכבוד השבת. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה ענין שבת מורה על האמונה, דהעולם אינו קדמון חס ושלום רק נברא מאת הבורא, דבשמירת שבת אנו מודים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. אולם ישנם בבני אדם שאף שהם מאמינים בחידוש העולם שנברא ע"י הבורא ברוך הוא, מכל מקום אינם מאמינים בהשגחת העולם, שאומרים דאחרי שנברא העולם בראשונה מאת ה' יתברך סילק ה' יתברך השגחתו מאת עולמו, ועולם כמנהגו נוהג בטבעו בלתי הנהגת ה' יתברך, אומנם גם דעה זו נפסדת, דגם הנהגת העולם אי אפשר בלתי השגחתו יתברך שמו. והראיה על זה הוא מעניין הדגים שרואים בהם השגחת ה' יתברך שאף הם נמצאים בכל מיני מים כנ"ל. ולכן להורות זה ביום שבת קדשינו, שהוא מקור האמונה בבריאת העולם, מצוה עלינו לאכול דגים, לרמז דגם השגחת העולם הוא תחת ידו הגדולה של הקב"ה.

עוד יש לומר טעם לאכילת דגים על פי מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) אתי דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ומאי טעמא מהדר אפי דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ומבואר מזה דאות ג' מורה על המשפיע, ואות ד' מורה על העני המקבל. והנה שבת קודש נאסר במלאכה ולית ליה מגרמיה כלום, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), וכן אמרו "חול מכין לשבת וליום טוב" (ביצה ב:), ועם כל זה השבת הוא מקור לכל הברכות, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. נמצא דאף דהשבת הוא בבחינת דל"ת, שהוא מקבל מימי החול דהוא בחינת גימ"ל, מכל מקום השבת הוא גם כן המשפיע לימי החול, והוא בבחינת  ד"ג, הד' קודם ומסתכלת בג' להשפיע בקרבה, על כן לרמז דבר זה אוכלין ד"ג בשבת.

גם יש לומר בסגנון אחר, דהנה בשבת יש מצוה לענג הגוף בתענוגי ברבורים ושליו ודגים. וכדכתיב "וקראת לשבת עונג", אמנם בקבלת התענוגים הללו אין אנו רק בבחינת מקבל, כי ע"י קיום המצווה גם אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה, ונעשו תיקונים גדולים בעולמות העליונים, כדאיתא במדרש רבה איכה פרשה א (אות ל"ג) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמרת "באלקים נעשה חיל" (תהלים ס'), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב "צור ילדך תשי" (פרשת האזינו). עד כאן לשונו. ובזוהר הקדוש ריש פרשת בא (דף ל"ב ע"ב) כתב וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), במה, בעובדין דכשרן. עד כאן לשונו. וכעין זה בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף ס"ה ע"ב). עיין שם. ואם כן על ידי קיום מצות עונג שבת, נחשבים בני ישראל בבחינת ד"ג, דהיינו שמקבלים תענוגי השבת דהוא בחינת ד', ועל ידי זה אנו משפיעים למעלה להוסיף כוח וגבורה בעליונים בבחינת ג', ולרמז זה אוכלים בשבת דגי"ם. והבן.

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי בשם מרן הגה"ק הקדושת יו"ט אב"ד סיגוט זי"ע שהפליג מאד בקדושת השבת לעסוק בתורה ועבודה, ולמעט משינה כל מאי דאפשר, שלא להפסיד הזמן היקר והקדוש. ואמר דהמלך של עסטרייך הנקרא יאזעף השני היה ממעט תמיד בשינה. ואמר הטעם כי רוצה ליהנות ממלכותו ולהיות מלך זמן הרבה, כי בעת שהוא ישן אינו מלך. וכמו כן בשבת כל ישראל כמלכים המה, דשבת הוא בבחינת "מלך", וכן הוא קרוי בשם "שבת מלכתא", ולכך יש לחוש למעט משינה שלא להפסיד המלכות. עד כאן דבריו הקדושים. ומבואר בספרי המחקרים דדגים אינם ישנים כלל (עיין בספר הברית ח"א מאמר י"ד פ"ו, וזה לשונו, הדגים יחיו תמיד במים קיץ וחורף בלי שינה ותרדמה. ולפי דעת האומר שלא יש שום בריה בעולם בלית שינה יהיה שנתם לא יותר מהרף עין ובעינים פקוחות. עד כאן לשונו). ולכן כדי שיתעורר האדם למדה זו בשבת, על כן אוכלין דגים לרמז עניין הנ"ל.

