לפרשת החודש / הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

אין ישראל נכנסים ל"חודש הגאולה" אלא אם קראו ושמעו תחלה "ארבע פרשיות": שקלים, זכור, פרה וחודש. פרשיות אלה תורתן והפטרתן הן פרשיות שלמות בעבודת הגאולה.

הסימן הראשון של השחרור הפנימי של כל עם, שחרור רוחו  – אם הוא בא לפני שחרור גופו או אחריו – הוא התכוננותו לבניין בית שלו: בנין משכן לרוחו, מרכז לתרבותו המקורית. התכוננות זו מובעת קודם כל בהבאת תרומות-העם לצורכי הבניין. תרומה זו היא "נשיאת הראש", היא הרמת קרן ישראל. ("אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא"… בבא בתרא י.) אבל בית זה יוכל להבנות רק אם תרומה זו תהיה באמת תרומת העם, שכל אחד ואחד מהעם ייתן אותה – ואם כל התרומה הזאת תבוא לקופה אחת ותמצא בידי הנהלה אחת. את הדבר הראשון הננו למדים מתוך פרשת השקלים שבתורה, והוא ידוע לכל, ואת הדבר השני הננו למדים מתוך ההפטורה של פרשת השקלים.

יהואש מלך יהודה עלה בידו לחדש את הבית ולחזק את בדקו רק כאשר הביאו את כל כספי העם לארון אחד ומסרו אותם אחר כך ביד הנהלה אחת, הנהלה מעורבת מקודש וחול – "סופר המלך והכהן הגדול" – והנהלה זו נתנה את "הכסף המוכן" על ידי עושי המלאכה…

אבל אין עם בונה את בית-חייו רק בכספים לבד. בנין בית כזה פוגש תמיד מכשולים עצומים על דרכו; ועל העם, השואף לחופש, להלחם נגד "עמלקים" שונים, ו"מלחמה" – כבר דורשת גיוס הכחות והכשרונות של העם. ואם קוראים הננו בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", כי זנב כל הנחשלים… הנה עלינו לזכור גם את אשר עשו בעת ההיא גם ראשי עם ישראל. מנהל המלחמה היה הצעיר, יהושע, משה עזר לו בהרמת ידיו. "וידי משה כבדים"-  ואהרן וחור תמכו ידיו. זקנים וצעירים התאחדו יחד ונצחו.

ובקראנו את ההפטרה של פרשת זכור מה שעלתה לשאול על שמעו בקול העם… עולה על זכרוננו מאמר חז"ל: "שאול באחת ודוד בשתים" (יומא כ"ב.) וכפי הפירוש הידוע, כי שאול היה בחייו הפרטיים כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא, ממש צדיק וקדוש, וגם, כנראה, "דימוקרט" אמיתי… אבל ל"מלוכה" לא הצליח ונדחה… ודוד – היה מוכשר למלוכה, ונתקיים בתור מלך. במלכים, במנהלים מדיניים, העיקר – כשרונם המדיני. על חטאותיהם בחייהם הפרטיים יש דין ויש דיין, אולם מכסא מלכותם אינם נדחים…

