קטגוריה: פרשת פרה

עשיית המשכן בל"ט מלאכות תגרום לביטול ל"ט קללות[1]

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם (שמות ל"ה א')

בספר עמודי אש לבית יוסף בחלק צמח אש לרב מנחם וויס זצ"ל הי"ד כתב וזלה"ק:

וידוע הדקדוק הרי נצטוו כאן לבלי לעשות מלאכה בשבת, ואיך אמר, אשר צוה ה' לעשות? ונל"פ [ונראה לפרש] עפ"י המובא בספרים הקדושים שע"י שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ונתקלל בל"ט קללות, לכן רק ע"י הטרחה בל"ט מלאכות יוכלו להשיג צרכי החיים. כי מתחילה הוציאה הארץ כל דבר מאכל ומלבוש בשלימות לבלי יצטרך לטרוח בתקונו, כמו שפרי האילן ראויים למאכל תיכף ומיד בהגמרם, כן היה החטה והשעורה נגמרת בטעם לחם גמור ולא היה חסר לתקנם ע"י דישה, טחינה, לישה ואפיה, וכמו"כ שאר המאכלים, וההקש על המלבושים שהארץ הוציאה גלוסקאות וכלי מילת, כמו שיהיה בעולם התקון.

ועיין במדרש רבה (בראשית ט"ו ז') בפירוש רש"י ד"ה רבי נחמיה, שקודם חטא אדם הראשון היה הלחם גדל, ומשחטא אדם ונגזר עליו 'בזעת אפך תאכל לחם' נהפך לתבואה, ע"כ [מהמדרש]. ומה שנקט רבי יהודה (בברכות מ' ע"א ובסנהדרין (ע' ע"ב), ושם במדרש רבי מאיר) עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה, אפשר לכוון שבחטה וכמו"כ בשאר חמשת מיני דגן ניכר יותר הקללה מבשאר מיני מאכל, כי אצלם הטרחא יותר מכל שאר המינים, שנחוץ לחרישה זריעה וקצירה דישה וזריה, טחינה, הרקדה לישה ואפיה שהם ט' מלאכות.

וידוע מספרים הקדושים משום הכי צוה הקב"ה לעשות המשכן ע"י ל"ט מלאכות בכדי לתקן הל"ט קללות שהיה ע"י חטא אדם הראשון, אשר על ידו נקנסו בני אדם לבלי ישיגו חפצם רק ע"י ל"ט אבות מלאכות. ויען ששבת קודש הוא מעין עוה"ב עולם התקון יום שכולו טוב, לכן נאסרו בו הל"ט מלאכות, והנה אם היו זוכים ישראל לתקן מעשיהם ע"י עשיית המשכן לבלי יתעורר עדת קורח וחטא המרגלים, בודאי היה אז עולם התקון כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון והיה החטה ללחם כמו שפירש רש"י הנ"ל, וממילא היו בטלים הל"ט קללות אשר על ידם נקנסה העולם בל"ט מלאכות, כי כל המלאכות היו נעשים מאליהם במעבי האדמה, כי הארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת.

וזהו נראה בס"ד לפרש כוונת המקרא אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, והיינו אם תעשה הל"ט מלאכות במשכן  כמו שצוה הקב"ה (וכמו שדרשו חז"ל (שבת ע' ע"א) דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני) דהיינו ע"י ל"ט מלאכות שבמשכן יתבטלו הל"ט קללות, אז ממילא יתוקן העולם, ותזכו ע"י זה אשר ששת ימים תֵעָשֶה המלאכה מעצמה כמו שהיה קודם החטא, כי יתבטל הקנס של ל"ט מלאכות, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שתהיו כולכם בבחינת יום שכולו שבת שלא תצטרכו לעשות מלאכה כי הכל יהיה נעשה מאליו (ועיין באהל יעקב למגיד מדובנא בפרשתנו) יה"ר שנזכה לזה בב"א. עכ"ל הרב מנחם וויס^[2] זצ"ל הי"ד.

נדיבות לב שרשה בביטול נגיעה, נשיאות לב שרשה בהגבהה

בספרו של הרב יצחק ולדשיין זצוק"ל הי"ד^[3] תורת יצחק מבאר בעומק הבדל בכחות הנפש בין שתי תכונות טובות. יסוד

דבריו עפ"י הרמב"ן (שמות ל"ה כ"א, ל"ו ח') המבאר הזכרת עשיית המשכן חמש פעמים בתורה, והבדל בין 'נשאו לבו' [ויבואו כל איש אשר נשאו לבו. שמות ויקהל ל"ה כ"א] ונדיבות לבו. וכך כתב שם בספרו (פרשתנו) …הרי שכתב [הרמב"ן] שיש הבדל בין נשאו לבו לבין נדבה לבו [וזו לשון קדשו של הרמב"ן: כל איש אשר נשאו לבו, על החכמים העושים במלאכה יאמר כן כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם הנדיבות…עכ"ל הרמב"ן], כי מי שנתן רק כסף על זה שייך נדיבות לב, אבל מי שנדב עצמו למלאכה, כיוון שלא היו אומנים ורק עשו בבטחון בה', אין מספיק התואר של נדיבות הלב, אלא צריכים לאמור עליהם נשיאות הלב מה שנכנסו לעשות דבר שהוא למעלה מיכולתם, ולא עשו דבר זה מעולם, ורק עשו כן מטעם 'ויגבה לבו בדברי ה'…

ויצא לנו שיש שני דברים שחביב לקב"ה, אחד לעשות דבר נגד הרצון והנגיעה, והשני מעשה מצוה כזה שאעפ"י שהוא למעלה מכוחו וממוחו ובכל זאת מכניס עצמו בזה, במצב כזה הקב"ה עוזרו ויש לו שכר וחביבות על כל פעולה שעושה, וכל פעולותיו ראויים להכתב בתורה…והנה החילוק בין עשיית דבר למעלה מן הכוח והמח, הוא שעשיית דבר נגד הרצון, עיקר השבח הוא מה שעשה פעולות של אמת וזבח את יצרו למטרת האמת. אבל עשיית דבר למעלה מן הכח והמח, אין בו זביחת היצר כי את החלק שעושה, עושה אותו מחמת סייעתא דשמיא, ואינו כופה את יצרו כלל, אלא עיקר הגדלות כאן הוא מה שמרגיש בנפשו כח של סייעתא דשמיא כל כך גדולה, עד שנעשה לו כח, ואז יש לו כח לעשות כאילו היה בטבעו לעשות, כמו אחד שמחשב את כסף ההלוואה שלווה לשלו, ומרגיש כי יש לו כסף, ויש כאן מעלת הבטחון שמצרף כוחות של סייעתא דשמיא לכוחותיו, אעפ"י שלדבר זה צריכים תשעים ותשעה חלקים של כוחות יותר מהכח שיש לו, מכל מקום מוצא את עצמו כי יכול לעשות כן. וזה נקרא הרגש היכולת הבא מחמת אמונה וסייעתא דשמיא ובטחון בו יתברך כל כך עד שמרגיש כאילו כבר מונח בקופסא, וכמו כוחותיו ממש.

נמצא כי יש חילוק גדול בין שבירת המדות לבין 'ויגבה לבו' בדרכי הבטחון, כי שבירת המדות כל השבח ששבחה לו התורה מה שיכול לגרוע מעצמו חלקים בלתי ראויים, ויכול למחוק כתב שקר, וכל מילה שמחק בה הכתב המזוייף, כתבה התורה ולא חסה על האריכות [בדברי המחבר שלא הובאו כאן, מבאר ענין אריכות התורה בפרשיית אליעזר בספר בראשית, ש'מחק' את הנגיעה שהיתה לו בענין השידוך של יצחק, והתורה האריכה בסיפור המעשה וכפלה אותו, וכאן המחבר שוזר ענין זה בתוך מאמרו, בענין ההבדל בין עשיית דבר נגד הרצון שמתבטאת בנדיבות, לבין רוממות הרצון שמתבטאת בנשיאות], כי אין כאן אריכות אלא כל מילה היא תורה, אבל פעולות למעלה מכוחותיו, עיקר השבח הוא מה שהחליט להרגיש כי יכול להוסיף על עצמו חלקים שראוי להוסיף, וכל פעולה ופעולה שיעשה שמוכח ממנה שמרגיש הוספה, כתבה התורה… שני דברים אלו, שבירת המדות ועשיית פעולה למעלה מן הכח, הם נגד מצוות ל"ת ועשה, שבירת המדות הוא קיום לא תעשה ע"י ששובר רצונותיו ומדותיו, ועשיית פעולה למעלה מן הכח הוא קיום עשה ע"י בטחון בס"ד. עכ"ל התורת יצחק.

לתוספת על היסוד הזה ראיתי באור החיים הקדוש שג"כ ביאר ההבדל בין נשיאות לב לנדבת הרוח המוזכרת באותו פסוק, כי שתי דרגות הן (וזלה"ק): האחת המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו…והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר, עכ"ל אור החיים הקדוש. ונראה שהרב יצחק ולדשיין זצ"ל צעד באותה ערוגה, בעיקר בהבנת הכח הפנימי של נשיאות הלב.

דיוק נוסף מעניין ראיתי בדבריו של תלמיד אחר מבית המדרש של ישיבת נובהרדוק שהיה תלמידו של הרב יצחק ולדשיין זצ"ל (וכנראה הוא התלמיד האחרון ששרד מבית תלמוד מוסרי קדוש זה) הרב אברהם צוקרמן זצ"ל^[4] בספרו לוחות אבן, וכך כתב בפרשתנו: משה ביקש מנדיב לבו שהיא גבוהה במדרגתה מסתם נדיב לב המושפע מהתלהבות כללית של כל העדה, ורוצה שאנשים ירגישו בנתינתו. אך בכל זאת אף שהיו אנשים שהביאו רק בשביל שיראו ששגם הם מתנדבים, קיבלו את מתנתם כדי לכפר על הנתינה בחטא העגל, ובשביל להראות לנו שיש לכבד כל נתינה של אדם, אף אם לבו לא שלם עם הנתינה.

נדבת הלב שבנדבה

קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' (שמות ל"ה ה')

מבאר הרב מרדכי וינקלר[5] זצ"ל בספר לבושי מרדכי[6] שליקטו דברי דרשותיו (ח"ב בפרשתנו) וזלה"ק:

יש לדקדק מהו שחזר ואמר 'את תרומת ה', ולהלן (ל"ז ו') וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר, והקשה באור החיים הקדוש שהם שני דברים הפכיים, דאם 'דים' אינו 'הותר', ואם 'הותר' אינו 'דים'.

