אין קיום מצוה מרוצה לפני ה' יתברך בלא אהבה ויראה / הרב שמעון יהודה טורפשטיין הי"ד
אחרי שדיברנו עד כאן משלימות הנפש, אשר תלויה בקיום התרי"ג מצות, ועל ידי קיום התרי"ג מצות הנפש שלימה, ראינו לדבר מעתה מקיום התרי"ג מצות עצמה אשר תלויה בקיום שתי מצות, אשר אותן שתי מצות הם תרי שושביני מכל מצוה, שצריכין הלכו יחד עם קיום כל מצוה ומצוה, ועל פי שנים אלו יקום כל מצוה, ובלעדם אין שום קיום מצוה חשובה להיות מרוצה לפני ה' יתברך. ואותן שתי מצות הן בעצמן הן ממנין תרי"ג, והן, האהבה ויראה. מצות 'ואהבת את א' אלקיך' (דברים ו,ה), ומצוה 'את ה' אלקיך תירא' (שם י,כ). וזהו איתא בתקוני זהר תיקונא עשיראה (כד ע"א), זה לשונו, ותורה ומצוה בלא דחילו ורחימו, לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה'. עד כאן לשונו. ובספר חרדים (בתחילת ספרו בענין תנאי המצות תנאי ב' ג', ובחלק מצות עשה מהתורה פרק א' אות ה), ובשאר ספרים הקדושים, הביאו בשם הזוהר בלשון זה, כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. עד כאן לשונו.
והנה מלשון הזוהר שזכרנו בתקונא י', שכתב, ומצוה סתם, ומלשון הזוהר שהביאו החרדים והספרים הקדושים שכתב 'כל פקודא', משמע כל מצוה, בין קיום מצות עשה, בין קיום מצות לא תעשה, צריך להיות עם שניהם אהבה ויראה, אשר יחדיו ידובקו, ואת זה שמצינן בכמה מקומות, שמייחסו מצות עשה מצד האהבה, ומצות לא תעשה מצד היראה. וכן כתבו הרמב"ם והרע"ב באבות (א,ג), שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן בפירוש החומש פרשת יתרו (כ) בפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו', מצות עשה הוא היוצא ממידת אהבה, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו. ומצות לא תעשה הוא יוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. עד כאן לשונו. לא בעי למימרא, שקיום מצות עשה לא שייך שיעשה מחמת היראה, וקיום מצות לא תעשה לא שייך שישמור מאהבה, שהרי זה נגד המושכל. כי קיום מצות עשה שייך גם כן שיעשה מחמת היראה, כי ירא מה' יתברך לעבור ולבטל מצות עשה זו, ולא יעשהו כאשר ציווהו. וכן קיום מצות לא תעשה שייך נמי שישמור מחמת אהבה שאוהב את ה' יתברך, ולכך אינו עובר ואינו עושה מצות לא תעשה זו, שהוא נגד רצונו יתברך שהוזהר מעשות. וכן מדברי הזוהר שכתבנו משמע דגם מצות עשה צריכה נעשה גם מיראה. וגם מצות לא תעשה צריכה נשמור גם מאהבה. אלא כוונתם בזה, שאהבה היא המזרז את האדם לידי מצות עשה יותר מאשר יזרזו מדת היראה, וכמו כן היראה היא המזהיר את האדם לשמור את מצות לא תעשה יותר מאשר יזהירו על זה מדת האהבה. וכן נמי אף על פי שאדם מקיים את המצוה, בין העשה בין הלא תעשה, משניהם יחדיו האהבה והיראה, מכל מקום מקיום מצות עשה ניכר מדת האהבה יותר ממידת יראה, מפני כי כן דרך האוהב שיעשה רצון הנאהב. ומקיום מצות לא תעשה מזה ניכר מידת היראה יותר ממידת מאהבה, מפני כי כן דרך הירא שישמור מעשות דבר הרע בעיני מי שירא מלפניו. ולכך מתיחסות מצות עשה אחר אהבה, ומצות לא תעשה אחר היראה. אבל לעשות ולקיים את המצוה, צריך שילכו שניהם יחדיו, אהבה והיראה בין במצות עשה בין במצות לא תעשה. וכן מצאתי כתוב בסמ"ק עשה ד' שכתב בזה הלשון, והאהבה והיראה יכולין להיות במקום אחד, ובספרי