להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת עקב
מנורת הפרקים המאירה חיי היהודי[1]
והיה עקב תשמעון. במדרש רבה מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת? ומסיים דאית ביה משום בונה. מבאר הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד בספר זכרון יעקב בפרשתנו וזלה"ק:
יש לרמז להעמיס בדברי חז"ל אלו רמז מוסר, דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם. תהיה הכוונה כי תעודת הנשמה בירדה לתוך גוף האדם להאיר לו את הדרך ילך בה כל ימי נדודו בעולם החושך הזה, כמו הנר המאיר לאדם בחשכת לילה. אמנם ידוע כי נר לאחד נר למאה [שבת קכ"ב ע"א], כמו"כ הנשמה האצילה, לא רק להגוף אשר בתוכה ישכון תבהיק בקרני זיוה, רק תשלח פארותיה הרחק ממנו והלאה כדי שישוטטו רבים ותרבה הדעת עד שתתעלה ותתנשא ותתרומם למעלה הנשגבה אשר עליה אמר הכתוב [דניאל י"ב ג'] וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד. ואם אמנם לפי ראות עיני הבשר כבה האור הזה במות האדם, אבל לא כן הדבר בעצם אמיתתו, כי נפש צדיק לא יכבה נרה ולא ידעך אורה…הוא בבניו אחריו אשר בהם יתחלקו ויתפוצצו קרני זיו נפשו העדינה של אביהם והיו למאורות רבים.
ועל כוונה האמורה [ורמזים] דברו [דברי] חז"ל הנ"ל 'מנורה של פרקים'. מנורה – זו נשמת האדם המאירה, של פרקים – שנתחלקה לפרקים והניחה בנים טובים בעוה"ז. מהו לטלטלה בשבת, איך ובאיזה אופן יכולים הבנים הנשארים להביא את נשמת אביהם לידי טלטול ממקום למקום בעולם האמת שנקרא יום שכולו שבת, כי הלא שם נקרא האדם 'עומד'. ועל זה מסיים המדרש 'חייב משום בונה', על דרך אומרם ז"ל בירושלמי מותר המת בונין לו נפש על קברו, כפירש אאמו"ר בכנסת יחזקאל שכשהבנים ירבו לעסוק בתורה ומצוות ולאחוז בדרך אשר הדריך אותם אביהם, בזה מעלים את נשמת אביהם בגן עד כמאמר הכתוב ילכו מחיל אל חיל, וזהו 'חייב' ו'משום בונה' כלומר חיובא רמיא על הבנים להתבונן נפש אביהם ע"י הטבת דרכיהם ופעולתם עלי ארץ. ומובן מאמרם ז"ל הנ"ל בפסוק והיה עקב תשמעון על דרך הכתוב אם לא תדעי היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, כי הסגולה היותר מעולה יוכל להחזיק מעמד נגד שטף מים הזידונים הוא שישים תמיד לנגד עיניו דרכי אבותיו. וזה אם היה עקב – אם יהיה תמיד לנגד עיניכם עקבות אבותיכם, אזי תהיה בטוחים שתשמעון אל מצוות ה' אלקיכם. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד.
פירושים רבים נאמרו על דברי מדרש אלו, אפנה במיוחד לתורתו של קדוש שנספה בשואה ולא נותר ממשפחתו זכר, הרב יחזקאל האלשטוק זצ"ל הי"ד, בנו היחיד של האדמו"ר מאוסטרובצה הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל. דברי תורתו על התורה נערכו מחדש בספר מאיר עיני חכמים החדש (ג"כ), שבתוכו משולבים דברי בנו הרב יחזקאל במדור מיוחד בכל פרשה בשם קדשי יחזקאל[2], ויהיו הדברים נר נשמה לכל משפחתם שנעקדה על קידוש ה'.
נטפים מדבריו הקדושים:
העקב באדם זהו מקור של משיכה לצד הרע, לעומת זאת האגודל הוא היפך מהעקב שהוא יסוד הטהרה, כמו שמצינו בטהרת מצורע שצריך מתן בהונות. אם אדם ממשיך על עצמו ענוה 'גם העקב נהפך לאגודל שיעשה מקום חמום התאוה כח טהרה ואהבה…כנודע שהצדיקים מהפכין גם היצה"ר לטוב. וזה פירוש הפסוק והיה עקב – תשמעון, שגם העקב עצמו ישמע, וזהו ענין שהכהנים היו מהלכים בראש הכבש עקב בצד אגודל…'.