ויש לומר עפ"י מה שכתבו בספרים הקדושים שהנותן צדקה בעין רעה גורם היזק למעות, וכאומרם ז"ל (כתובות ס"ו ע"ב) בא זה ואיבד את זה. והרי קיימא לן ד'מדה טובה מרובה [ממדת פורענות'] וכל שכן שהנותן צדקה בעין יפה ונדיבות לב גורם ברכה בממון שיתברך גם השאר מן השמים, על כן אמר קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה', כלומר, שמלבד תרומתו ונדבת לבו יוסיף להביא גם את תרומת ה' כי ע"י שתרם בנדיבות לב גרם שיברך ה' את השאר, ושפיר אמר הכתוב וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם … וְהוֹתֵֽר, כי הם הביאו רק כפי הצורך למלאכה, אך מאחר שהביאו בנדיבות לב חל בו ברכת ה' ונתרבה יותר עד שהותיר. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.

פרשת פרה

עשיית המצוות בחיות תשמר אותן באדם

וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי (במדבר י"ט י"ז)

הרב ישכר שלמה טייטאכטל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר מועדים (ח"א מאמרי פורים פרשת פרה עמ' 646) מלמד מוסר

ודרך עבודת ה' מכתוב זה וזלה"ק:

במסורה שנים, כאן ואידך וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי (ירמיהו מ"ח י"א). וי"ל דהכוונה דצריך להיות עבודתנו בבחינת חי, כדכתיב (ויקרא י"ח ה') אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואז מתעצם בו התורה והמצוות שלא יורק ממנו לעולם. אבל אם ח"ו אינו בבחינת 'חי' רק בעצלות ובהתרשלות אז לא יתקיים בו ויורק ממנו. וכמו שהמליץ השל"ה (שער האותיות אות ז' א' בהג"ה) ולחם עצלות לא תאכל[7]. וזה הכוונה במסורה הנ"ל, ונתן עליו מים חיים אל כלי, אז ולא הורק מכלי אל כלי, ו'כלי' הוא הגוף, כמו שאנו אומרים בתפלת יום הכפורים הרי אני לפניך ככלי [מלא בושה וכלימה] והבן.

'והי"א' – ארבע אותיות שנעלמות עד לתקון השלם

כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי (קהלת ז' כ"ג)

מדרש זוטא קהלת שם ר' יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה, אמר שלמה לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון

שהגעתי לפרשת פרה אדומה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

מבאר בדרך דרוש נפלאה הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה באסופת מאמריו שיר מעון (נדפס עם התורת משה לסבו הגדול החת"ם סופר זי"א) וזלה"ק:

הפירוש הפשוט אמרתי שחכמתי בתורה אבל באמת עדיין אינני רואה שרחוקה ממני החכמה של התורה. וי"ל ידוע שעד שלא נמחה זרעו של עמלק חסר אותיות וי"ו ה"א מהשם ברוך הוא. ואות א' מכסא כדאיתא ברש"י סוף פרשת בשלח על פסוק כי יד על כס י"ה, ואות יו"ד מירושלים שנכתב עתה בלי יו"ד ונקראת ביו"ד, ולעתיד לבוא תכתב ג"כ ביו"ד כדאיתא בספרים, ממילא נחסרים ארבע אותיות אלו והי"א.

והנה לעתיד לבוא יגלה הקב"ה טעמי תורה כדאיתא במדרש ויתגלו רזין דרזין, והנה שלמה המלך אשר חבר ברוח קדשו שיר השירים שהוא קודש קדשים (ידים פרק א' משנה ה') אמר אמרתי אחכמה אבל באמת עדיין, והי"א רחוקה ממני, אותיות והיא עדיין מרוחקים ממקומותיהם ולא נתגלו עדיין טעמיהם וסודיהם עד שיתוקן העולם לעתיד לבוא. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

טעמה של אי הבנת טעם פרה אדומה

במורשת גד (שמות פרה) לרב גד אייזנר[8] זצ"ל [חסיד פרוש וטהור, מחנך בחסד עליון,  מחסידי גור לפני השואה. תולדותיו נחרטו בספר במחיצת ר' גד'ל. ניצל מגיא ההריגה, לא זכה לזש"ק, יום היארצייט שלו בכ"ד באדר (תשמ"ה)] כתב וזלה"ק:

הרגשת החיך שיש לאדם בשעת אכילתו או שתיתו, הוא אחד ממתנות הבורא שנתנו לנו, המכונה 'חוש הטעם' יש שטעמו מתוק וענוג, וישנו שחריף כאש…כאשר נתבונן בהרגש זה נמצא שהוא ענין עמוק שאין ניתן להעבירו ולהמחישו לאחר…אלא מי שטעם אותו חש בו, ומי שלא טעמו אינו בר השגה  בענין, ולמרות כל הסבריו אין האחר אמור להבחין בטעם מאומה. חוש הטעם אינו מתיחס רק לצד הגשמי שבאדם, אלא גם בעבודת ה' ובהרגש הרוחני שבו מצינו את ענין הטעם. שהרי חיות ה' הפנימית הנסתרת

נקראת 'רזא דאחד' (עפ"י זהר תרומה קל"ה ע"א, מקור תפלת 'כגוונא') שבכל נברא טמון וגנוז בו כח הבורא שהוא אחד. רז זה הוא סוד גנוז בעצם, ואינו כמו שיסתיר אדם חפץכל שהוא שאין זה סוד בעצם, שהרי אפילו ילד יוכל למצאו באקראי. אולם סוד הפנימיות גנוז בכל דבר, כמו טעמו של מאכל שהוא גנוז ונסתר בתוכו, ורק הטועם את המאכל בפועל הוא היכול לעמוד על טעמו, שהרי אי אפשר להפרידו ולומר הבא לי רק את הטעם…כך הפנימיות שבכל דבר הינה סוד בעצם, ואדם אשר זוכה לגלות את הפנימיות הוא זה אשר זוכה לחוש ולטעום מטעמי התורה.

פרשת פרה פותחת ואומרת זאת חוקת התורה (במדבר י"ט ב') ודרשו חז"ל אשר לא נמסרו לנו טעמיה של פרה, אלא חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי (במדבר רבה י"ט ח'). מאידך אמרו חז"ל (שם שם ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר, חוקה. נמצא שטעמיה של פרה קיימים אלא שלא נמסרו לנו. לאחר חוקה, לאו היינו העדר טעם, כי אם קוצר המשיג. מפני שחוש הטעם רוחני הוא, לכך א"א לגשמיות ורוחניות לשמש בכתר אחד, ואדם אשר טעם טעמו של עוה"ז, פגם בחוש הטעם הרוחני שבו, ואינו יכול לחוש בטעמי התורה אשר תחושתם פנימית ודקה. לפיכך לאחרים חוקה, כי אינם יכולים להשיג את טעמי פרה, מה שאין כן משה רבינו ע"ה אשר חושיו נשתמרו בשלימות ללא פגם, יכול היה לחוש בטעמי פרה.

הסיבה שעם ישראל לא היו מסוגלים לחוש בטעמי פרה, הוא מחמת שטעמו טעם חטא בעשיית העגל, שהרי משעה שקבלו  את התורה עד שחטאו בחטא העגל, היו בדרגה גבוהה ונאצלת. כמו שנאמר (תהלים פ"ב ו') אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, כבחינת אדם הראשון לפני החטא, שהיה דבוק בעץ החיים בלא תערובת טוב ורע. למרות זאת הותיר בידינו הבורא ברחמיו המרובים דרך תשובה ואפשרות לתקן את חטא העגל, והוא ע"י מצות הפרה, כדאיתא במדרש (במדבר רבה י"ט ח') תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. אולם אעפי"כ לא חזר המצב לקדמותו…אלא עדיין תערובת טוב ורע ישנה בעולם עד שיהיה התקון השלם בביאת גואל צדק…

כה דברי השפת אמת (פרה שנת תרל"ה) דודאי יש טעם לפרה, רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם, כי הוא תקון חטא העגל, שמקודם היו דבוקים בעץ החיים וע"י החטא אינם יכולים להשיג טעמי פרה, ולכן משה רבינו השיג הטעם. [ע"כ עפ"י דבריו]. עם ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ומקיימים את צווי התורה אף בלי ידיעת טעמיהם, בטלים הם לרצונו של מקום אף אם דעתם קצרה מלהשיג את דרכיו. הנהגה זו על טבעית היא, שכן טבעו של אדם שלא לעשות שום דבר טרם אשר יבין אותו וימצא טעם לעשותו. וע"י שבני ישראל מקבלים עליהם את מצות פרה כחוק בלי טעם…מתרוממים איפוא מהטבע החומרי ומתבטלים לרצון ה' יתברך. ואשר על כן יכולים הם לזכות לגלות טעימה כל שהיא מבחינת טעמי הפרה שאף הם מעל הטבע, מדה כנגד מדה…קבעו חז"ל לקרוא פרשת פרה בשבת, היות וכח השבת מסייע לטהרתם של ישראל, מהטעם דאיתא (פרי עץ חיים שער השבת ח') שבשבת משה רבינו ע"ה מחזיר לישראל את הכתרים שקבלו בעת אמירתם 'נעשה ונשמע' א"כ זוכים הם לקבל הארה מלוחות הראשונות קודם שחטאו, ממילא ע"י זה זוכים אף לחוש ולו במעט מטעמי הפרה וטהרתן של ישראל, וזה שמבקשים (זמירות ליום השבת 'אסדר לסעודתא' ) 'יגלה לן טעמי'…מלבד כח השבת שמסייע…גדולה מעלתם של הימים האלו שלפני חודש ניסן לטהרת בני ישראל, כי הזמן מבקש תפקידו. בימים ההם שנתעוררו ישראל להטהר לפני הפסח…[כן נזכה אנו לטהרה ולגאולה שלימה ולהחזרת חוש הטעם לטבעיותו, בב"א]. עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל. הספר מורשת גד נערך ע"י תלמידיו עפ"י שיחותיו.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א

052-6514000  Ybarkai6@gmail.com

---

[1] עריכת הגליון לקיים מצות בוראי יתברך ולעילוי נשמות הורי היקרים, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ואמי חוה בת יהודה.

חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב יצחק סיני בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל, אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ואשתו פייגא סוסא בת ר' טוביה.

ר' בנימין ב"ר דוד יעקב (פישר) ז"ל, יום אזכרתו באותו יום של בעל 'נועם אלימלך' זיע"א שהוא מצאצאיו בכ"א באדר, וכן של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל העורך הראשון של אנציקלופדיה תלמודית ועוד ספרים רבים.

