מלחמת הצדק באור השקפת היהדות / הרב רפאל חיים הלוי לוונטל הי"ד

הפרובלים הסוציאלי בתקופה האחרונה – לקח שבי -מוחות ולבות של כל האנושיות. שאלות אחרות, אשר מעולם היו נקודת הריב בין אנשים ועמים, הושמו בצל בנוכחות שאלה זו. בסיבת פתרונה בפי אשר נמו מחוללי העובדים, נשתנה יחס בני־האדם לאמונות ודעות, הביאה אתה התקררות עד כדי כבוי לגמרי אש-האמונה שלהטה תמיד בלבות בני־אדם. אבל מאד הרבה יותר, הזיקה להיהדות בפרט, כי הנוער מהמוני העם כאשר רק הגיע אליהם השפעת הסוציאליזם, נתנכרו מתורת ישראל ונעשו לשונאים ורודפים המחללים ומבזים כל קודש. וזה, משום שאצלנו פועלת גם כן התכונה הקיצונית שלנו, אשר לא סובלת שום פשר או ויתור בדעות ואמונות. אצל העמים אשר מעולם ענייני הדת נפרדים מחייהם הפרטיים, והם אצלם שתי מקצועות מופרדים, אשר לא נשפעת אחת מחברתה, לא ניכרת כל כך ההתנגדות בין שייכותם לסוציאליזם ויחסם החיובי לדתם, "עבודת השיתוף" תמיד היה מצוי אצלם וגם בזה יש אצלם מקום לאלו שני הפכים בנושא אחד.
עם ישראל לשבחו, מעולם לא חילק מהותו להיות פושט צורה ולובש צורה, רק כל רעיון אשר האמין היה חדור כולו ממנו והתנהגותו על פיו הייתה חג-גוני בלי סתירות, משום זה עתה לדאבוננו תכונה זו פעולת על אלו הנשפעים מהסוציאליזם הקשור בשיטת המטריאליזם שיהיו עקביים ויכריזו מלחמת מצוה על התורה והדת המנגדת להשקפותיהם. מצדנו במלחמת ההגנה, להגן על קדשינו, צריכים לבוא מעשים של צדק, שיראו על הצדק התורתי, ולא רק דברים של בטול, ועל ידי זה יתגלה שוב כבוד התורה בעיני הנוער העובד, ויכירו כי רק בה מונח פתרון כל השאלות הכאובות, ולא צריכים לחפש אחריהם במקומות זרים אשר מאד מסוכנים לנו. מאמרי זה בעקרו פונה אלינו – לחוגים החרדים, איך לכוון מעשינו בעניין זה, ויהיו מעשים אלו מעצור בעד אלפי נשמות שלא ילכו לאבוד. לא טרחתי בזה להוכיח הפועלים איך שתורתנו וחז"ל מזהירים על הצדק, כי ההכרה בזה לא תלוי בהבאת מאמרים ואזהרות, רק פעולות ממשיות בהחיים יחליטו על ניצוח דעת התורה על דעות ושיטות אחרות, כי מה יכולים להוכיח מאמרים וצווים בעת שאנו מאמיני התורה לא מבצעים זאת בהחיים? תמיד יכריע יותר אצל הפועל צעד הכי קטן שיראה שעושים לטובתו, מאלפי אלפים ספרים מלאים אזהרות של צדק ומשפט לטובתו. ואם באמת יקר לנו כבוד התורה, צריכים אנו לגשם בהחיים מלחמת הצדק שלה, וזה יהיה המעצור וההוכחה היותר טובה לאמיתתה.
בתורת היהדות תופסים ענייני היחוסים בין אדם לאדם שיהיו בצדק ועל פי מדת האמת, היסוד היותר חשוב אשר עליו נבנה רובי חוקי התורה והמצוה. אף שבמספרם לא עולים רק אל איזה עשרות מצות עשה ולא תעשה בין התרי"ג מצות אשר התורה מכלת, עם כל זה שום חשיבות וערך לא יהיה בקיום רובי שאר המצות, אם ענין הצדק, שמעותיו אשר מרוויח, ירוויח בדרך האמת ולא בתרמות ועושק, יהיה נזנח אצל האדם.
הגאון בעל כתב סופר ז"ל מביא דברי המדרש רבה (שמות ל): 'ואלה המשפטים' הדא הוא דכתבי (תהילים צט) 'ועוז מלך משפט אהב', אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל תורתו מכם, למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין וכו'. עד כאן. ומבארם בהקדם מאמרם ז"ל 'תחילת דינו של אדם: נשאת ונתת באמונה' (ובשינוי לשון מובא בשבת ל"א., שיש אנשים העושים עושר ולא במשפט וכל ימיהם רק גוזלים וחומסים, אבל נגד זה הם מדקדקים בענייני מצות שבין אדם למקום, וכאמרת בעל 'תפארת שלמה' ז"ל 'ואנשי סדום רעים וחטאים (אבל) לה' מאד', בענייני שמים היו מדקדקים וחסידים ביותר…) וה' יתברך באמת שונא גזל בעולה, ומי שגוזל בהמה ומקריבה, שנוא הוא לפני ה' והקרבן אינו מקובל. כן כתיב 'בוצע ברך ניאץ ה", הרי שגזל סאה חיטים והפריש חלה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ. וכן בכל מצות אשר האדם עושה, כגון קונה לולב, שופר, ציצית וכדומיהם, בעבור כסף הבא לו שלא בצדק, שנוא הוא לפני ה' והמצוות לא מקובלות. לכן שואלים בראשונה את האדם 'נשאת ונתת באמונה' – אם כספו בא לו ביושר ובצדק, שלא גנב ולא גזל ולא חטף, רק נשא ונתן באמונה, כי אז כל מה שהרוויח כספו הוא, והצדקה והחסד ושאר המצות שקיים באמצעות מעות אלו חשובות הן לפני ה' יתברך ולמצות נחשבות. לא כן אם כספו בא לו בגזל ובתרמות, אין הכסף שלו, וכל המצות שקיים בעזרתם כאין נחשבו. ולמותר שוב הבקור והדרישה על שאר המצות אם קיימם, כי אף אם קיימם, לכלום יחשבו. וזהו כוונת המדרש, 'אם אין אתם עושין את הדינין נוטל תורתו מכם' – אף כשעשיתם שאר המצות וקיימתם אותם, יהיו כאילו לא היו, כי שמירת הדינים והמשפטים הם תנאי ועיקר לערך וחשיבות של קיום שאר המצות.