("ולאשר אמר", חידושי אגדה לשבת קודש, נלוה לספר "אוצר השבת", עמ' רסד-רסה)

---

בשנת תרצ"ה (1935) נסע הרב אשר אנשיל כ"ץ ביחד עם בנו יהושע ועם חותנו, הגאון רבי שלמה זלמן אהרנרייך, לארץ ישראל והיו שם הל"ג בעומר ובחג השבועות. יומן המסע שכתב הבן אבד בשואה. כאשר עירו עברה לשלטון ממשלת הונגריה, איימו השלטונות על הרב בגירוש ובמוות אם לא יסגור את הישיבה, אבל הוא התעקש בכל מחיר שלא לבטל לימוד התורה של תלמידיו, האהובים עליו כבנים, ולא סגר את הישיבה עד לאחר הכיבוש הגרמני בחודש אדר תש"ד. לאחר שגורשו לגיטו סערדאהעלי, הורה הרב לתלמידיו שנלקחו לעבודות כפייה להיות באחדות זה עם זה. עם התגברות הצרות בשנת תש"ד, נערכו תוכניות להצלת הרב ולהעברתו לעיר בודפסט, אך הוא לא רצה בזה ואמר כי לא יעזוב את אנשי קהילתו ואת תלמידיו. הרב באושוויץ נהרג עם אשתו ורוב ילדיו, עם בני קהילתו ועם רבים מתלמידיו ביום כ"ז סיון תש"ד.

הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד נולד בשנת תרמ"א (1880) בקהילת צ'נגר (הונגריה), לאביו הרב יהונתן בנימין כ"ץ ולאימו גיטל. עוד כילד היה מתמיד וחריף גדול, ועבד את ה' מנעוריו בהצנע. בגיל 12 נסע לחוסט ללמוד בישיבת בעל "ערוגת הבשם", ולמד שם בהתמדה רבה במשך 8 שנים רצופות. הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ועל ידי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (ה"מהרש"ם מברעזאן"), רבי משה צבי פוקס אב"ד גרויסוורדיין ורבי מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד (מחבר שו"ת "לבושי מרדכי"). בהיותו כבן עשרים נשא הרב אשר אנשיל לאשה את מינדל, בתו הבכורה של רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד משאמלוי. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בשמלוי וסייע לחותנו בהרבצת תורה בישיבה. כשנתיים לאחר נישואיו מונה הרב אשר אנשיל לדיין ולמו"צ בעיר. בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב אב"ד בניר מידיעש והגליל, ייסד שם ישיבה גדולה והמשיך ללמוד בהתמדה גדולה. הוא היה קם בחצות ומתחיל ללמוד ומעורר את הבחורים ללימודיהם, והנחה אותם לדעת את הגמרא בעל פה. בערך משנת תרפ"ה (1925) נעתר להפצרות קהילת היראים "עדת ישראל" בדונא-סערדאהעלי שיבוא ויכהן כרבם. מיד עם הגיעו לסערדאהעלי לימד בישיבתו, שהתפתחה עד להיותה ישיבה למאות תלמידים ולאחר הישיבות הגדולות בהונגריה. בישיבה זו העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכמים, אשר למדו בהתמדה רבה וחזרו פעמים רבות על תלמודם. בישיבה היו חבורות ללימוד פירוש "אור החיים" על פרשת השבוע וחבורה ללימוד ה"מאור ושמש" על הפרשה. בכל "שבת מברכים" היה הרב אשר אנשיל דורש לפני בבית המדרש של החברא-קדישא, ובכל שבת היה בוער באש הקדושה והדבקות בה' בתפילותיו ובדרשותיו לתלמידיו, שנאמרו בהתעוררות גדולה בשילוב דברי תורה עם דברי מוסר ויראת שמים, המעוררים ומלהיבים את שומעם ליראת ה' ולאהבתו. הרב הרחיק את תלמידיו מהעיסוק בפוליטיקה ובמחלוקות, ומנע מהם ללמוד ספרים, ואפילו ספרי חסידות, שעלולים היו לפגוע בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה. הוא היה דבוק מנעוריו בצדיקי דורו ובפרט באדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז. הרב אשר אנשיל היה מטבעו נעים הליכות ודעתו היתה מעורבת עם הבריות, ועם זאת פעל בנחרצות ובתקיפות לביטול תקלות העלולות לערער את חומת הדת, כגון ריקודים מעורבים, שחיה מעורבת, פתיחת חנויות בשבת וכיוצא בזה.

