מה ניתן ללמוד בתרצ"ה מדמותם החיה של אברהם ושרה – חלק ב / הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד

מבשרך אל תתעלם

במצב כה קשה שחסר לאברהם ושרה פרוסת לחם הם אינם עוזבים את קרוביהם ומכריהם, לוקחים אותם אתם ומחלקים עמהם את הפרוסה האחרונה. עומדים אנו נדהמים ורוצים לשאול את אברהם: "מה הנך עושה? הנך בעצמך עני ואביון הולך אתה לבקש מזון בעדך ולמה לך כל הגדוד הזה?" תענה לנו, כי אלה קרוביך. אבל האם במצב כזה משגיחים על קרובים. יש עשירים ממך שאינם עוזרים לקרוביהם בצר להם. וגם יש כאלה שאת בניהם אינם תומכים. יבקש כל אחד בעד עצמו. אבל אלמלי היו בניך אז כבר לא היתה העוולה כה גדולה. אבל הנך לוקח על שכמך ממש אנשים זרים. ילכו הם את דרכם ואתה את דרכך. כל אחד מחויב לדאוג לעצמו.

והנשים תאמרנה אל שרה: "שרה איך את מרשה, כי בעלך יוביל אתו חברה שלמה של זוללים? הלא גם לכם חסר לחם. יש גבירות אדירות שאינן נותנות לקרוביהן לעבור על מפתן ביתם. ועוד למכירי בעליהם מובן, כי לא. ואת שותקת ועוד מקבלת אותם בסבר פנים יפות בזמן שדרכך כה קשה?" מובן כי שאלה זו אינו שואל כל ישראל: כי חלק ידוע מישראל כשהוא מסתכל במדות אברהם ושרה מחזק זה גם אותם להתנהג כמותם. אבל כאן אני חושב חלק ידוע שהזכרתי אותו בדרשה הקודמת הם שואלים את השאלה אצל אברהם ושרה והמפלגה הזאת מציגה עוד שאלה להם: "בהיותנו עדין תינוקות בית רבם, הרבי למד אותנו אגדה מכם. התעניינו אז מאד על הכל שלמדנו עליכם. אבל עתה כשיצאנו אל החיים והעולם הוא מתקדם ואינטליגנטי רוצים אנו לשאול אתכם ובבקשה ענו לנו על הכל בפרוטרוט, בבראשית יב כתוב: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען".