פרשת ואתחנן אמרו אין לך אהבה במקום יראה, ויראה במקום אהבה, אלא במידת הקב"ה בלבד. כמו שמצינו באברהם, שנקרא 'אוהב' ו'ירא', אוהב שנאמר (דברי הימים ב,כ) 'לזרע אברהם אוהבך', וירא שנאמר (בראשית כב) 'כי ירא אלקים אתה', ואם תאמר היאך יתכן להיות, אם יהיה אוהב, אינו ירא. ואם ירא, אינו אוהב. אשכילך, האוהב הוא הזריז במצות עשה ולא תעשה וכו'. והנה אפילו לא נהנה האדם ממנו כביכול, יש לאוהבו מפני מידותיו הטובות, ואהבה זו היא כמו שמצינו בבריותיו שברא, כי יש אדם נאהב יותר מאותו שלא נהנה ממנו כלל, מפני מידותיו הטובות, מאותו שנהנה ממנו. ומדת האהבה זו, היא זריזות להיות זריז לעשות גדר לפרוש קודם שבא החטא לידו. ומדת האהבה שזהו זריזות, גדולה ממידת היראה שזהו זהירות, להיות זהיר כשתבוא עבירה לידו אל יעשנה. אבל האהבה היא זריזות מקודם לכן, שלא יבא לידי עבירה. עד כאן לשונו הסמ"ק. וזה לשון השל"ה (ח"א בעשרה מאמרות מאמר ג' וד', דיבור המתחיל 'ומן היראה'), וזאת היא כוונתי שכללתי ביראה קיום לא תעשה ועשה, וכן כללתי באהבה עשה ולא תעשה, הגם כי מפורסם בכמה מקומות כי לא תעשה מצד היראה ומצות עשה מצד אהבה, מכל מקום הואיל והם תמיד יחדיו וכלולים, מה שיש בזה יש בזה. עד כאן לשונו.
ועל פי זה לא יוקשה לדברי הרמב"ם והרע"ב באבות, והרמב"ן בפרשת יתרו, ממה שאמרו בסוטה (לא ע"א), דשכר על קיום מצוה מאהבה, היא כפלים פי שנים, מקיום מצוה מיראה. ואף על פי כן תני במשנה טו פ"ג דמכות, שעל קיום מצות לא תעשה נותנין לו שכר, כמו על קיום מצות עשה. והרי לכאורה להרמב"ם והרע"ב והרמב"ן הרי קיום מצות לא תעשה היא מיראה, וקיום מצות עשה היא מאהבה, ואם כן היה צריך להיות על קיום מצות לא תעשה חצי שכר מעל קיום מצות עשה. אבל לפי שביארנו שהרמב"ם והרע"ב והרמב"ן רק ייחסו אהבה למצות עשה ויראה למצות לא תעשה, אבל באמת, בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה יש לקיים בין מאהבה בין מיראה, לא קשיא מידי, דהמשנה במכות מיירי היכי שתרווייהו הם מאהבה, או שתרווייהו מיראה, קל להבין.
והנה מודעת זאת ומפורסם, שיש שני מיני אהבה ויראה, אחד הוא מה שהאדם אוהב את ה' יתברך, וירא מלפניו, מחמת כי גדול אדונינו ורב כח, לתבונתו אין מספר, ואיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכו'. עיין ברמב"ם פרק ב מהלכות יסודי התורה הלכה ב, וזהו נקראו אהבה ויראה הרוממות, או הפנימות, ועבודת ה' בקיום מצותיו מצד אהבה ויראה זו, היא עבודה שלימה.
המין השני היא מה שהאדם אוהב את ה' יתברך, בעבור טובו אשר מטיב עמו, וירא מלפניו שלא יגיע לו רעה, ולא ימנע ממנו ההטבה, ומצד זה הוא עושה רצונו ועובדו, ומצות ה' לא יעזבנה, כדי שיגיע לו השכר. אהבה ויראה זהו נקראו אהבה ויראה מועטת, או חיצונית, והעבודת ה' שהיא על ידיהן, היא עבודה מעיטה. וזה חשבו חז"ל בפרק 'היה נוטל' (סוטה כב ע"ב) בכלל השבעה מיני פרושין שמנו שם, ומהן 'פרוש מאהבה ופרוש מיראה'. ופירוש רש"י ז"ל 'פרוש מאהבה' מאהבת שכר המצות, ולא לאהבת מצות הבורא. ו'פרוש מיראה' של עונשין. ושם בגמרא אמרינן דאביי ואביי אמרו לתנא, לא תיתני פרוש מאהבה, ופרוש מיראה, בכלל השבעה' מיני פרושין, משום דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שתוך שלא לשמה בא לשמה. עד כאן.