עפ"י הקדמות אלו מבאר ענין המנורה שעשויה פרקים. בהטבת הנרות היו מפסיקין בין חמש נרות להטבת שנים נוספים בקטורת. (יומא י"ד ע"ב) הטעם להפסקה, שבעת הנרות כנגד שבעה ספרים (שבת קט"ז ע"א) מהשבעה ספרים נשפע אור לשבעת נרות המנורה להאיר לכל העולם, שתי הפרשיות של 'ויהי בנסוע' הן באמצע להפסיק בפורעניות, איך יוכל לצאת מהם אור הרי הן עצמן תורה? אך צריך לומר דכשאדם זוכה הוא מהפך מטמא לטהור ומזדונות נעשו זכויות ויוצא גם מהם אור. ידוע שהקטורת מהפכת מטומאה לטהרה, לכן היו מפסיקים בין חמש נרות להשתי נרות בקטורת שהיא ממשיכה מדת ההתהפכות מרע לטוב.
כח ההתהפכות 'מי יתן טהור מטמא' [איוב י"ד ד'] בא מכח קדושת השבת שמתאחדת ברזא דאחד ומאחדת את ישראל שנקראו גוי אחד, ושבת אין לה בן זוג היא מקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, א"כ השבת דומה לקטורת, וזה פירוש 'מנורה העשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת', היינו ע"י הקטורת נעשה המנורה של פרקים אחד, וזהו שהסמיך המדרש ענין מנורה של פרקים לעקב, שקודם נתקן העקב אי אפשר להיות התהפכות מטמא לטהור, אדרבא העקב רוצה למשוך את האגודל, אבל לאחר תקונו 'גם העקב ישמע דבר ה' יוכל להיות התהפכות הטמא לטהור ולהרכיב המנורה ולהאיר לכל העולם, וזה שע"י המנורה שהיא נוכח השולחן, מנורה בצפון שולחן בדרום (יומא ל"ג ע"ב) ע"י כח המנורה נהפך הכל לטוב נמשך כל מיני השפעות טובות מהשולחן לכל העולם. ע"י שמיעת העקב ובאו אליך הברכות האלה והשיגוך. ע"כ עפ"י דברי הקדשי יחזקאל זצ"ל הי"ד.
חיוב לקיים את המצוות המעשיות ולא רק כוונת הלב
שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה (דברים ח' ד')
בספר דרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[3] זצ"ל הי"ד (דרוש לשבת שובה ת"ש) כתב וזלה"ק:
… נמצא לפי זה שכל התרי"ג מצוות הם אחוזים ודבוקים בסבך האמונה, אמנם דע לך כי לבוא אל האמונה השלימה נצרך קיום המצוות, כי רק ע"י קיום המצוות בפועל ממש, תתחזק האמונה וקבלת עול מלכותו בקרב לב האדם. וכבר היכו הקדמונים על קדקד המחקרים האומרים כי 'רחמנא ליבא בעי' ואין מן הצורך לקיום המצוות בפועל, כי די לך העיון והמחשבה. והוכיחו במישור מכמה פסוקים בתורה שחקירתם בנוי על אדני תהו. וכן הוא האמת שהאדם צריך ליתן חיות בעשיות פעולות גדולות לקיום האמונה, כאשר המליצו בדברי המדרש (דברים רבה כי תבוא ז' י"א[4]) שפירש על הקרא שמלתך לא בלתה מעליך, שרק אותם הבגדים שהיו עליהן לא בלו, אבל אותן שסגרו בתיבה כבר בלו.
והכוונה כי השמלה היא כינוי לקיום המצוות, שזה הוא הלבוש של האדם, כמו שפירש בנועם אלימלך [משפטים ד"ה אם חבול תחבול]הפסוק (שמות כ"ב כ"ו) הוא [היא] שמלתו לעורו במה ישכב. שהתורה והמצוה הוא המגין לעור האדם כאשר ישכב בקברו, וישנם בני אדם ש'סוגרין השמלה בתוך התיבה' – בחדרי הלב ובפנימיותם ואינם נותנים אות חיות מבחוץ. מצד אחד הוא מעלה יען שמה שסגור מבפנים אין בו נפתל ועיקש ואין בו פינה ומחשבה זרה.
אבל מצד אחר יש לו 'חסרון כיס' כי אין קיום לדרך העבודה הזאת, כי אותן הסוגרים השמלות בהתיבות, אותן בלו וכבר כלו, ורק אותן שהיו עליהן מבחוץ ועשו מצוות ומעשים טובים בפועל נגד בני אדם הם שנשארו חיים וקיימים, ועל כן אמרה תורה הקדושה (ויקרא י"ח ה') ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' – שע"י המצוות ומעשים טובים שיעשה בפועל, יתן חיות ותוקף ואות להאמונה הנכלל בתיבת 'אני ה'.
