חידושי תורה מאת הכתב סופר והאדמו"ר מראדומסק שנאמרו בבדיחותא ובהלצה, בצחות ובמשל / הרב יצחק מרדכי רבינוביץ הי"ד
(סז) פעם אחת היו חסידים הרבה על חג השבועות אצל זקני זצ"ל, ומחמת שהיו איזה מאות חסידים ולא הכינו עבור 'עולם' כזה, לא היו יכולים לקיים את מאמר חז"ל 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', וכאשר לקחו פרידת השלום מזקני זצלה"ה אמר להם בבדיחותא, שובו 'לכם' לאהליכם. היינו ה'לכם' שחסר לכם בפה, תקחו אותו לאהליכם, שיהיה לכם באהליכם פרנסה וברכה, וכל טוב סלה.
(סח) כבוד קדושת זקני זצ"ל היה ממאס את השינה וכל לילה ולילה היה ער ועסק בעבודת ה' יתברך, ופעם אחת שאל אותו אחד ממקורביו על זה מדוע הוא ממעט כל כך בשינה, הלא לא איברא לילה אלא לשינתא. והשיב בבדיחותא, רז"ל אמרו רבא מסר שינתיה לשמעיה, הפירוש הוא מה שהוא היה צריך לישן צוה למשמשו שיישן, והוא היה ער ועסק בתורה ועבודה. ודברי פי חכם חן.
ועיין בספר חוט המשולש מסופר מהגאון בכל 'כתב סופר' זצ"ל כי לא נתן שינה לעיניו, והיה משתוקק ביותר לעבודת הקודש בלילה, וכאשר שאלו אותו בניו למה מונע מעצמו השינה כל כך וכו', והשיב בצחות כי בגמרא נחלקו שני מאן דאמר, חד אמר לא איברא לילה אלא לשינתא, וחד אמר דלא איברא לילה אלא לגירסא, ויש לומר ששניהם לדבר אחד נתכוונו, כי ביום כל בני אדם ניעורים ועוסקים בהוויות העולם ומטרידים זה את זה ואי אפשר לתלמיד חכם לעבוד את ד' כל כך, אבל בלילה שהכל ישנים, ובא לילה בא מנוחה, כלתה ונגמרה מלאכה של יום, אזי הלומדים תורה פנויים יותר לעבודת השם וללמוד. ואם כן לעוסקים בהוויות העולם לא איברא לילה אלא לשינתא, ועל ידי זה לא איברא לילה אלא לגירסא להלומדים תורה, כי אז אין להם מפריעים מלימודם. עד כאן, דברי פי חכם חן.
וכזה ראיתי בספר ילקוט הגרשוני בשם הגאון בעל 'כתב סופר' זצ"ל, שכתב לפרש דברי הש"ס (סוכה נג.) 'תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו'. וצריך עיון הלשון 'לא ראינו שינה בעינינו', כי היכי תמצא שאדם יראה שינה בעיניו, כי כשהאדם ישן עיניו סגורות ואי אפשר לו לראות שינה. אבל אפשר שיראה בעיניו שהוא יושב ובטל, ואמרו חז"ל יושב בטל כישן דמי, ואז יוכל לראות שינה בעיניו. וזהו שאמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כי כל היום וכל הלילה לא ישבנו בטל, רק תמיד עבדנו את ד' בשמחה. ודברי פי חכם חן.
(פט) דרכו בקדש של זקני זצלה"ה שכמה פעמים השיב במלתא דבדיחותא וכמבואר ב'אהל שלמה' או"ק מ"ה, ושמעתי בשם קדשו שהקשה על מה שאנו מברכים בבוקר ברכת 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל', והקשה וכי יש חסדים שאינם טובים. (ועיין בתפארת שלמה עה"ב בשער התפלה). ותירץ בבדיחותא למשל למי שנפל ושבר רגלו האחת, רחמנא ליצלן, ונעשה לו חסד גדול שהיה יכול לשבור, חס ושלום, גם רגלו השנית. וזה הוא באמת חסד, אבל אינו חסד טוב. ולכך מברכים 'הגומל חסדים טובים', שיהיו החסדים גם כן טובים, שלא יפול ולא ישבור, חס ושלום, אפילו רגל אחת.
ופעם אחת ראה איך למדן אחד ישן בבית המדרש באמצע הלימוד, והלך אליו זקני זצ"ל והעיר אותו ושאל לו אם יודע ליישב קושיית רב החובל. הלמדן תמה שהיה בקי בחידושי תורה בש"ס ובפוסקים ועדיין לא רעה ולא שמה מקישים רב החובל. וכאשר חשב בזה, אמר לו זקני: כוונתי היא על קושית רב החובל שהקשה ליונה בן אמיתי, כמו שנאמר 'ויאמר אליו רב החובל מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך'.