רש"י כתב על אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה הכתוב באילו עשו. אבל תדעו לכם אברהם ושרה, כי זה זמן רב שלא החזקנו בידנו חומש, הכל אנו עוד זוכרים מהחדר. אולי עתה לנו יהיה קשה, זה כבר לקרוא, אבל גירסא דינקותא עוד נשאר איזה זכר. אז עתה לפי מושגנו עכשיו יוצא, אבל אל תתרעמו בעד הביטוי, כי הייתם חסרי דעה. אברהם, אדם עדין משכיל ולא פנטי ששבר את אלילי אביו. ואשה עדינה ואינטליגנטית כשרה, איך אפשר שאתם תיסעו ממקום למקום ולגייר אנשים ונשים ולעשותם לאדוקים, מדוע אינכם מתלמדים מאתנו איך אצלנו חי עתה זוג צעיר. חיים חיי תענוג, מתבדחים, מבקרים את התאטרון, עושים קובט, הולכים למושב לצים. רוקדים איש עם אשת רעהו מתרחצים באופן משפחתי, אלו נקראים חיים. אבל לא כמו אתם אברהם ושרה שהולכים הנכם לקרוא ללכת אל בית המדרש. אשה אחת טוענת: אני אף פעם לא הייתי נותנת לבעלי ללכת אל בית המדרש והטלית בידו. או שאני יחד עם הזקנות אלך והסידור בידי. לא ולא. זה היה עסק בעד סבי האדוק וזקנתי. יודעים הנכם אברהם ושרה! הורינו עתה גם כן התחילו להתלמד מאתנו וגם הם כבר מתחילים להרחיק רגלם מלכת אל בית המדרש. האמינו לנו, כי גם ביום טוב אין אנו הולכים אל בית המדרש. חוץ מראש השנה ויום כפור. אז כבר מוכרחים ללכת, כי יש ביוש בפני אומות העולם. אבל שמחים אנו כשנפטרים משני ימי החג האלו.
אחר כך פונה הגבר אל אברהם: אברהם האמן לי, כאשר מוכרח אני ללכת אל "יארצייט" אז לי קשה באמת כל העסק. ראשית כל, אין אני סובל אלה האומרים תהלים יומם ולילה, אלה הם גונבי דעת ה'. ושנית, מסתכלים עלי ברחוב כעל אדם שנטרפה דעתו. מכירי שואלים אותי: מה אתך, מה הנך עושה היום בבית המדרש. כי כל אחד יודע, כי הנני אדם אינטליגנטי מתקדם, אז מה לי ואל בית המדרש. אז לך וספר לכל אחד, כי יארצייט לי היום. כי אמי או אבי מתו והשאירו לי צרות לירושה. אברהם! אין לי ממש מלים לספר אסוני. השנה הראשונה עברה עלי בצרות ובקושי גדול. תאר לעצמך, כי לא התפללתי זה שנים רבות, זאת אומרת, מהותי תינוק בן עשר. ותפילין לא הנחתי, כבר שכחתי את הזמן, אלא ביום בר מצוה. אז תפילין להניח, איננו יודע בכלל איך מתנהגים בהם, ומלדעת להתפלל אז אין כבר מה לשאול. כי בראש השנה ויום הכיפורים כשהייתי כבר בא אל בית המדרש היה זה תמיד באמצע ולפני הסוף כבר היו רגלי מאחורי המפתן. אז תאר לך את מצבי הנורא כשהצטרכתי ללכת אל בית המדרש שלש פעמים ביום ולהתחיל להניח תפילין כתינוק. ובכל פעם היה נגש אלי אחד מאומרי התהלים והיה מרמז לי, כי השל ראש לא על מקומו, מגיע ממש לחוטמי, והשל יד תיכף ייפול. במלה אחת, מתנהג ומלמדני כחייל צעיר בצבא. ואני חושב לי בלבי. מה רוצה האדם המגוחך הזה, הייתי דוחף אותי ברגלי שישכח איפה הוא נמצא. אבל עלי להתאפק ולעצור בעד כעסי. נפלתי בפח בין אנשים גזלנים אלה. ועתה התפלות שהאדוקים בדו מלפנים, עוד נשאר מנהג ישן, כי אבל צריך להתפלל לפני העמוד, ואני צריך לעמוד ולהיות שליח צבור. האמינה לי, אברהם, אלמלי יכולתי והיה בכוחי אז הייתי שורף את העמוד עם בית המדרש ועם כל יהודיה הגנבים הקורעים שמים בקריאת התהלים. אז מבין אתה כבר את צרותיי? וכאשר אני מתחיל להוציא מפי את המלים הראשונות מהתפלה, מתחילה מחיאת כפים… ולולא אחד יהודי שמכירי שמקבל פעם בשמיטה אצלי גמילת־חסד, אלמלי הוא לא היה בעוזרי אז אללי היה לי. וכאשר אני זוכה כבר לעזוב את העמוד הארור בא אני לביתי מכוסה זיעה ובלי נשימה. ואני מתחיל לקלל את המוות, לולא המוות אז לא הצטרכתי להתפלל עתה. ובכל יום מתגדלת אצלי השנאה אל בית המדרש. כבר ספרתי לך אברהם את הצרות שסבלתי בשנה הראשונה למות אבי ממגידי התהלים. ועתה סלח נא לי אברהם ואל תפקע סבלנותך לשמוע גם מהיארצייט. כשנכנס אני עתה לבית המדרש ליארצייט מתחילות עוד הפעם צרות על ראשי. עוד הפעם תפילין וטלית. פה שמתי את התפילין לא נכון, כאן הטלית לא כמו שצריך, ועוד הצרות עם התפילות והקדיש. תשאל אצלי בוודאי אברהם, הצטרכתי כבר לזכור את התפלות והקדיש מהשנה הראשונה של אבלות. כי כפי שספרתי לך, אז כמעט שחצי מת נשארתי משנה זו. ימי זיעה נשפכו ממני בכל יום. הלוואי תשפך זיעה מאומרי התהלים כמו שנשפך ממני. אבל אענה על שאלתך, ראשית כבר זמן רב שמת אבי, כבר זמן לשכוח. שנית, אז גם כן לא ידעתי. חושב הנך אברהם, כי מוחי סתום, לא יכולתי להבין? אבל תשאל: בכל זאת בשנה שלמה אפשר להילמד, אז אענה לך בקצור. וכפי שרואה אתה הנני לך רע וידיד מסור, כי רואה אני, כי גם אתה ברחת מהאדוקים, מקווה אני, כי תאמין לי ולתשובתי על שאלתך.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 48

הדפס