חטא נדב ואביהו / הרב שמעון בצלאל ניימאן הי"ד

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.