וזהו הרמז שכאשר אלישע החיה את הנער המת, שם פיו על פיו וידיו על ידיו (מלכים-ב' ד' ל"ד) שרק ע"י שמחיה את הפה לדבר דברי תורה ומצוה, וע"י שמחיה את הידים לעשות פעולות גדולות בהידים, יוכל לחיות חיי נצחי, אבל בלא פה וידים, כבר הנער מת ואין בו חיות. עכ"ל הרב מרדכי בריסק זצ"ל הי"ד.
תקנת ברכת הטוב והמטיב ללמדנו לברך לה' בכל עת
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ (דברים ח' י')
אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים… הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה (ברכות מ"ח ע"ב)
בספר יד המעין מסביר הרב יששכר דב פינקלשטיין[5] זצ"ל ענינה של ברכת הטוב והמטיב שצורפה לברכת המזון, וכך כתב בפרשתנו:
ויש להתבונן מה זאת שקבעו חז"ל ברכת הטוב והמטיב לדורות על המאורע שנתנו הרוגי בית לקבורה, ומה שייכותה לברכת המזון? והנראה, הואיל ועומק הכוונה של ברכת המזון המיוסדת על הקרא ד'אכלת ושבעת וברכת' היא ביסודה כעין האמור (ברכות ל"ב ע"א) מלי כריסיה זני בישי (כלומר, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים רעים, רש"י) ונתנה מצות ברכת המזון כדי להשמר מזה, שלא יבוא לידי הרמת לב ושכחה שכל הנאותיו בחיים הנן באמת רק מחמת האלקים, וכן הכתוב אומר כאן (ח' י"א-י"ד) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם. פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ. וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה. וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים…
הנה זאת הרמת לב מתוך עונג וטובה, אכן כשם שיש הרמת לב מתוך בטן מלאה, כן יש הרמת לב מתוך עוני. גם העניות ויסורי אדם מעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו, להרהר אחר דרכיו של הקב"ה ולבאו לידי מחשבת פגול ד'לית דין ולית דיין' וכאמור [משלי ל' ח'] רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י, כי בשניהם כבטובה כן ברעה, סכנה מרחפת לשכוח את ה'. ולכן כשם שכדי להשמר מזה, אמרה תורה 'ואכלת ושבעת וברכת…השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך' במקום שהאדם הוא מלא טובה ומדושן עונג, קבעו חז"ל וסמכו לכאן גם ברכה על העידנא כשהעולם חשך בעדו ואומר אפס תקוה מאלקיו[6], שע"י זה ירום לבבו ויגיע לידי החלטה שטוב לו לנתק מוסרות האמונה והטוב ולעשות מה שלבו חפץ, ולכן תקנו ברכת הטוב ומטיב על הרוגי בית שנתנו לקבורה. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.
יראת שמים היא המעניקה לאדם תואר 'אדם'
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ (דברים י' י"ב)
בקובץ מאמרים[7] לרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (מאמר י') כותב וזלה"ק:
ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹקים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם (קהלת י"ב י"ג) הכוונה בזה שלא יעלה בדעתך לאמר כי יראת ה' היא מעלה באדם, ומי שאין בו יראת ה' הוא ג"כ בן אדם אלא שחסר לו מעלה הצריכה. על זה בא הכתוב להשמיענו שאינו כן, כי מי שאין בו יראת שמים, אינו אדם כלל רק בעל חי, כי זה כל האדם וזולת זה אין לו מדרגת אדם. ואיכות האדם תלויה רק ביראת שמים אשר בקרבו אם מעט ואם הרבה, היינו אם יש בו יראת שמים במדה מרובה הוא אדם גדול, ואם במדה מועטת הוא אדם קטן, ואם אין בו כלום אינו אדם כלל רק בעל חי בתמונת אדם.
