מכתב מהרב יעקב שלום קליין הי”ד על גדולת חותנו הרב משה צבי פוקס זצ”ל – חלק א
בעזהי”ת. שלום וישע רב לך אהובי בני היקר הרב וכו’ מוה”ר דוב בער נ”י דומ”ץ דפה.
מחזיקנא לך מלא חפני טיבותא על כי העמסת עליך העול הגדול לסדר כתבי יד קודש מאדמו”ח זקנך הגאון הגדול הצדיק זי”ע ולקובעם בדפוס שיהיו שמועותיו והלכותיו מבדרין בעלמא בין ת”ח המובהקים להיות שפתותיו דובבות בקבר ולזכר עולם יהיה צדיק, אשריך ואשרי חלקך. זכותו הרב תגן בעדך ובעד ביתך.
מחויב אני להתנצל קצת על שלא הוצאתי אני לאור אותם זה רבות בשנים כאשר היה תמיד בדעתי וגם בדעת גיסי הרב הגאון המנוח מוה”ר בנימין פוקס זצ”ל אבדק”ק גרוו”ד. וכמה פעמים דברנו מענין הדפסה אבל נשאר מעל, מאחר שראיתי בא מכתביו שהקפיד על אשר הוציאו לאור ספר מגדול אחד ובניו דפסו מרובה דפסו, ולא שמו עין בקורת בעיון הדק היטב שלא ימצאו טעות דמוכח או סתירה מגמרא מפורשת, ולזה היה צריך זמן רב כי הוא בענותנותו וטרדותיו העצומות לא היה בדעתו לדפוס ומעט מזעיר היא מה שהשיב לשואלים רק מפני הכבוד, ואף חידושי תורה בסוגיות גם כן לא כתב בספר רק מיעוטא דמיעוטא. הרבה סמך על זיכרונו החזק כאשר אמר לי שאפילו אם היה שוכח יכול דבר חידוש אחד ממשנתו אבל כשהיה מעיין בהסוגיא היה יכול לאהדורי שמעתתיה דיליה ולעת זקנתו התחרט על זה, ואמר לי בזה הלשון כסבור הייתי שכח זכרוני יהיה כן תמיד. וזמן לא רב אחר פטירתו רעשה הארץ מהמלחמות האיומות שנים הרבה כנודע, וכה נדחה הדבר משנה לשנה, וגם הטורד היה תמיד על ימיני כי לפי כוחי הדל הייתי תמיד עמוס הטרדות והרבה הרפתקאות דעדו עלי בעוונותי הרבים אשר הפסיקוני מלעסוק בזה. אבל תמיד לא זז ממחשבתי להוציא הדבר מכוח אל הפועל. ועתה כי נגמר הדבר על ידך תנוח דעתי, כי ברא כרעיה דאביה, והרי כאלו על ידי נעשה. ואם חכם בני ישמח לבי גם אני.
ומה ששאלתני אודות הסכמה אין מהצורך, כי פקיעיה שמיה של אדמו”ח הגאון זצ”ל לאדם הגדול בענקים בדורו. ישמחו התלמידים ויגילו הלומדים ויאמרו לך תשואת חן ויביאו ברכה אל ביתם. ועל דבר לכתוב תולדתו של אדמו”ח רבינו זצ”ל וקורות ימי חייו הנני כותב לך הקדמה על הספר, יחוסו ופרשת צדקו ומידותיו התרומיות והרבה עניינים מה שמגלים טפח מדרכיהם של רבותינו דוד שלפנינו, זכותם יגן עלינו, להתלמד שגם אנחנו וזרעינו נלך בעקבותיהם, וזה החלי.