לרפואת שמואל דב בן מלכיאלה, חנה בת איידיו, רפאל חיים בן חנה אסתר בתושח"י.

[2] שושלת תולדותיו של הרב מנחם וייס זצ"ל הי"ד משתרגות אל על באילן הדורות.

בתחילה נאמר כי כל הנכתב לקמן הוא עפ"י קונטרס עמודי האש תולדות הרבנים צבי הירש וייס זצ"ל, בנו הרב משה וייס זצ"ל ונכדו הרב מנחם וייס זצ"ל הי"ד. יצא לאור ע"י מכון נר אברהם בני ברק תשס"ח (מאגר אוצר החכמה). ננעץ יתד נאמן בתקופת גירוש ספרד, ומשם בפזורתם על פני תבל, נעבור לנקודת הזמן בה המשפחה ובראשה הרב יצחק וייס קובעים מקומם בהונגריה ולאחר מכן עברו לגארליץ שבגליציה. הרב יצחק היה גביר אדיר בעל נכסים, אך יחד עם זאת ת"ח מופלג, ירא שמים ובעל צדקה.  זכה לשבעה בנים ושבע ובנות שהשיאם למשפחות מפוארות ומיוחסות בישראל, ביניהן נעשה מחותן עם הרב יוסעל'ה חריף, ועם הכתב סופר ע"י שהשיא לו את בתו. ומעשה מופלא על ברכה מיוחדת וזכות זו.

רבי משה לייב מסאסוב זצוק"ל היה מפורסם במצות פדיון שבויים שמסר נפשו עליה. באחד הפעמים נודע לו על יהודי שנקלע לצרה ולצורך פדייתו נדרש הון עתק. רבי משה לייב יצא לדרך לאיסוף הכסף בימים קרים ומושלגים, באחת העיירות התמוטט ונשאוהו לבית היהודי הקרוב, היה זה ביתו של הרב יצחק וייס. לאחר שהתאושש נשאל מה ראה על ככה לצאת במזג אוויר כה קר, ותשובתו שהוא אוסף כסף לפדיון. הרב יצחק אמר לו שהרב ינוח בביתו והוא יאסוף עבורו את הכסף הדרוש, וכך היה. כשביקש רבי משה לייב לברכו ושאלו במה, השיב לו רב יצחק כי נתברך בבנים ובנכסים אך משאלתו שיזכה להשיאם לחסידי עליון גדולי הדור.

בנו של הרב יצחק הרב אליקים נשא לאשה את בתו של רבי יוסל'ה חריף מרת שפרינצה. היכרות המחותנים החלה שנים רבות קודם לכן בהיותם אברכים צעירים, רבי יוסל'ה חריף היה סמוך על שולחן חותנו בצאנז. מגזירת הצאר האוסטרי היה מוטל חובת גיוס לפי הגרלה, בענין זה מי שעלה בגורל לא שמחה היתה לו הרי היה כשעיר לעזאזל, אֵבֶל גדול ל'זוכה'. ומי שעלה זה היה רבי יוסף חריף. אמנם רצו לפדותו אך הוא מצדקתו לא היה מוכן להשתמש בכתרה של תורה, ולא הסכים שיהודים יתנו כסף לפדיונו. חברו רבי יצחק וייס הציע לו הצעה מיוחדת. באותם זמנים היתה 'גזירת מס הנרות' משמעות זו, גזירת הצאר האוסטרי מרושעת, שעל היהודים לשלם מס מיוחד על כל הנרות שמדליקים מעבר לשני נרות בכל שבת, כך היו צריכים לשלם לנרות חתונה, חנוכה [קיים מנהג אצל אשכנזים שמדליקים כמספר הילדים] הממשלה היתה ממנה חוכר מהיהודים שיבדוק ויגבה את המס, ומי שהדליק יותר הממשלה חמסה אותו במשכונות וגזלה אותו. גובה המס היהודי קיבל תשלום גבוה מאוד עבור זה וכן פטור מחובת הגיוס. רב יצחק הציע לו שיקח את החכירה וכך יפטר מגזירת הגיוס שריחפה מעל ראשו. אולם הבהיר לו מיד שודאי אין כונתו לבדוק אלא הם יתנו תשלום גבוה מאוד מעצמם לממשלה כאילו גביית המסים, התושבים ישלמו כפי יכולתם, והם ידליקו נרות כאוות נפשם. למעשה אף אחד לא השתתף בתשלום המס שהעביר ר' יוסף חריף והוא הפסיד סכום עצום, עם זאת אותה שנה הדליקו נשות צאנז נרות כפי שלא הדליקו מעולם.

לימים חלק מאנשי העיירה שהיו חסידים נסעו לחוזה מלובלין ואספו כסף לנסיעתם מתושבי המקום, כשהגיעו לרבי יוסף חריף נתן להם מטבע אמרו לו שהם מזכירים שמות הנדיבים שתמכו בנסיעתם, הוא נעתר להם ורשם את שמו. (אותה תקופה לא השתייך לעדת החסידים) כשהגיעו לחוזה וקרא את שמו אמר 'יוסף בן לייצא' [כך רשם בפתקא] אור גדול הוא, אור גדול הוא! ושאלם למעשיו, אמרו לו שהוא ת"ח גדול. השיב להם לא זו הסיבה של האור, ואז מי מהם אמר בשחוק אולי זה האור של נרות שבת שהדליקו נשות העיירה בזמן היותו חוכר המס, השיב להם החוזה אכן זו סיבת האור המיוחד שאני רואה משמו, נחת ואור גדול לפני ה' יתברך! חזרו החסידים לעיירה וספרו לרבי יוסף את המעשה, וכך התקרב לחוזה ונהיה מגדולי תלמידיו. כל הצלתו מגזירת הגיוס היתה בזכות עצת חבירו יצחק וייס.

נכדו של הרב יצחק וייס בנו של הרב אליקים שהיה כאביו, נגיד ות"ח עצום, הלך בדרכי הוריו הגדולים ומקטנותו נעשה ת"ח מופלג – ר' צבי וייס, לימים נהיה חתנו של אחד מגדולי תלמידי החת"ם סופר הרב מאיר א"ש – מהר"ם א"ש. הרב צבי וייס הולך וגדל בתורה וביראה במדות שלא תשערנה ואף בדרכי החסידים היה מהלך, כאשר עם היותו בעל מדריגה ומנהיג התכופף בפני גדול ממנו, הדברי חיים מצאנז זצוק"ל. במהלך חייו משמש ברבנות הרבה הרפתקי עדו עליו. דברי תורתו נחרטים בספר עמודי אש. בעת כתיבת הדברים התברר לי כי נסתלק לבית עולמו במוצאי שבת פרשת ויקהל כ"ו באדר א' תרנ"ז. [במשך כמה פרשות ניסיתי לערוך ולהביא דברי ספר זה ולא עלתה בידי, כעת (תשפ"ב) שהבאתי זיכני ה' יתברך ברוב חסדיו, כי זה סמוך וממש במוצאי שבת זו נסתלק ובאותו תאריך].

דבריו נכתבו ונשתמרו עד שנת תש"ג עת נכדו הרב מנחם וייס העלם לדפוס בשם עמודי אש לבית יוסף, זה כבר היה בעצומה של השואה. זהו השריד מכתבי זקנו הגדול עם מעט חידושי אגדה כשש מאות תשובות ערוכות של סבו הרב צבי וייס עלו בלהבות ואבדו לנצח להוציא כעשר תשובות אותן הביא בספר הנ"ל. בספר הובאו גם דבריו של הרב משה וייס בנו של הרב צבי, שנולד יומיים לאחר פטירת החת"ם סופר ונקרא על שמו. ארבעה בנים נולדו לו, הצעיר הרב מנחם וייס. אף הוא ממשיך שושלת זהב של אבותיו הגדולים בגדלותו שתוארה לימים: ת"ח גדול אשר כל דברי הש"ס שגורים על פיו כאחד מגדולי הדורות…אלא שהיה בענינים כאלו כהצנע לכת, ולא היה רוצה להראות חזותו לאחרים (ע"כ). ערך תשובותיו של הדרכי תשובה ממונקטש ולמעשה בזכותו יצא הספר לאור (צבי תפארת) כמו"כ היה בידידות עם בנו המנחת אלעזר ממונקטש. הרב מנחם הוא אשר כינס תורת אבותיו. בספר ממנו הובאו הדברים לעיל. את דברי תורתו עצמו ערך בספר בחלק הנקרא צמח אש. נספה על קדוש ה' ג' בסיון תש"ד במחנה אושויץ, הי"ד.

שלשה עשר בנים ובנות היו לרב מנחם רק שנים מהם שרדו את השואה והמשיכו את השושלת, בנו הרב אברהם צבי וייס שהיה רבה של שכונת נוה אחיעזר בני ברק, ובתו מרת שפרינצא יוני שנשאה לאחר השואה לרב יחזקאל יוני תלמיד המהרי"ץ דושינסקי והתגוררו בבלגיה ואח"כ בארה"ב.

הספר עמודי אש לבית יוסף ג' חלקים יצא לאור מחדש ע"י הרב דוד מאיר ובנו מנחם וייס שליט"א ירושלים תש"ע הוצאה פרטית.

[3] הרב יצחק אלחנן ולדשיין זצ"ל הי"ד, תלמיד ה'סבא מנוברהדוק' הרב יוסף יוזל בעהמ"ח 'מדרגת האדם', שנשא לאשה את נכדתו. שימש כמשגיח בישיבת 'אהל תורה' בברנוביץ, ובישיבות נוספות שנוסדו בשליחות הסבא מנובהרדוק. הרב ולדשיין נספה בשואה בתמוז תש"א. שיחות ממנו שנותרו בכתב, הועלו עלי ספר 'גוילי אש' שהוא אסופה של הקדושים מישיבת נובהרדוק שנספו בשואה. בשנת תשל"ד נאספו שיחות של הרב ולדשיין לבד, שנשתמרו ע"י שנמסרו לתלמידים שעלו לארץ ישראל לפני השואה, ונקרא בשם תורת יצחק. בשנת תשע"ו נערך הספר ונדפס מחדש עם תולדות חייו של המחבר, הכתובים בצורה מרתקת, ובתוספת על ספור חייו של בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר, ודוקא כך סיבבה ההשגחה שהוא ואמו נצלו, בשעה שבני משפחתו שנשארו בעירם נטבחו ע"י הנאצים ועוזריהם ימ"ש. הוא זכה לעלות לארץ ישראל, ותלה זאת בברכה שזכה לקבל מהחפץ חיים זיע"א בעצמו (עמ' תת"י בספר). הקים משפחה לתפארת ונפטר בתשע"ה.