והוא מבואר עפ"י הכתוב (בראשית א' כ"ו) נעשה אדם, ופירשו בזה (במדבר רי"ט ע"ב, שם רל"ח ע"ב ברעיא מהימנא) שהקב"ה אמר לכל הבריאה כולה, נעשה כולנו יחד אדם, שכולנו נשתתף בבריאתו. היינו שכל אחד יתן לאדם מטבעו ותכונתו, שהשור יתן בו תכונת שור, והארי יתן בו תכונת ארי, והנחש תכונת נחש וכו'. ונמצא כי אדם אחד הוא 'עולם קטן' [ראה תנחומא פקודי ג' (הוספת המהדיר)] הכולל בתוכו תכונת כל הנבראים העליונים והתחתונים, ואם כן כוחותיהן של כל חיות רעות שבעולם נכללו באדם, ואין לך חיה רעה ונוראה כזו[8]. ולבד זה הלא יש לאדם כלי משחית אשר אין לשום חיה בעולם, והן הדעה והדיבור. ומאחר שלחיה אחת טורפת צריך לקושרה בשלשלת של ברזל, כמה שלשלאות צריכות לעצור בעד חיה נוראה כהאדם. וכשברא הקב"ה את האדם ודאי ברא גם השלשלת לקושרו שלא יחריב את העולם, ומה היא השלשלת הזאת – זוהי יראת ה', אשר רק היא לבדה בכוחה לעצור את האדם שלא יהא כחיה טורפת, וזולתה לא תועיל שום תחבולה בעולם לשמור את האדם מלהזיק.
ואף אם יהא חכם ופילוסוף כאריסטו, לא תעמוד לו חכמתו בעת יתקפהו יצרו. וזה שאמר אברהם לאבימלך (בראשית כ' י"א) רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי, והכוונה 'רק' שזולת יראת ה' לא היו חסרים שום מעלה בחכמה ומדת דרך ארץ, וכל זה לא יועיל אם אין בהן יראת ה'. עכ"ל הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד.
צורת קיומה המעשית של יראת שמים
בספר שיח ישראל לרב ישראל אליעזר קנריק[9] זצ"ל במאמרי אלול (מאמר מעלת היראה – מצוה מעשית) כתב וזלה"ק: …רבינו יונה [שערי תשובה ג' י"ז] כתב וזלה"ק:
ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה וכו'. ומעלות היראה שנאמר את ה' אלקיך תירא [עכ"ל רבינו יונה]. והנה יראה היא ודאי מעלה גדולה בנפש האדם, וכשאדם זוכה לדרגה של יראה הוא במדרגה אחרת משאר בני אדם, ונעשה איש רוחני. איש שהוא בעל הרגש לעניני יראה עד שזכה לתואר 'ירא שמים' הוא איש מורם מעם, וזוהי עבודה גדולה הנצרכת לכל ימי חייו…אמנם ביארנו שרבינו יונה מחדש לנו בזה, שעיקר הנקודה של מעלת היראה היא 'מצות העשה' שבה. שצריך לעסוק בה כמו מצוה מעשית, שיהיה עסקנו ב'את ה' אלקיך תירא' כמו שיש לנו עסק של תורה, ועסק של שאר מצוות וכגון תפלין מזוזה וכדו' במעשה גמור. וכלומר שאפילו מצוה שהיא בעצם מעלה באדם מכל מקום עיקר הנקודה היא המעשה של המצוה מצוות מעשיות, אמנם יש לבאר מה שייך ביראה מצוה מעשית איזה מעשה שייך בה.
[דמוי היצה"ר לאבן תכונתה אטימות]
והנה ראשית כל יש להכיר היטב את היסוד של היצר הרע, דאמרו חז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שאחד מהשמות של היצר הרע הוא אבן. והנה הפירוש של אבן הוא שהוא דבר אטום ודומם למה שסביבו. והנמשל לכח היצר הוא שיש כח באדם אשר אפילו דברים פשוטים בתכלית הפשטות שכל אחד יכול להבין מעצמו, ולא עוד, אלא שגם הוא יכול לדבר על דברים אלו יומם ולילה ולומר פירושים וביאורים על זה באריכות, ואעפי"כ האדם עצמו המדבר כאילו אינו שומע כלום, ואין הידיעה שלו עושה שום השפעה או רושם עליו. ולמה, משום שיש כח באדם כח פנימי, אשר אינו מניחו לשמוע…וזהו הפירוש שיצר הרע הוא כח האבן, כמו שהאבן איננה שומעת ואיננה מרגישה כלום, כן כחו של יצר הרע באדם שכאילו אינו שומע ואינו מבין כלום…
[השמיעה היא אמצעי ריסוק האבן, והיא המעשה מצוה]
ולכן 'וישמע יתרו' זה בעצמו הוא כבר גדלות, שהשמיעה תשפיע על האדם. שלשם כך צריך לשבור אבן זאת שאינה מניחתו לשמוע, וזהו ה'מעשה מצוה' של יראה. כשמכיר כח יצר זה האורב לו בפנימיותו, ועובד על עצמו להיות שומע, לשבור האבן שבקרבו ושיהא לו לב רגש, זהו מעשה של 'את ה' אלקיך תירא' וכן הוא ה'עשה' המצוה המעשית של היראה, להכיר שמצב לבו הוא אבן. ובכלל עבודה זו של 'את ה' אלקיך תירא' הוא ג"כ לעסוק במעשים שמביאים יראת שמים ישר אל לבו, וזה מה שאמר רבינו יונה שהמעלות הגדולות נמסרו במצות עשה, היינו שהוא עוסק בה לקיים את ה' אלקיך תירא…