אביו של אדמו”ח רבינו הגאון זצ”ל היה הרב הגאון חריף עצום צדיק תמים כבוד קדושת מוה”ר בנימין זאב פוקס ז”ל שהיה אב”ד ור”מ דק”ק סערעד בגליל העליון סמוך לפרעסבורג. הוא היה בנו של הרב המאור הגדול מורינו ורבינו הרב משה צבי זצ”ל דיין מצוין בק”ק לאוואשבערעני, הובא בהת”ס חלק יו”ד סי’ צ”ט ובשמן רקח מהדורה תניינא חלק אה”ע סי’ ל’. זקננו הנ”ל עוד בימי עלומיו הצטיין בכישרונותיו הכי נעלים. הלך ללמוד תורה לישיבת הגאון בעל אמרי אש זצ”ל שהיה אז אב”ד דק”ק ב’ דיאימוט והיה שם מלבד הישיבה הגדולה של הרב אב”ד עוד ישיבה קטנה שנהל הדיין דשם. ויהי כאשר בא זקננו אל הרב לקבל שלום, והוא אז בחור קטן צעיר לימים, שאל אותו הגאון זצ”ל מה אתה מבקש בני. ענה לו, באתי ללמוד בישיבת רבינו. ובראות רבו שהוא בחור קטן ולא ידע עוד אז משפט הנער ומעשהו אמר לו לך ללמוד אל הדיין. פקודתו שמרה רוחו והלך לבית מדרשו של הדיין וישב שם ימים אחדים, אמנם רוחו הכביר ותשוקתו העזה אל התורה לא מצאה מרגוע בזה והלך עוד הפעם אל הרב. ויהי כאשר פתח הדלת שאלו רבו מה רוצה, והשיב רוצה אני ללמוד תורה מרבינו. על זה אמר לו הרב, הלא כבר אמרתי לך שתלך ללמוד אל הדיין. וענה לו זקננו, רבי כבר הייתי שם אבל איני רואה שיהיה לי שם תכלית, אז התרגז עליו רבו וסטרו על הלחי באמרו “איין בחור דארף ניכט קלערן אויף איין תכלית”, כי אז יבוא גם השטן להסיתו במחשבת פיגול להיות חוקר על תכלית מה יהיה בסופה. אבל אח”כ פייסו וקיבלו ללמוד בישיבתו.
משם הלך ללמוד תורה לבית מדרשו הגדול של מרן החתם סופר זצוק”ל לפרשבורג ולמד שם שלוש שנים רצופים כאשר מצאנו רשם בכתב יד בזה הלשון: “זכיתי להסתכל בצורתו ולשמוע תורה מפיו הקדוש שלשה שנים”. למד שם בשקידה נפלאה עד שנעשה לגפן אדרת, אחד מגדולי תלמידיו. שם בא בקשר של מעדנות עם בת נגיד וקצין מוה”ר דניאל ע”ה אשר זכה לאריכות ימים כבן מאה שנה, ה”ה הרבנית הצדקת מרת מערל ע”ה. ואירע אז שקנה לו המיל”ח בגד חדש והיה אז מאדע מראה אדמומיות, אבל זקננו לא ידע מזה כי כל רעיונותיו היו בד’ אמות של הלכה. ויהי כאשר בא אל בית המדרש ורבו ראה אותו לבוש בבגד החדש ההוא גער עליו בנזיפה “ווא האכט איהר דאס חוצפה רקעעל נענאמען) והוא עמד נבהל ומשתומם כאשר שמע זאת, ורבו הראה לו פנים זועפות עד שבא חתנא דבי נשיאה מוה”ר דוד הרש עהרענפעלד זצ”ל והסביר לי העניין שלא היה בזה שום כוונה ורק לפי תומו לבשו. ורבו ביודעו תומת ישרים של תלמידו נתפייס וענה ואמר סלחתי.
אחר חתונתו פתח חנות קטנה כדי לכלכל את עצמו וביתו, כי לא רצה להיות רב בשום אופן, ואשתו הצדקת ע”ה לא הניחתו לילך אל החנות, רק היא ישבה שם למען יקדיש הוא כל עתו לתורה ולעבודה. והיה כן כמה שנים עד אשר מן השמים הייתה שנפלו עליו שודדים חרפו וגזלו כל אשר לו, ונשאר בעירום ובחוסר כל והכרח אלצהו לקבל על עצמו עול הרבנות. ובעת ההיא כיסא הרבנות בק”ק סערעד היה פנוי ואקלע לשם. ובראותם גדלותו בתורה ובחכמה בחרוהו לרב אב”ד. ישב שם במנוחה ובכבוד גדול ולמד בשקידה רבה. והיה רגיל לומר אדמו”ח רבינו זצ”ל שהיה מקיים ממש מקרא שכתוב “אדם כי ימות באוהל”, שהיה ממש ממית עצמו על התורה. סדר לימודו היה ללמוד בלילה אחר חצות ג’-ד’ שעות ובהגיע זמן סעודת הערב והוא לא רצה להפסיק ממשנתו הייתה נותנת לו זוגתו הרבנית הצדקת ע”ה בחורף תפוחי אדמה מבושלים והניחה על הכירה שיהיה חם כאשר יאכלם. ורוב פעמים נשארו על הכירה כמו שהניחה כי מגודל עיונו בתורה שכח לאכול כי לא היה רעב ללחם, רק ללחמה של תורה, אשר זה היה חפץ נפשו הטהורה. אמר לי אדמו”ח ז”ל כשבאו בעלי בתים לקבל פני רבם ביום טוב וכדומה הם שחו שיחת חולין מענייני דעלמא. כסבורין העם שהוא שומע ונהנה מדבריהם, אבל תאמין לי שברור אצלי שהוא לא ידע מה הם מספרים, כי רעיונותיו היו אז משוטטים בים התלמוד, ורק מחמת שהיה לו פנים שוחקות ומסבירות היה נראה להם שיש לו קורת רוח מדבריהם והיו שבעים רצון בזה.