[4] הרב אברהם צוקרמן זצ"ל (תרע"ו ליטא – תשע"ד כפר הרא"ה) בצעירותו למד בישיבות של בית המוסר הליטאי, וביניהן בעיר פינסק שהשתייכה לישיבות בית יוסף נובהרדוק, שם למד מ'הסטייפלר' זצ"ל ומהרב שמואל ויינטרוב הי"ד. תורת המוסר קיבל מהרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד. בתרצ"ו עלה לארץ ישראל למד בבית יוסף נובהרדוק בבבני ברק שם פגש את רבו הסטייפלר זצ"ל.

[5] הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.

[6] השם ניתן עפ"י ספר השו"ת שלו לבושי מרדכי.

[7] שלה"ק שער האותיות אות ז' בהג"ה: ולא בעצלות ובעצבות, ועל זה נאמר (דברים כ"ח מ"ז) 'תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה'. ואז שורה השכינה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), רצה לומר שמחה הנזכר. ונודע, כי (פרשת) [פרק] אשת חיל בסוף משלי (ל"א), קאי אשכינה, והזכיר הזריזות 'ותקם בעוד לילה' וגו' עד… 'ולחם עצלות לא תאכל' (משלי לא, טו – כז) ולחם נקרא מאכל המצוה (התוריים) [או התורה]…

ויש לפרש מה שאמר הכתוב (ויקרא י"ח ה) 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', פירוש כענין 'לנפש חיה' …שרצה לומר שיעשה בחיות ובזריזות ולא בעצלתיים, כשיש באדם רוח עצלות ועצבות, שהוא כח החיצוני[ים], [ה]מכביד כל אבריו של האדם, באופן שאין כח באבריו לקום ממטתו, לעמוד לתורה ולתפילה, וכן בשאר המצות, ואז אבריו כאילו מתים. אבל 'יעשה אתם האדם', ויגבור כארי, על ידי דבקותו בה' אלהים חיים, ואז 'וחי בהם'.

[8] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.

בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שות אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה…כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]

לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.

תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.

אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.

אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.

כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.

פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.

במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים,  ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.

הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו וחהזיקו בה. והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.

סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.

רב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב בעולמו של ה' יתברך.

ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל דכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה והיא אומר "אליעזר בני כך הוא אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר לו משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם". אמר לו הקב"ה "עתיד צדיק אחד להיות בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". והקשו המפרשים ז"ל דלמה ביקש משה רבינו עליו השלום דווקא על רבי אליעזר שיצא מחלציו, דאם בשביל שאמר הקב"ה שמועה מפיו, הא איתא במסכת חגיגה דקוב"ה אומר שמעתתא מפמייהו דכולהו רבנן, וכן הובא גם כן בפרק קמא דגיטין דאמר הקב"ה "אביתר בני אומר", "יונתן בני אומר", ומהאי טעמא קשה גם כן על שאלת משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם" והקב"ה השיב לו "צדיק אחד עתיד להיות בעולמי" וכו', והרי הקב"ה אומר שמועה מכולהו רבנן. וגם הקשו המפרשים ז"ל דמהו התירוץ של הקב"ה "צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי" וכו', ומהו הלשון ש"עתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה" ומהי המעלה בזה. וגם הרי התחיל תחילה בדין העגלה שהיא בת שנתה, ומהאי טעמא נמי למה אמר המדרש שמצאו להקב"ה שעוסק בפרשת פרה, הא אמר נמי תחילה דין העגלה, ולמה לא התפלל משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו מיד, רק שאל "עליונים ותחתונים" וכו' עד שהקשיב תשובת ה' יתברך על זה אז התפלל שיצא מחלציו. ועיין בווי העמודים פרק כ"ג ובישמח משה פרשת חוקת.

ועל פי הנ"ל אתי שפיר הכל לנכון בס"ד דכיוון שיצא הבת קול במחלוקת תנורו של עכנאי דהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, והיינו דאף על גב דברוב המקומות אין הלכה כרבי אליעזר, היינו משום שלקוצר שכל האנושי אין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל על פי שכל הרוחני הלכה כמותו בכל מקום, כמו שאמרה הבת קול וכמו שכתוב בדרשות הר"ן הנ"ל, ואם כן גם כן בזה שאמר רבי אליעזר דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים ואין הלכה כמותו, היינו משום שאין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל לשכל האמיתי צריך להיות כן. ואם כן נמצא שלפי טעמי הפרה צריך להיות דפרה כשרה בת שתים, כיוון שכפי השכל האמת צריך להיות כן, אם כן ודאי כן הוא על פי טעמי פרה, רק להיות אין אנחנו משיגים טעמי פרה, ועל פי הנגלות לנו בלתי ההשגה בטעמי פרה נראה לנו דפרה בת שלום שנים, דבכל מקום עגל הוא בן שנה ובעגלה ערופה כתיב "עגלת בקר" ולכן היא בת שתים, ופרה קשישא מינה ולכן היא בת שלוש שנים, כמו שכתבו שם הרמב"ם והר"ש ז"ל בריש מסכת פרה וכן פירשו שם הרא"ש והרב ברטנורא ז"ל. והנה איתא במדרש "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה", והנה משה רבינו עליו השלום בהשיגו טעם פרה ראה והבין דפרה כשרה בת שתים, וממילא כיוון דפרה קשישא מעגלה, מובן דעגלה צריכה להיות בת שנתה. ואלם משה רבינו עליו השלום חשב כי ודאי רבי אליעזר לא מהשיגו טעמי פרה אמר זה, כי לאחרים חוקה, רק מהטעם הנגלה שפירשו אליביה המפרשים הנ"ל, דכיוון דעגל בכל מקום הוא בן שנה כדתיב '"ועגל וכשב בני שנה" הוא הדין כאן עגלה היא בת שנתה, ופרה דקשישא מינה היא בת שתים. אם כן רבי אליעזר לא חידש לנו מאומה רק חכמים חידשו לנו דאף על גב דבכל מקום "עגל" הוא בן שנה, הכא דכתיב "עגלת בקר" היא בת שתים, וממילא "פרה" היא בת שלוש כנ"ל. ולזה לא ביקש שיצא מחלציו, ואדרבה, שאל למה אמר הקב"ה שמועה מפי בשר ודם, ואף על פי שהקב"ה אומר שמועה מפמייהו דכולהו רבנן, הכא הווי קשיא ליה טפי כיוון שאין בו שום חידוש, ולכאורה, אדרבה, חכמים חידשו דכאן שאני מבעלמא, משום דכתיב "עגלת בקר" וגם הלכה כוותיהו. והשיב לו הקב"ה "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה", כמו בכמה מקומות דעגל הוא בן שנה, לכן פרה דקשישא היא בת שתים, דבזה אין שום חידוש רק גם רבי אליעזר יבין דאפשר לומר דכיוון שכאן שני קרא בלישנא וכתב "עגלת בקר" היא בת שתים וממילא "פרה" היא בת שלוש, רק על ידי שישיג טעמי פרה (עיין במדרש פרשת חוקת דלרבי עקיבא וחבריו נתגלו טעמי פרה) יבין דפרה כשרה בת שתים על פי טעמי פרה, וממילא עגלה על כורחך צריך לומר דהיא בת שנתה אף על גב דכתיב "עגלת בקר", רק על ידי שרוב חכמי הדור אין משיגים טעמי פרה הנעלמים, לכן קיימא לן דעגלה בת שתים ופרה בת שלוש שכן מסתבר טפי על פי שכל האנושי הנגלה כנ"ל, ולזה אמר ה' יתברך "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים", דעל ידי ההנחה מפרשת פרה דמשם יתחיל תחילה ויתבונן על ידי זה דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים, שעל ידי השגתו טעמי פרה יבין דפרה בת שתים וממילא על כורחך צריך לומר עגלה בת שנתה. ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". שוב מצאתי בספר יסוד יוסף בהתיקונים אות ט"ז שכתב משם ספר יד יוסף דמה שאמר רבי אליעזר פרה בת שתים הוא על פי הסוד, וחכמים אומרים פרה בת שלוש הוא על פי הנגלה, תבוא אמו ותקנח וכו' ופרה אינה יולדת עד שהיא בת שלוש.

ולהכי נראה התחיל המדרש שמצאו להקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, אף על גב שאומר גם כן דין העגלה, משום דעיקר הרבותא הוא מדין הפרה שאמר, ועל ידי זה ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. שוב מצאתי בקו"א של המהרש"א ז"ל במסכת בבא מציעא דף נ"ט שכתב על פי דרכו גם כן דהבת קול אמת הייתה שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, ושהלכה כרבי אליעזר גם כן במה שאמר עגלה בת שנתה וכו', ומשום הכי ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. עיין שם.

ובזה יתפרש יוצר לפרשת פרה "רָעַד כְּהִסְכִּית טַעַם תְּחִלַּת מִשְׁנָתָהּ. פָּרָה בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ. בִּצֵּר צִיר תַּחַן כְּקָשַׁב שְׁמוּעָתָהּ. נָא מֶנִּי יִפְרֶה מוֹרֶה הֲלָכָה לְשַׁעְתָּהּ", דמה שאמר "כהסכית טעם תחלת משנתה", רצה לומר שהסכית דטעמו של רבי אליעזר הוא מתחלתה בדין הפרה, ו"טעם תחלת משנתה" של הפרה הוא שגרם למה שאמר רבי אליעזר, דעל ידי שהעמיק בתחילה בפרשת פרה והשיכ טעמיה הבין שעל ידי זה פרה בת שתים, ולכן ממילא עגלה בת שנתה, ולכן נקט נמי הפייטן "פרה בת שתים עגלה בת שנתה" היפך ממה שאמר רבי אליעזר "עגלה בת שנתה פרה בת שתים", אם אומנם כן הוא על פי החרוז מכל מקום על פי הנ"ל יובן לנכון דבכיוון אמר כן הפייטן (דכל לשונות הפיוטים הם בכוונה ולא לצורך החרוז לבד דבחרוזים אין סימן ויכולים לעשות החרוז בכמה אופנים, ועיין מה שכתב הראב"ע במגלת קהלת על הפסוק "על כן יהיו דבריך מועטים") לומר דעל פי הטעם כן הוא על ידי שבתחילה הבין מטעם הפרה שהיא בת שתים, ולכן אמר גם כן דעגלה בת שנה, אף על גב דגם הוא הבין דמסתבר לומר דעגלה בת שתים מדכתיב "עגלת בקר", ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו כיוון שראה שהשיג טעמי פרה. ולזה אמר "רעד כהסכית טעם תחלת משנתה פרה בת שתים עגלה בת שנתה", ולכן "ביצר ציר תחן נא מני יפרה מורה הלכה לשעתה".