והתבוננתי ואראה, כי האהבה ויראה לא שווים במעלה אחת זה וזה, כי אחת גדולה מחבירתה. וזה בין במין הראשון, האהבה ויראה הרוממות, ובין במין השני, אהבה ויראה המועטת. כי במין הראשון, בהא מעלת האהבה גדולה יותר ממעלת היראה, ובמין השני, בהא מעלת היראה גדולה יותר ממעלת האהבה. ונבאר זאת, זה שאמרנו אשר במין הראשון, בהא גדולה מעלת אהבה יותר ממעלת היראה, זה פשוט הוא, כי כן מפורש להדיא בגמרא (סוטה לא ע"א), תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה העושה מיראה תלוי זכותו לאלף דור, וזה העושה מאהבה תלוי זכותו לאלפים דור. יעויין שם. אמנם הדבר שאמרנו, אשר במין השני אהבה ויראה החיצונית, בהא גדולה מעלת היראה יותר ממעלת האהבה. וזאת נראה לפי עניות דעתי, הגם שהגמרא שזכרנו (סוטה כב ע"א), קראהו בין תורה ומצות, שהיא על ידי אהבת השכר, בין תורה ומצות, שהיא על ידי יראת העונש, תרווייהו קראוהו הגמרא 'עוסק שלא לשמה', מכל מקום זה דווקא בעבודת ה' יתברך שהוא על ידי אהבה ויראה זו, לענין זה שניהם שוים, שעבודה זו נקרא 'עבודה שלא לשמה'. מה שאין כן לעניין האהבה ויראה בעצמם, נראה לפי עניות דעתי כאשר כתבנו, דחילוק יש בהם, דזה של יראה, גדולה יותר מאהבה. והטעם, מפני כי יראה זו מצד העונש, הרי היא בכלל מצות יראה שציוונו ה' יתברך, כי מצוה זו כולל שני מיני יראה, יראת הרוממות ויראת העונש. ואם כן ביראה זו של עונש, הוא מקיים מצות עשה זו של יראה, מה שאין כן אהבה מצד השכר, אינה בכלל מצות אהבה שציוונו ה' יתברך. כי מצות אהבה אינו אלא אהבה הרוממות, ואין בכללה אהבה מצד השכר כלל.
וזה למדתי מספר המצות להרמב"ם ז"ל, אשר במצות האהבה הוא מפרש שהמצוה היא אהבת הרוממות, ובמצות יראה הוא מפרש שהמצוה היא יראת העונש. זה לשונו במצות אהבה מצוה ג': היא שציוונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו, עד שנשיגהו, ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחויבת. עד כאן לשונו. ובמצוה ד' אחר כך, מצות יראה, כתב וזה לשונו, היא שציוונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו וכו', נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו 'את ה' אלקיך תירא'. עד כאן לשונו. הרי תראה כי במצות האהבה מפרש הרמב"ם אהבה הרוממות, ובמצות יראה מפרש הרמב"ם יראת העונש. וכן כתב החינוך במצות אהבה (סי' תיח) כתב וזה לשונו: שנצטווינו לאהוב המקום ברוך הוא, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך'. וענין האהבה, שנחשוב בפעולותיו ובפקודיו, עד שנשיגהו כפי יכולתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית העונג. וזאת היא האהבה המחויבת. עד כאן לשונו. ובמצות היראה (סי' תלב) כתב וזה לשונו: להיות יראת ה' יתברך על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר, שנירא ביראת עונשו ולא יהיה לבבינו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר 'את ה' אלקיך תירא'. עד כאן. ומרש"י תענית ח ע"א דיבור המתחיל 'וכיראתך עברתך', משמע גם כן דיראת העונש נמי מצות יראה היא. יעויין שם. וכן מזוהר פרשת ויקהל (דף רטז ע"א] נמי משמע כן.