בא וראה עד כמה חובב המצוה. פעם אחת אירע לו שביו”ט הראשון של חג הסוכות כאשר קם באשמורת הבוקר לקיים מצות לקיחת ארבעה מינים והיה האתרוג מונח בארגז שפתחו היה מזכוכית. ובגודל התלהבותו ותשוקתו לקיים המצוה רץ ומיהר ליקח האתרוג משם ולא הרגיש בהזכוכית ונשבר על ידו. היה נקי כפיים ובר לבב מאד. ושמעתי שיחת חולין מאדמו”ח זצ”ל בזה העניין פעם אחת נקרא אל השטוהלריכטער והיות שהיה דרכו לעשן הרבה איתרמי שהיו ידיו אז מלוכלך בחוץ מאבק הטיטין, והיה מעוררו השר מדוע אינו משגיח שיהיו ידיו נקיות. ושר הנ”ל היה מפורסם ללוקח שוחד, אז הפך הוא ידיו לפנים ואמר לו בחכמה ורמז, אמת שידי מלוכלך הוא מבחוץ אבל ראה כי נקי הוא מבפנים. לא נשא פנים לשום אדם והיה שונא מתנות. פעם אחת בקרו עשיר מופלג, אחד ממעריציו מגליל שלו, והיה רוצה להנותו במתנה יפה וביודעו שלא יקבל מתנות הטמין הכסף בין דפי הגמרא שהיו לפניו והלך לו. לרגעים אחדים מצא שם הכסף והבין כי העשיר הטמינו, ויצו לבנו, לרבינו ז”ל, לרוץ אחר הבעל בית למסור לו כספו ולאמור לו בזה הלשון “זאג איהם ער זאלל זיך זיינע עבודה זרה בעהאלטען”.
בימיו בא המלחמה בין החרדים הנאמנים לד’ ולתורתו ובין המתחדשים אשר רצו להעביר מנהגי העתיקים וכמה דיני שלחן ערוך עד משבר. והממשלה החזיקה בכל מקום ידי המתחדשים, עד שחקקו חוק שהארטה יכולים להיפרד מהם. בעת המבוכה ההיא שאור וחושך השתמשו בערבוביא, היה הוועד המרכז של הנעאלאגען למחוז פרעסבורג בעיר פרסבורג, בקאמיטאטסהויז והבעהערדע סמכו ידם ככל העניינים כרצונם. והוועד שלהם עשה תקנות הקהילות לכל מחוז פרעסבורג, ושלח אותן לכל הקהילות בסיוע הבעהערדע כדי להדביק אותן בבתי הכנסיות. ויהי כאשר בא זקננו ז”ל לבית הכנסת וראה תקנת המתחדשים ובערה בו אש ד’ וקרע הכרוז לקרעים לעיני כל העדה, ושכר גוי אחד וציווה לו שיכריך הכרוז על כלב אחד וינהג אותו בכל העיר כדי לעשות שחוק מהם ומתקנתם ולמען ישימעון ויראון. נשאר ממנו הרבה כתבי קודש, אומנם לא בא בדפוס. וגם חיבר חיבור גדול על שאלתות דרב אחאי, וכבר היה נושא ונותן עם המדפיס, הרבני מוה”ר יוסף שלעזינגער ע”ה בוויען להוציאו לאור. אבל בינתיים יצא לאור ספר העמק שאלה על השאלתות, לכן לא הדפיסו.
