סדר לימודו של החתם סופר, דרכו בתורה והוראתה / הרב יהושע ליב שילל הי”ד
א. כל מטרתו ותכליתו היה להורות דעה ולהבין שמועה לאמיתה של תורה לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.
הערה: הוא היה אומר רק על ידי דרישת וחקירת התלמוד ולעות יעף דבר על אופנו בהוויות אביי ורבא לבחורים צעירים תצא תורה אליבא דהלכתא והמה מחכימים את רבותם (תולדות משה). והיה מרגלא בפומיה כמו שאמרו חז”ל באבות ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, מי שמייגע בלימוד שילמוד רק הרבה ואינו מייגע לחדש חידושים, זה אינו מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזק לעצמך שתאמר שלך היא (חוט המשולש).
ב. בעת החילו ללמד מן המשנה עשרת מונים כאילו לא למד פרק זה מעולם. וכן עשה בין שלמד בד בבד קודש בין שלמד ברבים. וכאשר שאלוהו על זה השיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, בכל יום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים. ורק לכך נוצרתי ללמוד עם בחורים להרגילם לעיון התלמוד ופקודתו זאת שמרה נפשי למען ידעו דרך הלימוד וממני יראו וכן יעשו.
הערה: כן כתב בספר “תולדות משה” (וממש קיים בעצמו ונתקיים בו מה שכתב בחידושיו לנדרים דף נ”ה ע”א “כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל”, דמה שניתן לו במתנה פירוש שעל ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכוח שכלו שהקב”ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. אך אפשר שישיג היום וישכח מחר, כמתנה על מנת להחזיר. על כן אמר “נחלו אל” שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק. והיינו “כנהר שאינו פוסק”. עד כאן לשונו. ועיין גם בקרית סופרים, היינו ההקדמה לחידושיו על מסכת חולין, שכאשר היה לומד עם תלמידיו ועלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן, היה מפסיק בלימודו וגעה בתפילה “אהבה רבה אהבתנו ה'” וכו’, כי זה היה אצלו כהפסק מעבודתו הגדולה שהוא צמצום שכלו הרחב כדי ללמד).
ג. בכל התחלת הזמן טרם נשא דברו בשיעור הו”ת הייתה מלתו על לשונו בדברי אגדה במוסר השכל ללמד ארחות חיים לבני הישיבה (והיא הנקראת עד היום פתיחה). ומאוד הזהיר אותם שלא יתגאו בלימודם ויתעטרו בנימוסם ובמדות טובות, ויהיו דוברי אמת בלבבם להיות תוכם כברם ויתרחקו מאוד מאנשי שקר ומרמה אף אם מבני תורה המה.
הערה: וכן כתב בספר “נגיד ומצוה”, צריך ליזהר מן הגאווה, ובפרט בעניין ההלכה, כי גדול כוחה והגאווה בזה הוא עוון פלילי.
הערה: והיה רגיל לצוות להם ללמוד ממנו האיך הדביר הוא משנאיו תחתיו, מימי לא נצחתי אדם, ועל ידי זה מימי לא נצחני אדם (לקוטי חבר בן חיים במכתבו). ועיין בס”ח אות קס”ג.
הערה: כתב בספר “חוט המשולש” אם היה בא אליו אחד אשר הכיר בו כי מינות נזרקה בו, גילה לסביביו כי בכל פעם שהאיש הזה הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו מטמא רחמנא ליצלן.
ד. קודם לימוד השיעור פתח פיו בחכמה ללמוד ספר חובת הלבבות לערך רביעית שעה כדי להלהיב לב תלמידיו ליראת ה’ ולא דילג אפילו הקדמת המתרגם הן לשער היחוד והן לשער הבחינה. ולא למד עמהם שום מוסר אחר, רק מספר זה, אבל ציווה להם להגות גם בספר מנורת המאור המלוקט מאגדות חז”ל, וגם הוא בעצמו למד עם בנותיו מספר זה.
