קטגוריה: תמוז ו

חוקי התולדה המנחים ומנהלים את מעשי בני האדם

יש חוקים קבועים בטבע אשר לפיהם יעשה האדם מעשיו, ואי אפשר לו לעבור עליהם ולצאת מהם החוצה. על דרך משל יש חוקים קבועים מדוע ירד הגשם וניתך המטר, מדוע יאיר הברק וירעש הרעם וכאלה ממחזות הטבע ופעולותיו. אולם השם יתברך, יוצר הטבע מהוללה הוא למעלה ממנו,
ובידו הכוה והעוז לשנות סדריו, להחליף גדריו ולהטותו לכל אשר יחפוץ, כי הוא אמר לטבע ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. וכאשר יש חוקים קבועים בטבע כי יש גם חוקים קבועים בתולדה, המשפיעים ומכריעים על חיי העמים והילוכם בתבל, מראשית צמיחתם והוולדם עד הגיעם לקצה ומרום התפתחותם, אשר אז ילכו הלוך וחסור עד רדתם וכלותם מעל פני האדמה. כי לא דבר ריק הוא ולא יד המקרה עשתה זאת, מה שקרה פעמים רבות וכתוב לזכרון בספר התולדה, שעמים רבים גדולים ועצומים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים ומהדר גאונם יראה כל הארץ, בעתים קבועות ומזומנות התחילו לרדת מטה, ולאט לאט אבדו כוחם וחילם, עד כי באחרונה נגוזו ועברו, והיו כלא חיו. רק סיבות ידועות הניעו וגרמו זאת, אשר היו בעוכרם והביאו אותם לידי כליון וחרץ. והסיבות האלה הן הנה אמנם התולדה, אשר כל העמים משועבדים להם ונכונים תחת ממשלתם.

"ונשגב ה' לבדו" — ״ויותר יעקב לבדו"  — עם הדומה לאלקיו

רק עם אחד יש, העומד למעלה מחוקי התולדה ומתנשא עליהם למעלה ראש, והוא עמנו עם ישראל. כי לפי חוקי התולדה מהראוי היה שלא יהיו עוד שם ושארית לעם ממושך וממורט הזה, אחרי סבלו זה שנות אלפים המון צרות ותלאות לאין מספר, ואחרי היותו מטולטל ממקום למקום. גולה ומתגלגל מעם לעם, מגוי לגוי ומארץ לארץ באין מחסה ומנוח לכף רגלו, ועם כל זה אנו רואים, שבעוד אשר עמים רבים גדולים ועצומים ממנו חלפו במשך הזמן מעל שמי התולדה, ואבד כל זכר למו, העם הזה יחדש בכל פעם כנשר נעוריו, יחליף כוח לבקרים, ויתגבר על שונאיו ומנדיו בדרך נפלא הפלא ופלא. אין זאת רק כי נעלה העם הזה מחוקי התולדה וגבוה מהם, ולכן לא ישלטו בו שלטת. ובבחינה הזאת ידמה איפוא העם הזה ליוצרו, כי כאשר השם יתברך הוא למעלה מחוקי הטבע, כן העם הזה למעלה מחוקי התולדה. רעיון זה מבהיר לנו את דברי המדרש על הפסוק: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ (בראשית לב, כה) אומר המדרש:  ״ ׳אין כא־ל ישורון׳ (דברים לג, כה). אין כא־ל. ומי כא־ל? ישורון, ישראל סבא, מה הקב״ה כתוב בו (ישעיה ב, יא) ׳ונשגב ה׳ לבדו׳ אף יעקב ׳ויותר יעקב לבדו׳ ״, כי בכל הטבע והבריאה כולה אין מי שידמה להשם יתברך ויתנשא למעלה מן הטבע וחוקיה, כי רק השם יתברך לבדו הוא המושל על הטבע ועושה בו כחפצו הבלתי־מוגבל. ומי כא־ל? אמנם מי ידמה לשם יתברך וישווה לו מאיזה צד? ״ישורון! — ישראל סבא״, כי עם ישראל יש לו גם כן מאיזה צד התכונה הזאת, שהוא מתנשא למעלה ראש על חוקים קבועים ועומדים, אשר
ישפכו ממשלתם על כל העמים, ורק עם ישראל לבדו נשגב מהם, והמה חוקי התולדה, אשר יפעלו פעולתם על חיי העמים וסדר התפתחותם. וביארו חז״ל דבריהם, כי אצל הש״י נאמר ׳ונשגב ד׳ לבדו׳, כי אך ד׳ לבדו נשגב ונעלה ומרומם מכל חוקי הטבע והגבלותיהם. וגם על עם ישראל יצדק להגיד כמו שנאמר על אבינו הזקן, אשר שמו בקרבנו ׳ויותר יעקב לבדו׳, כי עם ישראל נשאר לבדו מכל עמי קדם, אשר נגוזו עברו וחלפו בהגיע עת פקודתם, אשר שתה להם התולדה, ועם עולם זה יעמוד חי וקיים, לא פג טעמו ולא נמר ריחו, אשר זה לאות כי הוא נשגב ומרומם מחוקי התולדה וסדריה, אשר לא ישיגוהו ולא יגעו בו לרעה.