מאבות הקדושים האלו נולדו שני בנים מצוינים. הגדול היה הרבני החרוץ מוה”ר מרדכי ליב ז”ל שהיה חריף עצום תלמיד מובהק של מוה”ר יהודה אסאד זצ”ל, והיה סוחר בישוב מאטשאנאק הסמוך ונראה לעיר נייטרא. והצעיר היה רבינו אדמו”ח זצ”ל שנולד בשנת תר”ג בעיר לאוואש בערעני. בעודו נער קטן היה הפלא ופלא, ואביו הגאון הכיר בו שלגדולות נוצר, על כן לקחו מהמלמד שהוא בעצמו ילמוד עמו תורה והשגיח עליו כבבת עינו. והיה מפורסם לעילוי אין כמוהו בכל הגלילות. כשנעשה בר מצוה דרש דרש משה חידושי תורה שחידש מעצמו והיה לפלא לכל שומעיו. אחר כך למד בישיבות אצל מרן המר”ם שיק ביערנען וגם אצל הגאול מוה”ר דוד שיק בסעטשין אשר היה אחר כך רב בטאקאי. אצל המר”ם שיק לא נסתייעא לי ללמוד על פי סיבה רק זמן מועט וכל ימיו היה מצטער על זה, וכאשר הלך לפרעסבורג לישיבת בעל כתב סופר זצ”ל, אף שהיה עוד רך בשנים כבר היה פקיעא שמיה כאחד הבחורים המופלגים והמובחרים והיו קורין אותו בשם הכינוי מאנדעל מסערעד. היה תלמיד חביב מאוד לרבו. פעם אחת אירע שלמד הכתב סופר שיעור עם הבחורים, בתוך פלפולו עם רבו נתקל בלשונו ואמר לו שבמחילת כבוד תורתו הפשט אינו כמו שאומר רבינו. הכתב סופר גער בו ואמר לו האם אתה תלמד אותי, וסגר הגמרא והלך אל ביתו. לעת ערב הלך להתפלל בבית רבו עם איזהו בעלי בתים מסערעד אשר היה להם לדבר איזה עניין עם הכתב סופר, ואמר להם הכתב סופר בדרך בדיחותא, עכשיו כאן בנו של רבכם מסערעד, מהכרת פניו היה נראה שאינו יכול לדבר והיום אצל הלימוד השיעור היה מבייש אותי ברבים. ולמחרתו כשהתחיל ללמוד השיעור עם הבחורים פתח ואמר שהיה מעיין הפלפול של אתמול והדין עם מאנדל סערעד.
פעם אחת היה בפרעסבורג הגאון מוה”ר שלמה קוועטש זצ”ל ובאו אליו תלמידי חכמים שבעיר ובחורים המופלגים ודרש להם חילוק גדול חריף ועמוק, כי היה מפורסם לעמקן וחריף עצום ורק מעט מזעיר מהנאספים הבינו חידושיו, וגם רבינו ז”ל היה בין השומעים ואחר הדרשה הלך חוצה וסידר לעצמו מה ששמע ודחה דבריו. והקול נשמע מבפנים שבחור אחד פלפל על דבריו ונקרא לבוא פנימה מהרב הנ”ל. בא והציע לפניו הפירכא והודה לו.
סיפר לנו יען שאביו ז”ל לא היה לאל ידו להחזיקו הרבה, והוא היה ביישן בטבע וגם לא רצה ליהנות משל אחרים, היה זמן ועידן שאכל רק פת במלח וגם זאת רק במידה מצומצמת וקנה לעצמו בבוקר לחם קטן הנקרא וועקען ורשם בסכין את הלחם לשלשה חלקים שיספיק לשלש סעודות על כל היום. ובכל זאת למד בהתמדה ובשקידה רבה והיה מבחר התלמידים, עד שנתן רבו עיניו בו להתחתן בו, אבל לא היה מן השמים, ונעשה חתן עב”ג הרבנית הצדקת מרת לאה ע”ה בת נגיד וקצין ראה”ק מסערעד מו”ה משה דוב נאנזל ע”ה. סיפר לי אדמו”ח הגאון זצ”ל כאשר הלך אח”כ לפרעסבורג ליקח ברכת מזל טוב מרבו. אמר לו הכתב סופר כאשר אני שומע מקבל אתה נדן גדול עשרת אלפים זהו”ב. על זה השיב שאינו כמו שאומרים, ורק ששת אלפים אני מקבל. אמר לו רבו שיניח הקול כמו שהיא, כי זה הוא מכבוד התורה אם בחור מקבל נדן גדול. היה רגיל הרבה לבוא גם אחר החתונה אל בית רבו, וכאשר סיפר לנו מקדושת רבו וקלסתר פניו שהאירו כנוגה אש שמענו ממנו שפעם אחת כשהיה רבו הגאון בעיר בודאפעסט על אסיפת הרבנים וגם הוא היה שם ורצה לדבר אתו, אמר לו הכתב סופר זצ”ל שימתין עליו במקום ההוא בשעה קבועה ןאז ידברו באריכות. והוא הקדים עצמו להמתין עליו וכבוא רבו בהעגלה והוא הלך לפתוח את הקאלעס ויהי כאשר ראה פני רבו נרתע לאחוריו, ואסר לו אף על פי שהייתי מקורב מאד אצלו ממש כבן בית, מכל מקום אז כאשר ראיתיו נתפעלתי כל כך מזיו קדושתו.