[מעשה המצוה ע"י כח המחשבה]
אמנם צריך לדעת מה הם אותם כלים רוחניים, וננקוט דוגמא, הרמ"א בריש שו"ע פתח דבריו: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. ובמשנה ברורה שם הביא מהאר"י ז"ל שכתב שצריך לצייר נגד עיניו שם הוי"ה יתברך עם הנקודות של 'יִרְאָה' וזהו סגולה נפלאה ליראת שמים [ע"כ עפ"י המשנה ברורה]. וצריך להבין מהו ההסבר בזה. ולפי דברינו הוא מוסבר מאוד, דהנה נמצאים בתוך האדם כלים ומכשירים רוחניים שיש בהם כח נפלא עד מאוד וזהו כח המחשבה, כח המחשבה הוא הוא הכח הרוחני אשר בתוך האדם. אנו מזלזלים בכח זה כי איננו משיגים כלל את גודל הכח שלו. אנו מחשיבים לעצמנו יותר את מה שאנו עושים בידים או אפילו את מה שאנחנו מדברים בפה, אבל מחשבה נראית לנו כלום, וכדבר שאין בו ממש. אבל זו טעות גדולה ומרה, מפני שהכח היותר גדול וחזק שיש באדם הוא דוקא כח המחשבה, משום שכל מה שיותר קרוב לרוחני כך יותר גדול הכח שבו.
וזהו עומק הענין של מצות היראה, את ה' אלקיך תירא, והעבודה לזכות לאותה מעלה היא עבודת המחשבה, שהיא עבודה עם הכלים הרוחניים שיש בקרבנו, וזהו העסק והעשיה של מצות היראה. והאר"י הקדוש מגלה לנו שכדי להביא את היראת שמים אל תוך הכלים הפנימיים של האדם לתוך מקום שיש בו אל זר, הוא אם יצייר ויחשוב אותיות שם הוי"ה במחשבתו עם נקודות 'יראה', שזה כח גדול, שהרי הוא מביא את הקב"ה לתוך תוכו ובזה מבטל את האל זר, שהמחשבה יש בה כח גדול זה, לבטל את האל זר. וזהו מצות עשה גמורה כמו כל מצות עשה, להביא יראת שמים לתוך לבו, והדרך לזה היא רק ע"י כח המחשבה, שע"י מחשבתו הוא מביא הקב"ה לתוכו, וזה כח נפלא מאוד שאין לשער השפעתו. וזוהי מצוה מעשית של מחשבה בבורא עולם, זה מביא יראת שמים, ובזה מקיים מצות 'את ה' אלקיך תירא'…עכ"ל הרב ישראל אליעזר קנריק זצ"ל.
למטר השמים תשתה מים – בארץ ישראל ההנהגה הניסית תמידית
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק. וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם. אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה. (דברים י"א י'-י"ב)
בספר פנינים יקרים (ח"ב דרוש י"ז) כותב הרב שמעון בצלאל ניימאן[10] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:
…כשישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט עליהם בשתי עינים. וכשאין עושין רצונו של מקום, מביט עליהם בעין אחת. והיינו כשעושין רצונו של מקום יש לו שתי הנהגות, הנהגת הנס, עם הנהגת הטבע. וכשאין עושין רצונו של מקום, הנהגתם רק בעין אחת, הנהגת הטבע. והנה המפרשים (האלשיך הקדוש בפרשתנו על הפסוק (ז' י"ג) ואהבך וברכך ד"ה עוד יתכן[11]) כתבו במאמר חז"ל (מועד קטן כ"ח ע"א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא. דזה דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל השגחתו יתברך חופף עליהם, ואינם תחת המזל והטבע, וכך כתוב ביערות דבש (ח"ב תחילת דרוש י"ד, ויסודו בדברי הרמב"ן ויקרא אחרי י"ח כ"ה)…והנה באמת גם בחוץ לארץ לפעמים נתעורר הנהגה הניסיית, וכמו שכתבו הקדמונים דבעת שנעשו לאבותינו ניסים בזמנים מיוחדים כגון פסח ובשלשה רגלים נתעורר אז גם ג"כ בחוץ לארץ הנהגה הניסיית. ופירשו בזה מאמר חז"ל (מגילה פרק ב' משנה ג') הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובתו. רצו לומר כשאומר שהנס היה רק אז, למפרע, ולא להבא, אינו יוצא ידי חובתו. דבאמת יום שנעשה בו נס, הנס הוא לדורות, בעת שהגיע אותו יום, וכמו שנאמר (אסתר ט' כ"ח) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, עיין שם ובמאור ושמש (תחילת רמזי פורים).