ארגז מלא כתבי-יד של הרב כ"ץ ובתוכם חידושיו הרבים על סוגיות הש"ס, על השולחן ערוך והרמב"ם, שו"ת, ודברי אגדה על התורה והמועדים, נמסרו לשמירה אצל גוי אחד לפני שגירוש היהודים להשמדה. אך הגוי מעל בתפקידו וכל הכתבים הקדושים הללו אבדו בשואה, ונשתמרו מעט מרשימות שרשמו לעצמם תלמידיו. מרשימות אלו נערכו ויצאו לאור הספרים 'ולאשר אמר' על חנוכה (תשי"ב), על חג השבועות (תשי"ז), על ראש השנה (הודפס בסוף ספר "נחלי בינה", תשל"ו) ועל ענייני שבת (תשל"ח). כן הודפס חידושיו להגדה של פסח "חודש האביב" (תשל"א), שו"ת "ולאשר אמר" (תשמ"א) ו"ולאשר אמר" על התורה (תשמ"ג-תשמ"ז, תשע"ד).

בנו, הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד, היה רב צעיר של קהילת סערדאהעלי, נהרג עם אביו באושוויץ, ומכתביו הוציאו לאור את ספרי "ויגד משה". כן נהרגו בתו הרבנית הינדל אשר רבי חיים אהרנרייך הרב הצעיר של קהילת שאמלוי, בתו הרבנית אסתר אשת רבי יחיאל דוד הכהן זלצר, בתו הרבנית פערל אשת הרב משה אריה פריינד אב"ד נאסוד, בתו הרבנית יהודית אשת רבי מנחם אהרן ליבוביץ הרב הצעיר של קהילת טשעפ, ובנו הבחור דוד.

בן נוסף, הרב יהושע כ"ץ אב"ד סאמבאטהלי ומחבר הספר "ויאמר יהושע", שרד, היגר לארה"ב ושם כיהן כרב קהל "בית אשר דסערדאהעלי " בברוקלין.

מספר הצפיות במאמר: 339

במדרש רבה קדושים (כ"ה ב) דרש רבי יודן בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת ובניך ממתינין לערלה ג' שנים א"ר הונא כד שמעה בר קפרא כך אמר יפה דרש יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו'.

והנה סיום דברי המדרש הזה אינם מובים, כי מה זה בא בן קפרא ללמדנו שיפה דרש רבי יודא ובמה נסתייע מן המקרא שאמר הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אך יובן בהקדם דברי רבותינו ז"ל (חולין ק"ט ע"ב) אמרא ליה ילתא לרבי נחמן, מכדי כל מה שאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא וגו', בעינא למיכל בשרא בחלבא, אמר ליה רב נחמן לטבחי זויקי לה כחלא – שכל הרואה ישתומם מה נפקא מינא שהתורה התירה לנו מעין דברים שאסרה לנו, ועוד יותר יפלא על ילתא איתתיה דרב נחמן שנראה כמי שאחזתה בולמוס לאכול בשר בחלב דווקא, ורב נחמן ביהר למלאות שאלתה וציוה להאכילה כחל, הלא דבר הוא.

ובהתרת השאלות האלו, יש לומר על פי מה דאמרו חז"ל (ספרא פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. עוד אמרו רבותינו ז"ל (כתובות דף יא ע"א) לעניין עבדא בהפקירא ניחא לי', דהנפקא מינא בעבד גדול דטעים טעמא דאיסורא. והנה המקיים מצוות הבורא יתברך ובודל עצמו מאיסורי תורה, אין דעת עוד אם עושה זה מאהבתו אליו יתברך שמו  או מפני שקצה נפשו באכילת דברים אסורים או על כל פנים מפני שלא טעם טעמן מעולם ואולי א היה טועם פעם אחת טעמא שאיסורא לא היה אפשר לו לבדול עצמו ולקיים מצוות ד' – אשר על כן כדי לקיים מצוות ה' אך ורק מפני שהם גזרותיו, התירה לנו התורה בכוונה מיוחדת דברים שיש בהם טעם מעין טעם האיסורים, כדי שנידע טעמם ובכל זאת ניבדל מן הדברים האסורים מפני שכך גזר עלינו אבינו שבשמים, ולכוונה זו אמרה גם כן ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשר בחלב כדי שאידע טעם האיסור וטובו ובכל זאת אפרוש ממנו, ולזה אמר רב נחמן לטבחי זייקי לה כחלא והבן.