התשובות לאורח חיים מהכתב סופר מסר לו רבו בעצמו לעיין בהם שלא יצא דבר שאינו מתוקן ולסדרם לדפוס והחליף עמו מכתבים בהערותו כאשר יראה הרואה בתשובות כתב סופר אורח חיים סימן ע”ז. וחיבה יתירה נודעת לו מרבו ובה מסיים דבריו בתשובה קי”ד “ולחביבותי אליך ולבי גס בך נתארכה הכתיבה בכותבת הנסה ויצאתי מענין לענין להרוותך השותה בצמא דברנו כאשר היית עומד ומשמש לפנינו וגם עכשיו על תשובות שבכתובים שתה”י עיניך פקוחות ויהיו עיני ד’ עליך תמיד מראשיתך ועד אחריתך מאד ישנא אחריתך כאו”נ ונפש רבך כאב את בן ירצך”. כשמנה שנים אחר חתונתו ישב על התורה ועל העבודה בלי עול הרבנות ולמד בשקידה עצומה ובמנוחה שלימה כי כל מחסוריו היו על חמיו הקצין ע”ה, ובפרט חמותו הצדקת מרת גאלדא ע”ה הטיבה עמו ועם בני ביתו הרבה בטוב לבה. למד גם עם הבחורים בני הישיבה של אביו הגאון ז”ל וגם למד אז בצוותא חדא בכל לילה מאשמורת השניה ואילך עם הגאון הצדיק ר’ יודא גרינוואלד זצ”ל בעמח”ס שו”ת שבט יהודה, כי הוא היה דר אז בבית חמיו בישוב שודאוויטץ הסמוך ונראה לסערעד, ובא אליו הרב הנ”ל ללמוד ביחד, ומהאי טעמא היה רגיל לכתוב הרב הגאון הנ”ל במכתביו אל אדמו”ח שם “מארי”, ואדמו”ח היה רניל לכתוב לו גברא דמארי סייעיה והיו אהובים ודבוקים זה בזה כאחים נאמנים. וברם תזכר לטובה חמותי הרבנית הצדקת אשת חיל המפורסמת שהייתה תמיד לעזר ולסעד לרבינו הגאון זצ”ל, וכל ישעה וחפצה הייתה שהוא ילמוד תורה בלי מפריע, והרבה פעמים סיפר בשבח זוגתו הרבנית ע”ה שהייתה קמה ממיטתה בימות החורף כאשר הוא היה קם ללמוד להסיק הכירה לו ולהחם חמין טהעע לשתות.
אם אומנם הרבה קהילות שמו עיניהם בו לקבלו לרב, אבל הוא לא רצה בעטרת הרבנות, והיה חפץ יותר להיות סוחר. וכמה פעמים הלך בחנות חמיו לעסוק במסחרו ואמר לנו שממנו היה יכול להיות סוחר טוב, כי הבין האיך לדבר עם הקונים, וגם השיג מחיר יותר גבוה, כי נתנו אומן לדבריו. אבל אביו הגאון ז”ל לא באלה חפץ, ביודעו שעתידות גדולות נשקפות לו אם יהי רק תורתו אומנתו. ודיבר הרבה על לבו שיקבל איזה רבנות, אפילו אם היא קטנה. ואמר לו שאתה צריך רק שיקרא שמך “רב” באיזה מקום שהוא, ואחר כך יקבלו אותך בק”ק פאפא. וכמעט רוח הקודש נזרקה בפיו, כי כן היה שבשנת תרל”ה נתקבל לרב אב”ד בק”ק פאפא, אשר הייתה אז נחשבת לאחת הקהילות היותר גדולות במדינת אונגארן, אבל לא רצה לילך לשם מטעם אשר יראה הקורא להלן. פעם אחת כאשר הפציר בו אביו לקבל איזהו רבנות, והוא מיאן בדבר, אמר לו אביו מה תרצה שאעמוד עתה מכסא הרבנות למסרו לך. והוא נתבהל מאד מדיבורים אלו וגמר בליבו שמעתה אם יציעו לו איזה רבנות לא יסרב יותר. הדבר יצא מפי השליט, ולא ארכו הימים ובנימין ידיד ד’ נתבקש בישיבה של מעלה להתלונן בצל שדי, ואז נתקבל בפה אחד בק”ק סערעד למלא מקום אביו להיות להם לרב ומורה.