אבל כספים, גבורה וכשרון מדיני גם יחד אינם מספיקים עוד לבנות בית-חייו של עם ישראל. בית ישראל על אדמתו אם טמא יהיה, אם יושביו יטמאוהו בשקוציהם – יתפוצץ לרסיסים. בית ישראל בארץ אבותיו צריך להיות טהור מכל טומאה, מ"טומאת ארץ העמים"… וטהרה זו לא תבוא על ידי ,"פרה אדומה"… "כל הפרות כלו"… אין לנו עתה אפילו "פרה אדומה אחת שלא עלה עליה עול"… ומה שיותר גרוע: אין לנו פרה אדומה שאינה מעלה עול על אחרים… ואדרבה, כל מה שהפרה אדומה יותר, העול שלה כבד יותר… ואם אמרו: "האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה", הנה יש לאמור פה: "האי אדום שחור הוא אלא שמלקה"… וגם השורפים את הפרה האדומה לאפר לא יטהרו אותנו… כי גם שורפיה ואוספי אפרה, המתקדשים והמטהרים, טמאים הם מתחלתם טומאה חמורה… אולם מצד שני עלינו לדעת, כי טהרה זו בוא תבוא רק אחר שובנו לארצנו. ומה שיהיה שם ואיך שיהיה שם – מבארת לנו ההפטרה של פרשת פרה. הפך בה והפך בה דכולה בה. ופרשת החודש מסכמת בקצרה תורת הגאולה ועבודתה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"… תקופה חדשה מתחלת, שהעיקר בה: לכם. מנין מיוחד לחדשים ושנים, מנין שלכם ואין לזר חלק אתו. תורה שלכם, משפט שלכם, ארץ שלכם וכו' וכו' (שמות רבה טו).

וההפטרה של פרשת החודש אומרת: "וחטאת המקדש – מאיש שגה ומפתי"… "ולא יקח הנשיא מנחלת העם – לא יפוצו עמי איש מאחוזתו"… (יחזקאל מה, מז,יח).

דרשה נוספת לפרשת החודש:

בשעה שהעבירו במחנה ישראל אשר במצרים את קול הפקודה-הבשורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים", "בחודש הזה אתם נגאלים" – נבוכה כל ארץ גושן. אמנם זה שהים שמדברים על גאולה זו; וזה חדשים אחדים, ש"אותות ומופתים באדמת בני חם" מעידים, כי שנויים כבירים מתחוללים לבוא. אולם כי הגאולה כה תמהר דרכה, כי תבוא עוד באביב זה, והחודש הנוכחי כבר ראשון יהיה לתקופה חדשה בישראל, תקופת השחרור והפדות – לזה לא חכו כלל. הן ה"חשבון" אינו מתאים. על פיו הם צריכים להישאר במצרים עוד מאה ותשעים שנה. והם, בחיותם על פי "חשבון" זה השקיעו את כל חושיהם בבניין מצרים ועריה ו"טנפו את כל המדינה בעבודה זרה שלהם", כלומר: קשטו אותה בעבודה עברית, ועתה קשה עליהם פרידתם ממנה… ולא עוד אלא בהיותם כל כך עסוקים בבנין מצרים "אין בידם כל מעשים טובים" בשביל עצמם… ופתאום – "בחודש הזה אתם נגאלים"! האיך? וה"חשבון" מה יהיה עליו? ועבודתנו במצרים מה תהא עליה? ובלי מעשים טובים מה יהיה עמנו? וארץ גושן נבוכה…

והנה באה פקודה חדשה: "ויקחו להם איש שה לבית", הקריבו קרבן פסח! כל הצלחה של גאולה תלויה במידת מסירות-הנפש של הגאולים על גאולתם. אם מסירות-נפש זו כללית תהיה, משותפת לכל עדת ישראל על בניה ובנותיה הגדולים והקטנים;  ואם מסירות־נפש זו לא תהי רגעית, כי אם נמשכת ימים רצופים, אזי אינם מחשבים חשבונות, אינם חסים על בניני הגלות ואינם חוששים למעשים טובים, שעוד אינם… מסירות-נפש על הגאולה כבר תחולל מעשים טובים כבירים, שגם לא חלמו עליהם בשעת השעבוד… מסירות-נפש זו פותחת שערי אוצרות-מרץ נגוזים בעמקי נשמת העם, ומקורות כחות נפלאים מתגלים ויצירות פלאי-פלאים נוצרות… מסירות-נפש זו הראו אבותינו במצרים, בקחתם ובשחטם את הפסח בתתם את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובזכות דם הפסח נגאלו אבותינו ממצרים. (חזית ב,ח. פסיקתא פיסקא ז).

(מתוך הספר "אמרי דרוש", מאת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, וורשה, תרפ"ד)

מספר הצפיות במאמר: 141

הדפס