ונודע דשם 'אלקים' הוא הנהגת הטבע, ושם הוי"ה הוא משדד הטבע, והוא הנהגת הניסיי. וזהו שאמר הכתוב לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם… וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ … דהיה הכלתחת הטבע. [בפירוש דברי חז"ל (בבא מציעא פ"ו ע"ב)] בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם. דרגל הוא הסיבה והטבע. רק לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם, דהכל בזכותא תליא. ואמר אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ, עיני דייקא, לא כחוץ לארץ דרק לעתים מיוחדים יזדמן בה הנהגה הניסיית. אבל ארץ ישראל ה' יתברך משגיח בה תמיד בשני עינים, הנהגה הטבע והניסיית, שעל זה מורה שני השמות, ה' אלקיך, מראשית שנה עד אחרית שנה, הנהגתה לעולם גם בהנהגה הניסיית…עכ"ל הרב שמעון בצלאל זצ"ל הי"ד.
להפטרה
משל הנלמד ממלאכת החייטות לאהבת הקב"ה את ישראל
הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד (ישעיהו מ"ט ט"ז)
בספר העוסק בביאור ההפטרות עין צופים לרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי[12] זצ"ל הי"ד כתב על פסוק זה: כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר תהיה אצלם תמונתם לאיש מרעהו, שכן ברעי איוב מצינו (עפ"י בבא בתרא ט"ז ע"ב) שהיה צורת כל אחד חקוקה להם, כמו"כ חקק הקב"ה תמונת ישראל אצלו בכיכול, כדאיתא (ברכות ל"ב ע"ב) שנים עשר מזלות ברא הקב"ה ברקיע כנגד י"ב שבטים. גם צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד (חולין צ"א ע"ב). עוד יש לפרש ביאור בזה, כאשר במקרא שלמעלה דיבר מזה שכנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה שמא יזכור לה מעשה העגל, ובאת התשובה 'גם אלה תשכחנה' רצה לומר כי ישכח מעשה העגל, יבאר ויפרש במקרא הזה הטעם על זה, מפני מה לא יזכור מעשה העגל.
למשל אם אצל חייט אומן נזדמן שעשה חסרון בהסחורה אשר הביא אצלו אחד מבעלי הבתים לעשות מהסחורה בגד, אז אם האומן חכם יחתוך את הסחורה במידת הבגד, ויתקן שהחסרון והנקב שעשה בסחורה יהיה במקום שאין רואה, כמו תחת הזרוע ויהיה היזק שאינו ניכר. ואם האומן עוד יותר חכם אזי יעשה במקום הקרע כפתור או כמין בתי כיס כמנהג אנשים החשובים, ומהקלקול נעשה תקון. [הנמשל] ובאופן זה יאמר הקב"ה קלקלתכם היא תקנתכם, וכמאמר חז"ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה כי אם להורות תשובה לרבים, ואם כן מקלקול של מעשה העגל נעשה תקון. וזהו הביאור הן על כפים חקותיך, עפ"י מאמר חז"ל (פסחים קי"ט ע"א) וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א' ח') זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה, והחסרון נחקק על כפים להורות תשובה לרבים וקבל אותם. עכ"ל הרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד.
נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000 Ybarkai6@gmail.com
[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
[2] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו. בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).
[3] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)
[4] על הכתוב (דברים כ"ט ד') וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם…
[5] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – י"ז בתשרי חוה"מ סוכות תשל"ח אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.
בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק.
כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)
[6] להזכירנו שהמחבר חי בתקופת חושך צלמוות השואה, אמנם הוא זכה לצאת ממקום גיא ההריגה מבעוד מועד, אבל הוא חי היטב את דבריו שכתב בתמצית דם לבו לעיל.
[7] המאמר לקמן מובא עפ"י הספר שער אלחנן שמביא את קובץ מאמרים בשלימותו, ומוסיף ומבאר בו הארות, מקורות ומאמרים שלמים בנושאי הספר. הספר בשני כרכיו נערך ונכתב ע"י הרב נפתלי זלנגוט לייקוואד תשע"ז הוצאת מכון סופרים ארה"ב.