עם האמור נבין מה שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"א) שכל אדם העושה תשובה חייב להתוודות, ולומד זה מתשובה הכתובה אצל גזל ונאמרה בה וידוי 'והתוודו את חטאתם אשר עשו' – וזהו וידוי דברים. מדוע באמת לא נזכר ענין הוידוי בתקון שאר עבירות, כי אם רק אצל עברת גזל? ולבד מה שיפה ביאר בזה בעל חידושי הרי"ם ז"ל משום שכל העברות מקורם בגזל, כי גוזל כוח המסוים לדבר מצוה על ענין עברה, יובן לנו זה על פי דברינו, שבעברת גזל נכלל הרבה מצות, והיא יסוד ותנאי לרוב ענייני התורה, לזה נזכר חיוב הווידוי אצל גזל יותר משאר עברות, כי בתיקונו נקשר תיקון שאר המצות אף הנעשים.
אבל לא רק המצות שנתקיימו באמצעות כספים לא-כשרים אין להם שום ערך וחשיבות, רק כל היהדות אצל האנשים האלו מוטלת בספק, כי הרע מזה לא מגביל עצמו רק על היחסים בינו לחבריו, אך מתפשט משפיע על הגיון מוחו ורגשי לבו, עד שבמשך זמן הוא ואנשי ביתו הניזונים על ידו יתהפכו לאחרים וינתקו כליל עול האמונה מצוואריהם, אף בהחיובים שבין אדם למקום, אשר מתחלה עוד שמרו וקיימו והסתירו מזימותיהם תחת מסווה צדק ויראת אלקים.
הבני יששכר מביא בספרו אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשם רבו הקדוש מהרמ"מ וזה לשונו: 'על מה שהוא מן התימא, שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלמוד תורתם ומתפללים בכוונה ועונים "אמן יהא שמיה רבה" ומישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים חס ושלום במידות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא. ומאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם, והוא הבל שאין בו חטא, היה מהראוי שתעמוד למשען ויוסיפו אומץ בנפשותם, כי מצוה גוררת מצוה? ואמר הוא ז"ל שהוא, על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל, שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים, ושב להם לבשר מבשרם, ועל ידי זה נולדים תאוות ומדות גרועות' וגו' עיין שם. מבואר מדבריו שהמאכלים הנקנים בעד ממון לא־כשר מכילים בעצמם תכונת מאכלות אסורות, המטמטמים את הלב ומשרישים בהאדם מדות נשחתות ודעות כזובות, רחמנא ליצלן.
מכל האמור ברור לנו, שגדולה היא הסכנה — סכנה רוחנית המרחפת על ראשינו – כשחמס ועוול מתפשטים במחנה העברים. יסודי היהדות מתנענעים על ידי זה ועמהם כל הבניין, וכל עבודתנו והתאמצותנו לחזוק היהדות על ידי תעמולה לשמירת שבת והפצת למוד התורה בין ההמונים, כלום לא יפעול להטבת המצב הרוחני, אם לא נרעיש על אי־האמת השורר כהיום ועל החשק של כל אחד ואחד לנצל את השני ולהתעשר על חשבונו.
דמעת וצער העשוקים של אלו האנשים, התלויים בפרנסתם בהשגת עבודה אצל אחרים, שגבה מאד. חוקי האמת והצדק הם לפעמים נמחים כליל בחיי החברתי. כל אחד מבקש להגדיל הרווחתו על חשבון אלו התלויים בו, ובכל הזדמנות ואפשרות הוא עושק וכובש מלשלם ולקיים בדיוק התנאים שהתנו ביניהם מרצונם הטוב. וכבר אין אני מדבר מהניצול הנעשה עם הפועל אף אחרי קיום התנאים כראוי, כי תשלום שכרו לא עולה שווי עבודתו, כי על זה על כל פנים גם הפועל הסכים מראש — רק על ההפחתה אשר בתחבולות שונות מפחיתים התשלומים מכפי שהשוו ביניהם, ולא רוצים לקיים באמונה ההתחייבות שקבלו עליהם הם.
והכאב היותר מכאיב בזה הוא, מה שגם חוגים החרדים לא מוצאים מזה, חוץ מחלק קטן האוחז בהאמת התורתי ומקיימו בהחיים, אבל השאר התנהגותם בעניינים אלו כלא-מאמינים ולפעמים עוד יותר גרוע.
בבתי המסחר, בבתי החרושת או שאר מוסדות עבודה, נעשים עולות אכזריותיות בלי הכאת לב והרהור חרטה על זה. והצבור לא מוחה ולא מפריע, רק מביט על כל זה באדישות. רגש הערבות אשר עוד מהבהב בנו, משתמשים עמו רק במצות שהם מסוג בין אדם למקום, וכאלו לא חל כלל על חמס וגזל הנעשה בענייני ממון בין אחד לחברו.
מחלת המסירות והמלשינות נתפשטה אצלינו במדה מאד מסוכנת, בשביל דבר הכי-קל מוסר ומלשין אחד על השני ועושהו אומלל על כל חייו. וסר הפחד, שהצבור יתנפלו על המסור וינחרו אותו אף ביום הכפורים שחל בשבת ובמקום קדוש, כמו שבאמת קרה בהעבר ומובא בסוף ספר 'זכרון יהודה', שו"ת לרבינו יהודה בן הרא"ש ז"ל, בתשובה סי' ע"ח, אשר חתומים עליה חכמים קדמונים ומהם רבנו יעקב בן הרא"ש (בעל הטורים) ז"ל, וזה לשונו: 'הלכך בנדון זה של יוסף בן שמואל ששאלו עליו, אשר היום כמה שנים הוחזק מסור למסור יחידים ורבים בכלל ובפרט, כל הקודם להורגו זכה. ולא מטעם דרודף את חברו להרגו שכל אדם חייב להציל הנרדף מיד הרודף, אלא כל אדם חשבינן ליה לגבי דידיה כנרדף ממנו, כמו שהוחזק ליחידים ורבים, ובכל שעתא ושעתא חשבינן ליה כרודף אחריו להרגו אפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ולא עוד אלא מי שיכולת בידו להורגו ואינו הורגו, נענש על כל מה שיעשה, כאלו עשאו הוא. וכן שמענו שסקל ר"י הלוי בן מיגש למסור אחד באליסנה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת בשעת נעילה'. עד כאן. כי כיום נתאבנו רגשי הצבור אל עניינים כאלו ואיש הישר בעיניו עושה.