הערה: וידוע כי היה רגיל לומר לתלמידיו תאמינו לי כי ביום שאין אני לומד מספר מוסר אני מרגיש בעצמי הצטננו ביראת ה’ (חוט המשולש) (ועיין גם ב”עבודת הקודש” ב”צפורן שמיר” שהזהיר על זה מאוד. וכן כתב בספר “לב העברי” שהעיקר להרהר בתשובה קודם הלימוד שלא יהיה בכלל “ולרשע אמר מה לך לספר חוקי”, ויבקש מאת ה’ “לב טהור ברא לי” וכו’, “אחלי יכנו דרכי” וכו’ “יהי לבי תמים בחקיך”. ועיין גם בספר טעהמ”נ בשם “הנהגות ישרות” דהעומד בתפילה ולא הקדים תשובה לתפלתו, עליו נאמר “מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי”. ובזה יש לומר מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע”ג) “עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם”, דבבבא מציעא דף פ”ן נתנו חז”ל מזה לסימן דרב אשי ורבינא היו סוף הוראה). ובכל זאת לא היה דעתו שישקדו כל היום על ספרי היראה והמוסר, אלא הזהירם לאמר “יוקח נא מעט מים”, “מים”, דהיינו המידות המביאות אותנו אל התורה רק מעט בכל יום ויום. אבל העיקר “ואקחה פת לחם”, לחמה של תורה להיות משוננים בדברי תורה (חבר בן חיים במכתבו). והיה רגיל לפרש מה שכתוב “אין להקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה, שכל ד’ אמות שהולך ופוסע האדם יהיו מיוסדים על פי ההלכה. ו”ד’ אמות” מלשון “יש אם למקרא”, היינו יסוד ושורש והד’ אמות המה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (חוט המשולש).
הערה: פעם אחת מצא את בנו הכתב סופר זצ”ל בבחרותו שהיה עוסק בספר “ראשית חכמה”, אמר לו “הנח זה בני בימי בחורותיך (שם).
ה. אחר לימוד חובת הלבבות אמרו התלמידים האבלים קדיש דרבנן, ורק קדיש דרבנן זה הניח להם. אבל בכל שאר לימוד השיעורים אמר הוא בעצמו הקדיש.
ו. דרכו היה ללמוד מסכתא על הסדר ולא לדלג ממסכתא למסכתא או מעניין לעניין. ולמד שיעור זה (שיעור עיון) שלש פעמים בשבוע. ביום ד’ חזרו התלמידים על למודם. וביום ה’ קודם חצות היום היה הנסיון בשיעור השבוע.
ז. בעת הציע השיעור כל סברא שאמר מדנפשיה וכל יישוב קושיא ושאר חידוש שהעלה מיד חזרו התלמידים על דבריו בין כולם (ובהמשך החזרה הזאת פלפלו עמו התלמידים המופלגים) וכן נעשה ונשמע אף בשעת הדרשה בבית הכנסת, הן באגדה הן בשמעתתא, כל דבר ודבר חזרו ושנו הקהל והתלמידים (אשרי עין ראתה אהבת התורה הזאת).
ח. מאוד היה מקפיד על חזרת הלימוד תמיד, וגם הוא בעצמו חזר על כל שיעור שלמד עם תלמידיו ד’ פעמים בכל יום.
הערה: ורמז לתלמידיו במה שכתבו חז”ל על רבי שמעולם לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, הצנו בחריפתו מרמז על הלימוד למסבר, וחזרת מרמז על הלימוד למגמר, שצריך לחזור על הלימוד פעם אחר פעם כדי לאוקמי גירסא (חשן המשפט). (ועיין בחידושיו לחולין דף ז’ אחר שהאריך בעניין החילוק והפלפל בחריפות בדרך הישר והיפוכו, כתב וזה לשונו: אמרו חז”ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול כחמור למשא בדברי תורה. והעניין כשור לרדיא המשדד עמקים. וכרוב ותני, מעיין ודולה מים מבארות עמוקים, הוא החריפות. ואחר שבירר שמועותיו וטחן וברר לסולת, סולת נקיה, יהיה כחמור למשא, לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש במישור, אחר כך בעליו יבצור ויזמיר וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין הדרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ובמזרה, אבל “לא תחריש בשור ובחמור יחדיו”. ה’ יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ”ל, אלא הם שסו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידיהם, ואני עני וכואב, מקום הניחו לי להתגדר בו. וה’ הטוב יכפר בעדי. עד כאן לשונו הקדוש.
הערה: כאשר הספיד עליו הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצ”ל הזכיר בשבחיו שקרוב לארבעה פעמים למד כל הש”ס בעיון (אבני בית היוצר). ועיין עירובין דף נ”ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה שנמצא ביד הכל ד’ פעמים.