ובזה יש לומר הטעם מה שהוצרכו לערב בכל הפרות מאפר הפרה שעשה משה רבינו עליו השלום במדבר, דכל הפרות נעשות בת שלוש או בת ארבע כחכמים, ולפי טעמי הפרה פרה בת שתים, ואע"ג דגם לרבי אליעזר כשרה בת שלוש גם כן, מכל מקום מדרבנן מיהת פסולה לרבי אליעזר (ועיין שם בר"ש ותוספות יו"ט מה שכתבו בזה) ובוודאי כן הוא על פי הסוד ויותר נכון להיות בת שתים, ומשה רבינו עליו השלום דידע והבין טעמי פרה, בוודאי פרה הראשונה דכתיב "ויקחו אליך" בוודאי לקח על פי מה שנראה למשה רבינו עליו השלום על פי טעמי הפרה, וכמו שדרשו חז"ל גם כן על "ויקחו אליך" לך אני מגלה טעמי הפרה וכו', לכן מערבין בכל הפרות מאפר הפרה של משה רבינו עליו השלום שהיתה על פי טעמי פרה. ובזה יש לומר נמי מה שפירש רש"י ז"ל "ויקחו אליך" לעולם הוא על שמך פרה שעשה משה במדבר, דלהיות פרה הראשונה נעשית על ידי משה רבינו עליו השלום בת שתים, ועל פי שכלנו האנושי איננו משגים שתהיה כשרה, לזה אמר "פרה שעשה משה במדבר" כפי ידיעתו הנשאה. ובזה יש לומר המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה, דבכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא היה מקום לקרח לתופסו חס ושלום, כיון שמשה רבינו עליו השלום היה יכול להוכיח בטעמו ונימוקו שהדין עמו, אבל במה שלקח משה רבינו עליו השלום פרה בת שתים שכן היא כשרה על פי דין על פי מה שהשיג משה רבינו עליו השלום טעמי פרה (ואדרבה יותר נכון הוא בת שתים על פי סוד בטעמי פרה כנ"ל, וגם אם גם מדרבנן כשרה בת שלוש גל לרבי אליעזר, עיין שם בר"ש ותוספות יו"ט, מכל מקום כיוון דגם בת שתים כשרה על פי טעמי פרה על כן לא המתין משה רבינו עליו השלום כדי שלא תשחיר ותפסל, עיין שם בריש מסכת פרה) בזה לקח עצמו לחלוק עליו ולהוכיחו, דעל פי מה דכתב בעגלה "עגלת בקר" מבואר דהיינו בת שתים ופרה דקשישא היינו בת שלוש כחכמים דקיימא לן כוותינו, ומשה רבינו עליו השלום לא היה יכול להגיד להם טעמו ונימוקו כי נאסר מלהגיד להם טעמי פרה, ד"לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה". ועוד האריך בדברים מתוקים מדבש ונופת צופים, אולם אין פה מקום לקבל אריכות, ועוד חזון למועד ברצות ה'.

ידידו הק' ישראל דוד רוקח.

'וידבר אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול'. הקושיא מקום לעיין, כפל תיבת 'לאמר', ועוד הוסיף וכתב 'דבר אל בני ישראל'. ובש"ס עירובין כ"ב איתא גבי רב אדא בר מתנא כשהלך ללמוד תורה ואשתו שואלת אותו מה יאכלו בניך, והשיבה, איכא קורמי באגמא. וכתב הרמה"ג ז"ל מקאזניץ דלכאורה לא השיב כהלכה, דהלא קורמי באגמא לא מאכל אדם הן, אלא דבשלהי קידושין איתא, מעולם לא ראיתי שועל חנוני וכו', אלא הריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, אבל אדם שמתנהג בדרך התורה, פרנסתו רודפת אחריו, כמו דהמזונות מוכנים המה לפני כל בעל חי, וכמו דאיכא קורמי דאגמא לפני כל בעל חי, כן יכין ה' יתברך מזונות לפני בניו של רב אדא בזכות זה שהלך לשמש תלמידי חכמים וללמוד תורה. ודברי פי חכם חן.

והנה להתגבר על היצר הרע המונע מלעסוק בתורה, מועיל מדת הביטחון שלא לדאוג דאגת מחר, וכנאמר בשם הרב הצדיק הקדוש מסאסוב ז"ל על פסוק 'ויברכם ביום ההוא לאמר', היינו דברכת יעקב אבינו עליו השלום הייתה 'ביום ההוא', בשביל 'ביום ההוא', שלא לדאוג דאגת מחר ויהיה להם על ידי זה מנוחת הנפש והגוף. ודברי פי חכם חן. וכן הכתוב אומר 'ביום הזה באו מדבר סיני', יש כאן גם כן הרמז על מדת בטחון שלא ידאג רק על 'ביום הזה' ולא על מחר. ועל ידי זה יוכל לבא לידי קבלת התורה. ובעל הטורים כתב, כאן הסמיך הכתוב 'זאת חקת התורה' למתנות כהונה, לומר לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. עד כאן. והלא התורה הקדושה היא נצחיות אפילו כשאין לנו מן, אלא נתכוון לומר כמו דור המדבר לא דאגו דאגת מחר והמן ירד להם בכל יום ויום, כן מי שאינו דואג למחר יוכל לעסוק בתורה שהוא עצמו צינור השפע למזונא כנזכר לעיל.

עוד עיקר גדול לקנין תורה להוסיף פרישה וקדושה הבא על ידי התחברות ריעים בהתאסף ראשי עם לצדיקי הדור בשבתות ובמועדים, ויש רמז בדברי רש"י ז"ל בפרשת קדשים תהיו, שכתב, פרשה זו נאמרה בהקהל לפי שכל גופי תורה תלויים בה. כוונתו דלהשיג קדושה ופרישה צריכין הקהל ודביקות לצדיקים.

'והזה הטהור על הטמא ביום השביעי', היינו בשבת קודש. ועם האמור נבין רמזי דחכמתא בפסוקים אנו עוסקים בהם, ומרומז דקבלות התורה תלויה במדת הבטחון כאוכלי המן, ובתוספת קדושה. 'זאת' בצירוף השלש אותיות מספרו 'קדוש' עם הכולל. 'חקת', לישנא דמזונא, הוא מרמז על מדת בטחון, היינו בקדושה ובטחון יקנו התורה. וצוה ה' למשה ולאהרן לחקוק עיקרים אלו בלב בני ישראל. ולהכי כפל הכתוב תיבת 'לאמור'.

והרב הצדיק קדוש וברוך זצ"ל ממעזיביש אמר על פסוק 'אך טוב לישראל אלוקים לברי לבב', דלכל ישראל 'אך טוב', חסדים נגלים, ו'אלוקים', היינו מדת הדין, רק 'לברי לבב', כאמרם ז"ל על פסוק 'וסביביו נשערה מאד'.

וכוונה זו יש לרמז גם בפסוק 'תנה עוזך לעבדך', היינו מדת עוז וגבורה תתן לבני עליה, 'והושע לבן אמתך', רחמים תתן לאנשים פשוטים. וזה מרמז הכתוב כאן 'דבר אל בני ישראל', הוא מנהיג הדור, כמו 'ידבר עמים תחתינו', הוא צריך לקבל על עצמו הנהגות ה' יתברך עמו במדת הדין. 'ויקחו אליך פרה אדומה', פר דינים וחמש אותיות 'אלוקים', הם פרה. 'אדומה', מרמז גם כן על גבורות. אבל לכל ישראל תהיה 'תמימה', בלי שום מום ברוחניות ולא עלה עליו עול בגשמיות.

והנה המדריך בני ביתו בדרכי התורה, זוכה דהפרנסה תרדוף אחריו ומתברך בחסדים והשפעות טובות ברוחניות ובגשמיות, וכה יעזור ה' יתברך ונזכה לישועה קרובה בתוך כל כלל ישראל, אמן כן יהי רצון.

---

האדמו"ר רבי ישראל שלום יוסף מאנטניה (תרמ"ד-תש"ד, 1884-1944), בן האדמו"ר רבי חיים האגר מייסד החצר באנטניה שעבר לאחר מלחמת העולם הראשונה לסטניסלאבוב. בשנת תרצ"ב (1932), לאחר פטירת אביו רבי ישראל שלום יוסף. מילא רבי ישראל שלום יוסף את מקומו. הוא היה למדן גדול והיו לו חסידים רבים. בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת אדל בת דודו רבי שמואל אבא האגר, האדמו"ר מהורודנקה. בזיווג שני נשא אשה את מרת דבורה לאה בת רבי יחיאל הורוויץ, האדמו"ר מפוקשיבינצה, בנו של רבי מאיר'ל מדז'יקוב. ע"פ עדותו של ניצול מסטאניסלאבוב, האדמו"ר, רעייתו וילדיהם ר' ברוך, ציפורה ופסיה-לאה נורו על ידי גרמנים, לאחר שמחבואם התגלה ולאחר שסחטו מהם את הזהב שלהם ואת תכשיטיהם. האדמו"ר חיבור חידושי תורה רבים, אך כתבי היד הושמדו בידי הגרמנים. שמונה עשר מאמרים וחידושי תורה ששרדו, יצאו לאור בקונטרס 'נפש יש"י' שצורף לספר 'נפש חיים'.

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש"י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת"ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז"ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז"ל קידושין (דף כ"ט) יראת ד' טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו' וכו' על כן אמרו חז"ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר"א בברכות (דף י"ב ע"ב) ובנדה ל"ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כי גבי תורה גם כן אמרו חז"ל (קידושין דף ל') ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו' וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו"ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ"ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו"ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב' סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו"ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)

---

הרב גבריאל גשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב"ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי"ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב"ד ור"מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג בשואה, כן נהרגו אשתו, כל בניהם ורוב אנשי קהילתו. הי"ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אשר יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער"ה-תרע"ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גיליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ"ג כספר בשם "שפתי גבריאל", על התורה ועל מסכתות הש"ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ"ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי"ד.

בניגוד למובא במקורות שהוזכרו למעלה עולה כי רבי גבריאל גשטטנר הי"ד הועבר למחנה עבודה בגרמניה המזרחית, ושם נספה בי"ב באלול תש"ד (31.8.1944). גופתו הועברה לשריפה בקרמטוריום של העירה גרה במזרח גרמניה ואפרו נטמן שם בקבר אחים בו נטמן אפרם של 446 יהודים. 

