בדבר היתר נישואי אלמנה בלא בנים, שאחי בעלה קומוניסט שאבד ברוסיה – חלק 2 / תשובת הרב אהרן וואליקין הי”ד לרב יהודה זוליאר הי”ד
ואם כי ידעתי מך ערכי, שלא לאיש כמוני להכניס ראשו בין הכפירים הללו, אבל לא להכריע אבוא בזה, אלא להליץ בעד רכותינו ראשי המתבתא, בכדי שלא לשויא דבריהם הקדושים כחוכא ולברר ולתרץ אותם עד כמה שידי יד כהה מגעת.
במה שהשיגו על טעם הראשון מקרא ד”הלא אח עשו ליעקב”, ומזה רצו להוכיח דגם מומר נקרא “אח” תמה אני על שניהם, גם על המתירין שהוכיחו מרבית דמומר לא נקרא “אח”, וגם על האוסרין שהשיגו על זה מקרא דהלא אח עשו. דזה פשוט דלשון אחוה היא שורש דיבוק וחיבור ונופל על שני עניינים; על אח אח מלידה ומבטן, עצמו ובשרו, ונקרא אחיו על שם שדם אחר נוזל כעורקיהם. ושייך גם כן על אנשים שאינם בני אב אחד רק בני דת אחת, דהדת מחברן ומדבקן. ומחמת זה תמה אני על המתירין שהביאו ראיה מרבית דכמו דהתם ממעטינן מומר מקרא דוחי, הכי נמי לעניין יבום לא מיקרי אחיך. וכי מה ענין רבית ליבם. איסור דרבית הוא לאו דווקא על אחים בני אב אחד, ולשון אחווה האמור התם בעל כורחך שהם בני דת אחת אחיו הוא במצוות. ומשום הכי מומר שגם במצוות אינו אח, וודאי דנתמעט שפיר מקרא דאחיך, אבל מצוות יבום, דמיירי באחים בני אב אחד, וודאי שלא נוכל למעט מומר ורשע. דנהי דבמצוות אינו אחיו, אבל הא עצמו ובשרו, ובני אב אחד, וודאי דנופל בו לשון “אח”. וכיוצא בזה הקשה בתרומת הדשן סימן רכ”ג על דעות הללו שמתירין ביבם מומר מטעם דאינו אחיך. עיין שם. אכן אם כן גם קושיתו של רש”י והוכחתו דמומר נקרא אח מקרא דהלא אח עשו ליעקב, צריך לומר דדוקא רק לגבי חליצה, דמיירי באחים בני אב, בא להוכיח מקרא זה. אבל לגבי שאר דברים אין ראיה מקרא זה. דעשו שאני, כיון דבני אב אחד הוא ולכן שייך בו שפיר לשון אחווה אף על גב דבמצוות אינו אחיו. אבל שאר מומר אין הכי נמי דלא נקרא “אח”. כיון ראינם בני אב אחד וגם לא בני דת אחת, מה לשון אחווה שייך גביה. מיהו אכתי יקשה ממה שכתוב בתורה “אחינו בני עשו”, שאינם בני אב אחד וגם בתורה ומצוות אינם ואפילו הכי קראם אחים. ויש לומר דקראם אחים נגד שאר אומות. וכמו שכתב בספר רביד הזהב פרשת תצא. וגם קרא ד”הלא אח עשו ליעקב”, יש לומר בזה דרק נגד שאר אומות קורא אותו אח, אבל בלאו הכי שפיר אמרינן דמומר אינו בכלל אח, וכדברי הגאונים דמתמעטי שפיר מ”אחיך”...
ומה שהשיבו על טעם השני שנתנו הגאונים להתיר מטעם דאיך אפשר שמומר יהא מיבם והא אסור לבוא עליה, ועל זה מקשו דכיוון שקדושין תופסין לא פקעה הזיקה, וכי מי גרע מפסול דחייבי לאוין דביאתו אסורה מהתורה ואפילו הכי חולצת. גם זה יש ליישב, אי בעית אימא דאין הכי נמי דרשע ואפיקורס ודאי דגרע יותר מפסול דחייבי לאווין, דלשאר מילי ישראל גמור הוא ורק התורה פסלה ביאתו עליה ואינו חשוד להעבירה מדתה ולכן לא קמו ביה רבנן לעקור הקדושין, וכיוון דהקדושין קיימין ממילא זיקתו זיקה, ושפיר אמרינן דאף שאסורה להתייבם מטעם שביאתו אסורה אבל חולצת מיהא לאפקועי הזיקה, מה שאין כן ברשע ואפיקורס ומומר שמעבירה מדתה, ודאי דאדעתא דהכי לא הסכימו חז”ל על הקידושין מעיקרו וכל דמקדש אדעתא דרננן מקדש, וכיון דקושין מעיקרא ליתא ממילא דאינה חולצה נמי דאין כאן זיקה מעיקרו…
ועל השלישי אני בא… והנה בפשוטו יש לומר כמו שכתב הב”ח באבן העזר שם דבמומר לא שייך סברא זאת דקים לן דכל כך מאוס בעיניה המומר עד שגם משום חיבת ביאה אינה נכנסת לספק הזה. ועוד מן הש”ס גופא מוכח דמיירי אפילו בנישואין מדמשני התם אתתא בכל דהו ניחא לה משום טב למיתב טן דו, ואי מן האירוסין דווקא, לא הווי משני מידי, דמאי טן דו איכא באירוסי קודם שתנשא ולמה תתרצה להתקדש על דעת כן, דבאירוסין לחוד ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא, אם כן אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא, אלא וודאי דאפילו מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהא לא נתקדשה…