פעם אחת ראה למדן אחד שישב כל הלילה בבית המדרש ולמד שלשה דפים גמרא עם תוספות בעיון, והלמדן הזה היה בטבעו אוהב כסף, ויאמר אליו זקני זצ"ל: 'ווי העמודים' (פירוש שלמדת ששה עמודים גמרא), 'וחשוקיהם כסף', ועדיין יש לך חשק לכסף.
ועיין בספר 'תפארת שלמה' בפרשת תולדות שכתב שם בדרך הלצה בזה הלשון: במדרש, מפני מה היו אמותנו עקרות, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים אבותם מתלמוד תורה ותפלה במקריהם אשר לא טוב, ולכך אנו מבקשים שיתן לנו 'זרעא חייא וקיימא, די לא יפסוק מפתגמי אורייתא', שנוכל להגות בתורה ומצות, עם כל זה שיהיו בריאים ושלמים כל הימים ולא יבטלו אותם בדאגותם עליהם. כמו שכתוב 'לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו'. וזהו שהיו עקרות, כדי שיוכלו להתפלל בדיעה מיושבת, כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. עד כאן לשונו. ועיין גם כן בפרשת ואתחנן שכתב זה הלשון: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכו' יום אשר עמדת וגו' אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון'. הנה לכאורה אין קישור לפסוקים האלו וכו'. ונראה לפרש בדרך צחות, על אותן בני אדם שהם עסוקים בהבלי עולם ומטפשין ומסירין מעל לוח לבם מצות ה' יתברך, גם בעמדם בתפלה שפתותיהם נעות ולבם בל עמהם, ורק את בניהם אשר יוולד ללהם הם מייסרין אותם ללכת אל בית הספר שלא לבטל רגע אחד רק יעסקו בתורה ותפלה, והוא אינו משים אל לבו מה שהוא ממעט בעבודתו יתברך שמו, ואיך ימלא לבבו להוכיח אחרים בשבט מוסר ובניו מומם ואינו מרגיש מומו הפוסל אותו. וזהו שמרמז הכתוב 'השמר לך וכו' ופן יסורו מלבבך', רצה לומר, אתה בעצמך תסור מלילך בדרכי השם, 'והודעת לבניך', היינו שתוכיח רק את בניך שהם ילמדו, ועל עצמך לא תשגיח כלל, לא זו הדרך ישכון אור. רק 'אשר ילמדון ליראה' וגו', שהם עצמם ילמדו מקודם ליראה, ואחר כך את בניהם ילמדון. עד כאן לשונו. ועיין בתפארת שלמה בלקוטים דף קס"ז ע"ב שכתב בזה הלשון על דרך הלצה, 'ולא שתו, עוד איש עדיו עליו'. וכן מבואר במגילה 'והשתיה כדת אין אונס', פירוש אף על פי שהשתיה כדת הוא בפורים, אך אין אונס, כי אינו צריך לאנוס עצמו וישמור בעצמו ובנפשו. עד כאן לשונו. (ועיין בשערי תשובה אורח חיים סי' תרצ"ה, שכתב גם כן כן בשם הגאון יעב"ץ דמי שהוא חלוש בטבעו וכו', עד שאפשר שיבוא על ידי השתיה לידי מעשים שלא כהוגן, אין לו לשתות יותר מדאי. עיין שם). ועיין עוד בלקוטים דף קמח בזה הלשון: ובדרך הלצה 'אשר אכלו במצרים חנם', ופירש רש"י חנם בלא מצות, דמה שהיא לאדם חנם, הוא בלא מצות. עד כאן לשונו. וכוונת קדשו בזה הוא כאשר כתב בראש הדיבור בזה הלשון: 'חכם לב יקח מצות', דהיינו אם מוציא הוצאות על מצות ד', אז הם חשובים לפני הבורא יתברך שמו. וזה שאמר 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', היינו אם הוצאת עליהם אלפי זהב וכסף, אזי הם טובים וחשובים אצלי. אך המצות שהם בחנם, אינם חשובים, כמו שכתוב 'ואויל שפתים ילבט', דהיינו שחכם לב יקח מצות ומרבה בהוצאות עליהם, ואויל הולך ועושה רק המצות שאין בהם חסרון כיס, כמו אמירת תהלים ודוגמתו, שהם באים בחנם לידו. וזה כוונת הכתוב 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו כל אשר צוה', דהיינו כל התרי"ג מצות, דמי שהוא קמצן וכילי אינו עושה המצות, רק מה שהוא בחנם, אבל המצות שצריכים דמים מרובים אינם עושים. אבל ה'חכם לב יקח מצות', אדרבא הם חשובים בעיניו יותר מהמצות שהם בחנם, 'יבואו ויעשו כל אשר צוה', אין 'צו' אלא לשון זירוז במקום שיש חסרון כיס. ולזה צוה ה' יתברך בנדבה בו שיהיה דוקא בזהב וכסף גו', להורות על שלימות ישראל שהם חפיצים במצות, ואדרבא היו מרבים להביא, וזה מורה על התשוקה להמצוה. ולזה דרש המדרש על פסוק זה 'חכם לב יקח מצות', על כן 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', פירוש שכל בני ישראל הלכו ושאלו ממצרים כלי כסף, ומשה הלך אל עצמות יוסף וכו', והיה מונע עצמו מבוא בדמים וליקח ביזת מצרים עבור הארון של יוסף. נמצא דהמצוה של עצמות יוסף, עלה לו בכסף וזהב, ולזה דרש המדרש עליו 'חכם לב יקח מצות', זה משה רבינו עליו השלום. עד כאן לשונו.