ט. צהלתו תמיד בפניו גדלה עד מאוד בעת לימודו, שהיה לומד בחדווה ודביקות נפלאה אין לשער.
הערה: בספר חוט המשולש וש”מ מספרים מזה שגם בעת שהיה לו חולה בביתו לא עלינו אשר התמרמר עליו התפלתו מקודם, כיון שהתחיל ללמוד לא היו מרגישין בו שום עצבות כלל וכלל (עיין בספר “נגיד ומצוה” שמידת העצבות מגונה מאוד ובפרט להשיג חכמה והשגה כי אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה. וכן כתב בספר דרך החיים כי שמעתתא בעי צלותא).
י. כשחזר לביתו אחר לימוד השיעור היה מוכרח להחליף את הכתונת מרוב הזיעה מחמת לימודו ביגיעה.
הערה: עיין בספר “נגיד ומצוה” שכתב ראיתי למורי ז”ל כשהיה קורא ההלכה בין החברים שהיה מקשה בכוח עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי לו למה היה עושה כן. והשיב כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות וכו’, ולזה צריך שיטרח האדם מאוד. ועל זה נקראת התורה “תושיה”, מתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כח להתישו.
יא. הזהיר תלמידיו תמיד שיתבוננו בדבריו היטב כי על הרב להציע כל אשר יעלה ברעיוניו. אמנם התלמיד צריך שתהיה בו מדת נפה (השנוייה בפרק ה’ דאבות) שמוציאה את הקמח ופולטת את הסולת. ככה יבררו להם מחידושיו דברים המסולתים.
הערה: והיה אומר להם נוח לי שלא תאמרו שום חידושי תורה בשמי, מאשר תאמרו בשמי כל אשר שמעתם ממני.
יב. אמנם הזהיר אותם גם כן שלא ישליכו הקדמותי מכל וכל, כי לפעמים תצלח להם הקדמה אחת בעניינים אחרים אשר לא עלו על דעתו.
הערה: ובספר חבר בן חיים מביא למשל על זה דברי קדשו מה שהיה רגיל לפרש בפרשת נח: “את קשתי נתתי בענן”. “קשתי” הם ראשי תיבות “קדושתי שם תורתי ימיני”. ויגעתי ומצאתי דבר נפלא אמרו רז”ל מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ולמדו זה במדרש איכה מפסוק “סכות בענן לך” עיין שם. וזה נראה כוונת הטור אורח חיים שכתב שבשעה שישראל אומרים בסוף התפלה “עשה למען שמך” וכו’, נעשה רעש גדול למעלה בין העליונים. והעניין דמאחר שננעלו שערי תפלה, בעוונותינו הרבים, אנו אומרים אם גם תפלתנו לא עשתה רושם, מכל מקום “עשה למען שמך” וכו’. וזה רמוז במקרא “את קשתי נתתי בענן”, “קדושתי שמי תורתי ימיני” נתתי בענן בעת שהיה “סכות בענן לך מעבור תפלה”. תאמרו עשה למען קדושתי שמי תורתי ימני. עד כאן לשונו. (ואגב נזכיר כי כעין בחינה זו כתב בספר “נחלת יעקב”, “והיה בענני ענן על הארץ”, רצה לומר שאף אם יגרום החטא חס ושלום שיהיה ענן על הארץ, דהיינו מסך המבדיל, לא יהיה כימי המבול שימנע את השפעת הקב”ה מכל וכל, רק “ונראתה הקשת בענן”, דהיינו שיהיו על כל פנים האור וההשפעה מפולשים דרך הענן שיהיה האור מכונה בשם “קשת”. עד כאן. ועל פי זה היה נראה לעניות דעתי לפרש מאי דכתיב בברכות דף ט’ ע”ב ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכו’, מאי קראה “ייראוך עם שמש”. ורצה לומר שהיו מתכוונים בתפלתם להעביר העננים המבדילים כדי שיוכל העולם לקבל אור השפעתו יתברך שמו בדמיון השמש ממש בלי שום מניעה ועיכוב, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום (תהלים פ”ד) “שמש ומגן ה’ אל לא ימנע טוב להולכים בתמים. המסדר).
יג. לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש והיה שם הערפל הרבה פעמים כל כך מרובה עד שאפילו הנרות לא היו יכולים לדלוק אבל בקיץ למד בבית הכנסת אצל ארון הקודש.