ומסמ"ג (עשה ג) נמי משמע דיראת העונש נמי מצות יראה היא, ואהבת השכר אינה בכלל מצות אהבה, דגבי יראה מצד העונש כתיב מדה טובה שירא מלפני הקב"ה כאשר ציווהו, וגבי אהבה מצד השכר כתב הסמ"ג מדה טובה היא שמאמין בהקב"ה וכו', ולא כתב 'שאוהב הקב"ה כאשר ציווהו', כמו שכתב מקודם גבי יראת העונש. וכן החרדים במצות יראה (עשה מן התורה התלוי בלב אות ג), הוא מפרש שני מיני יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. ומיד אחר כך במצות האהבה לא זכר רק אהבת הרוממות בלבד, ואהבה מצד השכר ממנה לא זכר כלל. וכן נמי הספר מצות השם לר' ברוך בענטשער ז"ל, במצות יראה (סי' תלג) כתב שמצוה כליל שני מיני יראה, יראת הרוממות ויראת העונש. ובמצות האהבה (סי' תיט) לא זכר רק אהבת הרוממות בלבד, מכולם למדין שביראת העונש הוא מקיים מצות יראה, מה שאין כן באהבת השכר, אינה מקיים מצות האהבה.
ויש לדקדק על זה, למה נשתנה הדין זה מזה, הא כמו שאהבה מצד השכר אינה אהבה אמיתית, כי הוא אוהב את הקב"ה בעבור טובו, שמטיב לו ונותן לו שכר, כמו כן יראה מצד העונש, אינה יראה אמיתית, כי הוא ירא מהקב"ה בעבור ענשו שלא יזיקו. וחיפשתי בספרים מזה, ומצאתי להגאון בעל קנאת סופרים בספר המצות לרמב"ם במצוה ד' שכתב בזה הלשון, ואיכא למידק מאי שנא הכא במצות היראה שמנאה למצוה ביראת העונש משום 'את ה' אלקיך תירא', ולעיל במצות האהבה לא מנה בכללה מה שהוא מצפה לגמול. ויש לומר דדווקא גבי אהבת ה', מה שהוא לתכלית תשלום הגמול לאו מלתא, דשייכי גבי אהבת ה' כלל, כי אם 'אהבת עצמו' מיקרי. אבל גבי יראה, מה שהוא עובד מחמת יראת העונש, גם כן 'יראת ה' ' מיקרי, אף על פי שאיננה במדרגה חשובה כל כך כמו יראת הרוממות. עד כאן לשונו. הנה הגאון בעל קנאת סופרים כתב סתם, דאהבה מצד השכר מיקרי אהבת עצמו, ויראה מצד העונש מיקרי יראת ה'. ובמחילת הדר גאונו, אין זה סברא מידי, כי כמו האוהב מצד השכר הוי אהבת עצמו, כי הוא אוהב את עצמו שרוצה שייטיב לו, כמו כן הירא מצד העונש, הוי יראת עצמו, כי הוא ירא את עצמו שרוצה שלא ירע לו. ומה חילוק יש בין זה לזה. וכן נמי הסמ"ג (בחלק העשין עשה ג), בין ביראה מצד העונש בין באהבה מצד השכר, בתרווייהו כתב הסמ"ג שהוא לצורך עצמו. ונראה לפי עניות דעתי לומר טעם נכון בזה, והוא, כי במצות האהבה כתיב (דברים ו) 'ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך', ואמרינן עלה במשנה סוף ברכות (נד ע"א) והביאו רש"י ז"ל בחומש: דבר אחר 'בכל מאדך', בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין על מדה טובה, ובין על מדת פורעניות. עד כאן. ואם כן במצות אהבה מפורש בה בקרא, דאהבה זו צריכה להיות בין על מידה טובה בין על מדת פורעניות. לפי זה אותו שאוהב ה' יתברך מצד השכר, הרי הוא אינו אוהב רק על מידה טובה בלבד, ואינו אוהב את ה' יתברך על מידת פורעניות, כי הוא אוהב רק מצד השכר, ולכך אינו מקיים מצות אהבה. מה שאין כן במצות יראה, כתיב 'את ה' אלקיך תירא' בלבד. וקרא לא פירש בה איזהו יראה, ואם כן כל יראה שאתה ירא, אתה מקיים מצות יראה, והכל בכלל 'את ה' אלקיך תירא', בין יראת הרוממות, בין יראת העונש.