התשובה מקרבת את הגאולה: "ושבת ה' אלקיד את עד ה׳ אלקיך — ושב שבותך"

אחרי שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ונתפזרנו בגויים, עלינו לדעת, כי לא יד המקרה עשתה זאת, רק ד׳ אמר לנו רדו מגדולתכם, על אשר מרינו רצונו, ובדרכיו לא אבינו הלוך. וכמאמר הכתוב: ׳על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳ (ירמיה ט, יא־יב), ובהתחזק בלבנו הידיעה הזאת, נתאמץ להטיב דרכנו, ואז אמנם יאיר ד׳ אלינו פניו, ויחדש אותו כמקדם, וכאשר הבטיחה לנו תורתנו הקדושה: ׳בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו כי א־ל רחום ד׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך׳ (דברים ד, ל־לא). בפרשת נצבים נאמר: ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו וגו׳ ושב ד׳ אלקיך את שבותך, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ד׳ אלקיך שמה׳, ולא נאמר מה נשיב אל לבבנו בכל הגוים אשר הדיחנו ד׳ אלקינו שמה!

אכן, יש לומר כי מלת ״אשר״ במקרא זה אינה סובבת על הגויים, וכאילו באה לבאר ולתאר מאיזה גויים הוא המדובר, מאלה אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה – רק היא התחלת מאמר בפני עצמו, והפירוש הוא : ׳והשבת אל לבבך בכל הגוים׳, ומה תשוב אל לבבך? ׳אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה׳! הכוונה שזה עצמו נשיב אל לבבנו, כי מה שנתפזרנו בגויים והננו נפוצים בארבע כנפות הארץ, לא במקרה ובהזדמן נעשה זאת, רק ד׳ אלקינו הדיחנו שמה, ומידו היתה זאת לנו. כי אם זאת נשיב אל לבנו — ׳ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו׳ — הלא נתאמץ ונשתדל לשוב אל ד׳ ולשמוע בקולו, ואז "ושב ד׳ אלקיך את שבותך וגו׳", כי גם ד׳ אלקינו ישיב את שבותנו, וירחמנו ויקבץ נפוצותינו, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

השם יתברך משכן את ישראל לאומות כדי שישובו בתשובה שלימה

על הפסוק: ״ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ וגו׳ (בראשית טו, יג), אומר המדרש: ״ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן״. ובהבנת המאמר נראה, כי אם נדע ונשים בכל עת לנגד עינינו, כי השם יתברך פזר אותנו, ולא המקרה, אז ״תדע שאני מכנסן, כי נוכל להיות בטוחים, שבבוא העת הנכונה, יקבץ נדחינו וישיב את שבותנו; ״ידוע שאני ממשכנן״ — אם נדע שהשם יתברך משכן אותנו בין העמים, ואך מידו היתה זאת לנו, ״תדע שאני פורקן״, נוכל להיות בטוחים, כי גם הוא יגאל אותנו ויפרקנו: ״ידוע שאני משעבדן״ — אם נדע כי השם יתברך מסר אותנו לשיעבוד, והוא נתן עול הברזל על צוארנו, ״תדע שאני גואלן״, כי אז נוכל בטוחים, שהוא יעלה גם עלה, אחרי אשר הידיעה וההכרה הזאת, תפעלנה עלינו לטובה להעיר אותנו ללכת בדרך הטוב והישר, ואז ייטב לנו וינעם גורלנו!