הקהילות במדינתנו, חוץ מחלק קטן, הנהלתם נמצא בידי אנשים שגונבים ומנצלים אותה בכל אפשרות המזדמן להם ומביאים עם הנהלתם לידי הרוס כל המוסדות המתקיימים אצל הקהילה מהרבה דורות שעברו. משועבדי הקהילה רעבים, כי לא משיגים משכורתם, הכסף המוכן בעדם מתחלק בין ה'עדת מרעים', רק פרורים מותירים בעד המשועבדים, והם על ידי זה עניים ומדוכאים. הקהילה, אף הכי-קטנה, מלאה חובות לאלפים, לעומת שבזמנים הקודמים עוד קמצו הרבה כסף ורכשו מגרשים ובניינים ושאר דברים לצורך הקהילה. עסקנות בצרכי צבור נעשה ל'מקור פרנסה', לאומנות, אשר הרבה מאמנים ידיהם אליה. והפרנסים ברוב עיירות אין להם שום מסחר או מלאכה אחרת להחיות נפשם, רק זו. הדבר בא לידי מצב בזוי כל כך, עד שאיש הגון מוצא לנחוץ כשמדבר מעצמו להודיע שאינו פרגס או שאר עסקן ציבורי, כי תחת מלה הזאת מבינים איש החי מכסף הקהילה ומושג 'לא שלו' זר אצלו. אבל אנשים הגונים מעטים המה, נער יכתבם. אצל הרוב יכולים לראות, כשמדברים עמהם מהם אודות הקהילה, איך שאשי קנאה מתנוצצים בעיניהם בעבור זה שנשארו מן הצד, ולא ראו שישיגו עצמן אל ה"קערה". וההתלוננות וההתמרמרות המתעורר לפעמים נגד סדרים כאלו, אין זאת באה עם כוונת תיקון העניין, רק להסיר הפרנסים הנוכחים ולאפשר על ידי זה השגת עצמו אל ה"שוקת". ממש להתפלא, איך אחרי מצב מעציב כזה עוד מה מתקיים אצלינו. צריכים אנו לכתוב זאת על חשבונה של ההשגחה העליונה, השומרת ומשגיחה על נצחיותו של ישראל שלא יכלה אף בתנאים הכי גרועים, כי אחרת אין להבין זאת. וכשאני מדבר על אודות אלו העניינים יחד, אשר מעל נדמה כי מופרדים הם בלי שייכות קרובה ביניהם -כי מה ענין ניצול הפועלים לנגע המלשינות או לחיי הקהילות איך הן – הוא משום, שלפי השקפתי מקורם של כל אלו הוא אחד: השקר והתרמות שנתפשט במחננו ואי-המורא בעד חטא כשנוגעים בממון זר או מפסידים אותו. וכשעבודתנו תהיה באותו הכוון להשריש אהבת האמת והצדק והשרוש אחרי הקלות בזה, לעורר תשומת לב של הצבור שיתנגד ויפריע נגד תרמות ועולות, ויתייחס לאלו האנשים כאלו לעושים מעשים הכי-מתועבים – כל אלו הרעות מהר יחלופו והטבת המצב יתראה בכל העניינים, יחוסים יותר טובים בין האנשים ועסקנות בצרכי הצבור יהיה באמונה. ואין לנו ליגש בהתרת פתרון זה הפרובלים רק מצד נקודת מבט של פרט אחד, (וכמו שעשו העובדים בהתארגנם שהדגישו שרק ענין ניצול הפועלים עניינם, וחלקו האנושיות על שתי מחנות הלוחמות תמיד 'בעלי הון' ו'פועלים', ולא רוצים להכיר, שאם לחלק על מחנות, היא רק על אלו – 'אנשי אמת' ו'אנשי מרמה', הבאים מכל המעמדות, בין מבעלי ההון ובין מהפועלים) רק להקיף את כל העניין במלא הוקפו, מלחמת האמת נגד השקר בכל מקום שהוא ובניצחון האמת יתראה הטבה בכל המקצועות.
'ועוז מלך משפט אהב' – עוזה וכבודה של תורת מלך מלכי המלכים יתברך שמו מתגלת ונבלטת בסדר המשפטים, אשר סדרה את האנושיות ובהגבלת וקביעת היחוסים של כל אחד אל השני. כל האמונות והנימוסים, אשר נצרו ונתהוו על ידי אנשים שרצו לחקות תורת ה' ושתהיה במקומה, סובלים מפלתן לא במקצוע וחלק האלהות אשר בתכניתן, רק בסדור חיי החברה ואישור החוקים של צדק ומשפט, פה מתראה חולשתן ואי-קיומן ואובדים בשביל זה חשיבותן וערכן אצל האנושיות, כי בתור יצירות מבן תמותה מעולם לא יכלו להשתחרר ולהתנשא מכל נגיעה עצמית וחד-צדדית. הצדק והמשפט שלהן מתראה תמיד בעד חלק גדול מהאנושיות, כגזל וחמס הפשוט. והשאלה הכאובה של הפרובלמים הסוציאלי, שום פעם עודנה לא סרה מהסדר היום אצל העמים האליליים, אשר עומדים רחוק מתורת היהדות ,רק להיפוך, תמיד עוד מתרבים ומתחדדים הסכסוכים והחיכוכים והמריבות בין המעמדות והשדרות השונות של הצבור. בצדק יכולים להדגיש, ששאלת הצדק והמשפט עד כמה היא נפתרת, היא אבן המבחן מערכה האמיתי של כל אמונה ודת, וכפי הצלחתה בזו המקצוע תלוי כל השפעתה והתקבלותה, שתתקבל ותתקיים אצל האנושיות.