הרב יעקב שלום הי”ד (תרל”ז-תש”ד, 1877-1944) – מחשובי רבני טרנסילבניה והונגריה. נולד לאביו, הרב אליהו קליין שהיה רבה של האלמין. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב משה צבי פוקס אב”ד גרוסווארדיין [נאדיוואראד]. הרב יעקב שלום מונה בשנת תרס”ג (1903) לדיין בגרוסווארדיין, הוא החזיק שם ישיבה קטנה והיה רב חברת “מחזיקי הדת”.
על פעולותיו בגרוסוורדיין נכתב ב”זכרון לדור אחרון” שבסוף ספר “אגרת צפון” מאת הרב יוסף שוורץ הי”ד (סעאיני, תרפ”ז): שוב נתקבל הרב הגאון, אור יקרות וקפאון, שבח עוז ומגדול, שמו הטוב הולך וגדול מו”ה יעקב שלום קליין נ”י [אשר כעת הוא ממלא מקום אביו הגאבד”ק האלמין, בן הגאון העצום החריף בעל צרור החיים זצ”ל], וכמו עשרים שנה מלא וגדוש, שרת פה בקודש; לא יעף ולא יגע פעל ועשה הרבה לחזוק הדת, דבריו השנונים, מצאו חן בעיני חכמים ונבונים. כורתי בריתו, שמעו לעצתו, ויהבו ליה יקר ורבותא. למד תועים בינה, והכניסם תחת כנפי השכינה. רבים החזיר למוטב ויקרב את לבם לאביהם שבשמים ולאהבת התורה הקדושה. עד כאן לשונו.
משנת תרפ”ח (1928) ממלא מקום אביו כרב, אב”ד וראש ישיבה בהאלמין. ישיבת האלמין נמנתה על הישיבות החשובות ביותר בטרנסליבניה. הישיבה התחילה עם ממנין וחצי של תלמידים והתפתחה למרכז תורני עבור מאות בחורים מופלגים, שנהרו אליה מכל הסביבה. בשנת תש”ד גורש לגיטו סולוש, ומשם לאושוויץ. הוא נהרג עקה”ש בי”ג בסיוון תש”ד, עם קהילתו ומשפחתו. חידושי תורה ממנו הודפסו בקובץ “וילקט יוסף”.
בטבת תרצ”ז התקיימה בעיר קלויזנבורג אסיפה הגדולה של כל נציגי הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה. אסיפה זו בחרה חמישה נבחרים לנשיאות, בין הנבחרים היה גם הרב יעקב שלום קליין, אך הוא התפטר מ”וועד החמישה” כדי לאפשר לרבי יואל מסאטמר לכהן בוועד.
בנו, הרב דוד בער קליין הי”ד, היה חתנו של רבה של סאטמאר, הרב יצחק רוזנברג. משנת תרפ”ח (1928) שימש הרב דוד בער כדומ”צ בהאלמין. הוא ערך והביא לדפוס בשנת ת”ש את הספר “שו”ת יד רמה” מאת סבו, הרב משה צבי פוקס. נהרג עקה”ש עם אביו ומשפחתו באושוויץ בי”ג בסיון תש”ד.
בן נוסף של הרב יעקב שלום, הרב שמואל שמעלקא קליין הי”ד היה חתן הרב טוביה לרמן בדעש, וכיהן שם כדיין לצד חותנו. אח”כ היה דיין בהאלמין, ובשנת תרצ”ד (1934) מונה לרב ואב”ד אלאשד. נספה בשואה.
מספר הצפיות במאמר: 267