יום הזכרון של הקהילה הוא ט"ז-י"ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

אין ישראל נכנסים ל"חודש הגאולה" אלא אם קראו ושמעו תחלה "ארבע פרשיות": שקלים, זכור, פרה וחודש. פרשיות אלה תורתן והפטרתן הן פרשיות שלמות בעבודת הגאולה.

הסימן הראשון של השחרור הפנימי של כל עם, שחרור רוחו  – אם הוא בא לפני שחרור גופו או אחריו – הוא התכוננותו לבניין בית שלו: בנין משכן לרוחו, מרכז לתרבותו המקורית. התכוננות זו מובעת קודם כל בהבאת תרומות-העם לצורכי הבניין. תרומה זו היא "נשיאת הראש", היא הרמת קרן ישראל. ("אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא"… בבא בתרא י.) אבל בית זה יוכל להבנות רק אם תרומה זו תהיה באמת תרומת העם, שכל אחד ואחד מהעם ייתן אותה – ואם כל התרומה הזאת תבוא לקופה אחת ותמצא בידי הנהלה אחת. את הדבר הראשון הננו למדים מתוך פרשת השקלים שבתורה, והוא ידוע לכל, ואת הדבר השני הננו למדים מתוך ההפטורה של פרשת השקלים.

יהואש מלך יהודה עלה בידו לחדש את הבית ולחזק את בדקו רק כאשר הביאו את כל כספי העם לארון אחד ומסרו אותם אחר כך ביד הנהלה אחת, הנהלה מעורבת מקודש וחול – "סופר המלך והכהן הגדול" – והנהלה זו נתנה את "הכסף המוכן" על ידי עושי המלאכה…

אבל אין עם בונה את בית-חייו רק בכספים לבד. בנין בית כזה פוגש תמיד מכשולים עצומים על דרכו; ועל העם, השואף לחופש, להלחם נגד "עמלקים" שונים, ו"מלחמה" – כבר דורשת גיוס הכחות והכשרונות של העם. ואם קוראים הננו בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", כי זנב כל הנחשלים… הנה עלינו לזכור גם את אשר עשו בעת ההיא גם ראשי עם ישראל. מנהל המלחמה היה הצעיר, יהושע, משה עזר לו בהרמת ידיו. "וידי משה כבדים"-  ואהרן וחור תמכו ידיו. זקנים וצעירים התאחדו יחד ונצחו.

ובקראנו את ההפטרה של פרשת זכור מה שעלתה לשאול על שמעו בקול העם… עולה על זכרוננו מאמר חז"ל: "שאול באחת ודוד בשתים" (יומא כ"ב.) וכפי הפירוש הידוע, כי שאול היה בחייו הפרטיים כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא, ממש צדיק וקדוש, וגם, כנראה, "דימוקרט" אמיתי… אבל ל"מלוכה" לא הצליח ונדחה… ודוד – היה מוכשר למלוכה, ונתקיים בתור מלך. במלכים, במנהלים מדיניים, העיקר – כשרונם המדיני. על חטאותיהם בחייהם הפרטיים יש דין ויש דיין, אולם מכסא מלכותם אינם נדחים…

אבל כספים, גבורה וכשרון מדיני גם יחד אינם מספיקים עוד לבנות בית-חייו של עם ישראל. בית ישראל על אדמתו אם טמא יהיה, אם יושביו יטמאוהו בשקוציהם – יתפוצץ לרסיסים. בית ישראל בארץ אבותיו צריך להיות טהור מכל טומאה, מ"טומאת ארץ העמים"… וטהרה זו לא תבוא על ידי ,"פרה אדומה"… "כל הפרות כלו"… אין לנו עתה אפילו "פרה אדומה אחת שלא עלה עליה עול"… ומה שיותר גרוע: אין לנו פרה אדומה שאינה מעלה עול על אחרים… ואדרבה, כל מה שהפרה אדומה יותר, העול שלה כבד יותר… ואם אמרו: "האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה", הנה יש לאמור פה: "האי אדום שחור הוא אלא שמלקה"… וגם השורפים את הפרה האדומה לאפר לא יטהרו אותנו… כי גם שורפיה ואוספי אפרה, המתקדשים והמטהרים, טמאים הם מתחלתם טומאה חמורה… אולם מצד שני עלינו לדעת, כי טהרה זו בוא תבוא רק אחר שובנו לארצנו. ומה שיהיה שם ואיך שיהיה שם – מבארת לנו ההפטרה של פרשת פרה. הפך בה והפך בה דכולה בה. ופרשת החודש מסכמת בקצרה תורת הגאולה ועבודתה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"… תקופה חדשה מתחלת, שהעיקר בה: לכם. מנין מיוחד לחדשים ושנים, מנין שלכם ואין לזר חלק אתו. תורה שלכם, משפט שלכם, ארץ שלכם וכו' וכו' (שמות רבה טו).

וההפטרה של פרשת החודש אומרת: "וחטאת המקדש – מאיש שגה ומפתי"… "ולא יקח הנשיא מנחלת העם – לא יפוצו עמי איש מאחוזתו"… (יחזקאל מה, מז,יח).

דרשה נוספת לפרשת החודש:

בשעה שהעבירו במחנה ישראל אשר במצרים את קול הפקודה-הבשורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים", "בחודש הזה אתם נגאלים" – נבוכה כל ארץ גושן. אמנם זה שהים שמדברים על גאולה זו; וזה חדשים אחדים, ש"אותות ומופתים באדמת בני חם" מעידים, כי שנויים כבירים מתחוללים לבוא. אולם כי הגאולה כה תמהר דרכה, כי תבוא עוד באביב זה, והחודש הנוכחי כבר ראשון יהיה לתקופה חדשה בישראל, תקופת השחרור והפדות – לזה לא חכו כלל. הן ה"חשבון" אינו מתאים. על פיו הם צריכים להישאר במצרים עוד מאה ותשעים שנה. והם, בחיותם על פי "חשבון" זה השקיעו את כל חושיהם בבניין מצרים ועריה ו"טנפו את כל המדינה בעבודה זרה שלהם", כלומר: קשטו אותה בעבודה עברית, ועתה קשה עליהם פרידתם ממנה… ולא עוד אלא בהיותם כל כך עסוקים בבנין מצרים "אין בידם כל מעשים טובים" בשביל עצמם… ופתאום – "בחודש הזה אתם נגאלים"! האיך? וה"חשבון" מה יהיה עליו? ועבודתנו במצרים מה תהא עליה? ובלי מעשים טובים מה יהיה עמנו? וארץ גושן נבוכה…

והנה באה פקודה חדשה: "ויקחו להם איש שה לבית", הקריבו קרבן פסח! כל הצלחה של גאולה תלויה במידת מסירות-הנפש של הגאולים על גאולתם. אם מסירות-נפש זו כללית תהיה, משותפת לכל עדת ישראל על בניה ובנותיה הגדולים והקטנים;  ואם מסירות־נפש זו לא תהי רגעית, כי אם נמשכת ימים רצופים, אזי אינם מחשבים חשבונות, אינם חסים על בניני הגלות ואינם חוששים למעשים טובים, שעוד אינם… מסירות-נפש על הגאולה כבר תחולל מעשים טובים כבירים, שגם לא חלמו עליהם בשעת השעבוד… מסירות-נפש זו פותחת שערי אוצרות-מרץ נגוזים בעמקי נשמת העם, ומקורות כחות נפלאים מתגלים ויצירות פלאי-פלאים נוצרות… מסירות-נפש זו הראו אבותינו במצרים, בקחתם ובשחטם את הפסח בתתם את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובזכות דם הפסח נגאלו אבותינו ממצרים. (חזית ב,ח. פסיקתא פיסקא ז).

(מתוך הספר "אמרי דרוש", מאת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, וורשה, תרפ"ד)

דרשה לפרשת פרה

הנה ידוע שפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים והוא באופן שהטמא שנזרק עליו נטהר מטמאתו והזורק עליו הוא טמא, ובאמת הוא פלא אם בכח אפר הפרה כל כך לטהר את הטמא למה הזורק עליו הוא טמא. ואם הזורק הוא טמא מחמת שיש בכחו לטמא למה נטהר הטמא הזורקים עליו. עד שביאר אחד מהמגידים דברי המדרש על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, הדא הוא דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דהכוונה היא שהחכם מכל אדם גם כן תמה על זה. ואם בא על הבחינה, לאחר חקירה בחכמתו למה נטהר הטמא היה מתמה למה נטמא הזורק עליו, וכאשר אזיל לאידך גיסא למה נטמא הזורק עליו והמציא בחכמתו טעם לדבר, שוב היה פלא בעיניו למה נטהר הטמא שזורקין עליו. וזהו שאמר אמרתי אחכמה, בעניין אחד דלמה מטהר, והיא רחוקה ממני, דלמה הזורק הוא טמא. וכאשר בחכמתו מצא פתרון דלמה נטמא שוב היה במבוכה דלמה נטהר הטמא.

ולי נראה בעזרת ה' לבאר דבא לרמז בזה מוסר השכל. והוא בהקדם הכתוב בפרשת חוקת ויקחו אליך פרה אדומה כו'. ובמדרש, הובא ברש"י ז"ל, לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר אפרת לא כלה. ולכאורה יש להעיר דאיזה התפארות יש בזה למשה הלא כל התורה כולה נתנה ע"י משה רבנו עליו השלום ואין לך קונה שם גדול יותר כזה. והנראה לי בזה, בעזרת ה', לתת ביאור על פי מאמר חז"ל בפרקי אבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבירך יקימוה בידך  ואל בינתך אל תשען.

והנה כבר הבאתי על זה ביאור נכון בעזרת ה' בפרשת תבא, וכעת אכפיל דברי לצורך העניין, דהנה מיום גלינו מארצנו מצב הפרנסה שה מאוד, וכל אחד משתדל ע"י תחבולות שונות להחיות נפשות ביתו. גם נתנו לנו חז"ל עצה טובה מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל במתא אחריתי, כי אולי ישתנה מזלו לטוב במקום אחר. אך היצר הרע מרקד בכל פסיעה ופסיעה להסית את האדם ולהסירו מדרכי ה'. ומי שהוא מוכרח לבקש איזה מקום אחר ותשוקתו לילך אל איזה מקהלות הקדש שיש שם כל צרכי הנפש, אז מייעצו למה לך לילך במקום שהרבה יהודים דרים שם, הלא המה ישיגו גבולך בכל פסיעה ופסיעה ולא תוכל להרוויח, וגם מה שתרוויח יהיה ע"י יגיעה רבה כאשר הוא הדרך במקום מושב הרבה יהודים. הלא יותר טוב אם תלך ותבחור מקום אשר דרים שם רק מעט יהודים וגם המה אנשים פשוטים. והגם שהם קלים, אבל תוכם כברם, ולא ילכו עמך בערמומת ויקיימו וחי אחיך עמך. ומה גם שבכל זאת תשאר כבתחלה ירא שמים, ואדרבה, תהא גרמא שהקלים ילמדו ממך ליראה את ה'.