ועיין ב'אהל שלמה' שהבאתי גם כן דברי זקני זצ"ל, שאמר בדרך הלצה על מאמר בעל ההגדה: 'צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו', שקאי על אברך שאוכל מזונות על שלחן חמיו ועוסק בתורה וחסידות, ואחרי זה יבוא אליו חותנו להטותו מדרכו, ויאמר לו 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ועל כן אמר בעל הגדה, אתה האברך צא ולמד ואל תתפתה מחותנך, כי כן מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שרצה להטותו מדרכו שירעה צאנו. עיין שם. וכזה מובא גם כן בספר 'עטרת מנחם' אות ק"מ שהרב הקדוש הרבי ר' מענדלי מרומנוב זי"ע אמר, אם אחד אומר לחתנו היושב ולומד תורה בהתמדה, שיתחיל לעסוק במשא ומתן עבור כי איתא (באבות פרק ב משנה ב) 'טוב תורה עם דרך ארץ', הוא מערב רב. עד כאן לשונו. [והנני להביא בזה מה שכתב בספר משכיל אל דל, ח"ג כלל ב', דכירנא עובדא מה שסיפר לי אאמו"ר זלה"ה בשם אבי זקני הגאון הצדיק מו"ה הלל אבד"ק אויבעשיץ, שבא לפניו ראובן עם שמעון חתנו שישפוט בדיני דברים שביניהם, ושאל אותם מי הוא התובע, ואמר החתן 'אני תובע את הסך שהבטיח לי בעת הנשואין, להחזיקני על שולחנו, ואני אהיה פנוי מטרדות העולם, שאוכל להשלים את נפשי בחוכמות התורה. ואחר כך חזר מדבורו, ואחר כך אמר לראובן שישיב על תביעתו. ואמר 'רצוני לעשות רצון השם, והלא תנן באבות 'טוב תורה עם דרך ארץ'. ופסק הדין בלשונו הזהב, 'אמת הוא כדבריך, שדבר זה "טוב תורה עם דרך ארץ", משנה מפורשת היא ואין להשיב עליה, אבל עם כל זה יותר נכוחים ומצודקים הן המה דברי חתנך שמעון מדבריך, משום דמלתא דמסתבר הוא שטוב יותר שיהיה חתנך בקי וגמיר וסביר בכל הש"ס ומשנה האחת הזאת תהיה לו בקושיה, ממה שיגמר ויבין המשנה האחת, ועל ידי כך לא יהיה בקי וגמור בכל הש"ס. עיין שם. ועיין מה שכתב בספר ילקוט הגרשוני פרשת חיי [שרה], ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת', שמעתי פירוש על דרך הצחות, על פי מעשה שהיה אצל מרן החתם סופר זצ"ל, שבעל הבית אחד בא בקובלנא על בחור אחד, ואמר עליו שהוא בחור בלא חי"ת. והשיב לו החתם סופר ז"ל הנה אם הבחור הוא בלא חי"ת, אין זה היזק כל כך, רק נשאר 'בור', אבל אם בעל הבית צריך להיות ממחזיקי תורה, הוא מחזיק בלא חי"ת, אזי הוא 'מזיק' ויש בו היזק יותר. וזהו שכתוב 'ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ', וקשה האיך השתחוה לעם הארץ, ועל זה אמר 'לבני חי"ת', לעם הארץ שהם מחזיקים עם חי"ת, להם ראוי להשתחוות ולחלוק להם כבוד להשתחות ולחלוק להם כבוד, שכן גם התורה הקדושה הקדימה זבולון ליששכר. עד כאן לשונו.