עוד נראה לי לומר בדרך אחר, והוא, מפני כי במצות אהבה מפורש בה הכתוב (דברים ו) 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', היינו שהאהבה זו שאני מצווה לך, יהיה על ידי זה שתתן הדברים האלה ש'אנכי מצוך' 'על לבבך', שתחשוב ותתבונן במצוותי ובאמרי, כמו שכתב הרמב"ם במצות האהבה. ואם כן הרי במצות האהבה הכתוב מפורש, דמצוה זו של אהבה, היא דווקא אהבת הרוממות, הבאה על ידי שנותן על לב, וחושב ומתבונן במצוותיו ובמאמריו ופעולותיו יתברך, לא האהבה הבאה על ידי שכר טוב, מצד שהקב"ה מטיב לו. ולכך באהבה שע"י שכר טוב ומצד הגמול, אינו מקיים מצות האהבה. מה שאין כן במצות יראה, שלא פירש בה הכתוב כלום, וכתב (דברים ו) סתם 'את ה' אלקיך תירא', הרי הכל בכלל בין יראת הרוממות בין יראת העונש כנ"ל, ולכך ביראת העונש נמי מקיימין מצות יראה.
ואפשר שזה כוונת הספרי (דברים פיסקה לג) הביאו הרמב"ם (ספר המצות עשה ג) במצות אהבה, זה לשונו, לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך וכו'. עד כאן לשונו. וזה כוונת הספרי, לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', איני יודע כיצד אוהב את המקום, היינו אם אהבת הרוממות או אהבת השכר, על איזה אהבה נצטוינו 'ואהבת את ה' אלקיך'. תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך וכו'. היינו כי מזה גלוי וידוע לפניך, שאהבה זו שנצטווינו, היא אהבת הרוממות, שזו באה מתוך חושב והתבונת הלב במצותיו יתברך ובמאמריו, ולא אהבת השכר, שזו אינה באה אלא מתוך הגמול הטוב, וזה הגון מאד.
(מצור דבש, פרק כז)
הרב שמעון יהודה טורפשטיין הי"ד, נולד בשנת 1896, להוריו, פייגא והרב הצדיק ר' נתן רב ואב"ד סטניסלוב (סטאניסלאוואווע הסמוכה למינסק-מאזוביעצק) (תלמידו של האדמו"ר רבי ירחמיאל משה מקאזניץ), בן הרב יצחק אייזיק, ב"ר מאיר, ב"ר פנחס.
בהיותו אברך בעיר ורשה, חיבר הרב שמעון יהודה את הספר 'מצור דבש' (ורשה, תרצ"א, ומהדורה שניה ירושלים, תשנ"ט). הספר עוסק תרי"ג מצות על פי שיטות הבה"ג, הרמב"ם, הרמב"ן, סמ"ג וספר חרדים, דן במעלת מצות עשה ולא תעשה, ובשלימות שמשיג האדם עם שמירת תרי"ג המצות. הספר זכה להסכמות חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד והרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.
בהקדמתו לספר מציין המחבר כי הוא הדפיס את הסכמות שני גדולי הדור הללו, בלא התוארים הרבים והשבחים העצומים שכתבו עליו, 'אחרי שאני מכיר מך ערכי שאני רחוק מאותן התוארים, ודי לי בזה הדפסתי מה שהם יעידו כי חיבור דין הוא לתועלם רבים, והשאר יראה הקורא והמעיין'.
על פי דפי עד שכתב אחיינו:
הרב שמעון יהודה היה נשוי ונולדו לו ארבעה ילדים. הוא כיהן כראש ישיבה בעיר לודז'. במהלך מלחמת העולם השנייה התגורר בגטו לודז', עד שנהרג עקה"ש.
נספו גם אחיו:
– מרת שרה הי"ד, אשת יעקב רוזנברג מפלטוסק, נולדה בשנת 1888, והייתה אם לתשעה ילדים. בתקופת המלחמה הייתה בגוסטינין, ונספתה במחנה ההשמדה חלמנו.
– מרת בת שבע סטודולסקי הי"ד, ממניסק מאזובינצק, נולדה בשנת 1890, ונספתה עם חיסול גטו מניסק מאזובינצק.
– הרב ישראל אלימלך טורפשטיין הי"ד, נולד בשנת 1892 ומילא את מקום אביו ברבנות בקהילת סטניסלוב.
– מרת אסתר יהודית הי"ד, נולדה בשנת 1898, הייתה אם לארבעה, גורשה לגטו למינסק מאזוביצק ולגטו ורשה. (יתכן והייתה אשת משה זולטי, אמם של נתן (שנספה בגיל 6) וברל דוב (שנספה בגיל 5), ונספתה במחנה המוות טרבלינקה).