ומה שאמרו: ״ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן״, יש לומר עוד כוונה נאותה, כי החילוק בין מי שנותן לחברו דבר במתנה ובין מי שלוה מעות אצל חברו ונותן לו משכון לבטחון הוא, שהנותן לחברו דבר במתנה, הנה נותן לו הדבר בהחלט ולצמיתות, אמנם הלוה שנותן משכון לבעל הרבו, מתנו רק לזמן ורשות בידו לשוב ולקחתו, בכל עת שיפרע לו חובו; כמו כן, עלינו לדעת, כי מה שהשם יתברך מסר אותנו להאומות לא עשה כן לחלוטין ולצמיתות, רק מסר אותנו במשכון, עד אשר נתקן דרכנו ונטיב את מעללנו, ואן ישוב ויגאלנו, וכמאמר הכתוב בנחמיה (א, ז—ט): ׳חבל חבלנו לך ולא שמרנו את המצוות ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית את משה עבדך, זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר. אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי ושמרתם מצוותי, ועשיתם אותם. אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצכם וגו׳״ (ועיין בפירוש הגאון מלבי״ם שם דחבל הוא מלשון משכון). וזה שאמר השם יתברך לאברהם ״ידוע שאני ממשכנן״, כי עלינו לדעת שהשם יתברך רק משכן אותנו ולא מסר אותנו בהחלט, ועל כן ״תדע שאני פורקן״, כי השם יתברך גם יגאל אותנו בקרוב, ויחדש אורנו כבראשונה. אם נפרע את חובנו ונעשה את המוטל עלינו.

(מתוך ספרי דרשותיו על התורה, "הדרש והעיון", פורסם ב"בית יעקב" אייר תשל"ח)

—

הגאון רבי אהרן ב"ר נתן לוין (י"ד בחשון ה'תר"מ, 31 באוקטובר 1879, פשמישל, גליציה – ו' בתמוז ה'תש"א, 1 ביולי 1941, לבוב), היה ממנהיגי היהודים בפולין, ממיסדי אגודת ישראל בפולין, נמנה על ראשי אגודת ישראל העולמית ושימש כציר בסיים הפולני.

למד בגימנסיה וכן למד תורה אצל אביו ואצל סבו מצד אמו, ר' יצחק שמקליס. שלט ביידיש, גרמנית, פולנית ועברית. נישא ב-1901 והיה סמוך על שולחן חותנו בויאליצ'קה. בתרס"ד, 1904, נבחר כרבה של סמבֹור, שבגליציה המזרחית. הוא נחשב לנואם ולמנהיג, והשפעתו הציבורית חרגה הרבה מעבר לאגודת ישראל וקהילות החרדים שבפולין, שלהן השתייך באופן טבעי. ב-ה'תרע"ג, כשנה לפני מלחמת העולם הראשונה, הוכתר בידי קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון בתואר הכבוד של יועץ הקיסר. בימי המלחמה ניצל מעמד זה לשם עזרה לפליטים היהודים בווינה ובגליציה, ומונה על ידי ממשלת אוסטריה לטפל בפליטים היהודים ששהו בערי השדה ולפקח על מחנות הפליטים בניקולסבורג, בברוק, בפוהרליץ ובגייאה.

בשנת תרפ"ג נבחר על ידי צירי הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל שהתקיימה בווינה, כ"נשיא המועצה המרכזית העולמית של אגודת ישראל". בתרפ"ז, 1926, נתמנה לרבה של ריישא שבגליציה המערבית כממלא מקום אביו, והיה חבר במועצת העיר. מאוחר יותר צורף גם כחבר בנשיאות "אגודת הרבנים של ורשה", אשר שימשה גוף מחליף לרב הראשי של ורשה, אשר לא מונה שנים רבות בשל בעיות חוקתיות.
מחבר קונטרס מטה אהרן, ספרי ספרי הדרש והעיון עה"ת (ו"כ),  שו"ת אבני חפץ וברכת אהרן על מסכת ברכות. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט לגליציה המזרחית, ומשם ניסה לעבור לרומניה. נרצח בלבוב ב-1 ביולי 1941, ו' בתמוז תש"א.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמות ספרי הרב הי"ד, אידישע וועלט, בית יעקב)