הערה: וידוע מה שכתב בשו”ת יו”ד סי’ רל”ד וזה לשונו: ה’ יודע כי עיני ראו בחו”ל דבר זה שהיו עומדים צפופים ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו.
הערה: לעת זקנתו אם רצה ללמוד או להתפלל בבית הכנסת היהו מזומנים לפניו שני ישראלים אשר הוליכוהו שמה בכסא סגור שקורין “זענפטע” וכבוד זה עשו לו גם כן אם היה לו ברית מילה בבית כנסת אחר (חבר בן חיים).
יד. בין מנחה למעריב ביום א’ ב’ וג’ למד עם בני הישיבה טור שו”ע וש”ך יו”ד.
טו. החידושים שחידש בכל שבוע היה כותב בקונטריסו ביום ד’ שלא היה לומד בו שיעור עיון, ולא יצא מפיו שלא כתב על הספר.
הערה: עיין מה שכתב בחידושיו למסכת שבת דף ק”א ע”ב, וזה לשונו: מה שנראה לי שנולד לן זה המנהג לחדש חידושים יותר מדאי וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז”ל שראו שכחה שגוברת בעוונותינו הרבים בעולם ואי אפשר לאוקמי גירסא. אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד, על ידי זה זוכר הכל. ומילתא דתמיה מידכר דכירא. והנסיון מעיד לנו על זה. ויודע אני בעצמי. ואם כן אף אם החידוש אינו נכון כל כך מכל מקום מועיל לשכחה. עד כאן לשונו הקדוש.
טז. אם קיבל שאלה נחוצה היה ממהר להשיב תיכף ומיד.
הערה: פעם אחת שאלו בנו הגאון בכל כתב סופר זצ”ל, על מהירות תשובותיו אפילו בעניינים חמורים, אז השיב לו, ידעתי כי לא דבר קטן הוא ושמעתתא בעי צלותא, אבל דע כי בכל דור ודור מעמיד ה’ איש על העדה להאיר להם הדרךולהתיר ספיקות שלהם. ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה’ מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וב”ה למדתי ככל הצורך וכוונתי בלתי לה’ לבדו, על כן איני חושד להקב”ה שיכשילני ח”ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם הראייה לפעמים אינו אמת, מכל מקום הדין אמת הוא (חוט המשולש). ועיין גם כן סוף דברי ההקדמה לשו”ת יו”ד במכתב קדשו בעניין זה ופירושו בקרא “כחצים ביד גבור כן בני הנעורים” וכו’ ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
יז. גדר בעדו שלא להשיב לשואל בהלכה שני פעמים בעניין אחד, אף אם השואל היה מפלפל אתו ובא כמשיב על דבריו.
הערה: כן כתב לתלמידו החביב הגאון מ’ ישראל דוד מרגליות ז”ל אבדק”ק פיזונג (שו”ת מילי דאבות אהע”ז ו’ וחוט המשולש) ועיין תשובה מחתם סופר ז”ל נדפס בסוף חידושי כתובות מהדורה תנינא.
יח. מימיו לא קרא התהלות והשבחים אשר הללוהו ופארוהו בהם במכתבים הבאים אליו (אבני בית היוצר).
יט. יסד ותיקן חבורות חבורות לקבוע עתים לתורה, הן לבעלי תורה והן להמון עם. גם תיקן חברות להחזקת תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם ובפרט להחזקת בחורי חמד דישיבתו.
הערה: ראה זה מה שכתב בחידושיו לחולין דף כ”ה ע”ב אמרו חז”ל אבוקה להבדלה מצווה מן המבחר, פירוש “אבוקה” דביקות וחביקה כמו שכתב רמב”ן ויאבק ויחבק עיין שם. והדביקות ישראל זה לזה היינו אבוקה וחבוקה מצווה מן המובחר להבדלה מן האומות ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
כ. ביום ד’ וה’ למד פרשת השבוע עם פירוש רש”י והרמב”ן.
הערה: גלוי וידוע איך הפליג בכל עת את הרמב”ן זצ”ל ופירושו על התורה. וכן ציווה בצוואתו ללמוד התורה עם פירושו. וכתב בספר “שירת משה” שמעתי מפי תלמידו הגאון חבר בן חיים ז”ל שמעולם לא הלך מלימוד פירוש רש”י שלמד החתם סופר עם תלמידיו שלא זלגו עיניו דמעות מקדושת קול לימודו. גם בלמדו פרשת תרומה או תזריע.