ורעיון זה הביעו חז"ל ביחס לתורתנו הקדושה (קדושין ל"א) דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (תהלים קל"ח) 'יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך', 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך' – בשעה שאמר הקב"ה 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו עובדי כוכבים לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך', חזרו והודו למאמרות הראשונות. עד כאן – הצהרת עשרת הדברות, אשר המה יסודי וכללות התורה כשהגיע שמע שלהן אל העמים, לא נתפעלו ממאמרות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אשר המה בדעות ואמיתת מציאת הבורא יתברך שמו, אחדותו ומוראו. רק אז, כאשר שמעו הדברות האחרות המתחילים מן צווי כבוד אב ואם, אשר המה במידות וישוב העולם, המישרים הנהגת האדם עם זולתו, חזרו והודו למאמרות הראשונות. על ידי תורת החוקים והמשפטים אשר לישראל הכירו אלו מהאמות, אשר מביטים בעיניים טהורות, כי זו האמונה היא האמת הטהורה וקול השם בקרבה, כי את הכל יכולים לחקות, אבל לא קביעת המשפטים שיהיו צודקים באמת.
'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום' – תורת המשפטים היא סודו של יוצר העולם, היודע תכונת נבראיו והסדור היאה להם, העומד מעל כל האנושיות. ובשביל זה אש דת הניתן ממנו יתברך שמו, לא נשפעת משום נגיעה לאיזה צד והם טהורים ואמיתיים, אבל בין העמים אשר קול השם לא הגיע אליהם, המשפטים בל ידועים – הנומוסים והמשפטים הנעשים על ידי מחוקקיהם, בהכרח ניתן שם זכות קדימה למפלגה או לשדרה אשר המחוקקים שייכים לה, על חשבון הנשארים שהם רוב העם, הסובלים מאותו הצדק והמשפט, כי בשגם הם בשר מחוקקי המשפט ואהבה עצמית מעורבת בכל מעשיהם.
כן כשבא הגר אל הלל הזקן עם הבקשה, שילמדהו יסוד כל היהדות במלות קצרות, לא למד עמו יסוד התורה, אשר בין אדם למקום, הנכללה ב'ואהבת את ה' אלקיך', רק יסוד תורת המשפטים אשר בין אדם לחברו, 'ואהבת לרעך כמוך' בפירושו הממשי 'מה דעלך סני, לחברך לא תעביד', זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, כי על ידו יכיר קדושת וטהרת היהדות הנבדלת מכל הזיופים.
עם זה מובן לנו, מדוע היהדות מבטת על ההזנחה בעניני הצדק לא רק כעל חסרון ופגם בפרט אחד, אשר בין רוב הצוויים הסובבים את האדם, רק כעל מחלת הרקב שתהרוס יסודי כל האמונה, כי חטא הנעשה לא מתייחס רק על האיש החוטא, כי אם מזקת לחשיבותה של כל האמונה, כרוך בעקבה חלול השם וחלול כל התורה, כי באלו המעשים מונחים האשור והקיום להחשיבות והערך של התורה, מעלותיה ויתרונה על כל זיוף והתחקות. ובאם גם אנשי התורה מזניחים זאת, נוחלת גם היא חלול ובזיון. ולא רק על מעשי גזל ממש מוסבים דברי חז"ל, גם על התנהגות באופן כזה, שתעשה הרושם של עשיית גזל, אף שבאמת לא גזל, נחשבים לחלול השם, אשר שום דבר לא מועיל לתיקונו, רק המיתה ביכולתה לנקות הנשמה מהכתמים שנעשו בה. בה בעת, אשר לשאר עבירות מועלת תשובה או, רחמנא ליצלן,  ייסורים, מפני שבמעשה הגזל או אף עשיית רושם שגזול, מחטיא את הרבים ומביא בזיון וגנות לא רק על עצמו, רק, חס ושלום, על נותן התורה יתברך שמו, כדברי הגמרא (יומא פ"ו) 'אבל מי שיש חלול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב) 'ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'. היכי דמי חלול השם? אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר', ברש"י שם 'וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן, ולומד ממני להיות מזלזל בגזל'. עד כאן. אשר לכאורה דבר זה, שאחרים ילמדו ממנו לרעה, יוכל להיות בכל העניינים אשר יזניח, ומה זה שתפס רק ענין של גזל לסבוב חלול השם יותר משאר עניינים? אבל עם הנחתנו, שבעניין הצדק ניכר ונתקיים ערך כל הדת, מובן מה שעל שאלת היכי דמי חלול השם, בא התשובה מעניין של גזל, כי רק זאת גורמת באם נזנחת חלול השם של כל התורה ומשפעת לרוע על כל הסביבה אשר לא כן בשאר עניינים – הזנחתם נתלים ברוע לבם של העוברים ולא מוצגים על חשבון התורה.