והנה בנקל יכול ליפול ברשת היצר הרע. אבל מי חכם כבעל הניסיון, דהניסיון יעיד דמי שהוא קבע מקומו בין ריקים ופוחזים, ובפרט במקום שאין מקוה ואין שוחט ירא שמים, לא די שלא תיקן כלום אצל הריקים, אדרבה גם הוא נלכד ברשתם. ובפרט מעשה שטן הוא שנצטרך לאיזה עשיר קל ופוחז, למען ימצא חן בעיניו חונף ומראה לו כי היוא גם כן מכת דיליה, מהמחוכמים ומתחדשים. לכן שומר נפשו לא יעשו כלוט שבחר לו סדום, כי שם אוה למושב לו, רק יבחר לו בים אנשים יראי השם ויבטח בה' שיזמין לו שם גם כן פרנסה. ואפילו אם יהיה בטוח שמצב פרנסתו שם לא יהיה כל כך כמו בין ריקים ופוחזים, ובקושי גדול יחפש פרנסתו, כדרך הרוכלין המחזרין בעיירות שהם נוודים ממקום למקום לבקש פרנסתם, הלא טוב לו יותר מעט פרנסה וגם זה ע"י טרחא ויגיעה, מפרנסהה בשפע גדול אצל קלים, למען יציל עצמו מבאר שחת. וזהו כוונת התנא הוי גולה למקום תורה, פירוש אפילו אם תהיה שם בדוחק להיות נע ונד אל הלחם. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך, פירוש שאפילו אם תלך במקום ריקים תקיים התורה, ואדרבה, גם חבירך יקיימו התורה על ידך, שתתקן אותם, על זה אמר ואל בינתך אל תשען, אל תסמוך על חכמתך שתתקן אותם, אדרבה, יקלקלו אותך. עד כאן דברי שם.

והנה אין למדין מן הכללות, כי יזדמן לפעמים שמי שהעתיק מושבו בין קלים עלתה בידו לתקן אותם קצת, אבל הוא מעט מזעיר והקלקל בנפש הוא יותר מהתיקון אשר פועל אצלם, כי מן הנמנע שלא יפגום נפשו, כי המחובר לטמא טמא, כאשר שמעתי ממורי וחמי ז"ל הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש בילקע ז"ל שבעת שהיה עוד צעיר לימים נסע עם אנשים שהיו ממקום אלבערט אירשא, וגם אז היה נתפרסם למקום קלים וריקנים מן המצות. ובתוך הדיבור אמר אחד לחבירו האסט דיא נייעס גאשי איז אחסיד געווארען ער וואשט זיך שבת צו ברויד, אך כענבים במדבר היה שם תלמיד חכם וצדיק מפורסם מו"ה יחיאל ז"ל שהיה נקרא בפי כל ר' יחיאל אירשער. ועתה פקח עיניך וראה איזה תיקון פעל הצדיק אצלם, אשר כמעט רוח ישאם, אך מזלו גרם שנשאר בצדקתו,. ועל דרך זה שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש ב' דיארמאטה ז"ל בן להגאון גורן דוד ז"ל, על הכתוב לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, לפעמים בונה האדם במה לעצמו לחתור לו היתר לקבוע מקומו בין ריקים ופוחזים ומענה בפיו שיתקן אותם, אבל הוא משאת שוא ומדוחים, כי הוא בוודאי ילמוד ממעשיהם ואין לו רשות לפגום את עצמו בשביל תיקון אחרים, וכמאמר חז"ל אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזהו כוונת הכתבו לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, פירוש שאין רשאי לטמא עצמו בשביל שיתקן אחרים.

והנה ראיה חזקה על זה דמי שהוא מתחבר עם רשעים, הגם שמתקן אותם קצת, לא ימלט שלא ישחת דרכו דרך ה', ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת תשא על הכתוב לך רד כי שחת עמך, העם לא נאמר, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו. והנה אי אפשר להכחיש שמשה רבנו עליו השלום עשה תיקון בהערב רב, כי עשה אותם גרים, ובוודאי קיימו קצת מצות, אבל הקלקול היה יותר על התיקון, כי היו הגורמים שישרל עם קדוש השחיתו דרכם ועשו את העגל.

והנה ידוע שתכלית פרה אדומה היה כדי לכפר על עוון העגל, וכמו שכתב רש"י ז"ל על ויקחו אליך פרה אדומה, משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב להעגל משלהם, כך יביאו לו כפרה משלהם. והנה אם משה רבנו עליו השלום לא היה מקבל גרים מהערב רב, אז לא היו עושין ישראל את העגל, כי כי הערב רב שנתחברו להם פעלו זאת, ואז לא היה נצרך להביא פרה אדומה שבא לכפר על עוון העגל. ומעתה יובן היטב דברי רש"י ז"ל על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, דזה שאמר לו הקב"ה למשה לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר, ייען שאתה היית הגורם שהוצרכו להביא פרה אדומה כנ"ל.

ולאחר קוטב זה יתבאר היטב ההשתנות בפרה אומה שבא לכפר על עוון העגל, והגורם לעשיית העגל היה שהתחברו להערב רב, ומחמת זה הוא שני הפכים בנושא אחד, שמטה הטמא ומטמא המתעסק עם הטמא, דבא לרמז דהמתחבר עם רשעים שהם טמאי נפש, אם גם שמטהר טמאים שעושים תיקון קצת, אבל ומטמא טהורים, שהמתחברים עמהם הם מטמאים נפשם ושומר נפשו ירחק מהם.

(חזון ישעיה, דרשות)

במאמר הבא תובא בע"ה בקשת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד בהקדמתו לספר "חזון ישעיה דרשות" (תש"ב) – לאמר בשמו מתורתו ברבים.

---

הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, היה גאון בתורה, וצדיק תמים, חסיד ועניו, דרשן מפואר, ובעל מדות נשגבות.

נולד בט"ו בחשוון תר"ל (1869) לאביו הגאון הרב אברהם הלוי בעל קונטרס ״בית אברהם״ (על מר״מ בנעט), שהיה בנו של הצדיק הידוע הרב אשר אנשיל, רבה של צ'נגר ומחבר הספר "מנוחת אשר". הרב אברהם "מלא את מקום אביו זי״ע ויעבוד עבודת אב״ד בטשענגער שלשים שנה. בקדושה ובטהרה נוראה ואיומה עבד את ה׳ ויהי למופת בישראל" (מתוך הקדמת "באר יצחק" גיטין ח"א). אמו של הרב ישעיה, הרבנית אסתר, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק ראב"ד טאלטשווא ומחבר שו"ת "יד יצחק״ וספרי "באר יצחק". ושל הרבנית שרה חוה רייצא בת הרב ישעיה בנעט בן הגאון האדיר הרב מרדכי בענט זצוק"ל.

חותנו, הרב מאיר איזראל אב"ד בילקע, עלה לישראל ונפטר בירושלים.

בראשית המאה נבחר כרב של קהילת זערינד, כפר ליד גרוסווארדיין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר לגרוסווארדין והיה רב בית הכנסת "בית גרשון", תוך שהוא ממשיך להיות רבה של זערינד.

מחבר: "משנה התלמוד" על סוגיות הש"ס בשני כרכים (תרע"ג, תרע"ה), "שני ספרים נפתחים, חזון ישעיה על התורה: בראשית שמות וליקוטים, וספר ברוך מבנים אשר" (תרפ"ד, תרצ"ט), "שני ספרים נפתחים – תקון אליעזר אגדה על נישואין וברית מילה – משנה התלמוד" (תרפ"ח), "חזון ישעיה על התורה: ויקרא, במדבר, דברים, ליקוטים" (תרצ"א), "נפלאות אשר" (תרצ"ה), "חזון ישעיה על פרקי אבות" (תרצ"ו), "חזון ישעיה על דרשות" (תש"ב). דברים הובאו בשו"ת של חכמי דורו ובכתבי עת תורניים.

ידידו, הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד מביא את דבריו בספר "משנה שכיר" עה"ת, לפרשת וירא.

מתוך הקדמת ספר הדרשות שלו משנת תש"ב, המובא כאן להלן, עולים הדים למצוקות הנוראיות של תקופתו. נספה בשואה על קידוש השם באושוויץ בשנת תש"ד (1944). כן נספו אחיו הגה"צ מו״ה אשר אנשל יונגרייז אבד"ק צ'נגר ומו"ה ישראל יונגרייז הי"ד אבד"ק העלישויא, הרב שמאי הי"ד, הרב שמואל הי"ד, בן דודם הרב שמואל אנשל הי"ד ב"ר משה נתן,  ועוד רבים רבים מבני משפחותיהם, הי"ד. ברישומי הגרמנים רשומים יותר משבעים רבנים ממשפחת יונגרייז שנרצחו באושוויץ. הי"ד.

(מקורות: חכמי הונגריה, חכמי טרנסלבניה, אנציקלופדיה ליהדות רומניה, עלים לתרופה, ועוד).

מצינו ענין מוטרד ונלאה, בדבר השם "פרה אדומה" הבא לרגלי שגיאת אחד המעתיקים ג"כ בהבנת פשר דבר ראשי תיבות.
ואפרש הדברים.