כא. בין פסח לעצרת למד עמהם מסכת שבועות כולה.
כב. מר”ח אדר עד ר”ח ניסן למד מסכת מגילה כולה, והיה דרכו ללמוד עד הפורים עד “מאי מברך”, והשורות “מאי מברך” היה לומד ביום הפורים וחידש בכל שנה איזה דרוש במאמר זה.
כג. אחר לימוד הזה שב לביתו ולמד שיעור אחד עם בחור שבביתו והיה מנהגו שהבחור אמר לפניו שיעור מש”ס בפנים והוא שמע דבריו, וכשלא אמר הסימן שנאמר בגמרא (כגון שסד”ך סימן) גער בו לומר גם זה (וכמו שכתוב בשל”ה שיש בהם סודות נעלמים) ועוד הקפיד שלא לומר בלילה הדין כך וכך בשלחן ערוך, אלא שהלכה כך וכך, שאין מזכירים בלילה לשון ‘דין’ (ש”מ).
כד. העיד על עצמו שמיום הגיעו לכלל עשרה שנים לא הלך ד’ אמות בלא דברי תורה, וגם לא עבר עליו יום שלא חידש חידושי תורה.
הערה: הרבה פעמים אמר, הקב”ה נתן לי ג’ חושים, אני מדבר עם בני אדם ובתוך כך אני חושב גם כן באיזה שו”ת ואסדר ג”כ השיעור לבני הישיבה או איזה דרשה בדברי אגדה.
כה. כל דבריו אפילו שיחת חולין שלו היה במדה במשקל ובמשורה כאדם המספר מרגליות.
(מנהגי החתם סופר, פרק ב)
הרב יהושע ליב ב”ר משה שמואל וחנה שילל, נולד בפרשבורג בשנת 1885. רבי משה שמואל, בעל ספר “ששים אלף”, היה מגדולי תלמידי ה”כתב סופר” ושימש בביתו רבו כ”הויז בחור” במשך שמונה שנים. רבי יהושע ליב, בנו, היה תלמידו של רבי עקיבא סופר, בעל ה”דעת סופר”. הרב יהושע שילל היה משנת תרע”ג (1913) אב”ד פעזינג (הסמוכה לפרשבורג, סלובקיה) והגליל, ומחבר הספר “מנהגי בעל חתם סופר” עם צוואתו (הוצאת “צעירי אגודת ישראל”, פרשבורג, תר”צ), המחולק על פי סדר הזמנים וחודשי השנה, עם הערות ומקורות וביאורים משלו. הספר זכה בהמשך למהדורות רבות. שימש כמגיד מישרים בווינה. נשא לאשה את רבקה לבית גלבר, מפרשבורג [ממשפחת אשתו של רבי שמואל הלוי וואזנר]. היה מתייעץ עם מורו ה”דעת סופר” בהכרעות בהלכה ובבירור תוקף תקנות הקהל. הממונה על הגיטין בבית דינו של רבי יהושע ליב היה הדיין רבי ישעיהו קאליש הי”ד.
זמן קצר לפני פסח תרצ”ט סיפחו הגרמנים את חבל הסודטים, ובתוכה גם את העיר פעזינג. עם כניסתם הגרמנים לעיר הם הכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל ואת ראשי הקהל להוציא מבית הכנסת את השולחנות והספסלים, לשבור ולשרוף אותם מחוץ לעיר. עם החמרת המצב בעיר, בשלהי חורף תרצ”ט, נאלץ לעזוב את עירו בשל התנכלות הגרמנים אליו, ועבר לעיר פרשבורג. ולמרות זאת, היה חוזר לפעזינג מידי כמה ימים לשמור על קשר עם אנשי עדתו, לפסוק עבורם ולתמוך בהם בימים הקשים. בהמשך העלו באש את בית הכנסת בשבת, ובמוצאי שבת היכו נמרצות את כל ראשי הקהל ותלשו באכזריות בידיהם את זקנו ופיאותיו של הרב יהושע ליב שילל. יהודי פעזינג הוגלו לפרשבורג, ומשם גורשו בשנת תש”ב. הרב שילל גורש לאושוויץ, ונשלח שם לעבודת פרך, עד שאזלו כוחותיו והוא נפטר בשנת תש”ד. כל ששת ילדיו נספו. רק בת אחת שרדה את תלאות ימי השואה, אך היא נפטרה זמן קצר אחר כך מחולשה ומחלה.