הן אמנם ראיתי לאחד גדול מדבר לאסור כנידון דידן ביבם פוקר ועובר על דת ומחלק בין קיבל המרת דה ונשתמד על ידי כומר, דדווקא בכהאי גוונא מתירין. מה שאין כן קאמוניסטין דהאידנא, אף על גב שהם נטמאו בין הגויים ופורקי עול, אפילו הכי כיון דלא המירו דתם על ידי כומר באופן רשמיי, לא נקרא מומר ולית מאן דשרי בכהאי גוונא. ונסתייע בחילוק זה מדברי החתם סופר. אך תמה אני על אותו גדול שראה בחתם סופר רק חצי דבר ולא כל דבריו, דהמעיין שם ימצא שבתחלה רצה אמנם החתם סופר לחלק כן, אך לבסוף כתב שם בפירוש, בדיבור המתחיל אך כל זה, דאין סברא לחלק בין נזרק בנטפי מים על ידי כומר לפורק עול ונטמע בין הגויים. ובפירוש כתב בזה הלשון טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהן ונעשה מומר וכופר כל התורה הרי זה אח מומר דפליגי ביה הפוסקים, עיין שם בסימן ע”ג…
ובשיטה אחרונה נחזור על כל צדדי ההיתר. הרבה גאונים קדמאי ראשי המתבתא דמתא מחסיא התירו גם ביבם מומר לחוד. ואף על גב שכמה פוסקים חולקים על זה מכח קושיות שהקשו על המתירים. אבל הוכחתי שהקושיות הללו הוא רק לפי הבנתם בטעם הגאונים המתירים. וכבר עלה בידי ליישב כל הקושיות וגם להוכיח שטעמם יש להם יסוד נאמן מן הירושלמי. ורק מה שהייתי חושש מאוד לדברי רש”י, שגם הוא מן העוררים על ההיתר. אבל גם הוכחתי שבנידון דידן שהיבם, לבד שהוא פוקר להכעיס, עוד אינו כמדינה אחת עם היבמה ולא יוכלו בשום אופן להתקרב זה לזה. ושבהאי גוונא גם רש”י מודה דאינה צריכה חליצה, דלא גרע מנאבד היבם, שככר התיר הגאון בתשובת משיבת נפש. ובהצטרף לזה טעם דאבני מלואים, משום שאינו יורש, וגם טעם דהנצי”ב שאינו בר הקמת שם, שעל טעמים הללו לא מצאנו שום ערעור בדברי הפוסקים, ונהפוך הוא שפוסקים האחרונים הרבה מהם התירו, הרי הם מוהר”י צמינץ ומוהר”מ פאדוה התירו במומר לחוד, הררד”כ התיר במומר אם אינו במדינה עם היבמה. וגם בתשובת משיבת נפש התיר בכהאי גוונא. והעיקר שרבינו הרמ”א גופא אשר עליו אנו סומכים בכל הוראותיו, גם הוא פסק באבן העזר סימן קנ”ז דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא. ושעת הדחק דבנידון דידן כדיעבד דמי, כדאיתא ביבמות דף ל”ז, כיוון דלא אפשר עבדינן ברבנן אף על גב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וגם אין לחלק מן מומר שנשתמד על ידי זריקת הטיפין, למומרים להכעיס חוטאים ומחטיאים כמו כת הבולשוויקים, וכמו שכתב החתם סופר טיפין הללו מה טיבם לשנות גופם.
ומכל הלין בנידון דידן שהיבם פוקר ורשע להכעיס וגם אינו במדינה והשעת הדחק גדול מאוד, אשה צעירה בדמי ימיה אובדת בעניה, ולפי תעודת הרופאים המומחים יש סכנה לחייה אם לא תנשא, ועיין בחתם סופר סימן פ”ב שצידד אם מותר לעבור על איסור דיבמה לשוק מפני הסכנה, עיין שם. והצטרף לזה מה שיצא הקול שמת היבם היה נראה פשוט להתיר להאשה שיינא הנ”ל בלא חליצה אליבא דכולי עלמא, ואך אם יסכימו לזה רבני זמננו לאחר שיעיינו בדברים הללו וימצאו אותם נכונים, יוכלו לצרף גם דעתי להיתירא ודרינא בהדיהו. חפץ אני לקוות כי גאוני המתירים ימליצו בעדי כשם שהמלצתי עבורם וכזכותם אוושע להנצל משגיאות:
כנפש המצפה לרחמי שמים אהרן וואלקין.
(קטעים מהמשך תשובת הרב אהרן וואלקין הי”ד בספרו זקן אהרן, אבן העזר , סימן קכד)
מספר הצפיות במאמר: 84