שום דבר לא הזיק כל כך את היהדות, אשר בעבורו נושרים אברים שלימים ממנה וביחוד הנוער המטה דרכו ממנה והופך לה עורף, כמו הזנחת הצדק על ידי החרדים. חלול שבת בפרהסיא, רחמא ליצלן, לא משפיע כל כך לרע כמו עשיית עוולה ואי-צדק על ידי איש חרד, כי ברבות, רחמנא ליצלן, חלול שבת, כל הרואה יודע, כי המחללים לא מאמינים הם ואין ללמוד מהם, אבל התרמות, שהוא רואה אצל איש המאמין ביחסיו לאחרים, מביאתו זאת להרהר, אולי גם תורתנו לא מקפדת על זה, והיא, להבדיל, כמו כל הדתות, אשר למעשה הגינו על בעלי ההון שנעשו מחמס ועול, ותחת אדרתן מצאו מחסה כל המנצלים והפרזיטין אשר מעולם. ויצדיק כמו כן מה שארגון הפועלים בכל העולם יחד עם הלחמם נגד הקפיטל, לוחמים בחרף נפש נגד הדתות ונושאי הדתות, עם הנימוק, שהם מישנים את הפועל ומעכבים אותו שלא יתנגד ולא יתייצב לשנות הסדר להטבת מצבו ועוד מזיקים עניני העובדים והפועלים. וגם לאמונת היהדות חצותיהם פנויות, ולא עושים בעדה שום הבדל משאר הדתות. ופה לא יועילו שום ראיות והוכחות להוכיח שהיהדות שונה היא מכל הדתות, כי היא לא סובלת שום לא-אמת במעשי האדם ולא נותנת למלאות הזנחת זה הדבר על ידי צדקות או קרבנות, כי לעיקר היה תמיד אצלינו למוד הנביאים ומוסרם 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו). ובהשפעת היהדות היה מפותח אצלינו תמיד רגש כביר של להציל העשוק מיד עושקו, וכל אחד ראה חוב בעצמו שיעמוד לעזרה להחלשים המנוצלים על ידי תקיפים מהם. בניגוד להמוסר של הדתות, אשר להעמים האליליים, אשר הוא פלטוני-נזירותי וכולו מוגזם מבלי אפשרות שאיש פשוט יקיימו במילואו, כי דורש מאנשיו שיגביהו עצמם למדרגת מלאכים בסבלנות ובעשיית טוב יותר מכוחם, ובזה בעצמו מאפשר ונותן מקום לבעלי-זרוע והון, שיעשקו וידכאו בשער החלשים והנכנעים תחתם בלי התייצבות והתנגדות מצדם של האחרונים, כי על כן מאמינים הם, והאמונה לומדת אותם לסבול. ובמקום ריב ומשפט מהמנהיגים הדתיים שיריבו משפטם, שמעו מהם אמרי נוחם, איך שצריכים וטוב לסבול, כי גם יוצרי אמונתם, שם רשעים ירקב, סבלו הרבה, ובסבלנותם הם נעשים צרופים ומנושאים וינחלו בשביל זה טוב עולם הבא, בה בעת שהם בעצמם ישבו אצל שלחן מלא מטוב עולם הזה ולא חיכו כלל על עולם הבא. ואחרת לא היה יכול להיות הנהגתם, כי הם בעצמם היו בעלי הון ובעלים של שטחים גדולים, אדמה והרבה עבדים ופועלים, וכדי שלא יצטרכו לשחררם או על כל פנים להיטיב מצבם, ערבבו מוחות ההמון במושגי שווא מענייני אמונה ובתנחומות והבטחות של עולם הבא, כדי שלא ינסו להיטיב מצבם הרע בעולם הזה על חשבונם.
אבל לא כן תורתנו הקדושה, אשר היא תורת חיים בעד החיים ודרכיה דרכי נועם מותאמת כפי היכולת והאפשרות של הבני אדם, מצגת חוקים והגבלות לסדר האנושיות בכל תנאי ואופני החיים, נרשם בה בחוקים קבועים ובהירים התביעות הצודקות והזכויות של עולם העובד. גם אין לדבר אודות שום השוואה ודמיון בין חכמינו להכומרים שלהם, בעת שחכמינו אינם בעלי-הון ורכוש, רובם עניים, לכל היותר אנשים ממצב הבינוני והוא דבר בלתי-אפשרי שמצדם יבוא איזה ניצול כמו מהכומרים. ובפעולתם הציבורי לא נחמו את הפונים אליהם לעזרה בתנחומים של שווא, רק רבו ריב אלמנה ויתום שלא יעושקו ודרך רשעים עוותו והנהיגו משפט במחנה העברים, שלא יעשוק וינצל אחד את חברו.
כל זה לא יועיל להוכיח צדקת ואמיתת דתנו כל זמן שבהחיים הממשיים יקרו לעתים קרובות מקרים, המראים על שינוי קיצוני שנתהווה בשנים האחרונות. רגש הערבות, זה, שכל אחד יתעניין במצבו הרוחני של השני, מתייחס רק במקצועות הדת הנעשים בפרהסיא, אבל בנוגע לענייני המידות, איך האדם ביחסיו לחברו, זה לא מענין לשום אחד. ורגש הכביר להציל העשוק מיד עושקו, חלף כליל מחיי הצבור ונשאר רק שם כשהדבר הוא ענין ציבורי ולא נוגע לאיש פרטי. כשצריכים ליישב איזה משרה או התמנות, מיד מתלקחת אש מלחמה גדולה בין הצדדים והמפלגות הנוצרים עם התהוות השאלה הזו, ובכל אחת מענה בפיה, שלא יכולה להרשות שיקופח זכותו של המועמד שהוא מצגת, וכל אחד מוצא בעצמו חוב קדוש, שייקח חבל בזו המלחמה ושיסמוך באיזה צד, מבלי ליתן שיעשה, חס ושלום, שלא כדין, והמועמד שלו, אשר לפי דעתו, רק הוא היותר מוצדק למשרה זו, לא יעושק. אבל וי, וי לאותה המלחמה של אמת תחת התואנה של חיוב המונח על כל אחד להציל העשוק מיד עושקו, כי על ידה מחריבים את הקהילות על השאר ועושים שמות במחנה ישראל, מחריבים מוסדות השונות, אשר בלי זה גם כן רפויים, בה בעת, שבהחיים הפרטיים של כל אחד ואחד שורר הפקרות, גוזלים וחומסים ולא איכפת לשום אחד, כי כל אחד לא רואה עצמו מוצדק שיתערב בריב לא-לו.