מספר מכתבים מאת הרב שילל נמכרו בעבר בבית המכירות הפומביות “גנזים”.. ניתן למצוא בהם גם מכתב שנכתב בתקופה בה שהה הרב בפרשבורג ובו מוזכרים ההתעלליות שחוו, החששות מהמשך הצרות, קשיי הפרנסה, הדאגה לבני משפחתו, הציפייה לקבלת רישיון עלייה והתוכניות לעלות לארץ ישראל ולמצוא בה את המנוחה והנחלה. באדיבות בית המכירות “גנזים”, הקלדתי את המכתב והוא מובא כאן לפניכם:
ב”ה ביום ה’ לס’ ונוחה יאמר בשנת אחיש ישע לפ”ג יע”א
החיים והשלום וברכה מרובה עד בלי די ממי שאמר לעולמו די לכבוד אהובי רב חביבי וידיד נפשי הה”ג המאוה”ג וכו’ כש”ת מוה”ר ברוך קונשטאדט שליט”א בתוככי ירושלים תובב”א.
הנה שמעתי מכבוד בית אמך היקרה תחי’ כי כבר היה בדעתך להשיב לי על כרטיסי אשר שלחתי לך, רק נעלמה ממך כתובתי העכשוי, ע”כ אבוא לכתוב לך עוד הפעם שאני יודע תוכן הדברים אשר ערכת עבורי במכתבך אל בית אמך הי”ו. ממקום כתבתי הזמן בראש הגליון אתה רואה כי אף שחלפו כבר שני חדשים מאז שעברו עלינו המים הזדונים בעוה”ר, עדין אנו יושבים פה בגולה ומצפים לישועת ה’ ית”ש הקרובה לבוא, ועדיין הדבר תלוי ועומד אם לחזור או לא. באמת יש שם עבר ב”ה מנוחה כי העריצים הסקריקין כבר עזבו את המקום, אבל בהיות שהאנשים הדרים שם הנוסעים לדגליהם ברוח היום ראו את כל המעשה הנורא – ואין צדק ואין משפט – מתפחדים עוד תמיד ממקרי הזמן שלא יתרגשו עוד הפעם ח”ו. וע”כ רבים מבע”ב האמידים נסעו משם והנשארים גם הם טרודים במחשבותם ללכת אל מקום שהרוח נושא אותם. ואם לא יתהפך הגלגל במהרה אי”ה אזי תתפרד חבילת הקהלה ולא ישארו שם רק העניים שאין יכולת בידם לעקור דירתם אל מקום אחר היותר בטוח למראה בני אדם. – ואם גם עד עתה קבלתי את ספוקי – כאשר קבעו לי מראש השנה הזאת למספרם במיעוט ר”ן כתרים מבשנים קדמוניות דהיינו סך י”ג מאות – כ”ז הי’ בדוחק גדול מיגיעה רבה כידוע לו, והם מסתפקים אם יהי’ באפשרותם לשלם עוד סך זה בחדשי’ הבעל”ט. ואם הייתי יודע שעכ”פ תהי’ כאן המנוחה קבועה בעה”י ואין לפחוד ממאומה, אזי גם פה אולי הייתי יכול למצוא איזה הכנסה בחצי שיעור דחזי לאיצטרופי עם הסכום המועט אשר אני מקבל תמיכה מהרשות ועם מה שמשתכרות כאן בנותי תי’ – אבל הנסתרות לה’ א’ ומי יודע מה ילד יום לטוב ולמוטב, עכ”פ ערכתי בקשה להשיג רשיות לעלייתי לאה”ק תובב”א אם גם איני יודע מהיכן ירק זה חי שם. ונא לחוות לי דעתך בזה אשר כבר באת ב”ה אל המנוחה – אם אוכל לגמור הפסוק: ואל הנחלה – איני יודע, כי כאשר אמרו לי של”ע אין לך פרנסה קבועה, בכ”ז הראשון הוא העיקר ומאן דיהיב חיא יהיב מזונא.