(פט) שמעתי שפעם אחת בראש השנה אצל זקני זצ"ל כשעמד התוקע לתקוע לא יכול בשום אופן, והבעל תוקע היה למדן מופלג, חסיד וירא שמים גדול. וקראו לאברך אחד ותקע תיכף התקיעות כהלכתן בקול יפה אף נעים. וחלשה דעתו של התוקע הראשון הלמדן, וקרא לו זקני זצ"ל ואמר לו משל נאה להפיס דעתו, שפעם אחת כאשר בחרו בני המדינה מלך חדש ועטרו אותו במשפט, עשו בני המדינה עבור המלך החדש כתר חדש ויפה ורצו לקבוע בו אבנים טובות ומרגליות נאות, אבל זאת הייתה אומנות נפלאה לקבוע האבנים בהכתר, ולא נמצא אומן שיקבל על עצמו עבודה זו, כי ירא שלא יקלקל הכתר ויהיה אחת דתו להמית. ובכל זאת בא אומן אחד ובקש שיתנו לו זמן חודש ימים ויעשה הכתר כמשפט. ונתנו לו הכתר, ובכל אותן הימים חשב תחבולות איך יקבע בו האבנים טובות באופן יפה, אבל מחמת יראה לא לקח הכתב עד שקרוב יום המועד. וכשני ימים קודם יום המוגבל, לקח הכתר לקבוע בו האבנים טובות, אבל הנה מחמת גודל היראה והפחד נפל הכתר מידו, ובשום אופן לא היה יכול לעשותו. וקראו לנער אחד שלא ידע שזה הוא כתר המלך, והראה לו איך יעשה ויקבע בו המרגליות, והוא הלך לחוץ שלא יראה כלל אופן עשייתו. ואומנם הנער הזה עשה הכל כתקונו וקבע בו המרגליות על צד היותר טוב. והנמשל הוא כי התקיעות המה כתב בראש ד' צבאות, כמו אנו אומרים ב'יהי רצון' בין התקיעות, 'שתעשה עטרה ממנה להיות עולה ויושב בראש אלקי צבאות', ומי שיודע הפירוש של 'כתר ד' צבאות', הנה מחמת גודל הפחד, אינו יכול לעשות הכתר, אבל איש פשוט הוא עושה הכתב בלי שום פחד. ודברי פי חכם חן.
(עטרת שלמה, עמו' פו-צא)
הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד, נולד בד' באב תרמ"ז (1887) לאמו, מרת אסתר, ולאביו, רבי צבי מאיר רבינוביץ, בנו של האדמו"ר ה'תפארת שלמה' מראדומסק. בהיותו בן חמש עשרה הוסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה, והיה חסידם של האדמו"ר רבי יחזקאל רבינוביץ מראדומסק ובנו האדמו"ר רבי שלמה חנוך רבינוביץ הי"ד.
הרב יצחק מרדכי הוא התחתן עם מרת רוזה לבית בורנשטיין. הוא היה רב חסיד חריף ובקי בחדרי התורה, ומשנת תרע"ג היה אב"ד הכפר פלאוונא, הסמוך לראדומסק. הרב דאג לכל צורכי העיר בחכמה ובתובנה, וארגן מוסדות צדקה וחסד, לטובת ילדי הכפר, העניים והאורחים. מידי יום היה הרב קם בארבע-חמש לפנות בוקר ללמוד. אחרי תפילת שחרית החל להעביר שיעורים לתלמידיו, עד לשעות הלילה. הרב נודע כאיש אמת, פיקח ומתון, וכיהן כדיין במשפטי בוררות סבוכים. הוא קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בפשטות ובענווה, אף שהיה למדן שעסק בתורה יומם ולילה.
מחבר הספרים 'אהל שלמה' (1924), 'עטרת שלמה' (1926), 'שיח יצחק' (1927) ו'דעת מרדכי' (1939), ובנוסף פרסם חידושים בכתבי עת תורניים 'שערי תורה', 'המאסף', 'כתר תורה', 'קובץ דרושים' ועוד. רבים מחידושיו נותרו בכתב יד.
כשבנו, ר' מאיר צבי, עלה לארץ ישראל, כתב לו מכתב וביקש ממנו להמשיך ללמוד תורה, ובכל מכתב שכתב לו אחר כך הוסיף מחידושי תורתו. מידי פעם שלח לבנו ספרים, כדי שיוכל ללמוד בבית.
ביום השני לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בי"ט באלול תרצ"ט (1939), רצחו החיילים הגרמנים את הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ. הי"ד.
בתו, הרבנית יוטא מלכה, ובעלה הרב רפאל חיים הלוי לוונטל , נהרגו עקה"ש בשואה. הי"ד