והפרדוקס היותר גדול בזה הוא, שהעובדים והפועלים החרדים העובדים אצל 'חרדים', סובלים ומנוצלים יותר מפועלים נכרים או חופשים, כי עם הנכרי או החפשי מוכרחים להתחשב ולהתייחס אליו כראוי, מפני שהם מאורגנים, והארגון הנעשה בין הפועלים מצלת אותם הרבה, שלא יהיו נדכאים בשער ושיבוצע על כל פנים ההתחייבות שקבל עליו נותן העבודה. לא כן הפועל החרדי, אשר בשביל חרדיותו לא שייך לארגון העובדים, אשר רוח חפשי ביחס לדת שורר בהם – אליו מתייחסים בבוז ובזלזול, כי בטוחים שהוא לא ישליך עבודתו, כדי שבאמצעות שביתה יכריח את נותן העבודה על הטבת מצבו, גם לא ילך להתלונן אל הערכאות, כי על כן חרד הוא ולא יחקה על מעשי השמאליים, אבל מה שהם יהודים ולפעמים עוד חרדים, זה לא זוכרים, רק לוחצים ומנצלים את הפועל בכל מה שאפשר.

למדי בולט הדבר במוסדי חנוך החרדי, מלמדי לימודי־קודש נמצאים במצב שפל, אשר קשה לתארהו; משכורתם מאד פעוט, וגם זאת לא משיגים בדיוק; חובות מהלא־פרוע להם, גדלים לסכומים גדולים, אשר לעולם לא ישולם להם. לעומת זה המורים ללימודי־חול, אנשים חופשים, מקבלים משכורת הרבה יותר לפי ערך מאשר המלמדים. וזאת בדיוק, כי אם מעכבים אותם מעט, מיד שובתים. וכה הדבר ממוצע בכל שוק העבודה, הדתיים סובלים פי-שנים מאשר הלא־דתיים וביותר אצל נותני עבודה דתיים, כי יודעים הם איך להשתמש עם החרדיות של הפועל, כדי לנצלו על ידי זה יותר. ומי יכול לדמות החילול השם הנורא המסובב מזה. והאם נוכל לקוות שהבנים של אלו הסובלים, בראותם יחס הזלזול מצד החרדים להתלויים בהם, שלא יכפרו חס ושלום בכל היהדות, כי הלא בעיניהם רואים, שהאבות, בשביל שהם חרדים, סובלים כל ימי חייהם, בעת שהחפשים באותה עבודה בעצמה מצבם יותר טוב. ואחרי כל זה, מה הפלא, שהנוער העובד, בראותו מצב האומלל של הפועלים הדתיים, עוברים בהמון למחנות השמאליים ונעשים לאויבים היותר עזים והיותר מכעיסים להיהדות ולהמנהיגים הדתיים, נקמנים, העושים להכעיס ולוחמים את הדת בכל הזדמנות ומגנים כל קודש, כי כל הזנחת הצדק מציגים על חשבון האמונה, כאלו היא לומדת את האדם לעוול ולעשוק.
כל זה נגרם ומסובב על ידי ההתייחסות לא־צדק מהאנשים החרדים, הנעשה מבלי מעצור ומפריע מהצבור. ואין לצפות על שינוי לטוב, כל זמן שאלו ההשפעות הרעות מהתנהגות כזו יפעילו לרוע בקרב מחנה העברים, וביחוד על הנוער. שום דבר לא יעצור בעד זרם הכפירה, הבא בגלל הזנחת היחסים בין אדם לחברו אצל המאמינים. אם לא נפנה עבודתנו בשביל הרמת התורה והיהדות אל זה הכוון, להחזיר צדק המופתי, ששרר בנו בהזמנים שהחזקנו בתורתנו הקדושה.
ותמיד אנו רואים זאת בחיים, שירידת היהדות והשפלת כבודה, נקשרת בהיחסים הנהוגים בנו, אם צודקים, או כוזבים – 'ועוז מלך משפט אהב' – עוזו וכבודו של ה' יתברך תלוי בהתבצעות תורת המשפטים בהחיים.
העבודה בתקון זה העניין מונח ביסוד ארגון מאנשים השואפים להאמת ולא מעונין להם התחלקות האנושיות למפלגות ומעמדות, רק שישאפו להמטרה לעבוד אחרי השורש של העוולות והחמס, בלי הבדל מאיזה צד שהם באים, אם מבעלי ההון, או מהפועלים, ומבלי עבור על העובדא, שכהיום באופן מגונה הפועלים מנוצלים. מובן, שהתארגנותם הוא ענין הכרחי, אבל בזה לא לשכוח, שאנו בעיקר נגד יצירת הבדלים של מעמדות, וכמו שבהארגון לא יהיה מקום בעד נותן עבודה שהוא מנצל, כן אין מקום ולא רשאי להיות בה חבר, פועל רמאי. השיתוף בהארגון בחלקו הגדול מפועלים צריך להיות רק ענין מקרה, מפני שהם מרגישים על עורם העוולות הנעשות, ובשביל זה הם מוצדקים להיות התובעים והלוחמים בעד האמת, אבל לא שהארגון יהיה רק מפלגת עובדים, אף כשיהיה מזויין עם שם לווי 'מפלגת עובדים חרדים', להיפוך, מאד רצוי, שיתראה בה השיתוף מבעלי הון הנקיים מעשיית עוולות בעסקיהם, ולא רוצים להתעשר על חשבון התלויים בם. וזאת צריך להיות המטרה האחרונה של הארגון, שכל בעלי-הון יוכלו להשתתף בה ולהיות חבריה.
פעולתה תהיה לעורר דעת הצבור, שיתנגד ויביע מחאתו תמיד נגד אלו העושקים והכובשים. ואלו החרדים, אשר בעסקיהם לא רוצים להיות טובים מהחפשים, אשר משפט התורה לא מכריע אצלם, יפגשו בסקירות של בוז מכל הצבור, עד שיהיו מוכרחים לשנות מעשיהם בשביל לחץ דעת הצבור הפומבי שיעיק עליהם.