עוד יש לי ספק גדול אם נוכל להוביל עמנו את הילד החולה ל”ע, כי זוגתי הרבנית תי’ בשום אופן אינה רוצה להיפרד ממנו – ובעניין עלית שני בני שי’ כבר בקשתי שיותן להם רשיון להתקבל בישיבה באה”ק תובב”א וכתבו לי ממרכז אגדת ישראל: וז”ל “בניו אינם יכולים לבוא אתו על רשיונו מפני שכולם הם למעלה מגיל 18 שנה, וראוי שימסור למישהו ממכיריו כאן לסדר עבורם את התעודות הדרושות שנוכל להשתדל עבורם לחוד בתור בני ישיבה” – ע”כ אבקשך להודיעני בטובך מה לעשות בענין הזה, כמה גדול הסכום הצריך לערב עבורם ואולי אמצא בעזה”י איזה איש אמיד אשר יעשה זאת לטובתי – וכולי האי ואולי. גם אתה תוכל לעשות דבר בזה להחיש הרשיון כי רבים אומרים מי יראנו טוב לשלח את הבנים במוקדם האפשרי. זוגתי תי’ בקרה את אמך היקרה שתי’ וראה כל התמונות ששלחתי, ושמחתי בספורה כי מראיתך ב”ה בטוב וכי כבר שבת לאיתנך כבראשונה. כן נשמח תמיד לשמוע ממך ומכל ב”ב שי’ רק טוב תמיד.
בשבוע הזה הייתי ביום א’ בקהלתי לראות וליראות – עיין הם מתפללים בבית המדרש בביתי כי בהכ”נ שלנו פנוי מכל אין ספסל ואין בימה והכל נהרס ונידש עד לעפר בעוה”ר ואין ביכלתם לתקן עדיין המעוות – עתה קבלו איזה ספסלים ישנים מבהכ”נ כפר א’, אבל גם בהם הלב מתמרמר לאמר מה נורא המקום הזה, וה’ ית”ש ירים קרן עמו ישראל בקרוב בבי”א.
אני סוקר לידע מה יעשה בנך תלמידי היקר אלחנן משה נ”י אם יבוא אליכם בקרוב?
על חג השבועות קבלתי מכתב מבן אחות אשתך מענשעדע, והשתוממתי שאעפ”י שהוא כבר זמן ארוך בהכשרה שעדיין לא קבל רשיון לעלייתו. גם כתב לי שאחות אשתך האשה גוטמאן תי’ גם היא עדיין יושבת ומצפה לרשיון כזה.
אנו דרים כאן אצל גיסי ברוך קונשטאדט נ”י בחדר צר מאוד לפי שעה [בתשלום שכר דירה כמובן] אבל גם הוא מוכרח לעזוב את הדירה בחדש הבעל”ט, וממילא גם אנחנו נהי’ מוכרחי’ לבקש דירה אחרת עד אשר יערה רוח ממרום לידע מה לעשות ונשמח בישועת ה’ עולמים.
בעניין עלייתי הנזכרת למעלה שכחתי לאמור, שאנו חושבים שאם נקבל הרשיון אי”ה אזי הבנות בנותי תי’ תשמרו עוד כאן עד אשר נוכל להעלותם ע”י שידוכים הגונים בדרך לגלית בעה”י.
שוב אין לי להגיד חדשות ואצפה תמיד לבשורות טובות ונעימות מכם ובזה אסיים בברכה מרובה באה”ר ובדשה”ט גם מביתי לביתו אוהבך הנאמן <חתימת הרב יהושע ליב שילל>
% בול בי-דור בין לאומיי רצוף פה להצלת פארטא%
- Kunstadt, Bratislava…
אחר חיתום מכתבי אמר לי בני הב’ מאיר טובי’ נ”י כי כבר כתבי בענין הנשאל למעלה, שא”א להוביל עמנו בננו החולה – ה’ ירפאהו – אבל גם בזה אני חושב, כי אם אקבל הרשיון אי”ה אזי אוכל לנסוע לבדי ואח”כ משם אעשה כל האפשרות לקבל גם עבורו רשיון שלא על הסדר מפי טעם המלכות בעזה”י. ועכ”פ איני רוצה לוַתר על הצערטיפיקאט אם אקבלו.
בני שי’ שואלים אותך עוד, אם גם היהודים החרדים מדברים שם לה”ק בשפה ספרדית, ואם מן הצורך שירגילו א”ע בזה.
הערה: המידע למעלה לקוח מגיליון 32 של הביטאון “דורות”, תש”ע. אולם בדף עד שכתב הרב פרץ לוי, בן דודו של הרב יהושע ליב שילל הי”ד, נכתב שנפטר בטרזינשטאט בשנת 1943, ונספו חמשת ילדיו.
מספר הצפיות במאמר: 440