[8] בהערות שער אלחנן בספר עמ' רל"ג כתב: וראה בקובץ הוספות (עמ' קכ"א) ובספר הזכרון לרי"א הלוי (עמ' שנ"א) שהביאו שדברים אלו דרש רבינו בברלין באחת השנים שקדמו למלחמת העולם השניה, ורימז רבינו בדבריו באותה שעה למדינת גרמניה הארורה, שאף היא נתהדרה בכל המעלות הללו בחכמה ודרך ארץ, אך חסרה לגמרי יראת אלקים, ורמז על הסכנה הנוראה העלולה לצמוח ממנה, ולא עבר זמן רב ונתגלה לעין כל עד כמה צדקו דבריו הקדושים.
[9] בראשית דברי אכתוב כי למעשה לא הכרתי כלל את הספר, גם שמעו של מחברו לא נודע לי עליו דבר בלתי אותו יום שגלגלה ההשגחה והספר הגיע לידי, וממש התפלאתי והתפעלתי על גדלות המחבר שכלל לא ידעתי ממנו, והוא נתגדל אצל גדולי עולם מהדור לפני השואה, ובראשם החפץ חיים זיע"א, רבי אלחנן וסרמן, רבי ברוך בער ליבוביץ, ורב אהרן קוטלר זכר צדיקים לברכה. לכן חשבתי להביא בהרחבה מתולדותיו שנכתבו בתחילת הספר. (ומגלגלין זכות ע"י זכאי, שהספר הגיע אלי בזכות ידידי היקר והטוב הרב צבי פישר שליט"א, ואכמ"ל). הספר נדפס בהוצאה פרטית, כנראה בארה"ב.
הרב ישראל קנריק זצ"ל (תרע"ח –א' במרחשון תש"ן) נולד בגרמניה, אביו היה חסיד דז'יקוב (הוא ואמו נעקדו על קידוש ה' בשואה) בצעירותו שלחוהו הוריו למקום תורה מחוץ לגרמניה, לישיבתו של מנהיג הדור החפץ חיים בראדין. החפץ חיים קיבל בחמימות ובהתרגשות את הנער הצעיר מגרמניה (שבתפיסתה היהודית תורנית היתה שונה לחלוטין מהישיבות באירופה) העריך מאוד את הנער שעזב את תפנוקיה המודרניים של מקום ממנו הגיע, ובמיוחד מביתו שהיה בית עשירים, למקום העוני והדלות של ראדין. הוא התגורר בדירה שכורה, ובאחת השנים שהרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד הגיע כדרכו לחודש אלול ולימים הנוראים לשהות במחיצת רבו החפץ חיים, והאכסניה הרגילה שהיה מתאכסן בה היתה תפוסה, גר בדירתו של הבחור ישראל קנריק, אח"כ נקשר עמו. לאחר שלש שנים הלך ללמוד בישיבה בקמניץ, בה למד כארבע שנים במחיצתו של רבי ברוך בער זצ"ל.
[תקופת השואה והגעתו לארה"ב]
בשנת תרח"צ חזר לבקר את הוריו בגרמניה, המצב כבר היה קשה מאוד (חמש שנים לאחר עליית הצורר האשמדאי הנאצי ימש"ו לשלטון) לישיבתו בליטא לא יכל כבר לחזור לכן נסע לישיבת מיר, שכעבור כשנתיים ברח עם תלמידיה ליפן. (בדרך הבריחה עברו ליד השגרירות האמריקאית ברוסיה, נכנסנו לברר האם יש להם איזהו דבר דואר, ואכן המתינו לו ולאחיו שהיה אתו אשרות כניסה לארה"ב, בהמשך מסעם השתמשו בהם לאחר שהגיעו ליפן. לא ניתן כעת לפרט כאן את פרטי ניסי הניסים של השגתם את הויזות שבעזרתן שלח ה' יתברך ישועתם, ובעצומה של מלחמת העולם נסע עם אחיו לארה"ב, בתש"א). בהגיעו לשם נכנס ללמוד בישיבת תורה ודעת, ולמד אצל הרב שלמה היימן זצ"ל. באותה תקופה נסע ללמוד אצל הרב אהרן קוטלר זצ"ל, וכשהוא פתח את ישיבתו בליקווד הצטרף אליו. בתקופה ההיא הסתכלו על אברכים הלומדים במשך כל היום לאחר נשואיהם, כמשוגעים, והם נזקקו לתקיפות דקדושה גדולה לא להתפעל מהרוח המצויה הצוננת ששררה. כשבע שנים למד אצל הרב אהרן קוטלר והוסמך לרבנות ולדיינות על ידו. באותה תקופה למד חברותא עם הרב שמחה זיסל ליוואויץ זצ"ל (בנו של רבי ירוחם ממיר) והם למדו שיחות של רבי ירוחם שהיו עדיין בכתב יד, ולאחר מכן הודפסו בספר דעת חכמה ומוסר.