ולבד עבודת תעמולה זו, להוקיע את המעשים הרעים לעיני השמש, יהיה עבודתה לארגן כל הסובלים שיתייצבו מבלי תת להינצל, ולשרש אותה השקפה השוררת בשדרות החרדים, שצריכים לסבול בענייני ממון ואינה סובלת התנגדות והתייצבות באמצעים קיצוניים מצד הנעשקים, ורואה בזה התחקות לדרכים לא-תוריים – אותה הדעה המשובשת צריכים אנו לבטלה ולהראות גלוי, כי התורה מחייבת לא רק העושק, רק גם להאיש הנותן שיעשק, ואולי חיובו עוד יותר, כי רק רכות לבו גורמת שהאחר יעשקהו, ולו התנגד בכל תוקף, אז לא נעשתה העול והחמס. צריכים אנו להראות כי הסבלנות באופן שניתן האפשרות לאיש עוול שיעוול יותר, אינה נובעת כלל מתורתנו הקדושה, אשר תורתה תורת חיים ודרכיה דרכי נועם, ולא תלמוד להאדם שכל ימיו יהיה עשוק ורצוץ וגופו יהיה מוכן בעד אנשי מרמה למלאות מזמות רשע במעשי חמס ורצח. יותר היא לקוחה מדתות עמים האליליים, שבאו בסיסמות של בלוף וכזב 'לחם תמורת אבנים', 'כשתשיג מכת לחי הושט צד השני', ועוד כדומה, ואשר באמת בהחיים, מאמיניהם שנתגדלו על ברכיהן לא היו כלל שיות תמימות נקיות, רק שפכו דם נקי ועשו כל הרציחות והתועבות שבעולם. חוקתנו היא 'הבא להורגך – השכם להורגו', כי החטאים והמעשים הרעים הם כמו מצולה אשר בהם טובע האדם החוטא, ולפעמים כבר הוא טובע שלא מדעתו, מפני שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, ולו נתקשה הקרקע תחתיו, היה חדל מלטבוע. וזאת תלוי בהאנשים הנעשקים, באם מצדם לא בא שום התנגדות, אזי טובע הוא העושק כבר אף שלא מדעתו, כי דרכו להשאול חפשי בלי מעצורים, ואנו הגורמים הנותנים מכשול לפני אותו העיוור בזה, שלא מפריעים אנו אותו במחשבותיו הרעים.
הרצח הראשון המובא בהתורה – הריגת קין את הבל, נאשם לא רק קין הרוצח, רק גם הבל הנרצח. כי הבל היה חזק מקין, כמובא במדרש רבה (בראשית כב אות ח) 'אמר רבי יוחנן הבל היה גיבור מקין, שאין תלמוד לומר 'ויקם', אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו: שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים, מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין 'טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך'. עד כאן – התחסד הבל יותר מהראוי, ולא קיים 'הבא להורגך – השכם להורגו', והביא על עצמו מיתתו, וגרם שקין יעשה רוצח ויומת גם כן כדברי המדרש שם (פרשה כג אות ה): 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל נהרג קין. לשני אילנות שהיו סמוכין זה לזה, פכרה רוח את אחד מהן ונפל על חברו ופכרו, כך 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל, נהרג קין. עד כאן, אשר מפשוטן של הדברים נראה, שמחייבים גם את הבל ועושים אותו חייב במיתת קין. וזה מפני שריחם עליו שלא כדין, כי היה צריך לעשותו בלתי-מזיק, ולא להתרחם עליו ולהניחו חפשי.
הזוהר הקדוש בהעריכו את קין והבל אומר (זהר בראשית דף נה) 'ואמר ר' יהודא כתיב, 'ויולד בדמותו כצלמו', משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא 'בדמותו כצלמו', בתיקונא דגופא ובתיקונא דנפשא באורח מישר. כמה דאמר רבי שמעון משמיה דר' ייבא סבא: בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמאל הוו ובגין כך לא הוו בדיוקנא דאדם. ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה? הכי הוא, אבל תרווייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא. עד כאן. הבל היה בתקונא דנפשא התחסד ביותר, וקין היה בתקונא דגופא התאכזר ביותר, ושניהם לא טובים, שניהם לא היו מוכשרים שיתקיים העולם מהם, כי האורח מישר דורש להיות בתקונא דנפשא ובתקונא דגופא, וצד אחד לא יכריע יותר מהצד השני, כי רק במשקל שווה של אלו הכוחות מתאפשר קיום העולם וישובו.
'כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט, על כל נעלם, אם טוב רע' (קהלת יב, יד)  לא רק על הרע יבוא האדם במשפט, כי גם על הטוב המדומה המביא לידי רע המוחלט, על אותה הסבלנות מצד הנעשקים הנותנים עצמם להעשק, וגורמים שימלא הארץ חמס, כי העריץ והלוחץ לא היה 'זאב', אם הנעשק לא היה 'כבש'. על כל אלה יביא אותנו ה' במשפט, כי מדת הסבלנות, אשר התורה לומדת אותנו שנהיה שמור מכל שמץ נקמה והחזרת עשיית רע באותה מדה למי שעשה לנו, הוא רק אז, כשנוגע לעוולות שנעשו כבר והופעתן לא ישנה, אזי מחויבים אנו לעקור מלבנו כל רגש של שנאה, רק למחול ולשכוח העוולה. לא כן כשהרע הוא הופעה תמידית, ועם לא-ההתנגדות היא גדלה, אז מדת הסבלנות היא הפשע היותר נורא, כי מאפשרת הפרחת מעשי גזלות וחמס. וצווי הזמן אז – במקום סבלנות – הוא 'ובערת הרע מקרבך'.
ואם שכל אחד בענייניו לא רשאי ולא יכול לברר ולקבוע עם מי הצדק, ולא ראוי להוציא משפט עד כמה הוא צודק והשני עושה נגדו עוול, אבל הצבור מוכרח ליקח לידו ההשגחה והביקורת באלו העניינים. ואחרי הברור הנכון עליו לידון את הרע, ולשרש אחריה, ולא להימנע ולדבר אודות סבלנות, אשר יש לה מקום אצל הפרט כשהדבר נוגע לענייניו והוא נוגע באותו הדבר. וזה לשון ספר חובת הלבבות (בשער הכניעה פרק י', אחרי אשר חושב המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה) והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחול בדברי האלהים או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להוציא מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כח) 'דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק', ואמר (איוב כט) 'ואשברה מתלעות עול', עד כאן.
הזנחנו עד עתה את הדבר ולא הרגשנו בצער ובסבלון של המונים פועלים ועובדים התלויים באחרים, וההזנחה מצדינו עלתה במחיר היותר־יקר חילול כבוד תורתנו, ואלפי אלפים נשמות שנכרתו ממקור מחצבתם וירדו לטמיון.