ועל פי זה יבוארו דברי המדרש שהתחלנו בו, שלכאורה קשה על רבי יודן בן פזי מה ענין עורלה לחטא אדם הראשון, בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו', על כן לא יכלו לכבוש את יצרם ולפרוש מן האיסור. מה שאין כן בערלה, מי מבני ישראל אכל ערלה. ומי טעם מן העץ הנטוע מחדש. ואולי בשביל כך קל להם לפרוש מן העבירה, כאמור למעלה דבלא טעים טעמא דאיסורא קל מאוד לפרוש מן העבירה. כדי לתרץ קושיא זו אמר בר קפרא יפה דרש רבי יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו', ומינה למדנו שעץ שמצאו אבותינו נטועים מן העכו"ם היו פטורים מערלה וטעמו אז טעם ערלה דהיתירא, ואף על פי כן ממתינים ישראל לערלה ג' שנים, בכן יש פתחון פה להוכיח בזה את אדם הראשון, כדרשת רבי יהושע בן פזי. ודברי פי חכם חן.

(מפי אריה יא)

---

לאחר פטירת הרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ מסטרי, אב"ד סטניסלב, בכ"א בסיון תרס"ט, הוציאו שני תלמידי ישיבת "אור תורה" שם, את הספר "מפי אריה" לזכרו, ובו הובאו דברי תורה משמו, הספד עליו מאת הסופר התורני הרב יקותיאל אריה קאמלהאר ראש ישיבת "אור תורה" בסטניסלב, ותיאור תולדותיו והליכותיו. התלמידים עורכי הספר היו ר' צבי נתן מאנעל (מנואל) מדרוהוביטש (ולאחר המלחמה רב מפורסם בניו יורק) ור' יוסף שוואב מזבארוב הי"ד, שנספה בשואה בסביבות שנת תש"ג. בסוף הספר מופיעה קינה קצרה על רבם, מאת הרב ישראל קמלהר  הי"ד.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה, ורק החורף תרפ"ד היא נפתה מחדש. לישיבה נקבצו יותר ממאה תלמידים. רבים מהם הוסמכו להוראה, לדיינות ולשחיטה. הרב יוסף שוואב שימש כאחד מארבעת הרמ"ים בישיבה. בשנת תר"ץ ביקר בישיבת סטניסלב רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שהתפעל מהישיבה.

מקורות: ערים ואמהות בישראל עמ' 313-314, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ה עמ' 36, חקרי יהדות עמ' 341.

ועיין בספר "הצופה לדורו", עמ' 77, שם כתב שהספר מפי אריה" כולו נושא עליו את חותמו וסגנונו של הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, והדבר ניכר היטב גם ב"דברים אחדים" שבראשם, ברם הוא העדיף לתת לתלמידיו את ההרגשה שידיהם כוננו את המציבה לזכר רבם הנערץ. והוסיף שם בביאור הקשר המיוחד של תלמידי הרב יקותיאל אריה קאמלהאר אליו.

מספר הצפיות במאמר: 116

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

---

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 177

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה' בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה' יתברך. עיין רש"י שם היכן אבא וכו'.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל"ק בגימטריא ר"ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ"ז נשאר אהב"ה (והוא כמנין אח"ד עיי"ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ"ל יש לומר כי עמל"ק בגימטריא ר"ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ"ל, אבל תמחה את זכ"ר עמל"ק וישאר אח"ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ"ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש"י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר"ל להורות שהכל במקרה ח"ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ"ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב"ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ"ל כי לא עזב ה' יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ"י ר"ת גדולים מעשה י', שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה'.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש"י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו', וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב"ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב"ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה' יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב"ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש"י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו', ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ"ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה' אלקיך בה והכל של ה' יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)

---

הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי"ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל "ערוגת הבושם" ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב"ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע"י הרב שמואל ענגיל אב"ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ"צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה'. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש"ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב"ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי"ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר' הערשל גרוס הי"ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר "יצב אברהם" בשנת תשע"ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר 'יצב אברהם' ביקש המו"ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר 'יצב אברהם' ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 220