בספר בית יוסף לטור או"ח סימן תרפ"ה כתב בזו הלשון:  וכתבו התוס' ריש פרק הי' קורא (ברכות, י"ג א') דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, כמו פרשת זכור ופרה אדומה וכו' עכ"ל, וכן קבע להלכה בשו"ע בסימן הנזכר בסעיף ז', בשם יש אומרים, ומכוין לדברי התוס' הנזכרים. אבל כל הפוסקים האחרונים דחו זה מהלכה, משום (דלדעתם) אין כל טעם שתתחייב קריאה מדאורייתא בפרשת פרה אדומה, דכל עיקר טעם קריאתה (לפי דעתם) הוא זכר לזה שקרבן הפסח צריך לבא בטהרה, ואפר הפרה בא לטהר; ולכן משום זכר זה בלבד אין סברא שיהי' חיוב קריאתה מן התורה (כה דבריהם, וראה מה שאכתוב אני בענין  זה בהערה בסוף הסימן). ובבאורי הנר"א בשו"ע כאן כתב: "בתוס' שלפנינו ליתא (להא דקריאת פרשת  פרה אדומה חיובה מן התורה), ונוסחא משובשת נזדמנה לו" (להבית יוסף), עכ"ל. אך בתוס' מדפוסים ישנים וגם בגמרא שלמד בה מהרש"ל הי' מפורש נוסח זר בתוס', יען כי בהגהותיו לש"ס העתיק מתוס' דברים אלה "ופרה אדומה", ומחקם. ועל כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, כי ידוע, שכל טעות יש לו מקור ומבוע אם ישרים אם מעוותים;

ולהסבר דבר זה אקדים בטעם החיוב מדאורייתא לקרות פרשת זכור (אשר בזה הכל מודים דחיובה מן התורה), והטעם בזה הוא עפ"י המבואר בתלמוד מס' מגילה דף י"ח א' ובתורת כהנים (ספרא) פרשת בחקותי (כ"ו גי), משום דכתיב בענין הפרשה (ס"פ תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, ומכיון שצריך להזהר משכחה, לכן צריך לקרותה להפרשה בשעור הזמן שאפשר לבא לידי שכחה, והקריאה המנע השכחה. והנה שעור זמן שכחה מבואר בגמרא ברכות (נ"ח ב') שהוא זמן י"ב חודש,  כלומר, שלאחר י"ב חודש עלול אדם לשכוח מה שבזכרונו, אם לא יעשה לו זכר מחדש, ויליף זה שם מקרא; ולכן החובה לקרות פרשת זכור פעם בי"ב חודש, כלומר,  אחת בשנה, כדי למנוע השכחה. אך לפי זה קשה בטעם הקריאה שאנו קוראים פרשה זו בשבת שקודם פורים,  ועל קריאה זו מוסב החיוב מן התורה, ולמה זה כן, כי הלא במשך השנה בסדר פרשיות (סדרי) השנה אנו קוראים פרשה זו בשעתה ובמקומה, כשעומדים בסדר הקריאה השבועית, בפרשת תצא, ולדעת כמה פוסקים יוצאים חובת קריאה זו גם כפרשת ויבא עמלק וגו', אשר בסוף פרשת בשלח (עיין במג"א סימן תרפ"ה). ואם כן, הלא כבר קראנו ענין זה במשך השנה פעמים, ולמה זה תחשב קריאתה בשבת שלפני פורים לחיוב מן התורה, בעוד שעוד לא עבר שעור זמן שכחה. אף למחצה ולשליש (מן פרשת בשלח ומן פרשת תצא)? וצריך לומר, דאמנם כן הוא, דאף שקוראים פרשה זו פעמים בשנה עד פורים, אעפ"י כן אנו קוראים אותה בשבת שלפני פורים אך ורק למנהג בלבד, מפגי יחש זכרון ימי הפורים העתידים לבא במשך השבוע הבא ומענינא דיומא, וכמו שאנו קוראים בשבת מפרשת החודש (ניסן) בפרשת הפסח. אבל החיוב מן התורה לקרוא פרשת זו הוא בודאי רק פעם אחת בשנה,  כשעור זמן שכחה, י"ב חודש, כמו שבארנו. ועתה נשוב אל פתרון דברי התוס' שעמדנו עליהם בתחלת הדברים, שכתבו, דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, "כמו פרשת זכור ופרה אדומה", וכתבנו בשם הרבה מאחרונים לתמוה מאוד, שהרי אין כל טעם לחיוב קריאת פרשת פרה אדומה מן התורה, ועל כן הסכימו כולם, כי גירסא משובשת היא בתוס', וצריך למחקה; ואנחנו הערנו על זה, כי אעפ"י כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, ואיזה אופן באו הדברים ("ופרה אדומה") לתוך דברי התוס', אחרי כי דבר ידוע, שלכל טעות יש מקור וסבה.

ולפי שבארנו, י"ל, דכונת התוס' מוסבת לענין זה, לומר, שחיוב הקריאה מפרשת זכור הוא רק פעם אחת בשנה. והי' כתוב בתוס' בתמונת נוסחא כזו: ופרשת זכור פ"א (פתרונו: פעם אחת). ואחד המעתיקים לא ירד לכונת פתרון הראשי תיבות, יען כי פתרונו יתיחש לדבר הגיוני במחשבה קודמת, כמו' שבארנו, וחשב, כי פתרונו היא פרה אדומה,  ופירש מפורש בתוספת ו' החבור "ופרה אדומה", ותצא הטעות הזאת להטריד לב ורעיון. ואמנם כל זה כתבתי לדעת הפוסקים שדחו בדחוי גמור ומוחלט את כל דעה זו דקריאת פרשת פרה הוא חיוב מדאורייתא, יען כי לדבריהם אין כל טעם וסברא לעשות קריאתה לחיוב מן התורה, וכמו שכתבתי למעלה וערכתי כל הדברים הנזכרים אך ורק להסביר סבת קביעות הדברים (המוטעים, לדעת הפוסקים) בתוס'. אך, כשאני לעצמי, מוצא אני טעם נכון וגם יסודי, ומקוטר ומתובל בסברא יפה ומקובלת לעשות את חיוב קריאת פרשת פרה אדומה אחת בשנה לחיוב מן התורה. ואעפ"י שכבר כתבתי על זה באחד מספרי, אעפ"י כן ליקרת חדוש הדבר אקבענו  גם כאן.

ואקדים מה שכתב המגן אברהם בסימן ס' ס"ק ב', שכתב לתמוה למה לא תקנו לקרוא בחיוב בכל שנה את פרשת העגל (בפ' תשא), מכיון דכתיב בה (בפ' עקב) זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר… עשו להם מסכה, וכל מקום שנאמר "זכור" מצוה להזכירה, וכמו פרשת עמלק (פרשת זכור). כך הקשה המג"א, והוא מותיב והוא מפרק, דטעם מניעת קריאת פרשה זו בחיוב, הוא משום דיש בה מגנותן של ישראל, ע"כ. ואמנם בטעם זה אין טעם, יען כי אם נניח שחיוב קריאתה הוא מן התורה, לא יוכל טעם זה להספיק לבטל מצוה חיובית מן התורה, כי הלא כמה פרשיות כאלה בתורה, ואם הי' בטעם זה בכדי נתינת טעם כל שכן שלא היו חכמים מקפידים ומצוים על קריאתן? ועל החיוב מן התורה לקרוא בפרשת העגל מבואר בתורת כהנים בתחלת פרשת בחקותי (כ"ו ג') בזו הלשון: "זכור אל תשכח וגו' עשו להם מסכה (פ' עקב), אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר, אל תשכח, הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך. ע"כ. קצרו של דבר, דברי המג"א מתקבלים ברחבה למחצה: הערתו, או קושיתו על מניעת קריאה חיובית זאת חזקה ונאמנה מאוד, וכנגד זה תירוצו על זה רפה וקלוש מאוד.

והנה בסוף פרשה ראשונה דפרשת חקת, המכילה כל ענין מעשה פרה אדומה (פסוק כ"ב) מביא רש"י בשם מדרש אגדה, דכל ענינה של מצות. פרה אדומה בא לתכלית כפרה על מעשה העגל, ובכל פרט ופרט ממצוה זו מצויר כמו מערכה מול מערכה כנגד פרטי מעשה העגל: ומתחיל לפרש בפרט, כזה:
"ויקחו אליך" (ודרשו) ויקחו משלהם – כנגד מה שפרקו מעליהם נזמי זהב למעשה העגל.

"פרה": הבא פרה (האם) ותכפר על מעשה בתה (העגל).

"אדומה" — על שם אם יאדימו כתולע (במעשה העגל) כצמר יהיו (ישעיה  א'), וכלומר, ינקו מחטאתם.

"תמימה" – על שם ישראל, שעד מעשה העגל היו תמימים ברוח, ובמעשה העגל נעשו בעלי מומין ברוח, ותבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם.

"אשר לא עלה עליה עול" – כנגד מה שבמעשה העגל פרקו מעליהם עול מלכות שמים.

"אל אלעזר הכהן" – כנגד זה שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל (כמבואר בפרשת תשא).

"ושרף את הפרה" – כמו שנשרפה העגל;.

"עץ ארז ואזוב ושני תולעת" – ג' מינין, כנגר שלשת אלפי איש שנפלו במעשה העגל.

"למשמרת" – כמו שחטא העגל שמור לדורות, כמו שנאמר בו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (פ' תשא). וכשם שנטהרו באפרו של העגל, כמו שכתוב (שם) "ויזר על פני המים", כך נטהרים כאפר הפרה, ע"כ.

ומעתה נאמר, כי כדי לקיים מצות זכירת פרשת העגל, כמבואר בתו"כ שהבאנו, וכמש"כ המג"א שם בשם הרבה מהראשונים, ויחד עם זה לצרף סברת המג"א וטעמו "שלא לפרסם בגנותם של ישראל" (היכי דאפשר לקיים הדבר בלא זה), לכן תקנו לקרוא במקומה פרשת פרה אדומה, אשר, כפי המבואר, כל ענינה, מטרתה ותכליתה הוא כנגד מעשה העגל ולכפר על מעשה מדחה זה. ומצינו תכונת קריאה כזו, קריאת פרשה אחת לתכלית חבירתה, כמו שאמרו במס' יומא (ס"ז ב') שקריאת פרשת עזאזל (פ' אחרי) באה לכפר על עון עריות, וזה כמו כאן, שקריאת פרשה פרה באה לכפר על עון העגל. ויוצא מזה, דקריאת פרשת פרה היא אמנם חיובית מהתורה, ואם לא למענה עצמה, אך למען תכלית ענינה כולה שעלי' באה, היא תכלית זכירת פרשת העגל.

והנה הראנו פנים יפות וטעם וחן לההלכה העלובה והנדחית הזאת (שקריאת פרשת פרה הוא חיוב מן התורה), אשר כאלמנה עלובה, ועזובה נעלבה ועזובה מכל הפוסקים, כמו שבארנו. ואשרי, כי אוכל להשתמש בענין זה בסגנון נוסחא אחת מברכות בחז"ל ־ "ברוך מציב גבול אלמנה!" (ברכות, נ"ח ב').

מקור ברוך,חלק שלישי -מאת הרב ברוך אפשטיין הי"ד