הווידוי הכתובה בתורה, סוף כל סוף נכתבה אצל הגזל הפשוט, איך שאחד גוזל פקדון של חברו, וכשמתחרט עליו להתוודה. גם עלינו להתוודות על ההזנחה הזו, ולתקנה ביסוד ארגון של אנשי צדק עם המטרה, להגן על עניינים כאלו ולהנהיג שוב בחיי הצבור הצדק התורתי, אשר על ידו יתרומם כבוד שמים שהכל יכירו 'אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית', שהצדק האמיתי נחקק רק בתורתנו הקדושה, וסבך מאלו השאלות נוצרים רק אצל אלו העמים שלא נשפעו מתורת ה', ועם ישראל הנענה המונח נכנע תחת לחץ של עול הגלות ושנאת העמים, יכשיר גאולתו וחירותו, רק בזכות הצדק שינהיג במחנהו, כי 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

(הגיוני הלוי, עמו' כא-לה)

---

הרב רפאל חיים הלוי לוונטל (לעוונטאהל), נולד בשנת 1907 לאימו, הרבנית הינדא (בת הרב משה נתן כהנא שפירא אב"ד קאשונז-גדול מחבר ביאור 'שמן למאור' על ספר תהלים), לאביו, הרב אליעזר צבי הי"ד אב"ד טשעלדז' (צ'לאדז' שליד בנדין, היה מתלמידי האדמו"ר הגאון בעל 'אבני נזר'), בן הגאון ר' אפרים שרגא אב"ד איניאווע מחבר הספר 'חמדת אפרים', בן הגאון ר' חיים משה אב"ד מראשקי, בן הגאון רפאל זאב אב"ד זאקראטשין (חתנו של הרב אליעזר ליפמן אב"ד ראוויטש וליסא, חתן רבי יהודה נאומברג, חתן הגאון רבי מאיר פוזנר מחבר שו"ת 'בית מאיר'), בן הגאון ר' אפרים הלוי אב"ד קויל.
הרב רפאל חיים התחתן באלול תרצ"ג (1933) עם מרת יוטה מלכה, בת הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד בפלאוונא (נכד אדמו"ר ה'תפארת שלמה' מרדומסק) והרבנית רויזא, בת ר' דוב בורנשטין.
הרב רפאל חיים כיהן כמזכיר המכינה ל'ישיבת חכמי לובלין' בראחוב-אנאפול, ואחיו, הרב יששכר, כיהן כראש הישיבה.
הרב רפאל חיים חיבר את ספר 'הגיוני הלוי' (פיעטרקוב, תרצ"ז) הכולל נאומים ומאמרים בשאלות הזמן וביאורים בדברי חז"ל. בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הדפיס הרב רק חלק מכתביו. בתחילת ספרו כתב כי יש רשות 'להעתיק או להגיד לפני קהל עם מאמרים ורעיונות מספרי מבלי הצורך להזכיר שמי או שם ספרי, והיה זה שכרי שדברי יחדרו ויתפשטו בין ההמונים ויסייעו להגדיל ולקדש שמו של ה' יתברך'. ספרו מעוטר בהסכמות הרב נחום אש אב"ד טשנסטחוב והרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד חבר וועד הרבנים בעיר ורשה, שכתב בהסכמתו כי המחבר הוא 'הרה"ג חו"ב איש אשכולות שלשלת היוחסין וכו".
הרב נספה בג' בתשרי ת"ש (1939) הרבנית יוטא מלכה נהרגה גם היא עקה"ש בשואה. הי"ד.
בשנים ת"ש-תש"ג, נספו גם אחיו ואחיותיו: הרב אברהם בנימין (התגורר לאחר נישואיו בפליציה. ב'עלי מרורות' עמו' 526 כתב שהוא היה אב"ד טשעלדז') (נולד 1905. נספתה גם רעייתו מרת זיסל, וכל ילדיהם: יעקב נפתלי, גולדא, חנה ואיטה לאה), הרב יששכר (נולד 1912, מנהל ישיבת חכמי לובלין ראחוב-אנאפול, ורעייתו מרת לאה צירל, וילדיהם: שרה, יעקב מאיר, ראובן יהודה והינדה), לאה צירל (נולדה בשנת 1914, נספתה באושוויץ סמוך לל"ג בעומר תש"ג 1943) ויעקב מאיר (נולד בשנת 1917, היה תלמיד ישיבת חכמי לובלין). הי"ד.
אחותו, חיה פיגה זיינדר, נולדה ב-1903, נפטרה שנת תרפ"ח (1928), והשאירה אחריה בן קטן, שלימים נספה בשואה. הי"ד.
אביו, הרב אליעזר צבי הי"ד, נסע בתחילת המלחמה להיות עם בנו, הרב אברהם בנימין, בפליציה, ושם נהרג עקה"ש עם יהודי הקהילה שם, בבית העלמין היהודי המקומי. אימו, הרבנית הינדה הי"ד, נהרגה עקה"ש במחנה המוות אושוויץ.
בספר 'חושך כיסה ארץ', מאת דניאל פרייברג, עמו' 50 (הובא בקובץ 'זכור', יב, עמו' 16), מובא: ביום ב' לראש השנה או בשבת למחרתו, נרצח ר' רפאל חיים לוונטאל, ראש הישיבה המקומית, שהיתה בחזקת מכינה של ישיבת חכמי לובלין. הוא נלקח כבן-ערובה יחד עם הכומר. את ראש הישיבה עצרו במקום הרב, שלא מצאוהו בעיירה. באותו יום נרצח ליד הגשר ר' לייבל שוחט, שנלקח לשם לעבודה יחד עם יהודים אחרים. הגרמנים תפסו את בית המדרש, ואת בית הכנסת הפכו לאורווה. את ספרי הקודש טימאו וקרעו לקרעים.
בספר 'The Rav of Furth' כתב שהרב רפאל חיים לוונטל נספה בג' בתשרי ת"ש ברחובות טשעלדז'.