[הקמתו את הישיבה בניו ראשעל]
כל ימיו ביקש לפתוח ישיבה, וכשרצו לדעת, מה טעם שרצה לבנות ישיבה עם כל הקשיים הכרוכים בהקמתה והחזקתה, השיב שהוא ראה עצמו כאוד מוצל מאש, ולא ניצל בזכות עצמו אלא כדי שיהיה עליו 'חיוב' למסור לדור החדש באמריקה את מה שקיבל מרבותיו ומהישיבות הקדושות, את מסורת דור העבר שעלה באש, מסורה בשלימותה בלי שינויים, הן ביגיעת התורה הן במוסר והן בעבודת התפילה.
עוד אמר שרצה ללמד את הדור הצעיר לנצל ולפתח את כח המחשבה, וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול. [באידיש: רצה ללמד לדור הצעיר שני דברים, דבר ראשון – צו טראכטען (לפתח כח המחשבה) ושנית 'צו טראכטען וועגען א צווייטער מענטש' (וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול)] הישיבה עברה כמה 'גלגולים' עד שנקבע מקומה בניו ראשעל (מרחשון תשכ"ג) הישיבה נקרא אור המאיר ע"ש חמיו הגאון הרב מאיר כהנוב זצ"ל.
עבודתו החנוכית-רוחנית היתה מיוחדת מאוד, דבר שבא לידי ביטוי ביחודיות השיחות בספר שנכתב מתוך עמקות ומחשבה מקורית פוריה ומפרה מאוד, אך מושתת על מעיינות הקודש של המסורה מדורי דורות. לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) עשה נסיון להעביר את כל הישיבה לארץ ישראל, אך משלא הצליח למרות נסיונותיו הרבים 'לא התעצב ולא נפל ברוחו על עמלו שהיה לכאורה לריק, מפני שכונתו היתה כבוד שמים והצלחת תלמידים בתורה, וכשם שיקבל שכר על הדרישה כן יקבל שכר על הפרישה. כתב ספר חבלי משיח העוסק בעבודה הרוחנית של האדם להביא לתקופה זו. הספר יצא לראשונה בתשל"א ובשלישית בתשע"ב. במהדורה זו האחרונה נדפס מכתב המלצה שקיבל מהרב חיים שמואלביץ זצ"ל שהכירו עוד במיר לפני השואה, אך לא הדפיסו מחמת ענותנותו (הספר נמצא במאגרי הספרים הממוחשבים). אחיו הרב אברהם קנריק (שליט"א) הינו ראש ישיבת חפץ חיים בירושלים.
[10] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.
נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.
אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.
אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו. הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש, דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. המאמר הנ"ל הועתק ממהדורה חדשה ומשובחת שנעשתה בה עבודה רבה ע"י הרב צבי ברינער שוויץ (הספר נדפס בישראל תשפ"א) במהדורה זו טרח המהדיר לעטר את הספר במראי מקומות מדוייקים ורבים לאורך הספר, כמו"כ המאמר הנ"ל הוא מחלק דרשות שנמצא רק בחלק קטן מההדפסות הקודמות.
[11] מפאת גדלות המחבר וחשיבות דבריו אביאם בלשונו הקדושה, וכך כתב האלשיך הקדוש: עוד יתכן כיוון לומר, כי יאושר בארץ בשלשה מיני טובות גדולות אשר המה כוללי טובות העולם הזה והם בני חיי ומזוני. ועל החיים אמר, וברכך שהוא את עצמך וגופך הוא החיים והשלום. ועל בני אמר, והרבך וברך פרי בטנך. ועל מזוני אמר ופרי אדמתך כו'. ואל תתמה איך אתן אלו דלאו בזכותא תליא מילתא (מועד קטן כ"ח א). לזה אמר על האדמה כו' כי בה אין מזל, ומה גם לישראל כמאמרו יתברך לאברהם באומרו שהמזל מעכבו מלהוליד שילך ארצה כנען שאין מזל שולט שם (שבת קנ"ו א).
[12] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך. בתשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר,וממנה נערך מאמר זה עם מראי המקומות. בנוסף לעריכה חדשה והוספת פסוקי ההפטרה, נמצא חלק שנחשב כאבוד הודפס פעם יחידה בבילגוריה תרפ"ה ממעונות אריות הספדים על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, רבי דוד פרידמן מקראלין, וכן הרוגים ע"י רשעי אומות העולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.